[א] בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים מַקְרִיבִין מוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ אַחַר תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. וְכַמָּה הוּא מוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ? פָּרִים שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים, הַכֹּל עוֹלוֹת, וּשְׂעִיר עִזִּים חַטָּאת.

[ב] מַעֲשֵׂה כָּל הָעוֹלוֹת אֶחָד הוּא, כְּמַעֲשֵׂה הַתָּמִיד, וּמַעֲשֵׂה הַחַטָּאת שֶׁל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁל מוֹעֲדוֹת כְּמַעֲשֵׂה הַחַטָּאת הַנֶּאֱכֶלֶת שֶׁבֵּאַרְנוּ.

ב. כְּמַעֲשֵׂה הַתָּמִיד. לעיל א,י. כְּמַעֲשֵׂה הַחַטָּאת הַנֶּאֱכֶלֶת שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות מעשה הקרבנות פרק ז.

[ג] בְּפֶסַח מַקְרִיבִין קָרְבַּן מוּסָף בְּכָל יוֹם, מִיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד יוֹם הַשְּׁבִיעִי, כְּמוּסַף רָאשֵׁי חֳדָשִׁים: פָּרִים שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים, הַכֹּל עוֹלוֹת, וּשְׂעִיר חַטָּאת הַנֶּאֱכֶלֶת.
בְּיוֹם שֵׁנִי שֶׁל פֶּסַח, שֶׁהוּא יוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, מַקְרִיבִין יָתֵר עַל מוּסָף שֶׁל כָּל יוֹם כֶּבֶשׂ לְעוֹלָה עִם עֹמֶר הַתְּנוּפָה, וְהִיא מִנְחָה שֶׁל צִבּוּר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. [ד] וּזְמַנּוֹ קָבוּעַ, וּלְפִיכָךְ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה.

ג. וְהִיא מִנְחָה שֶׁל צִבּוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות מעשה הקרבנות יב,ג.
ד. וּזְמַנּוֹ קָבוּעַ וּלְפִיכָךְ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה. הלכות ביאת מקדש ד,ט.

[ה] אֵין מְבִיאִין מִנְחָה זוֹ אֶלָּא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא כג,י). מִצְוָתוֹ לְהָבִיא מִן הַקָּרוֹב. לֹא בִּכֵּר הַקָּרוֹב – מְבִיאִין אוֹתוֹ מִכָּל מָקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. [ו] מִצְוָתוֹ לְהִקָּצֵר בַּלַּיְלָה, בְּלֵיל שִׁשָּׁה עָשָׂר, בֵּין בַּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת. [ז] וְכָל הַלַּיְלָה כָּשֵׁר לִקְצִירַת הָעֹמֶר. וְאִם קְצָרוּהוּ בַּיּוֹם – כָּשֵׁר. [ח] מִצְוָתוֹ לְהָבִיא מִן הַקָּמָה. לֹא מָצְאוּ – יָבִיאוּ מִן הָעֳמָרִים. [ט] מִצְוָתוֹ לָבֹא מִן הַלַּח. לֹא מָצְאוּ – יָבִיאוּ מִן הַיָּבֵשׁ.

ה. מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. ובתחילת הפסוק נאמר: "כי תבאו אל הארץ" (פה"מ מנחות ח,א). מִצְוָתוֹ לְהָבִיא מִן הַקָּרוֹב. על פי הכלל ש'אין מעבירין על המצוות'. שכאשר מזדמן לעשות מצווה בתבואה הקרובה, אין מניחים אותה ומביאים ממקום רחוק (פה"מ מנחות י,ב). בִּכֵּר. הבשיל.
ו. מִצְוָתוֹ לְהִקָּצֵר בַּלַּיְלָה. נלמד מהפסוק "מהחל חרמש בקמה תחל לספור" (דברים טז,ט), שכשם שספירת העומר בלילה (ראה לקמן הכ"ב), גם הקצירה בלילה.
ח. הַקָּמָה. תבואה שלא נקצרה. הָעֳמָרִים. תבואה שנקצרה ונאגדה באלומות.
ט. הַלַּח. גרגרי שעורה טריים.

