פרק ח', הלכות בכורות, ספר קרבנות
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמַּכְנִיס צֹאן לַדִּיר, וְהִתְחִילוּ לָצֵאת אֶחָד אֶחָד וְהוּא מוֹנֶה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְטָעָה בַּמִּנְיָן, וְקָרָא לַשְּׁמִינִי אוֹ לְשֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנּוּ 'עֲשִׂירִי', אוֹ שֶׁקָּרָא לִשְׁנֵים עָשָׂר אוֹ לְשֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ 'עֲשִׂירִי' – לֹא נִתְקַדְּשׁוּ. אֲבָל אִם קָרָא לַתְּשִׁיעִי אוֹ לְאַחַד עָשָׂר 'עֲשִׂירִי' – נִתְקַדְּשׁוּ. וְדָבָר זֶה מִפִּי הַקַּבָּלָה נִשְׁמָע, שֶׁהַטָּעוּת מְקַדֶּשֶׁת בַּמַּעֲשֵׂר שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ וְשֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנּוּ, אֲבָל לֹא שֶׁלִּפְנֵיהֶן וְשֶׁלְּאַחֲרֵיהֶן.
אֲפִלּוּ קָרָא לַתְּשִׁיעִי 'עֲשִׂירִי', וְלָעֲשִׂירִי 'תְּשִׁיעִי', וּלְאַחַד עָשָׂר 'עֲשִׂירִי', בֵּין בְּטָעוּת בֵּין בְּכַוָּנָה – שְׁלָשְׁתָּן מְקֻדָּשִׁין.
א. וְהוּא מוֹנֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ז,א.
שְׁלָשְׁתָּן מְקֻדָּשִׁין. התשיעי והאחד עשר מכיוון שקראם 'עשירי', והעשירי אף שקראו 'תשיעי' התקדש מאליו, כיוון שהוא עשירי.
ב. וְהֵיאַךְ דִּינָם? הַתְּשִׁיעִי אֵינוֹ קָרֵב, אֶלָּא נֶאֱכָל בְּמוּמוֹ, וְהָעֲשִׂירִי מַעֲשֵׂר, וְהָאַחַד עָשָׂר יִקְרַב שְׁלָמִים, וְטָעוּן נְסָכִים כִּשְׁלָמִים, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עַצְמוֹ כִּתְמוּרָה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה הַמּוֹנֶה הוּא בַּעַל הַבְּהֵמוֹת. אֲבָל הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְעַשֵּׂר לוֹ, וְטָעָה בֵּין בַּתְּשִׁיעִי בֵּין בְּאַחַד עָשָׂר – אֵין מִתְקַדֵּשׁ אֶלָּא הָעֲשִׂירִי הַוַּדַּאי בִּלְבַד, שֶׁלֹּא עָשָׂהוּ שָׁלִיחַ לִטְעוֹת וּלְהַפְסִיד, אֶלָּא לְקַדֵּשׁ כָּרָאוּי.
ב. הַתְּשִׁיעִי אֵינוֹ קָרֵב אֶלָּא נֶאֱכָל בְּמוּמוֹ. ממתינים שייפול בו מום ואז אוכלים אותו ככל מעשר בעל מום. וְהָאַחַד עָשָׂר יִקְרַב שְׁלָמִים. כיוון שהעשירי התקדש למעשר, האחד עשר לא נעשה מעשר אלא שלמים. וְטָעוּן נְסָכִים כִּשְׁלָמִים. שלא כמעשר שאינו טעון נסכים. וכן עושים את כל מעשה הקרבתו כפי שעושים בקרבן שלמים. וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא עַצְמוֹ כִּתְמוּרָה. הממיר בהמת חולין בבהמת הקדש (אומר על בהמת חולין שתתקדש תמורת בהמת הקדש), בהמת ההקדש נשארת בקדושתה ובהמת החולין נעשית הקדש על ידה. ודין זה חל רק בבהמה שהקדישו אותה באופן ישיר, אבל בהמה שהיא עצמה התקדשה על ידי תמורה אינה יכולה לגרום לבהמה אחרת להתקדש על ידה (הלכות תמורה א,טו). הבהמה האחת עשרה שהתקדשה כשלמים על ידי שנקראה 'עשירי', נחשבת כבהמת תמורה, ולכן אם ימיר בה בהמת חולין היא לא תתקדש.
