א. אָבֵל חַיָּב לִקְרֹעַ עַל מֵתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ" (ויקרא י,ו) – הָא אַחֵר חַיָּב לִפְרֹם.
וְאֵין קְרִיעָה אֶלָּא מֵעוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו" (שמואל ב יג,לא). וּמֵהֵיכָן קוֹרֵעַ? מִלְּפָנָיו. וְהַקּוֹרֵעַ מֵאַחֲרָיו אוֹ מִן הַצְּדָדִין אוֹ מִלְּמַטָּה – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת קְרִיעָה, אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל בִּלְבַד שֶׁהוּא פּוֹרֵם מִלְּמַטָּה.
א. שֶׁנֶּאֱמַר וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ הָא אַחֵר חַיָּב לִפְרֹם. כאשר מתו נדב ואביהוא בני אהרן, אמר ה' לאחיהם אלעזר ואיתמר שלא יקרעו את בגדיהם, ומכאן דייקו חכמים שאבל אחר חייב לקרוע.
שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. פסוק זה נאמר כאשר הגיעה לדוד שמועת שקר שהרג אבשלום את כל בני המלך, ומכך שקרע דוד בעמידה, למדו חכמים שחובת הקריעה היא מעומד. מִלְּפָנָיו. בקדמת הבגד. מִן הַצְּדָדִין. בצדי הבגד. אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל בִּלְבַד שֶׁהוּא פּוֹרֵם מִלְּמַטָּה. משום כבודו (כדלעיל ז,ו).
ב. כַּמָּה שִׁעוּר הַקֶּרַע? טֶפַח. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַבְדִּיל שְׂפַת הַבֶּגֶד. וּמֻתָּר לוֹ לִקְרֹעַ בִּכְלִי. וְיֵשׁ לוֹ לִקְרֹעַ בִּפְנִים שֶׁלֹּא בִּפְנֵי אָדָם, לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹ לְהַכְנִיס יָדוֹ בִּפְנִים וְקוֹרֵעַ בְּצִנְעָה. וְאֵינוֹ חַיָּב לִקְרֹעַ אֶלָּא בֶּגֶד הָעֶלְיוֹן בִּלְבַד.
ב. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַבְדִּיל שְׂפַת הַבֶּגֶד. אינו חייב להתחיל את הקרע משפת הבגד ממש ולהבדיל את השפה לשני קרעים נפרדים, אלא רשאי להתחיל את הקרע מתחת לשפת הבגד וליצור מעין חור בבגד אף על פי שבאופן זה אין הבגד קרוע לשניים. וְיֵשׁ לוֹ לִקְרֹעַ בִּפְנִים. רשאי לקרוע את בגדו העליון גם אם הוא מכוסה בגלימה וכדומה. שֶׁלֹּא בִּפְנֵי אָדָם. רשאי לקרוע גם במקום שאין בו בני אדם. וְאֵינוֹ חַיָּב לִקְרֹעַ אֶלָּא בֶּגֶד הָעֶלְיוֹן בִּלְבַד. ולא שאר הבגדים שעליו.
ג. וְכָל שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת הַקֶּרַע לְפָנִים. וְאִם בָּא לְהַחֲלִיף – מַחֲלִיף, וְאֵינוֹ קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר, שֶׁכָּל קֶרַע שֶׁאֵינוֹ בִּשְׁעַת חִמּוּם – אֵינוֹ קֶרַע.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁאָר הַמֵּתִים חוּץ מֵאָבִיו וְאִמּוֹ. אֲבָל עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ – קוֹרֵעַ עַד שֶׁמְּגַלֶּה אֶת לִבּוֹ, וּמַבְדִּיל שְׂפַת הַבֶּגֶד, וְאֵינוֹ קוֹרֵעַ בִּכְלִי אֶלָּא בְּיָדוֹ, מִבַּחוּץ, בִּפְנֵי כָּל הָעָם, וְקוֹרֵעַ כָּל הַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו. בֶּגֶד הַזֵּעָה הַדָּבוּק לִבְשָׂרוֹ – אֵינוֹ מְעַכֵּב. וְאִם הֶחֱלִיף בֶּגֶד אַחֵר – חַיָּב לִקְרֹעַ כָּל שִׁבְעָה. וְכֵן עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ חוֹלֵץ כְּתֵפוֹ, וּמוֹצִיא זְרוֹעוֹ מִן הֶחָלוּק עַד שֶׁיִּתְגַּלֶּה כְּתֵפוֹ וּזְרוֹעוֹ, וְהוֹלֵךְ כָּךְ לִפְנֵי הַמִּטָּה. וְאַחַר שֶׁיִּקְבֹּר אָבִיו אוֹ אִמּוֹ – אֵינוֹ חַיָּב לַחֲלֹץ.