[י] הָיָה דַּרְכָּן לְהָבִיא מִן הַשָּׂדוֹת שֶׁבַּדָּרוֹם. הָיָה נָר חֲצִי הַשָּׂדֶה וְזוֹרֵעַ חֶצְיָהּ בְּשָׁנָה זוֹ, וּבְשָׁנָה אַחֶרֶת נָר הַחֵצִי שֶׁזָּרַע וְזוֹרֵעַ הַחֵצִי שֶׁנָּר, וּמֵבִיא מִמֶּנּוּ.

י. הַשָּׂדוֹת שֶׁבַּדָּרוֹם. שדות שטופות בשמש. הָיָה נָר חֲצִי הַשָּׂדֶה וְזוֹרֵעַ חֶצְיָהּ וכו'. בכל שנה היה זורע רק חצי שדה ואת החצי השני היה חורש מבלי לזרוע, ובאופן זה התבואה הייתה גדלה בצורה יותר משובחת (ראה גם הלכות איסורי מזבח ז,ד).

[יא] עֹמֶר זֶה מִן הַשְּׂעוֹרִים הָיָה בָּא, וְדָבָר זֶה קַבָּלָה מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ. וְכֵיצַד הָיָה נַעֲשֶׂה? מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב יוֹצְאִין שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נוֹחַ לִקְצֹר. וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם מִתְכַּנְּסוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. וְקוֹצְרִין שָׁלֹשׁ סְאִין שְׂעוֹרִין בִּשְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים וּבְשָׁלֹשׁ קֻפּוֹת וּבִשְׁלֹשָׁה מַגָּלוֹת.
כֵּיוָן שֶׁחָשֵׁכָה, אוֹמֵר לָהֶן הַקּוֹצֵר לְכָל הָעוֹמְדִין שָׁם: 'בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?', אוֹמְרִין לוֹ: 'הִין'. 'בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?', אוֹמְרִין לוֹ: 'הִין'. 'בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?', אוֹמְרִין לוֹ: 'הִין'. 'מַגָּל זֶה?', אוֹמְרִין לוֹ: 'הִין'. 'מַגָּל זֶה?', אוֹמְרִין לוֹ: 'הִין'. 'מַגָּל זֶה?', אוֹמְרִין לוֹ: 'הִין'. 'קֻפָּה זוֹ?', אוֹמְרִין לוֹ: 'הִין'. 'קֻפָּה זוֹ?', אוֹמְרִין לוֹ: 'הִין'. 'קֻפָּה זוֹ?', אוֹמְרִין לוֹ: 'הִין'. וְאִם הָיָה שַׁבָּת, אוֹמֵר לָהֶן: 'שַׁבָּת זוֹ?', אוֹמְרִין לוֹ: 'הִין'. 'שַׁבָּת זוֹ?', אוֹמְרִין לוֹ: 'הִין'. 'שַׁבָּת זוֹ?', אוֹמְרִין לוֹ: 'הִין'. 'אֶקְצֹר?', וְהֵן אוֹמְרִין לוֹ: 'קְצֹר!', שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר.
וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי אֵלּוּ הַטּוֹעִים שֶׁיָּצְאוּ מִכְּלַל יִשְׂרָאֵל בְּבַיִת שֵׁנִי, שֶׁהֵן אוֹמְרִין שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה: "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ויקרא כג,יא) הוּא שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית, וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ חֲכָמִים שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא שַׁבַּת יוֹם טוֹב, וְכֵן רָאוּ תָּמִיד הַנְּבִיאִים וְהַסַּנְהֶדְרִין בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, שֶׁהָיוּ מְנִיפִין אֶת הָעֹמֶר בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, בֵּין בַּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת.
וַהֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (ויקרא כג,יד), וְנֶאֱמַר: "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי" (יהושע ה,יא). וְאִם תֹּאמְרוּ שֶׁאוֹתוֹ הַפֶּסַח בְּשַׁבָּת אֵרַע, כְּמוֹ שֶׁיְּדַמּוּ הַטִּפְּשִׁים, הֵיאַךְ תָּלָה הַכָּתוּב הֶתֵּר אֲכִילָתָם לֶחָדָשׁ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ הָעִקָּר וְלֹא הַסִּבָּה, אֶלָּא נִקְרֹה נִקְרָא? אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁתָּלָה הַדָּבָר בְּמָחֳרַת הַפֶּסַח, הַדָּבָר בָּרוּר שֶׁמָּחֳרַת הַפֶּסַח הִיא הָעִלָּה הַמַּתֶּרֶת אֶת הֶחָדָשׁ, וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל אֵי זֶה יוֹם הוּא מִימֵי הַשָּׁבוּעַ.