שֶׁלֹּא עָשָׂהוּ שָׁלִיחַ לִטְעוֹת וּלְהַפְסִיד. ראה הלכות שלוחין ושותפין א,ב.
ג. זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאִם קָרָא לְאַחַד עָשָׂר 'עֲשִׂירִי' נִתְקַדֵּשׁ – בְּשֶׁקָּרָא לָעֲשִׂירִי 'תְּשִׁיעִי'. אֲבָל אִם קָרָא לָעֲשִׂירִי 'עֲשִׂירִי', וְקָרָא אַחַד עָשָׂר 'עֲשִׂירִי' – לֹא נִתְקַדֵּשׁ אַחַד עָשָׂר, שֶׁהֲרֵי הָעֲשִׂירִי הַוַּדַּאי לֹא עָקַר שֵׁם 'עֲשִׂירִי' מֵעָלָיו.
וַאֲפִלּוּ יָצָא הָעֲשִׂירִי וְלֹא קְרָאָהוּ לֹא 'עֲשִׂירִי' וְלֹא 'אַחַד עָשָׂר', אֶלָּא שָׁתַק, וְאַחַר כָּךְ יָצָא אַחַד עָשָׂר וּקְרָאָהוּ 'עֲשִׂירִי' – לֹא נִתְקַדֵּשׁ, שֶׁהָעֲשִׂירִי מֵעַצְמוֹ יִתְקַדֵּשׁ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קְרָאָהוּ 'עֲשִׂירִי', וְהוֹאִיל וְלֹא עָקַר שֵׁם 'עֲשִׂירִי' מֵעָלָיו, אֵין אַחַד עָשָׂר מְקֻדָּשׁ.
ג. בְּשֶׁקָּרָא לָעֲשִׂירִי תְּשִׁיעִי. רק כשקרא לעשירי האמתי בשם אחר, יכולה קריאת 'עשירי' לקדש את האחר עשר, אבל כשכבר נקרא העשירי האמתי בשמו, לא מועילה קריאת 'עשירי' לאחד עשר.
ד. יָצְאוּ תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי כְּאֶחָד, בֵּין שֶׁקָּרָא שְׁנֵיהֶם 'עֲשִׂירִי' בֵּין שֶׁקְּרָאָן 'תְּשִׁיעִי' – שְׁנֵיהֶן מְקֻדָּשִׁין, וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן, וְאֵינָן קְרֵבִין. וְכֵן אִם יָצָא עֲשִׂירִי וְאַחַד עָשָׂר כְּאֶחָד: אִם קְרָאָן 'עֲשִׂירִי' – הֲרֵי עֲשִׂירִי וְאַחַד עָשָׂר מְעֹרָבִין זֶה בָּזֶה, וְהֵן כְּמוֹ מַעֲשֵׂר שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁלָמִים, שֶׁיֵּאָכְלוּ בְּמוּמָן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין; וְאִם קְרָאָן 'אַחַד עָשָׂר' – הֲרֵי הָעֲשִׂירִי וְהַחֻלִּין מְעֹרָבִין זֶה בָּזֶה, וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן.