ג. וְכָל שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת הַקֶּרַע לְפָנִים. הקרע צריך להיות מלפניו כדי שייראה, מלבד ביום השבת שמחליף את בגדו הקרוע, ואם אין לו בגד אחר הופך בגדו כדי שהקרע יהיה מאחוריו (כדלקמן י,א). בִּשְׁעַת חִמּוּם. בשעת עיקר הצער והכאב של האבל, סמוך לשעת המיתה.
קוֹרֵעַ עַד שֶׁמְּגַלֶּה אֶת לִבּוֹ. ולא די בקריעת טפח. וּמַבְדִּיל שְׂפַת הַבֶּגֶד. קורע משפת הבגד והלאה באופן שיהיו שני צדדים נבדלים. מִבַּחוּץ. הבגד שאותו קורע צריך להיות מגולה ולא מכוסה בגלימה וכדומה. בִּפְנֵי כָּל הָעָם. במקום שמצויים בו בני אדם. וְקוֹרֵעַ כָּל הַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו. ולא רק הבגד העליון. בֶּגֶד הַזֵּעָה הַדָּבוּק לִבְשָׂרוֹ אֵינוֹ מְעַכֵּב. ואינו חייב לקרעו. וּמוֹצִיא זְרוֹעוֹ מִן הֶחָלוּק עַד שֶׁיִּתְגַּלֶּה כְּתֵפוֹ וּזְרוֹעוֹ. מוציא את ידו דרך הקרע עד שיהיו כתפו וזרועו מגולות מחוץ לבגד. לִפְנֵי הַמִּטָּה. לפני המיטה שהמת מונח בה במהלך ההלוויה.
#איור evel_8_3
כותרת: חליצת כתף#
ד. קוֹרְעִין לַקָּטָן מִפְּנֵי עָגְמַת נֶפֶשׁ. וְחוֹלֶה שֶׁמֵּת לוֹ מֵת – אֵין מְקָרְעִין לוֹ, וְלֹא מוֹדִיעִין אוֹתוֹ, שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו, וּמְשַׁתְּקִין אֶת הַנָּשִׁים מִפָּנָיו.
ד. קוֹרְעִין לַקָּטָן מִפְּנֵי עָגְמַת נֶפֶשׁ. כדי שהרואים יצטערו. אֵין מְקָרְעִין לוֹ. אם נודע לו על מיתת קרובו. וְלֹא מוֹדִיעִין אוֹתוֹ. אם לא נודע לו. שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו. שמא מחמת הצער תתבלבל דעתו. וּמְשַׁתְּקִין אֶת הַנָּשִׁים מִפָּנָיו. כדי שלא ידע.
ה. וְקוֹרֵעַ אָדָם עַל חָמִיו וְעַל חֲמוֹתוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד אִשְׁתּוֹ, וְכֵן הִיא קוֹרַעַת עַל חָמִיהָ וְעַל חֲמוֹתָהּ מִפְּנֵי כְּבוֹד בַּעְלָהּ.
ו. מִי שֶׁאֵין לוֹ חָלוּק לִקְרֹעַ, וְנִזְדַּמֵּן לוֹ חָלוּק: בְּתוֹךְ שִׁבְעָה – קוֹרֵעַ; לְאַחַר שִׁבְעָה – אֵינוֹ קוֹרֵעַ. וְעַל אָבִיו וְאִמּוֹ – אֲפִלּוּ לְאַחַר שִׁבְעָה קוֹרֵעַ, כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְכָל הַיּוֹצֵא בַּבֶּגֶד הַקָּרוּעַ לִפְנֵי מֵתִים, כְּלוֹמַר שֶׁהוּא קָרַע עַתָּה עֲלֵיהֶם – הֲרֵי זֶה גָּנַב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וְזִלְזֵל בִּכְבוֹד הַחַיִּים וְהַמֵּתִים.
ו. מִי שֶׁאֵין לוֹ חָלוּק לִקְרֹעַ. כגון שהוא עני ובגדיו קרועים או שאין לו אלא בגד העשוי לזיעה או שבגדיו שאולים. וְכָל הַיּוֹצֵא בַּבֶּגֶד הַקָּרוּעַ. שהיה קרוע קודם לכן. כְּלוֹמַר שֶׁהוּא קָרַע עַתָּה עֲלֵיהֶם. כאומר שקרע אותו כעת.
ז. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'הַשְׁאִילֵנִי חֲלוּקְךָ וַאֲבַקֵּר אֶת אָבִי שֶׁהוּא חוֹלֶה', הָלַךְ וּמְצָאוֹ שֶׁמֵּת – קוֹרֵעַ וּמְאַחֶה, וּמַחֲזִיר לוֹ אֶת חֲלוּקוֹ וְנוֹתֵן לוֹ דְּמֵי קִרְעוֹ. וְאִם לֹא הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מְבַקֵּר בּוֹ חוֹלֶה – הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ.