יא. עֹמֶר זֶה מִן הַשְּׂעוֹרִים הָיָה בָּא. בניגוד לרוב המנחות שבאו מחיטים (הלכות מעשה הקרבנות יב,ב). כְּרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע. אוגדים את שיבולי השעורים בעודם מחוברים. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. בפרסום ובהמולה. שָׁלֹשׁ סְאִין. כעשרים וחמישה ליטר. כל איש קוצר סאה אחת במגל משלו לתוך קופה. בִּשְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים וּבְשָׁלֹשׁ קֻפּוֹת וּבִשְׁלֹשָׁה מַגָּלוֹת. כדי שתסתיים הקצירה במהירות (פה"מ מנחות י,א), וכדי לפרסם את העניין (בבלי מנחות סד,א). קֻפּוֹת. סלים.
כֵּיוָן שֶׁחָשֵׁכָה. ליל ט"ז בניסן. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ. שקעה.
אֵלּוּ הַטּוֹעִים שֶׁיָּצְאוּ מִכְּלַל יִשְׂרָאֵל בְּבַיִת שֵׁנִי. בייתוסים שאינם מאמינים בתורה שבעל פה (משנה מנחות י,ג). שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית. היום השביעי שבכל שבוע מאז בריאת העולם. שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא שַׁבַּת יוֹם טוֹב. והפסוק מכנה את יום טוב ראשון של פסח 'שבת'.
וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. ומכאן נלמד איסור מן התורה לאכול מהתבואה החדשה עד יום הקרבת העומר (לפרטי דין זה ראה הלכות מאכלות אסורות י,ב-ה). וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי. בני ישראל אכלו מהתבואה החדשה כשנכנסו מהמדבר לארץ ישראל מט"ז בניסן שהוא מוצאי הפסח, ומכאן שזמן הקרבת העומר והיתר החדש תלוי בפסח ולא בשבת. וְאִם תֹּאמְרוּ שֶׁאוֹתוֹ הַפֶּסַח וכו'. ניתן לטעון על הוכחה זו שהפסח בשנה ההיא היה בשבת, אבל בשנים אחרות יקריבו את העומר ויאכלו את החדש ממחרת שבת בראשית. הֵיאַךְ תָּלָה הַכָּתוּב הֶתֵּר אֲכִילָתָם וכו'. הפסוק מפרש שבגלל שיום זה היה ממחרת הפסח הם אכלו, אם כן זה הגורם להיתר, ואין לפרש שרק במקרה זה אירע כך.

[יב] קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בַּקֻּפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה, וְחָבְטוּ אוֹתוֹ, וְזוֹרִין, וּבוֹרְרִין, וְלוֹקְחִין אֶת הַשְּׂעוֹרִין וּמְהַבְהֲבִין אוֹתָן עַל הָאֵשׁ בְּאַבּוּב מְנֻקָּב, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל" (ויקרא ב,יד). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּמִנְחַת הָעֹמֶר בִּלְבַד.
וְאַחַר שֶׁקּוֹלִין אוֹתוֹ, שׁוֹטְחִין אוֹתוֹ בָּעֲזָרָה, וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ, וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ לְרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת, וְטוֹחֲנִין אֶת הַשָּׁלֹשׁ סְאִין, וּמוֹצִיאִין מִן הַכֹּל עִשָּׂרוֹן שֶׁהוּא מְנֻפֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם, וְחַיָּב בַּחַלָּה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
וְלוֹקְחִין זֶה הָעִשָּׂרוֹן שֶׁל סֹלֶת הַשְּׂעוֹרִין וּבוֹלְלִין אוֹתוֹ בְּלֹג שֶׁמֶן בְּיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, וְנוֹתְנִין עָלָיו קֹמֶץ לְבוֹנָה, כִּשְׁאָר הַמְּנָחוֹת, וּמְנִיפוֹ בַּמִּזְרָח, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, וּמַגִּישׁוֹ כְּנֶגֶד חֻדָּהּ שֶׁל קֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, כִּשְׁאָר הַמְּנָחוֹת, וְקוֹמֵץ וּמַקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, כִּשְׁיָרֵי כָּל הַמְּנָחוֹת. וְאֵימָתַי קוֹמְצִין אוֹתוֹ? אַחַר שֶׁמַּקְרִיבִין מוּסַף הַיּוֹם. וְכֶבֶשׂ הָעוֹלָה, קֹדֶם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם.