ד. יָצְאוּ תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי כְּאֶחָד. ולא ידוע מי יצא ראשון. בֵּין שֶׁקָּרָא שְׁנֵיהֶם עֲשִׂירִי בֵּין שֶׁקְּרָאָן תְּשִׁיעִי שְׁנֵיהֶן מְקֻדָּשִׁין וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן. כאשר קרא לשניהם 'עשירי', מתקדש התשיעי ודינו להיאכל במומו ואילו העשירי מעשר. אך מכיוון שלא ידוע מי משניהם העשירי, ייאכלו שניהם במומם. וכאשר קרא לשניהם 'תשיעי', העשירי מתקדש מאליו למעשר ואילו התשיעי חולין, אך מכיוון שלא ידוע מי משניהם העשירי, מספק יש לנהוג בשניהם כבמעשר ואין להקריבם אלא ייאכלו במומם (ריק"ו). יָצָא עֲשִׂירִי וְאַחַד עָשָׂר כְּאֶחָד אִם קְרָאָן עֲשִׂירִי וכו'. אף שלעיל (ה"ג) התבאר שלאחר שקרא לעשירי 'עשירי' לא מתקדש האחד עשר, כאשר יצאו שניהם יחד, מתקדש גם האחד עשר ודינו שלמים (פה"מ בכורות ט,ח). וְהֵן כְּמוֹ מַעֲשֵׂר שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁלָמִים שֶׁיֵּאָכְלוּ בְּמוּמָן. אי אפשר להקריבם שלא ידוע מי המעשר ומי השלמים, ודינם שירעו עד שייפול בהם מום ויפדו את השלמים (אף שאינו יודע מי הוא השלמים, פודה סתם והפדיון חל על השלמים), ויאכל את שניהם כמעשר שנפל בו מום. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. ו,יד. וְאִם קְרָאָן אַחַד עָשָׂר. העשירי התקדש מאליו, והאחד עשר חולין כיוון שקראו 'אחד עשר'. הֲרֵי הָעֲשִׂירִי וְהַחֻלִּין מְעֹרָבִין זֶה בָּזֶה וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן. לאחר שייפול בהם מום, יאכלם כמעשר שנפל בו מום.
ה. הִתְחִיל לִמְנוֹת, וְיָצְאוּ תְּחִלָּה שְׁנַיִם שֶׁהֵן רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי – הֲרֵי זֶה מוֹנֶה הַכֹּל זוּג זוּג, וּמְקַדֵּשׁ זוּג עֲשִׂירִי. וְכֵן אִם מְנָיָן שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה בְּכָל פַּעַם, אוֹ חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה – מְקַדֵּשׁ הַכַּת הָעֲשִׂירִית.
ו. יָצְאוּ בַּתְּחִלָּה שְׁנַיִם, וּמָנָה אוֹתָן אֶחָד, וְקָרָא הַשְּׁלִישִׁי שֶׁיָּצָא אַחֲרֵיהֶן 'שֵׁנִי', וּמָנָה כֵּן כְּדַרְכּוֹ אֶחָד אֶחָד – הֲרֵי הַתְּשִׁיעִי וְהָעֲשִׂירִי מְקֻדָּשִׁין, וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן: הַתְּשִׁיעִי מִפְּנֵי שֶׁהוּא הָעֲשִׂירִי הַוַּדַּאי, שֶׁהֲרֵי שְׁנַיִם יָצְאוּ בַּתְּחִלָּה, וְזֶה שֶׁקְּרָאוֹ 'עֲשִׂירִי' הוּא אַחַד עָשָׂר, וְהַקּוֹרֵא לְאַחַד עָשָׂר 'עֲשִׂירִי' – נִתְקַדֵּשׁ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ו. וּמָנָה אוֹתָן אֶחָד. מנה אותם כזוג אחד. הֲרֵי הַתְּשִׁיעִי וְהָעֲשִׂירִי מְקֻדָּשִׁין. הבהמות שקרא להן 'תשיעי' ו'עשירי', שהן העשירי והאחד עשר שיצאו. וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן. אף שבמקרה שטעה בספירה וקרא לעשירי 'תשיעי' ולאחד עשר 'עשירי', העשירי מוקרב מעשר והאחד עשר קרב שלמים (לעיל ה"ב), במקרה זה שספר שניים מהראשונים כאחד, יש להסתפק אם הם באמת נחשבים שניים או אחד, ולכן לא מקריבים אותם כלל (ריק"ו ע"פ רש"י ותוספות בכורות ס,א). וְהַקּוֹרֵא לְאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי נִתְקַדֵּשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ב.