ז. וּמְאַחֶה. תופר את מקום הקרע (אף שבקרע רגיל על אב או אם אינו רשאי לאחות כלל). וְנוֹתֵן לוֹ דְּמֵי קִרְעוֹ. שערך החלוק נפחת על ידי כך. הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ. שהרי לא קיבל כל רשות לקרוע את בגדו של חברו, מה שאין כן כשהודיעו לפני שהשאילו היה יכול המשאיל להעלות אפשרות כזו על דעתו ועל דעת כן השאיל לו.
ח. מִי שֶׁהָיָה לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְנִתְעַלֵּף, וּכְסָבוּר שֶׁמֵּת, וְקָרַע, וְאַחַר כָּךְ מֵת: אִם בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר – אֵינוֹ חוֹזֵר וְקוֹרֵעַ; וְאִם לְאַחַר כְּדֵי דִּבּוּר – חוֹזֵר וְקוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר.
וְכֵן מִי שֶׁאָמְרוּ לוֹ: 'מֵת אָבִיו', וְקָרַע, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא בְּנוֹ; אָמְרוּ לוֹ: 'מֵת לוֹ מֵת', וּכְסָבוּר אָבִיו, וְקָרַע, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא בְּנוֹ: אִם בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר נוֹדַע לוֹ אֲמִתַּת הַדָּבָר – יָצָא יְדֵי קְרִיעָה; וְאִם אַחַר כְּדֵי דִּבּוּר – לֹא יָצָא, וְחַיָּב לִקְרֹעַ קֶרַע אַחֵר.
ח. בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. שיעור אמירת התיבות 'שלום עליך רבי' (הלכות שבועות ב,יז). אֵינוֹ חוֹזֵר וְקוֹרֵעַ. שבתוך שיעור זה נחשב שקרע בשעת מיתה.
מֵת אָבִיו. מת אביך. וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא בְּנוֹ. התברר שבנו הוא שמת ולא אביו. וְאִם אַחַר כְּדֵי דִּבּוּר לֹא יָצָא. שהקריעה על מת צריכה להיות לשם אותו המת דווקא (ראה בבלי נדרים פז,א).
ט. מִי שֶׁמֵּתוּ לוֹ מֵתִים הַרְבֵּה כְּאֶחָד – קוֹרֵעַ קֶרַע אֶחָד לְכֻלָּם. הָיָה בִּכְלָלָן אָבִיו אוֹ אִמּוֹ – קוֹרֵעַ עַל כֻּלָּן קֶרַע אֶחָד, וְעַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ קֶרַע אַחֵר.
י. מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, וְקָרַע עָלָיו, וְאַחַר כָּךְ מֵת לוֹ מֵת אַחֵר: אִם בְּתוֹךְ שִׁבְעָה – קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר; וְאִם לְאַחַר שִׁבְעָה – מוֹסִיף עַל הַקֶּרַע הָרִאשׁוֹן כָּל שֶׁהוּא. מֵת לוֹ מֵת שְׁלִישִׁי אַחַר שִׁבְעָה שֶׁל שֵׁנִי – מוֹסִיף כָּל שֶׁהוּא. וְכֵן מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ, עַד טַבּוּרוֹ. הִגִּיעַ לְטַבּוּרוֹ – מַרְחִיק שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וְקוֹרֵעַ. נִתְמַלֵּא מִלְּפָנָיו – מַחֲזִירוֹ לְאַחֲרָיו. נִתְמַלֵּא מִלְּמַעְלָה – הוֹפְכוֹ לְמַטָּה.
אָמְרוּ לוֹ: 'מֵת אָבִיו', וְקָרַע, וְאַחַר שִׁבְעָה מֵת בְּנוֹ, וְהוֹסִיף – הַתַּחְתּוֹן מִתְאַחֶה וְהָעֶלְיוֹן אֵינוֹ מִתְאַחֶה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אָמְרוּ לוֹ: 'מֵת בְּנוֹ', וְקָרַע, וְאַחַר שִׁבְעָה מֵת אָבִיו – אֵינוֹ מוֹסִיף, אֶלָּא קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר, שֶׁאֵין אָבִיו וְאִמּוֹ בַּתּוֹסֶפֶת.
י. אִם בְּתוֹךְ שִׁבְעָה קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר. שאם יוסיף על הקרע הראשון בתוך השבעה, יהיה נראה כממשיך את הקרע הקודם, ולא יהיה ניכר שקורע קריעה על המת הנוסף. הִגִּיעַ לְטַבּוּרוֹ מַרְחִיק שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וְקוֹרֵעַ. אינו קורע הלאה באותו מקום אלא מתחיל את הקרע החדש במרחק שלוש אצבעות ממקום הקרע הקודם.
כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. שאין לאחות לעולם קרע שקרע על אביו או על אמו (לקמן ט,א). שֶׁאֵין אָבִיו וְאִמּוֹ בַּתּוֹסֶפֶת. אין יוצאים ידי חובת קריעה על אב או אם בתוספת על קרע אחר, מפני כבודם.