יב. וְחָבְטוּ אוֹתוֹ. להוציא את הגרעינים מהשיבולים. וְזוֹרִין. משליכים ברוח להפריד את הקליפות מהגרעינים. וּבוֹרְרִין. משלימים את הפרדת הגרגרים מהפסולת. וּמְהַבְהֲבִין אוֹתָן עַל הָאֵשׁ בְּאַבּוּב מְנֻקָּב. קולים את גרגרי השעורים בכלי מנוקב המיוחד לקליית גרעינים כדי שהאש תגיע לכל הגרגרים.
שׁוֹטְחִין אוֹתוֹ בָּעֲזָרָה וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. לצנן את הגרגרים מחום הקלייה ולייבשם. לְרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת. רחיים של טחינה גסה. וּמוֹצִיאִין מִן הַכֹּל עִשָּׂרוֹן שֶׁהוּא מְנֻפֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה. מנפים את השעורים הטחונות שלוש עשרה פעמים בנפות שונות עד שתצא מהם סולת נקייה וממנה לוקחים עישרון למנחה (וראה לקמן ח,ד-ה). וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם. מה שנשאר מן השעורים נפדה בכסף ולאחר פדיונם הם חולין ומותר לכל אדם לאכול אותם. וְחַיָּב בַּחַלָּה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. דבר שבשעת חיובו במעשרות היה ברשות ההקדש פטור ממעשרות גם לאחר פדיונו (הלכות מעשר ג,כה), וחייב בהפרשת חלה (הלכות ביכורים ו,ג).
וּבוֹלְלִין אוֹתוֹ בְּלֹג שֶׁמֶן… וְנוֹתְנִין עָלָיו קֹמֶץ לְבוֹנָה כִּשְׁאָר הַמְּנָחוֹת. הלכות מעשה הקרבנות יב,ז, יב,ט. וּמְנִיפוֹ בַּמִּזְרָח. כל הטעון תנופה מונף במזרח העזרה (שם ט,ו, וראה פסקים ושיטות שם). וּמַגִּישׁוֹ כְּנֶגֶד חֻדָּהּ שֶׁל קֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית כִּשְׁאָר הַמְּנָחוֹת. הלכות מעשה הקרבנות יב,ו. וְכֶבֶשׂ הָעוֹלָה קֹדֶם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. את כבש העולה שהיה בא עם העומר היו מקריבים לאחר הקרבת העומר (לקמן ט,ט), והוא היה קרב סמוך לתמיד של בין הערביים. ויש שפיסקו: "אחר שמקריבין מוסף היום וכבש העולה…", ופירשו שאת כבש העולה היו מקריבים לפני העומר (קרית ספר, וראה בביאור לקמן שם).

[יג] אָסוּר לִקְצֹר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִין מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי תְּבוּאָה קֹדֶם לִקְצִירַת הָעֹמֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: "רֵאשִׁית קְצִירְכֶם" (ויקרא כג,י) – שֶׁיִּהְיֶה תְּחִלָּה לְכָל הַנִּקְצָרִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּקָצִיר שֶׁרָאוּי לְהָבִיא מִמֶּנּוּ עֹמֶר. אֲבָל בֵּית הַשְּׁלָהִין שֶׁבָּעֲמָקִים, הוֹאִיל וְאֵינוֹ רָאוּי לְהָבִיא מִמֶּנּוּ – קוֹצְרִין אוֹתוֹ מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר, אֲבָל לֹא יִגְדֹּשׁ. [יד] תְּבוּאָה שֶׁהִשְׁרִישָׁה קֹדֶם הָעֹמֶר – הָעֹמֶר מַתִּירָהּ. וְאִם לָאו – אָסוּר לְקָצְרָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָסוּר לְאָכְלָהּ עַד שֶׁיָּבֹא הָעֹמֶר הַבָּא.