ז. מְנָיָן לְמַפְרֵעַ, כְּגוֹן שֶׁיָּצָא רִאשׁוֹן וְאָמַר: 'עֲשָׂרָה', וְיָצָא שֵׁנִי וְאָמַר: 'תִּשְׁעָה', עַד שֶׁיָּצָא הָעֲשִׂירִי וּמָנָה 'אֶחָד' – הֲרֵי זֶה קָדוֹשׁ, שֶׁהָעֲשִׂירִי מֵאֵלָיו נִתְקַדֵּשׁ.
ז. שֶׁהָעֲשִׂירִי מֵאֵלָיו נִתְקַדֵּשׁ. גם אם לא קראו לו במפורש 'עשירי'.
ח. קָרָא לַתְּשִׁיעִי 'עֲשִׂירִי', וְנִשְׁאַר הָעֲשִׂירִי בַּדִּיר – הַתְּשִׁיעִי יֵאָכֵל בְּמוּמוֹ, וְזֶה שֶׁנִּשְׁאַר בַּדִּיר מַעֲשֵׂר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא וְלֹא בֵּרְרוֹ, שֶׁהָעֲשִׂירִי מֵאֵלָיו יִתְקַדֵּשׁ. מֵת הָעֲשִׂירִי בַּדִּיר – הַתְּשִׁיעִי יֵאָכֵל בְּמוּמוֹ, וְכָל הַשְּׁמוֹנָה שֶׁיָּצְאוּ וְנִמְנוּ פְּטוּרִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַדֵּשׁ עֲשִׂירִי שֶׁלָּהֶן לִקְרַב, אֶלָּא מֵת קֹדֶם שֶׁיֵּצֵא, שֶׁהַמִּנְיָן הָרָאוּי פּוֹטֵר.
ח. הַתְּשִׁיעִי יֵאָכֵל בְּמוּמוֹ. כדלעיל ה"ב. וְזֶה שֶׁנִּשְׁאַר בַּדִּיר מַעֲשֵׂר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא וכו'. העשירי מתקדש כשנשאר בדיר לבדו לאחר שיצאו תשעה, אפילו לפני יציאתו מהדיר ובלי שקראו לו עשירי. הַתְּשִׁיעִי יֵאָכֵל בְּמוּמוֹ וְכָל הַשְּׁמוֹנָה שֶׁיָּצְאוּ וְנִמְנוּ פְּטוּרִין וכו'. אף שהעשירי מת לפני שיצא, כיוון שבשעת מניין הבהמות היו עשר בהמות שהעשירי בהם היה ראוי להתקדש, המניין שמנו אותם פטרם מחיוב מעשר (ראה גם לקמן ה"י). וְכָל הַשְּׁמוֹנָה שֶׁיָּצְאוּ וְנִמְנוּ פְּטוּרִין וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַדֵּשׁ עֲשִׂירִי שֶׁלָּהֶן לִקְרַב. שאף שהעשירי מתקדש מאליו (כמבואר בתחילת ההלכה), מכל מקום לא הייתה לו אפשרות מעשית להיקרב כקרבן שהרי מת, והיה אפשר לחשוב שלא יפטור את השאר (ריק"ו).
ט. הִכְנִיס עֲשָׂרָה טְלָאִין לַדִּיר, וְהָיָה מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ, וּמֵת אֶחָד מִן הַמְּנוּיִין – מוֹנֶה וּמַשְׁלִים כְּדַרְכּוֹ וּמְקַדֵּשׁ עֲשִׂירִי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עַתָּה חַיִּים אֶלָּא תִּשְׁעָה.
