א. הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ סְתָם לְהִתְעַסֵּק בָּהֶן, אוֹ שֶׁהִתְנוּ בְּפֵרוּשׁ שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׂכָר וְהַהֶפְסֵד בֵּינֵיהֶן בְּשָׁוֶה, וְאָבַד כָּל הַמָּמוֹן – יֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁיְּשַׁלֵּם הַמִּתְעַסֵּק שְׁלִישׁ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אִם אָבַד מִקְצָת הַמָּמוֹן. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם מֶחֱצָה שֶׁהוּא בְּתוֹרַת מִלְוָה; וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: מְשַׁלֵּם שְׁלִישׁ בַּהֶפְסֵד – בְּשֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַהֶפְסֵד לִטֹּל בַּעַל הַמָּעוֹת פָּחוֹת מֵחֲצִי מָמוֹנוֹ.
כֵּיצַד? רְאוּבֵן שֶׁנָּתַן לְשִׁמְעוֹן מֵאָה וְעֶשְׂרִים, וְנָשָׂא וְנָתַן וּפָחַת תִּשְׁעִים – הֲרֵי שִׁמְעוֹן מְשַׁלֵּם שְׁלֹשִׁים, וְנִמְצָא רְאוּבֵן נוֹטֵל שִׁשִּׁים. אֲבָל אִם פָּחַת שִׁמְעוֹן מֵאָה וַחֲמִשָּׁה – אֵין אוֹמְרִין: יַפְסִיד שִׁמְעוֹן חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, נִמְצָא רְאוּבֵן נוֹטֵל חֲמִשִּׁים, וּלְעוֹלָם לֹא יִטֹּל רְאוּבֵן פָּחוֹת מִשִּׁשִּׁים.
לְפִיכָךְ, שְׁטַר עֵסֶק הַיּוֹצֵא עַל הַיְתוֹמִים שֶׁהָיָה אֲבִיהֶם מִתְעַסֵּק בּוֹ – נִשְׁבָּע בַּעַל הַשְּׁטָר, וְגוֹבֶה מֶחֱצָה שֶׁהוּא בְּתוֹרַת מִלְוָה, אַף עַל פִּי שֶׁלְּעוֹלָם טוֹעֲנִין לַיּוֹרֵשׁ. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁאֵינוֹ לְעוֹלָם נוֹטֵל פָּחוֹת מִמֶּחֱצָה.
וְלָמָּה אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין פּוֹחֲתִין לוֹ כָּאן כְּנֶגֶד שְׂכָרוֹ שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּפִּקָּדוֹן? שֶׁהֲרֵי אָבַד כָּל הַחֵצִי שֶׁל פִּקָּדוֹן, וְלֹא נִשְׁאַר כָּאן פִּקָּדוֹן כְּלָל כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר: אִם לֹא יִטֹּל שְׂכָרוֹ יֵרָאֶה כְּרִבִּית, שֶׁהֲרֵי חֲצִי הַמִּלְוָה בִּלְבַד נוֹטֵל.
וְכֵן אִם הִתְנוּ שֶׁיִּטֹּל הַמִּתְעַסֵּק רְבִיעַ הַשָּׂכָר, וְאָבַד הַמָּמוֹן כֻּלּוֹ – מְשַׁלֵּם הָרְבִיעַ כֻּלּוֹ שֶׁהוּא בְּתוֹרַת מִלְוָה. אֲבָל אִם נִשְׁאַר מִן הַמָּמוֹן מְעַט כְּדֵי שֶׁאִם תּוֹסִיף עַל אוֹתוֹ הַמְּעַט שְׁתוּת הַהֶפְסֵד שֶׁפָּחַת, יָבֹא הַכֹּל רְבִיעַ הַמָּמוֹן אוֹ יָתֵר – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם שְׁתוּת בִּלְבַד, מִן הַטַּעַם שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ.