יג. מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי תְּבוּאָה. חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון. אֲבָל בֵּית הַשְּׁלָהִין שֶׁבָּעֲמָקִים וכו'. שדה צמאה למים שאינה מסתפקת במי גשמים, והחיטים שגדלו בה פסולות למנחות (הלכות איסורי מזבח ו,יב). אֲבָל לֹא יִגְדֹּשׁ. לא יערום את התבואה.
יד. תְּבוּאָה שֶׁהִשְׁרִישָׁה. הצמיחה שורשים באדמה. קֹדֶם הָעֹמֶר. קודם קצירת העומר (פה"מ מנחות י,ו). כְּדֶרֶךְ שֶׁאָסוּר לְאָכְלָהּ. הלכות מאכלות אסורות י,ד.

[טו] תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ – מֻתָּר לִקְצֹר מִמֶּנָּה לְהַאֲכִיל לִבְהֵמָה. וְקוֹצְרִים מִפְּנֵי הַנְּטִיעוֹת שֶׁלֹּא יִפָּסְדוּ, וְקוֹצְרִין לְפַנּוֹת מָקוֹם לְבֵית הָאֵבֶל אוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "קְצִירְכֶם" (שם), וְלֹא קְצִיר מִצְוָה. [טז] וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לִקְצֹר, לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּרִיכוֹת כְּדֶרֶךְ הַקּוֹצְרִין, אֶלָּא יַנִּיחֵם צְבָתִים.

טו. שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ וכו'. כשעדיין לא גדלה שליש מגודלה המלא נחשבת שחת ולא תבואה ומותר לקצור אותה לבהמה. וְקוֹצְרִים מִפְּנֵי הַנְּטִיעוֹת שֶׁלֹּא יִפָּסְדוּ. שהתבואה לא תהרוס את האילנות.
טז. לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּרִיכוֹת. אגודות גדולות של תבואה המורכבות מכמה צבתים. יַנִּיחֵם צְבָתִים. יאגוד את התבואה באגודות קטנות וישאירה כך (פה"מ מנחות י,ט).

[יז] כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וְלֹא מִנְחַת נְסָכִים וְלֹא בִּכּוּרִים מִן הֶחָדָשׁ קֹדֶם הֲבָאַת הָעֹמֶר, וְאִם הֵבִיא – פָּסוּל. וְלֹא יָבִיא קֹדֶם לַהֲבָאַת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר. [יח] וְכָל הַמַּקְרִיב מִנְחָה מִן הֶחָדָשׁ תְּחִלָּה, מְבָרֵךְ 'שֶׁהֶחֱיָינוּ'.

יז. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין מְבִיאִין וכו'. הלכות איסורי מזבח ה,ט-י. וְלֹא בִּכּוּרִים. חיטים ושעורים שמביאים בביכורים (ליקו"ה מנחות סח,ב). שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. בשבועות (לקמן ח,א).
יח. וְכָל הַמַּקְרִיב מִנְחָה מִן הֶחָדָשׁ תְּחִלָּה. המקריב מנחה פעם ראשונה מהתבואה החדשה.

[יט] תְּבוּאָה שֶׁזְּרָעָהּ אַחַר שֶׁקָּרַב הָעֹמֶר, וּקְצָרָהּ אַחַר שֶׁקָּרַב הָעֹמֶר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה – הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם מְבִיאִין מִמֶּנָּה מְנָחוֹת לְכַתְּחִלָּה קֹדֶם הֲבָאַת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, הוֹאִיל וּתְבוּאָה זוֹ עָבַר עָלֶיהָ הֲבָאַת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּקְצִירַת הָעֹמֶר, אוֹ אֵין מְבִיאִין עַד שֶׁיָּבִיאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אַחַר הֲבָאַת הָעֹמֶר שֶׁל שָׁנָה אַחֶרֶת.