י. מֵת אֶחָד מֵאֵלּוּ שֶׁבְּתוֹךְ הַדִּיר – אֵלּוּ שֶׁנִּמְנוּ פְּטוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁהַמִּנְיָן הָרָאוּי לַמַּעֲשֵׂר פּוֹטֵר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִפְרִישׁ עֲלֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְאֵלּוּ שֶׁבְּתוֹךְ הַדִּיר מַנִּיחָן לְגֹרֶן אַחֵר עַד שֶׁיִּצְטָרְפוּ לַאֲחֵרִים.
וְכֵן מִי שֶׁהָיוּ לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר טְלָאִים, וְהִכְנִיסָן לַדִּיר, וְיָצְאוּ אַרְבָּעָה וּמָנָה אוֹתָם בְּפֶתַח זֶה, וְיָצְאוּ שִׁשָּׁה וּמָנָה אוֹתָם מִפֶּתַח אַחֵר, וְנִשְׁאֲרוּ שָׁם אַרְבָּעָה בְּתוֹךְ הַדִּיר: אִם יָצְאוּ הָאַרְבָּעָה הַנִּשְׁאָרִים מִן הַפֶּתַח שֶׁיָּצְאוּ בּוֹ הַשִּׁשָּׁה – נוֹטֵל מֵהֶן אֶחָד וְכֻלָּן פְּטוּרִין, שֶׁאוֹתָן הָאַרְבָּעָה שֶׁיָּצְאוּ תְּחִלָּה מִפֶּתַח אַחֵר, מִנְיָן הָרָאוּי פְּטָרָן; וְאִם יָצְאוּ אֵלּוּ הָאַרְבָּעָה הַנִּשְׁאָרִים מִן הַפֶּתַח שֶׁיָּצְאוּ בּוֹ הָאַרְבָּעָה תְּחִלָּה – הֲרֵי אוֹתָן הָאַרְבָּעָה שֶׁיָּצְאוּ בַּתְּחִלָּה וְאוֹתָן הַשִּׁשָּׁה שֶׁיָּצְאוּ אַחֲרֵיהֶן בַּפֶּתַח הַשֵּׁנִי פְּטוּרִין, שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן נִמְנָה מִנְיָן הָרָאוּי לַמַּעֲשֵׂר, שֶׁהֲרֵי נִשְׁאַר שָׁם בַּדִּיר אֲחֵרִים לְהַשְׁלִים הַמִּנְיָן וּלְעַשֵּׂר; אֲבָל אֵלּוּ הָאַרְבָּעָה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצְאוּ וְנִמְנוּ מִפֶּתַח הָרִאשׁוֹן – אֵינוֹ מִנְיָן הָרָאוּי, לְפִיכָךְ מִצְטָרְפִין לְגֹרֶן אַחֵר.
יָצְאוּ אַרְבָּעָה מִפֶּתַח זֶה וְאַרְבָּעָה מִפֶּתַח שֵׁנִי, וְנִשְׁאֲרוּ שָׁם שִׁשָּׁה: אִם יָצְאוּ הַשִּׁשָּׁה מֵאֶחָד מִשְּׁנֵי הַפְּתָחִים – נוֹטֵל אֶחָד מֵהֶן מַעֲשֵׂר וְכֻלָּן פְּטוּרִין; וְאִם יָצְאוּ הַשִּׁשָּׁה בִּשְׁנֵי פְּתָחִים – הֲרֵי הַשִּׁשָּׁה מִצְטָרְפִין לְגֹרֶן אַחֵר, וְהַשְּׁמוֹנָה שֶׁיָּצְאוּ תְּחִלָּה מִכָּאן וּמִכָּאן פְּטוּרִין, שֶׁכָּל אַרְבָּעָה מֵהֶן נִמְנוּ מִנְיָן הָרָאוּי לְהַשְׁלִים עָלָיו עֲשָׂרָה וּלְעַשֵּׂר, שֶׁהֲרֵי שִׁשָּׁה הָיוּ שָׁם נִשְׁאָרִים בְּתוֹךְ הַדִּיר.