ב. הַמִּתְעַסֵּק שֶׁהִפְסִיד, וְחָזַר וְטָרַח עַד שֶׁהִרְוִיחַ – אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לְבַעַל הַמָּעוֹת: 'בֹּא וּנְחַשֵּׁב הַהֶפְסֵד שֶׁהִפְסַדְנוּ תְּחִלָּה וְתַפְסִיד שְׁנֵי שְׁלִישָׁיו, וּנְחַשֵּׁב הָרֶוַח שֶׁהִרְוַחְנוּ בָּאַחֲרוֹנָה וְתִטֹּל שְׁלִישׁוֹ', אֶלָּא מְחַשֵּׁב בָּאַחֲרוֹנָה בִּלְבַד עַל הָרֶוַח אוֹ עַל הַהֶפְסֵד, וְאֵין לוֹ אֶלָּא בָּרֶוַח שֶׁהוֹסִיף עַל הַקֶּרֶן.
ג. נָתַן לוֹ מָאתַיִם יְרִיעוֹת בְּמָאתַיִם דִּינָר בְּעֵסֶק וּכְתָבָם בִּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת, מֵאָה בְּכָל שְׁטָר – מְחַשֵּׁב לוֹ עַל כָּל שְׁטָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּבַעַל הַמָּעוֹת הוּא שֶׁהִפְסִיד עַל עַצְמוֹ.
נָתַן לוֹ מֵאָה יְרִיעוֹת בְּמֵאָה דִּינָר, וְחָזַר וְנָתַן לוֹ בְּעֵסֶק אַחֵר מֵאָה חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן בְּמֵאָה דִּינָר, וְכָתַב לוֹ שְׁטַר עֵסֶק אֶחָד בְּמָאתַיִם דִּינָר – אֵינוֹ מְחַשֵּׁב לוֹ אֶלָּא בִּשְׁטָר אֶחָד, וְהַמִּתְעַסֵּק הוּא שֶׁהִפְסִיד עַל עַצְמוֹ.
כֵּיצַד? שֶׁאִם מָכַר הַמֵּאָה יְרִיעוֹת בְּמֵאָה וּשְׁלֹשִׁים, וְהַמֵּאָה חָבִיּוֹת בְּשִׁבְעִים – בַּעַל הַמָּעוֹת נוֹטֵל הַכֹּל; מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה שְׁטָר אֶחָד, הֲרֵי הַכֹּל מָאתַיִם, וְלֹא הִרְוִיחַ כְּלוּם.
אֲבָל אִלּוּ הִנִּיחָם שְׁנֵי עֲסָקִים כְּשֶׁהָיוּ – הֲרֵי הָיָה מַרְוִיחַ הַמִּתְעַסֵּק בְּחֶלְקוֹ בַּבְּגָדִים עֶשְׂרִים, וּמַפְסִיד בְּחֶלְקוֹ בֶּחָבִיּוֹת עֲשָׂרָה, וְהָיָה נוֹטֵל עֲשָׂרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ד. אֵין הַמִּתְעַסֵּק יָכוֹל לַחֲלֹק הַמָּעוֹת שֶׁל עֵסֶק אוֹ הַסְּחוֹרָה וְלוֹמַר: 'אֶטֹּל אֲנִי הַחֵצִי שֶׁבְּתוֹרַת מִלְוָה לְעַצְמִי וְאֶשָּׂא וְאֶתֵּן בּוֹ, וְאַנִּיחַ הַחֵצִי שֶׁבְּתוֹרַת הַפִּקָּדוֹן בְּבֵית דִּין', שֶׁלֹּא נִתַּן לוֹ מָמוֹן זֶה אֶלָּא לְהִתְעַסֵּק בְּכֻלּוֹ.
וְאִם חָלַק וְעָשָׂה זֶה, אֲפִלּוּ בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל – לֹא עָשָׂה כְּלוּם, אֶלָּא הַשָּׂכָר אוֹ הַהֶפְסֵד בֵּינֵיהֶן עַל אוֹתָן הַדְּרָכִים שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ה. הַמִּתְעַסֵּק שֶׁנָּתַן מַתָּנָה לַאֲחֵרִים מִן הַמִּטַּלְטְלִים שֶׁל עֵסֶק אוֹ מִמְּעוֹת הָעֵסֶק, וְהֵבִיא בַּעַל הַמָּמוֹן רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁאֵלּוּ הַמִּטַּלְטְלִים אוֹ הַמָּעוֹת מִשֶּׁל עֵסֶק הֵן – מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדָם. וַאֲפִלּוּ שִׁנָּה אוֹתָן הַמְקַבֵּל מַתָּנָה וּמְכָרָם אוֹ נְתָנָם לַאֲחֵרִים אוֹ הִפְסִיד – חַיָּב לְשַׁלֵּם; וְהַכֹּל בִּרְאָיָה בְּרוּרָה.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַמִּתְעַסֵּק שֶׁמֵּת – נִשְׁבָּע בַּעַל הַמָּעוֹת וְגוֹבֶה מֶחֱצָה; וְאִם יֵשׁ שָׁם עֵדִים שֶׁמִּטַּלְטְלִין אֵלּוּ מִן הַמָּעוֹת שֶׁל עֵסֶק הֵן – נוֹטֵל אוֹתָן בַּעַל הַמָּעוֹת בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְאֵין בַּעַל חוֹב וְלֹא הָאִשָּׁה נוֹטְלִין מֵהֶן כְּלוּם; אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בָּהֶן רֶוַח – הֲרֵי חֵלֶק הָרֶוַח שֶׁל מֵת שֶׁל יוֹרְשָׁיו, וְיִטֹּל מֵאוֹתוֹ חֵלֶק בַּעַל חוֹב אוֹ הָאִשָּׁה.
ו. הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר, וְלֹא לָקַח – אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעֹמֶת. וְאִם נוֹדַע בִּרְאָיָה שֶׁלָּקַח וּמָכַר – הֲרֵי זֶה מוֹצִיא מִמֶּנּוּ הַשָּׂכָר בְּעַל כָּרְחוֹ.
ז. נָתַן לוֹ מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר – לוֹקֵחַ בָּהֶן מִכָּל מִין שֶׁיִּרְצֶה, וְלֹא יִקַּח לֹא כְּסוּת וְלֹא עֵצִים וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.
הַמּוֹשִׁיב אֶת חֲבֵרוֹ בַּחֲנוּת לְמַחֲצִית שָׂכָר: אִם הָיָה אֻמָּן – לֹא יַעֲסֹק בְּאֻמָּנוּתוֹ, לְפִי שֶׁאֵין עֵינָיו עַל הַחֲנוּת בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסֵק בְּאֻמָּנוּתוֹ; וְאִם הָיָה שֻׁתָּף עִמּוֹ בַּחֲנוּת – מֻתָּר. וְלֹא יְהִי לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר דְּבָרִים אֲחֵרִים; וְאִם לָקַח וּמָכַר – הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע.
רְאוּבֵן שֶׁנָּתַן לְשִׁמְעוֹן מֵאָה וְעֶשְׂרִים. ומתוכם שישים כהלוואה ושישים כפיקדון. וְנָשָׂא וְנָתַן וּפָחַת תִּשְׁעִים. ונשארו בעסקה שלושים. הֲרֵי שִׁמְעוֹן מְשַׁלֵּם שְׁלֹשִׁים. שהם שליש מההפסד. וְנִמְצָא רְאוּבֵן נוֹטֵל שִׁשִּׁים. שהרי נטל שלושים מהמתעסק ונותרו בעסקה שלושים, ונמצא שכל הסכום שכנגד ההלוואה בידו. אֵין אוֹמְרִין יַפְסִיד שִׁמְעוֹן חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים. שהם שליש מהמאה וחמישה שהפסיד. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן. ששמעון ישלם רק שלושים וחמישה. נִמְצָא רְאוּבֵן נוֹטֵל חֲמִשִּׁים. חמישה עשר שנותרו מהעסקה ושלושים וחמישה ששילם לו המתעסק. וּלְעוֹלָם לֹא יִטֹּל רְאוּבֵן פָּחוֹת מִשִּׁשִּׁים. שזהו הסכום של חצי מהעסקה שבתורת מלווה. ולכן במקרה המדובר כאן ישלם שמעון ארבעים וחמישה, כדי שביחד עם החמישה עשר שנותרו מהעסקה יקבל ראובן שישים.
לְפִיכָךְ. הדין הבא, שמופיע בגמרא (בבא בתרא ע,ב; וראה לקמן ה"ה), מראה את נכונות המסקנה שלעיל. שְׁטַר עֵסֶק הַיּוֹצֵא עַל הַיְתוֹמִים. עסקה שנכתבה בשטר, ובתוך זמן העסקה מת המתעסק, ובעל המעות תבע את היתומים מכוח השטר, ולא ידוע מה אירע לעסקה ואולי כולה אבדה. נִשְׁבָּע בַּעַל הַשְּׁטָר. ככל מי שבא להיפרע מיתומים (הלכות מלווה ולווה יד,א). וְגוֹבֶה מֶחֱצָה שֶׁהוּא בְּתוֹרַת מִלְוָה. אך את חצי הפיקדון אינו גובה משום שאין גובים מיתומים פיקדון שלא ידוע מה עלה בגורלו. אַף עַל פִּי שֶׁלְּעוֹלָם טוֹעֲנִין לַיּוֹרֵשׁ. בית דין טוענים במקומם כל טענה שהיה יכול אביהם לטעון, ולכן פטורים מחצי הפיקדון משום שאביהם היה יכול לטעון טענה שתפטור אותו, ומזה שגובה את המחצה שכנגד המלווה, מוכח שאין שום אפשרות שבה יכול המתעסק להיפטר מלשלם באופן מלא את המחצית שהיא בתורת מלווה.
וְלָמָּה אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין פּוֹחֲתִין לוֹ כָּאן כְּנֶגֶד שְׂכָרוֹ שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּפִּקָּדוֹן. שהרי חכמים קבעו שישלם המתעסק רק שליש מההפסד, כדי שלא תהיה ההתעסקות בחינם ותיאסר משום אבק ריבית (ראה לעיל ו,ב-ג). ומדוע במקרה שאבד כל הממון או רובו, לא ינכו למתעסק את שכרו עבור ההתעסקות? שֶׁהֲרֵי חֲצִי הַמִּלְוָה בִּלְבַד נוֹטֵל. שהרי הוא נוטל רק חצי ממה שנתן, והוא חלק ההלוואה. ומכיוון שבעל המעות לא מקבל בכלל את חלק הפיקדון, אין צורך בתשלום שכר על ההתעסקות בפיקדון (וראה הסבר נוסף באבן האזל).
וְכֵן אִם הִתְנוּ שֶׁיִּטֹּל הַמִּתְעַסֵּק רְבִיעַ הַשָּׂכָר. שאז רק רבע מהממון מוגדר כהלוואה, ובמקרה של הפסד הוא משלם שני שליש מההפסד שכנגד חלקו שהוא שישית (כמפורט לעיל סוף פרק ו). מְשַׁלֵּם הָרְבִיעַ כֻּלּוֹ שֶׁהוּא בְּתוֹרַת מִלְוָה. שאותו לא מפסיד בעל המעות בכל מקרה. אֲבָל אִם נִשְׁאַר מִן הַמָּמוֹן מְעַט וכו'. כגון שקיבל מאתיים, וחמישים מתוכם הם בתורת מלווה, והפסיד מאה ושמונים ונותרו עשרים, שאם ישלם שישית מההפסד דהיינו שלושים יהיו ביחד חמישים שזה סכום המלווה. מִן הַטַּעַם שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ. בתחילת הלכה זו, שבעל המעות מקבל בכל מקרה את סכום ההלוואה (מרכה"מ).