יט. תְּבוּאָה שֶׁזְּרָעָהּ אַחַר שֶׁקָּרַב הָעֹמֶר וּקְצָרָהּ אַחַר שֶׁקָּרַב הָעֹמֶר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה. באופן שעבר עליה הבאת שתי הלחם והעומר, אך לא בסדר הרגיל שקודם בא עומר ואחריו שתי הלחם אלא קודם שתי הלחם.

[כ] וְכֵן תְּבוּאָה שֶׁהָיְתָה בַּקַּרְקַע וְחָנְטוּ עָלֶיהָ אוֹ הֵנֵצּוּ עָלִים שֶׁלָּהּ כְּשֶׁהֵבִיאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם – הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הֲנָצַת הֶעָלִין אוֹ חֲנָטָתָם כְּמוֹ הַשְׁרָשָׁה, וְהֻתְּרָה לְהָבִיא מִמֶּנָּה מְנָחוֹת, אוֹ אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּהַשְׁרָשָׁה. לְפִיכָךְ לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא – הֻרְצָה. [כא] וְהַקּוֹצֵר קֹדֶם קְצִירַת הָעֹמֶר אֵינוֹ לוֹקֶה, וְהַקָּצִיר כָּשֵׁר.

כ. תְּבוּאָה שֶׁהָיְתָה בַּקַּרְקַע וְחָנְטוּ עָלֶיהָ אוֹ הֵנֵצּוּ עָלִים שֶׁלָּהּ כְּשֶׁהֵבִיאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. ובאופן שלא הייתה השרשה, כגון שהטמין בקרקע שיבולים והם הוציאו עלים (חנטה) ורק לאחר הבאת שתי הלחם הם השרישו (אבן האזל).
כא. וְהַקָּצִיר כָּשֵׁר. לאכילה לאחר הקרבת העומר, ולמנחות לאחר הבאת שתי הלחם (ריק"ו).

[כב] מִצְוַת עֲשֵׂה לִסְפֹּר שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת מִיּוֹם הֲבָאַת הָעֹמֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ויקרא כג,טו). וּמִצְוָה לִמְנוֹת הַיָּמִים עִם הַשָּׁבוּעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (שם כג,טז). וּמִתְּחִלַּת הַיּוֹם מוֹנִין, לְפִיכָךְ מוֹנֶה בַּלַּיְלָה, מִלֵּיל שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן. [כג] שָׁכַח וְלֹא מָנָה בַּלַּיְלָה – מוֹנֶה בַּיּוֹם. וְאֵין מוֹנִין אֶלָּא מֵעוֹמֵד, וְאִם מָנָה מִיּוֹשֵׁב – יָצָא.

כב. לִסְפֹּר שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת. לספור את הימים בכל יום במשך שבעה שבועות. הַיָּמִים עִם הַשָּׁבוּעוֹת. לציין כמה ימים עברו וכמה שבועות עברו. שֶׁנֶּאֱמַר תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם. חוץ ממה שנאמר "וספרתם… שבע שבתות תמימֹת".

[כד] מִצְוָה זוֹ עַל כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וּבְכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וְנָשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִין מִסְּפִירַת הָעֹמֶר. [כה] וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּכָל לַיְלָה: 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל סְפִירַת הָעֹמֶר' קֹדֶם שֶׁיִּסְפֹּר. מָנָה וְלֹא בֵּרֵךְ – יָצָא, וְאֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.

כד. מִצְוָה זוֹ עַל כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל. בניגוד לספירת שנות היובל המוטלת על בית הדין בלבד (הלכות שמיטה ויובל י,א). וְנָשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִין מִסְּפִירַת הָעֹמֶר. שנשים פטורות ממצוות עשה שבאות מזמן לזמן (הלכות עבודה זרה יב,ג), ועבדים פטורים ממצוות עשה שהנשים אין חייבות בהן (הלכות חגיגה ב,א).