י. מֵת אֶחָד מֵאֵלּוּ שֶׁבְּתוֹךְ הַדִּיר. וכעת אין טלה עשירי שיכול להתקדש. אֵלּוּ שֶׁנִּמְנוּ. ויצאו מדיר לפני שהאחד מת. שֶׁהַמִּנְיָן הָרָאוּי לַמַּעֲשֵׂר פּוֹטֵר. כשיש מספיק בהמות כדי להפריש מהן מעשר, כל בהמה שמוציא ומונה נפטרת בשעת המניין אף אם בסופו של דבר לא הופרש המעשר. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ח. וְאֵלּוּ שֶׁבְּתוֹךְ הַדִּיר מַנִּיחָן לְגֹרֶן אַחֵר עַד שֶׁיִּצְטָרְפוּ לַאֲחֵרִים. לאחר שהאחד מת, הבהמות שנשארו בדיר לא ראויות למעשר וחייב לעשרן יחד עם שאר בהמותיו בפעם הבאה שמעשר.
וְיָצְאוּ אַרְבָּעָה וּמָנָה אוֹתָם בְּפֶתַח זֶה וְיָצְאוּ שִׁשָּׁה וּמָנָה אוֹתָם מִפֶּתַח אַחֵר. מניינים אלו ראויים שהרי בשעת המניין נשארו מספיק בהמות כדי להשלים למעשר. אִם יָצְאוּ הָאַרְבָּעָה הַנִּשְׁאָרִים מִן הַפֶּתַח שֶׁיָּצְאוּ בּוֹ הַשִּׁשָּׁה נוֹטֵל מֵהֶן אֶחָד וְכֻלָּן פְּטוּרִין. שגם הארבעה האחרונים נמנו במניין ראוי. אֲבָל אֵלּוּ הָאַרְבָּעָה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ אַף עַל פִּי שֶׁיָּצְאוּ וְנִמְנוּ מִפֶּתַח הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ מִנְיָן הָרָאוּי וכו'. כיוון שהבהמות שיצאו בתחילה אינן יכולות להשלים למניין עשרה עם הארבעה שנשארו, מניין זה אינו ראוי ואינו פוטר את ארבעת האחרונים.
אִם יָצְאוּ הַשִּׁשָּׁה מֵאֶחָד מִשְּׁנֵי הַפְּתָחִים נוֹטֵל אֶחָד מֵהֶן מַעֲשֵׂר וְכֻלָּן פְּטוּרִין. כשיצאו כל השישה האחרונים מאותו פתח השלימו לעשרה את היוצאים בפתח זה ואחד מהם מעשר, וגם הארבעה שיצאו בתחילה מהפתח האחר נפטרו, שהרי נמנו במניין ראוי. וְאִם יָצְאוּ הַשִּׁשָּׁה בִּשְׁנֵי פְּתָחִים הֲרֵי הַשִּׁשָּׁה מִצְטָרְפִין לְגֹרֶן אַחֵר. כשלא יצאו מפתח אחד לא היה בהם מניין הראוי להשלמת עשרה, לפיכך אין זה מניין ראוי ולא נפטרו (ומדובר שהשניים הראשונים יצאו באותו זמן משני הפתחים, ולכן כל השישה לא נמנו במניין הראוי – רש"י כת"י בכורות נט,ב).
יא. הָיוּ לוֹ תִּשְׁעָה עָשָׂר טְלָאִים בְּתוֹךְ הַדִּיר, וְיָצְאוּ תִּשְׁעָה בְּפֶתַח זֶה וְתִשְׁעָה בְּפֶתַח שֵׁנִי – נוֹטֵל הָאֶחָד לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, וְכֻלָּן פְּטוּרִין, שֶׁאוֹתָן הַתִּשְׁעָה נִמְנוּ מִנְיָן הָרָאוּי.
יא. נוֹטֵל הָאֶחָד לְשֵׁם מַעֲשֵׂר. האחרון שנשאר בדיר.
יב. הָיָה מוֹנֶה, וְהוֹצִיא הַטָּלֶה רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ מִן הַדִּיר, וְחָזַר – הֲרֵי הוּא כְּמָנוּי לְכָל דָּבָר.
