א. חָכָם זָקֵן בְּחָכְמָה, וְכֵן נָשִׂיא אוֹ אַב בֵּית דִּין שֶׁסָּרַח – אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא לְעוֹלָם, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה כְּיָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵרָיו. אֲבָל כְּשֶׁחָטָא שְׁאָר חַטָּאוֹת – מַלְקִין אוֹתוֹ בְּצִנְעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה" (הושע ד,ה) – אַף עַל פִּי שֶׁכָּשַׁל, כַּסֵּהוּ כַּלַּיְלָה. וְאוֹמְרִין לוֹ: "הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ" (מלכים ב יד,י).
וְכֵן כָּל תַּלְמִיד חֲכָמִים שֶׁנִּתְחַיֵּב נִדּוּי – אָסוּר לְבֵית דִּין לִקְפֹּץ וּלְנַדּוֹתוֹ בִּמְהֵרָה, אֶלָּא בּוֹרְחִין מִדָּבָר זֶה וְנִשְׁמָטִין מִמֶּנּוּ. וַחֲסִידֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מִשְׁתַּבְּחִין שֶׁלֹּא נִמְנוּ מֵעוֹלָם לְנַדּוֹת תַּלְמִיד חֲכָמִים, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְנִין לְהַלְקוֹתוֹ אִם נִתְחַיֵּב מַלְקוּת. וַאֲפִלּוּ מַכַּת מַרְדּוּת נִמְנִין עָלֶיהָ לְהַכּוֹתוֹ.
ב. וְכֵיצַד הוּא הַנִּדּוּי? אוֹמְרִין: 'פְּלוֹנִי בְּשַׁמְתָּא'. וְאִם נִדּוּהוּ בְּפָנָיו, אוֹמְרִין: 'פְּלוֹנִי זֶה'. וְהַחֵרֶם – אוֹמְרִין: 'פְּלוֹנִי מָחֳרָם'. וְאָרוּר – בּוֹ אָלָה, בּוֹ שְׁבוּעָה, בּוֹ נִדּוּי. ג וְכֵיצַד מַתִּירִין הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם? אוֹמְרִין לוֹ: 'שָׁרוּי לְךָ וּמָחוּל לְךָ'. וְאִם הִתִּירוּהוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, אוֹמְרִין: 'פְּלוֹנִי שָׁרוּי לוֹ וּמָחוּל לוֹ'.
ד. מַה הוּא הַמִּנְהָג שֶׁיִּנְהֹג הַמְנֻדֶּה בְּעַצְמוֹ וְשֶׁנּוֹהֲגִין עִמּוֹ? מְנֻדֶּה אָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס כְּאָבֵל כָּל יְמֵי נִדּוּיוֹ, וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו, וְלֹא כּוֹלְלִין אוֹתוֹ בַּעֲשָׂרָה לְכָל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ עֲשָׂרָה, וְלֹא יוֹשְׁבִין עִמּוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. אֲבָל שׁוֹנֶה הוּא לַאֲחֵרִים, וְשׁוֹנִין לוֹ, וְנִשְׂכָּר, וְשׂוֹכֵר. וְאִם מֵת בְּנִדּוּיוֹ – בֵּית דִּין שׁוֹלְחִין וּמַנִּיחִין אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁהֵן רוֹגְמִין אוֹתוֹ, לְפִי שֶׁהוּא מֻבְדָּל מִן הַצִּבּוּר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מַסְפִּידִין אוֹתוֹ וְאֵין מְלַוִּין אֶת מִטָּתוֹ.
ה. יָתֵר עָלָיו הַמָּחֳרָם – שֶׁאֵינוֹ שׁוֹנֶה לַאֲחֵרִים וְאֵין שׁוֹנִין לוֹ. אֲבָל שׁוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח תַּלְמוּדוֹ. וְאֵינוֹ נִשְׂכָּר, וְאֵין נִשְׂכָּרִין לוֹ, וְאֵין נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִמּוֹ, וְאֵין מִתְעַסְּקִין עִמּוֹ אֶלָּא מְעַט עֵסֶק כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ.
ו. מִי שֶׁיָּשַׁב בְּנִדּוּיוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא בִּקֵּשׁ לְהַתִּירוֹ – מְנַדִּין אוֹתוֹ שְׁנִיָּה. יָשַׁב שְׁלֹשִׁים יוֹם אֲחֵרִים וְלֹא בִּקֵּשׁ לְהַתִּירוֹ – מַחֲרִימִין אוֹתוֹ.
ז. בְּכַמָּה מַתִּירִין הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם? בִּשְׁלֹשָׁה, אֲפִלּוּ הֶדְיוֹטוֹת. וְיָחִיד מֻמְחֶה מַתִּיר הַנִּדּוּי לְבַדּוֹ. וְיֵשׁ לְתַלְמִיד לְהַתִּיר הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם, וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם הָרַב.
ט*. שְׁלֹשָׁה שֶׁנִּדּוּ וְהָלְכוּ לָהֶן, וְחָזַר זֶה מִדָּבָר שֶׁנִּדּוּהוּ בִּגְלָלוֹ – בָּאִין שְׁלֹשָׁה אֲחֵרִים וּמַתִּירִין לוֹ. י מִי שֶׁלֹּא יָדַע מִי נִדָּהוּ – יֵלֵךְ אֵצֶל הַנָּשִׂיא וְיַתִּיר לוֹ נִדּוּיוֹ.
יא. נִדּוּי עַל תְּנַאי, אֲפִלּוּ מִפִּי עַצְמוֹ – צָרִיךְ הֲפָרָה. תַּלְמִיד חֲכָמִים שֶׁנִּדָּה עַצְמוֹ, וַאֲפִלּוּ נִדָּה עַצְמוֹ עַל דַּעַת פְּלוֹנִי, וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁחַיָּב עָלָיו נִדּוּי – הֲרֵי זֶה מֵפֵר לְעַצְמוֹ.
יב. מִי שֶׁנִּדּוּהוּ בַּחֲלוֹם, אֲפִלּוּ יָדַע מִי נִדָּהוּ – צָרִיךְ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם שֶׁשּׁוֹנִין הֲלָכוֹת לְהַתִּירוֹ מִנִּדּוּיוֹ. וְאִם לֹא מָצָא – טוֹרֵחַ אַחֲרֵיהֶם עַד פַּרְסָה. לֹא מָצָא – מַתִּירִין לוֹ עֲשָׂרָה שֶׁשּׁוֹנִין מִשְׁנָה. לֹא מָצָא – מַתִּירִין לוֹ מִי שֶׁיּוֹדְעִין לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה. לֹא מָצָא – מַתִּירִין לוֹ אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִין לִקְרוֹת. לֹא מָצָא בִּמְקוֹמוֹ עֲשָׂרָה – מַתִּירִין לוֹ אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה.
יג. מִי שֶׁנִּדּוּהוּ בְּפָנָיו – אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. נִדּוּהוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – מַתִּירִין לוֹ בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְאֵין בֵּין נִדּוּי לַהֲפָרָה כְּלוּם, אֶלָּא מְנַדִּין וּמַתִּירִין בְּרֶגַע אֶחָד כְּשֶׁיַּחֲזֹר הַמְנֻדֶּה לְמוּטָב. וְאִם רָאוּ בֵּית דִּין לְהַנִּיחַ זֶה בְּנִדּוּיוֹ כַּמָּה שָׁנִים – מַנִּיחִין כְּפִי רִשְׁעוֹ.
וְכֵן אִם רָאוּ בֵּית דִּין לְהַחֲרִים לָזֶה לְכַתְּחִלָּה, וּלְהַחֲרִים מִי שֶׁאוֹכֵל עִמּוֹ וְשׁוֹתֶה עִמּוֹ אוֹ מִי שֶׁיַּעֲמֹד עִמּוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת – מַחֲרִימִין, כְּדֵי לְיַסְּרוֹ וּכְדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה עַד שֶׁלֹּא יִפְרְצוּ הַחַטָּאִים.
אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לֶחָכָם לְנַדּוֹת לִכְבוֹדוֹ, אֵינוֹ שֶׁבַח לְתַלְמִיד חֲכָמִים לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדָבָר זֶה, אֶלָּא מַעֲלִים אָזְנָיו מִדִּבְרֵי עַמֵּי הָאָרֶץ וְלֹא יָשִׁית לִבּוֹ לָהֶם, כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ: "גַּם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבֵּרוּ אַל תִּתֵּן לִבֶּךָ" (קהלת ז,כא).
וְכֵן הָיָה דֶּרֶךְ חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמּוֹחֲלִין לַמְחָרֵף וְסוֹלְחִין לוֹ. וַחֲכָמִים גְּדוֹלִים הָיוּ מִשְׁתַּבְּחִין בְּמַעֲשֵׂיהֶן הַנָּאִים וְאוֹמְרִין שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִדּוּ אָדָם וְלֹא הֶחֱרִימוּהוּ לִכְבוֹדָן. וְזוֹ הִיא דַּרְכָּם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁרָאוּי לֵילֵךְ בָּהּ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁבִּזּוּהוּ אוֹ חֵרְפוּהוּ בַּסֵּתֶר. אֲבָל תַּלְמִיד חֲכָמִים שֶׁבִּזָּהוּ אוֹ חֵרְפוֹ אָדָם בְּפַרְהֶסְיָא – אָסוּר לוֹ לִמְחֹל עַל כְּבוֹדוֹ, וְאִם מָחַל – נֶעֱנָשׁ, מִפְּנֵי שֶׁזֶּה בִּזְיוֹן תּוֹרָה. אֶלָּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר הַדָּבָר כְּנָחָשׁ, עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה, וְיִסְלַח לוֹ.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
אָסוּר לְבֵית דִּין לִקְפֹּץ וּלְנַדּוֹתוֹ בִּמְהֵרָה. בחיפזון ובלא שנתיישבו בעניין. אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְנִין לְהַלְקוֹתוֹ. שהוא חיוב מן התורה. אִם נִתְחַיֵּב מַלְקוּת. ראה הלכות סנהדרין פרקים טז-יט. מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות על עברות שמדברי חכמים. נִמְנִין עָלֶיהָ לְהַכּוֹתוֹ. שאין נמנעים אלא מן הנידוי.