יב. וְהוֹצִיא הַטָּלֶה רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ מִן הַדִּיר וְחָזַר הֲרֵי הוּא כְּמָנוּי לְכָל דָּבָר. ומשלים את המניין בבהמות שנותרו בדיר.
יג. הָיָה מוֹנֶה, וְהִפְסִיק הַמִּנְיָן מִפְּנֵי חֲבֵרוֹ שֶׁדִּבֵּר עִמּוֹ אוֹ שֶׁחָשְׁכָה לֵילֵי שַׁבָּת – הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וּמַשְׁלִים מִנְיָנוֹ אַחַר כֵּן.
יג. אוֹ שֶׁחָשְׁכָה לֵילֵי שַׁבָּת. והפסיק כיוון שאסור לעשר בשבת (הלכות שבת כג,יד). הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וּמַשְׁלִים מִנְיָנוֹ אַחַר כֵּן. אף שהפסיק באמצע, משלים את המניין מהמקום שבו הפסיק.
יד. הָיָה מוֹנֶה הַיּוֹצְאִים אֶחָד אֶחָד וּמְקַדֵּשׁ עֲשִׂירִי, וְקָפַץ אֶחָד מִן הַמְּנוּיִים לְתוֹךְ הַדִּיר לְתוֹךְ אֵלּוּ שֶׁעֲדַיִן לֹא נִמְנוּ וְלֹא נִתְעַשְּׂרוּ – נִפְטְרוּ הַכֹּל, שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן סָפֵק אִם הוּא הַמָּנוּי שֶׁקָּפַץ אוֹ אַחֵר, וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל הַמְּנוּיִין פְּטוּרִין.
יד. שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן סָפֵק אִם הוּא הַמָּנוּי שֶׁקָּפַץ אוֹ אַחֵר. אף שלא השלים את המניין נפטרו היוצאים מן הדיר במניין הראוי, וכאשר חזר אחד מהם לדיר מעורבות בדיר בהמות חייבות במעשר ופטורות, ומספק כולן פטורות (לעיל ו,טז). וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל הַמְּנוּיִין פְּטוּרִין. לעיל הל' ח, י.
טו. קָפַץ אֶחָד מִן הָעֲשִׂירִיִּים לְתוֹךְ הַדִּיר – כֻּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהֶן מוּם, וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
טו. אֶחָד מִן הָעֲשִׂירִיִּים. שהתקדשו בקדושת מעשר. כֻּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהֶן מוּם וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן. יש כאן תערובת של מעשר וחולין, ודינם שימתין עד שייפול בהם מום ויאכלם כמעשר בעל מום.

תקציר הפרק 

פרק ח' הלכות בכורות
פרק אחרון בנושא זה💪🏻💪🏻

מנין הבהמות

למדנו אתמול שבחירת הבהמות שיופרשו נעשית על־ידי הכנסת כל הטלאים שנולדו לתוך דיר, והוצאתם בפתח קטן בזה אחר זה. כל טלה עשירי יש לסמן בצבע אדום והוא מוקדש בכך לקרבן.
היום למדים מה קורה במקרה של טעויות וספקות.
🔹אם טעה בעשירי -מתקדש התשיעי והאחד עשר, אך העשירי הוא המעשר (כמפורט בפרק).
🔹אם לא טעה בו -אפילו אם טעה אחר כך, השאר לא קדוש.
🔹ניתן למנות בזוגות ולאו דוקא אחד אחד.
🔹מנה כראוי ומת אחד מבפנים וכד' -אלו שנמנו פטורים, כיון שנמנו מנין הראוי.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות בכורות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם הכבש ה-16 יכול להתקדש בטעות?

2.מת אחד מהכבשים באמצע המניין-האם בטל המניין?

3.חזר לדיר כבש שנמנה ואינו עשירי-האם יחזור וימנה מחדש?

תשובות

1-לא 2-לא 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן