פרק ח', הלכות זכייה ומתנה, ספר קניין
כ״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ה בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַסּוּמָא אוֹ הַפִּסֵּחַ אוֹ הַגִּדֵּם, אוֹ הַחוֹשֵׁשׁ בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בְּעֵינוֹ אוֹ בְּרַגְלוֹ אוֹ בְּיָדוֹ, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – הֲרֵי הוּא כְּבָרִיא לְכָל דָּבָר בְּמִמְכָּרוֹ וּמִקְחוֹ וּמַתְּנוֹתָיו.
א. הַפִּסֵּחַ. צולע. הַגִּדֵּם. שנקטעה ידו.
ב. אֲבָל הַחוֹלֶה שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחַ כָּל גּוּפוֹ וְכָשַׁל מֵחֲמַת הַחֹלִי, עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ עַל רַגְלָיו בַּשּׁוּק וַהֲרֵי הוּא נוֹפֵל עַל הַמִּטָּה – הוּא הַנִּקְרָא שְׁכִיב מְרַע, וּמִשְׁפְּטֵי מַתְּנוֹתָיו אֵינָן כְּמַתְּנוֹת הַבָּרִיא.
כֵּיצַד? שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה לִתֵּן לִפְלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ וְלִתֵּן לִפְלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ, בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַׁבָּת, בֵּין כָּתַב בֵּין לֹא כָּתַב – זָכוּ הַכֹּל כְּשֶׁיָּמוּת בְּכָל מַה שֶּׁנָּתַן לָהֶן, וְאֵינוֹ צָרִיךְ קִנְיָן, שֶׁדִּבְרֵי שְׁכִיב מְרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין הֵן.
וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם, עָשׂוּ אוֹתָהּ כְּשֶׁל תּוֹרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו כְּשֶׁיֵּדַע שֶׁאֵין דְּבָרָיו קַיָּמִין.
ב. וְאֵינוֹ צָרִיךְ קִנְיָן. אין צורך לעשות קניין סודר להקנות את המתנה (ראה הלכות מכירה ה,ה ובביאור שם, ומדובר שנתן כל נכסיו או שאמר במפורש שזוהי מתנת שכיב מרע, כמבואר לקמן הל' טו-יז). שֶׁדִּבְרֵי שְׁכִיב מְרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין הֵן. כמו שטר שנכתב ונמסר לידי המקבל.
וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. התוקף הקנייני של שאמירת שכיב מרע היא מדברי חכמים (שמן התורה אין משמעות קניינית לדיבור אלא רק למעשה, ראה הלכות מכירה א,א). אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם עָשׂוּ אוֹתָהּ כְּשֶׁל תּוֹרָה. אף על פי שתוקפה רק מדברי חכמים, חכמים נתנו לה תוקף כקניין של תורה.
ג. לְפִיכָךְ, אִם אָמַר: 'קְנוּ מִמֶּנִּי', אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת – קוֹנִין מִמֶּנּוּ, שֶׁזֶּה הַקִּנְיָן אֵינוֹ צָרִיךְ.
ג. אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת קוֹנִין מִמֶּנּוּ. אף על פי שאסור לעשות קניין בשבת (הלכות שבת כג,יב). שֶׁזֶּה הַקִּנְיָן אֵינוֹ צָרִיךְ. אין בו צורך, שהרי מתנת שכיב מרע נקנית בלא קניין, ולכן מותר לקנות ממנו אפילו בשבת.
ד. וְאֵין שְׁכִיב מְרַע צָרִיךְ לוֹמַר: 'אַתֶּם עֵדַי', אֶלָּא כָּל הַשּׁוֹמֵעַ דְּבָרָיו הֲרֵי זֶה עֵד, שֶׁאֵין אָדָם מְשַׁטֶּה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ.
ד. וְאֵין שְׁכִיב מְרַע צָרִיךְ לוֹמַר אַתֶּם עֵדַי וכו'. אדם בריא שהודה בפני שניים שחייב כסף לאדם אחר ולא אמר 'אתם עדיי' רשאי לטעון שדבריו לא נאמרו ברצינות אלא 'משטה הייתי בך' (ראה הלכות טוען ונטען ו,ו-ז). אך שכיב מרע שהודה בחוב שחייב אינו צריך לומר כן (בבלי בבא בתרא קעה,א, וראה לקמן ט,ט).
ה. שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה לִתֵּן מַתָּנָה לָעֻבָּר שֶׁבִּמְעֵי אִשְׁתּוֹ – זָכָה הָעֻבָּר, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ה. זָכָה הָעֻבָּר. אף שאין אדם יכול להקנות למי שלא בא לעולם. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות מכירה כב,י.
ו. אָמַר: 'אִם יָלְדָה אִשְׁתִּי זָכָר יִטֹּל מָנֶה, וְאִם נְקֵבָה מָאתַיִם': יָלְדָה זָכָר – נוֹטֵל מָנֶה; יָלְדָה נְקֵבָה – נוֹטֶלֶת מָאתַיִם; יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה – הַזָּכָר נוֹטֵל מֵאָה וְהַנְּקֵבָה מָאתַיִם; יָלְדָה טֻמְטוּם אוֹ אַנְדְּרָגִינָס – נוֹטֵל בַּפָּחוּת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם.
ו. אִם יָלְדָה אִשְׁתִּי זָכָר יִטֹּל מָנֶה. אם תלד בעתיד זכר, יקבל מאה דינרים. טֻמְטוּם. מי שאיברי המין שלו מכוסים ואין ניכר אם הוא זכר או נקבה. אַנְדְּרָגִינָס. מי שיש לו איברי מין זכריים ונקביים. נוֹטֵל בַּפָּחוּת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם. נוטל את הסכום המינימלי (מאה דינרים), כיוון שהוא ספק זכר ספק נקבה (ראה הלכות אישות ב,כד-כה), ואין מוציאים ממון מספק.
ז. שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמְרוּ לוֹ: 'נְכָסָיו לְמִי?', וְאָמַר לָהֶם: 'דּוֹמֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן' אוֹ 'שֶׁאִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת', 'עַכְשָׁיו שֶׁאֵין לוֹ בֵּן' אוֹ 'שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת' 'נְכָסָיו לִפְלוֹנִי', וְנוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אוֹ שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהִפִּילָה אוֹ מֵת הַבֵּן אַחַר כֵּן – אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה.
ז. שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמְרוּ לוֹ נְכָסָיו לְמִי. שאלו אותו למי רוצה להעניק נכסיו. וְאָמַר לָהֶם דּוֹמֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן וכו'. חשבתי שיש לי בן או חשבתי שאשתי מעוברת, ועכשיו מתוך שאלתכם אני מבין שאין לי בן או אני מבין שאשתי אינה מעוברת, ולכן אתן נכסי לפלוני (מאירי בבא בתרא קמז,א). וְנוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אוֹ שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת. בשעת המתנה, כפי שחשב בתחילה. אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. מפני שניתנה מתוך הנחה שגויה.
ח. מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע אֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, וְאֵין אֶחָד מֵהֶן זוֹכֶה בַּדָּבָר שֶׁצִּוָּה לוֹ, בֵּין מְקַרְקְעִין בֵּין מִטַּלְטְלִין, אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה.
ט. לְפִיכָךְ מוֹצִיאִין לִכְתֻבַּת הָאִשָּׁה וְלִמְזוֹן הָאַלְמָנָה וְהַבָּנוֹת מִיַּד אֵלּוּ שֶׁצִּוָּה לָהֶן, שֶׁהֲרֵי בְּמִיתָתוֹ נִתְחַיְּבוּ הַנְּכָסִים בַּכְּתֻבָּה וּבַמְּזוֹנוֹת, וְאֵלּוּ שֶׁנָּתַן לָהֶן לֹא יִקְנוּ אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה.
ט. לְפִיכָךְ מוֹצִיאִין לִכְתֻבַּת הָאִשָּׁה וְלִמְזוֹן הָאַלְמָנָה וְהַבָּנוֹת וכו'. אדם שנושא אישה מתחייב שהיא ובנותיה יקבלו מזונות מנכסיו לאחר מותו, וכן מתחייב שאם תמות לפניו בניה יירשו את כתובתה (הלכות אישות יב,ב). התחייבויות אלו אין גובים אותן מנכסים שהבעל מכר או נתן במתנה (שם יח,יג, יט,ט). אמנם במתנת שכיב מרע גובים אותן מהנכסים שנתן מפני שהמתנה חלה רק לאחר מיתה (ראה גם שם יט,יג; ולגבי גביית הכתובה על ידי האישה עצמה אין צורך בטעם זה, שהרי גובה אפילו מנכסים שכבר שייכים לקונה או למקבל המתנה – שם טז,י).
י. מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתוּב בָּהּ קִנְיָן, בֵּין הָיְתָה בְּמִקְצָת נְכָסָיו בֵּין הָיְתָה בְּכָל נְכָסָיו – חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא לֹא גָּמַר לְהַקְנוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁטָר, וְהוֹאִיל וּמַתָּנָה זוֹ לֹא תִּקְנֶה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, אֵין שְׁטָר לְאַחַר מִיתָה, וַהֲרֵי הַמַּתָּנָה בְּטֵלָה.
י. שֶׁכָּתוּב בָּהּ קִנְיָן. שנכתב בשטר שעשו קניין סודר על המתנה. שֶׁמָּא לֹא גָּמַר לְהַקְנוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁטָר. באמצעות שטר, ולא באמירה בלבד כפי שתיקנו חכמים לשכיב מרע.
יא. וְאִם קָנוּ מִמֶּנּוּ כְּדֵי לְיַפּוֹת כֹּחַ הַמְקַבֵּל, כְּגוֹן שֶׁכָּתוּב בָּהּ: 'וְקָנִינוּ מִמֶּנּוּ מוּסָף עַל מַתָּנָה זוֹ' – הֲרֵי הִיא קַיֶּמֶת.
יא. וְאִם קָנוּ מִמֶּנּוּ כְּדֵי לְיַפּוֹת כֹּחַ הַמְקַבֵּל וכו'. שהקניין אינו תחליף למתנת שכיב מרע אלא מטרתו להוסיף תוקף למתנה.
יב. שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: 'כִּתְבוּ וּתְנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי', וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ לוֹ – אֵין כּוֹתְבִין וְאֵין נוֹתְנִין, שֶׁמָּא לֹא גָּמַר לְהַקְנוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁטָר, וְאֵין שְׁטָר לְאַחַר מִיתָה.
יג. וְאִם אָמַר 'כִּתְבוּ' כְּדֵי לְיַפּוֹת כֹּחַ הַמְקַבֵּל, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: 'תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי, וְאַף כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לוֹ' – הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לְאַחַר מִיתָה.
יד. שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו מַתָּנָה סְתָם וְלֹא שִׁיֵּר כְּלוּם, אִם עָמַד – חוֹזֵר, וַאֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת כֹּחוֹ, בֵּין שֶׁהִקְנָה כָּל נְכָסָיו לְאֶחָד בֵּין שֶׁכְּתָבָם לִשְׁנַיִם, שֶׁאֻמְדַּן דַּעַת הוּא שֶׁלֹּא נָתַן זֶה הַכֹּל אֶלָּא וְנִתְכַּוֵּן שֶׁלֹּא יִקְנוּ כְּלוּם אֶלָּא אַחַר מוֹתוֹ.
יד. שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו מַתָּנָה סְתָם. בלי להזכיר שהיא מתנת שכיב מרע. וְלֹא שִׁיֵּר כְּלוּם. לא השאיר לעצמו דבר. אִם עָמַד חוֹזֵר. אם קם מחוליו, המתנה בטלה (ראה לקמן הל' כה-כו). וַאֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת כֹּחוֹ. אפילו אם השכיב מרע עשה קניין סודר כדי לתת תוספת תוקף לקניין ולייפות את כוחו של המקבל (ראה הלכות מכירה ה,יא-יג). שֶׁלֹּא נָתַן זֶה הַכֹּל וכו'. שאדם אינו נותן כל נכסיו בחייו.
טו. שִׁיֵּר כְּלוּם לְעַצְמוֹ, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין – הֲרֵי זוֹ מַתָּנָה בְּמִקְצָת, וּסְתָמָהּ כְּמַתְּנַת בָּרִיא שֶׁקּוֹנָה מִזְּמַן הַכְּתִיבָה, לְפִיכָךְ אֵינוֹ חוֹזֵר. וְהוּא שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ, שֶׁמַּתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת צְרִיכָה קִנְיָן, בֵּין עָמַד בֵּין לֹא עָמַד.
טו. הֲרֵי זוֹ מַתָּנָה בְּמִקְצָת. מתנה של מקצת הנכסים שדינה שונה (כפי שמפרט והולך). וּסְתָמָהּ כְּמַתְּנַת בָּרִיא שֶׁקּוֹנָה מִזְּמַן הַכְּתִיבָה. שכיב מרע שנתן מתנה במקצת בלי להזכיר שהיא מתנת שכיב מרע, אין דינה כמתנת שכיב מרע שנקנית למקבל רק לאחר מיתה (כדלעיל ה"ח), אלא כמתנת בריא שקונה אותה בזמן כתיבת שטר המתנה (וכגון שמיד לאחר הכתיבה מסר למקבל את השטר, שהרי הקניין חל בפועל רק במסירת השטר כדלקמן הי"ח). וְהוּא שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ. שעשו קניין סודר על הנכסים שנותן במתנה לקנותם עבור המקבל. שֶׁמַּתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת צְרִיכָה קִנְיָן. שאין לה את התוקף של מתנת שכיב מרע רגילה שנקנית באמירה בלבד כדלעיל ה"ב. בֵּין עָמַד בֵּין לֹא עָמַד. אפילו אם השכיב מרע לא עמד מחוליו אלא מת, לא קנה המקבל אם לא עשו קניין.
טז. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁנָּתַן סְתָם, שֶׁהֲרֵי אָנוּ אוֹמְדִין דַּעְתּוֹ וְאוֹמְרִין: הוֹאִיל וְשִׁיֵּר, לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְהַקְנוֹת לוֹ מֵחַיִּים, כְּמַתְּנַת בָּרִיא.
יז. אֲבָל אִם נָתַן לוֹ הַמִּקְצָת בְּפֵרוּשׁ בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה – אֵינוֹ צָרִיךְ קִנְיָן, וְאִם עָמַד חוֹזֵר, וְאִם לֹא עָמַד קָנָה זֶה הַמִּקְצָת. וְאִם הָיָה בָּהּ קִנְיָן – לֹא קָנָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מְיַפֶּה כֹּחוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יז. לֹא קָנָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מְיַפֶּה כֹּחוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הל' י-יא.
יח. אַל תִּטְעֶה בִּשְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו וּפֵרֵשׁ שֶׁנָּתַן הַכֹּל מֵעַכְשָׁיו וְהִקְנָה מֵחַיִּים; שֶׁאֵין זוֹ מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע אֶלָּא כִּשְׁאָר כָּל מַתְּנוֹת הַבְּרִיאִים, שֶׁאִם הִגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיַד הַמְקַבֵּל אוֹ שֶׁקָּנוּ מִיַּד הַנּוֹתֵן – קָנָה הַכֹּל, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
יח. אַל תִּטְעֶה בִּשְׁכִיב מְרַע וכו'. אל תטעה לחשוב שמתנה כזו היא מתנת שכיב מרע. אוֹ שֶׁקָּנוּ מִיַּד הַנּוֹתֵן. שהנותן הגביה סודר ובכך הקנה את המתנה למקבל.
יט. הַנּוֹתֵן מַתָּנָה כְּשֶׁהוּא שְׁכִיב מְרַע, וְכָתוּב בָּהּ: 'בַּחַיִּים וּבַמָּוֶת' אוֹ 'מֵחַיִּים וּבַמָּוֶת', בֵּין בַּכֹּל בֵּין בְּמִקְצָת, הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהּ 'וּבַמָּוֶת' – הֲרֵי זוֹ מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, שֶׁזֶּה שֶׁכָּתַב בָּהּ 'וּבַמָּוֶת' – שֶׁלֹּא יִקְנֶה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, וְזֶה שֶׁכָּתַב בָּהּ 'בַּחַיִּים' – סִימָן, לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ שֶׁיִּחְיֶה מֵחֹלִי זֶה.
יט. סִימָן לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ וכו'. סימן טוב ואיחול.
כ. שְׁכִיב מְרַע שֶׁנָּתַן הַנְּכָסִים שֶׁהַדָּבָר הַגָּלוּי שֶׁהֵן כָּל הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ – הֲרֵי זוֹ כְּמַתָּנָה בְּמִקְצָת, וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ וְעָמַד – אֵינוֹ חוֹזֵר, חוֹשְׁשִׁין אָנוּ שֶׁמָּא נִשְׁאֲרוּ לוֹ נְכָסִים אֲחֵרִים בִּמְדִינַת הַיָּם, עַד שֶׁיֹּאמַר: 'כָּל נְכָסַי שֶׁהֵן אֵלּוּ', אוֹ שֶׁיִּהְיֶה מֻחְזָק שֶׁאֵין לוֹ נְכָסִים אֶלָּא אֵלּוּ, וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מַתָּנָה בַּכֹּל.
כ. שֶׁנָּתַן הַנְּכָסִים שֶׁהַדָּבָר הַגָּלוּי שֶׁהֵן כָּל הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ. שלא אמר שנותן כל נכסיו אלא פירט את הנכסים שנותן, ועל פי הגלוי לעינינו אלו כל נכסיו. וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מַתָּנָה בַּכֹּל. נדון את המתנה כמתנת כל נכסיו, שאם עמד מחוליו רשאי לחזור בו.
כא. שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים, רוֹאִים: אִם כִּמְחַלֵּק כְּתָבָן: אִם מֵת – קָנוּ כֻּלָּם; עָמַד – חוֹזֵר בְּכֻלָּם. וְאִם כְּנִמְלָךְ, אַחַר שֶׁשִּׁיֵּר חָזַר וְכָתַב וְחָזַר וְכָתַב, וְקָנוּ מִיָּדוֹ עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד: מֵת – קָנוּ כֻּלָּן; עָמַד – אֵינוֹ חוֹזֵר אֶלָּא בָּאַחֲרוֹן, שֶׁהֲרֵי נָתַן לוֹ כָּל נְכָסָיו הַנִּשְׁאָרִים.
כא. רוֹאִים. בודקים באיזה אופן נתן את נכסיו במתנה. אִם כִּמְחַלֵּק כְּתָבָן וכו'. אם נראה ממעשיו שהתכוון לתת את כל נכסיו ורצה לחלק אותם לאנשים שונים, הרי זה כנותן כל נכסיו בבת אחת. וְאִם כְּנִמְלָךְ אַחַר שֶׁשִּׁיֵּר חָזַר וְכָתַב וכו'. אם נראה ממעשיו שבתחילה התכוון לתת רק חלק מסוים לאדם אחד, ואחר כך נמלך בדעתו לתת חלק נוסף לאדם אחר, עד שבסופו של דבר נתן כל נכסיו – הרי זה כמתנת שכיב מרע במקצת, למעט החלק שנתן למקבל האחרון שדינו כמתנת כל נכסיו.
כב. הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, וְעָמַד – חוֹזֵר בַּנְּכָסִים וְאֵינוֹ חוֹזֵר בָּעֶבֶד, שֶׁהֲרֵי יָצָא עָלָיו שֵׁם בֶּן חֹרִין.
כב. הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ. ובכך קנה העבד את הנכסים ואת עצמו (לעיל ג,טו). חוֹזֵר בַּנְּכָסִים וְאֵינוֹ חוֹזֵר בָּעֶבֶד שֶׁהֲרֵי יָצָא עָלָיו שֵׁם בֶּן חֹרִין. לגבי הנכסים אנו אומדים דעתו שהתכוון להקנות רק לאחר מיתה כדלעיל הי"ד, אבל לגבי העבד אומדים דעתו שהתכוון לשחררו בשעת כתיבת המתנה, מפני שבשעה זו הוא מתפרסם בציבור כבן חורין (מ"מ בשם רשב"א גיטין ט,א; וראה גם הלכות עבדים ז,ט).
כג. שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה מֵחֲמַת מִיתָה, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה דַּעְתּוֹ נוֹטָה שֶׁהוּא מֵת וַדַּאי, וְנִכָּר דָּבָר זֶה מִכְּלַל דְּבָרָיו – אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ בְּמִקְצָת, אִם עָמַד חוֹזֵר.
כג. אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ בְּמִקְצָת אִם עָמַד חוֹזֵר. אף על פי שהקנה חלק מנכסיו במתנה, ובדרך כלל מתנה כזו נחשבת מתנת בריא שאי אפשר לחזור בה (כדלעיל הט"ו), מכל מקום אם עמד מחוליו רשאי לחזור בו, מפני שניכר מדבריו שנתן משום שסבר שהולך למות.
כד. הַמְפָרֵשׁ בַּיָּם, וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָה, וְהַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר, וְהַמְסֻכָּן, וְהוּא שֶׁקָּפַץ עָלָיו הַחֹלִי וְהִכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ – כָּל אֶחָד מֵאַרְבַּעְתָּן כִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה הוּא, וַהֲרֵי דְּבָרָיו כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין, וּמְקַיְּמִין אוֹתָן אִם מֵת. וְאִם נִצַּל וְעָמַד, אֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ בְּמִקְצָת – חוֹזֵר, כְּדִין כָּל מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה.
כד. הַמְפָרֵשׁ בַּיָּם. המפליג. וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָה. לדרך רחוקה. וְהַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר. שמוליכים אותו בשלשלאות על מנת להוציאו להורג. כָּל אֶחָד מֵאַרְבַּעְתָּן כִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה הוּא. מפני שהם נמצאים בסכנת חיים.
כה. שְׁכִיב מְרַע שֶׁנִּתַּק מֵחֹלִי לְחֹלִי, אִם לֹא עָמַד וְלֹא הָלַךְ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ בַּשּׁוּק – מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה.
כה. שְׁכִיב מְרַע שֶׁנִּתַּק מֵחֹלִי לְחֹלִי. שנרפא ממחלה אחת ואחר כך חלה במחלה אחרת. מִשְׁעַנְתּוֹ. מקלו. מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. המתנה שנתן במחלתו הראשונה נחשבת כמתנת שכיב מרע.
כו. עָמַד בֵּין הַחֹלִי שֶׁצִּוָּה בּוֹ וּבֵין הַחֹלִי שֶׁמֵּת מִמֶּנּוּ, וְהָלַךְ עַל מִשְׁעֶנֶת – אוֹמְדִין אוֹתוֹ עַל פִּי רוֹפְאִים: אִם מֵחֲמַת חֹלִי הָרִאשׁוֹן מֵת – מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת; וְאִם לָאו – אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. הָלַךְ בַּשּׁוּק בְּלֹא מִשְׁעֶנֶת – אֵינוֹ צָרִיךְ אֹמֶד, אֶלָּא בָּטְלוּ מַתְּנוֹתָיו הָרִאשׁוֹנוֹת.
כו. וְאִם לָאו אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. שמאחר שמתנתו הייתה על דעת שימות מחוליו והוא קם ממנו, ממילא בטלה נתינתו.
כז. מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ שֶׁמִּתּוֹךְ חֹלִי זֶה שֶׁצִּוָּה בּוֹ מֵת, וְאֵין הָעֵדִים מְצוּיִין לִשְׁאֹל לָהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁהֲרֵי זֶה הַמְצַוֶּה מֵת – הֲרֵי הַמַּתָּנָה בְּטֵלָה, שֶׁאֵין מִיתָתוֹ רְאָיָה, שֶׁמָּא עָמַד מֵחֹלִי שֶׁנָּתַן בּוֹ הַמַּתָּנָה וְאַחַר כָּךְ חָלָה חֹלִי אַחֵר וּמֵת. לְפִיכָךְ הַנְּכָסִים בְּחֶזְקַת הַיּוֹרְשִׁין, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁמִּתּוֹךְ הַחֹלִי שֶׁנָּתַן בּוֹ מַתָּנָה זוֹ מֵת.

כז. מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע. שכתוב בה שהנותן חולה ושוכב במיטתו. עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה. המקבל.

תקציר הפרק 

🤔 מה תוקפה של מתנה שניתנה על ערש דווי?
ההלכה מכירה בכך שאדם שנמצא ברגעים האחרונים לחייו רוצה ללכת לבית עולמו רגוע ומתוך ידיעה שדבריו האחרונים יכובדו ולכן נקבע הדין המיוחד של "שכיב מרע", שהוא "החולה שתשש כוח כל גופו וכשל מחמת החולי, עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק והרי הוא נופל על המיטה". בניגוד לרגיל אצל אדם בריא, "דברי שכיב מרע ככתובין ומוסרין הן" ואין צריך שיֵעשה קניין כדי להעביר את מתנותיו לידי המקבל (הלכה ב). שלא נדע מצרות! 🥺

🤷‍ עלית לאונייה? זה מה שעומד לקרות לך:
בימינו הפלגה בים לא מסוכנת יותר מנסיעה בכביש, אך בעבר נתיבי הים היו מסוכנים יותר מאלו של היבשה. מתוך כך נקבעה ברכת הגומל ל"עולה מן הים", וגם ההלכה ש"המפרש בים", כמו גם "היוצא בשיירה והיוצא בקולר" (להריגה) "והמסוכן, והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חוליו" – "כל אחד מארבעת אלו כמצווה מחמת מיתה הוא", כלומר מתנתו כמתנת שכיב מרע, "והרי דבריו ככתובין ומסורין ומקיימים אותן אם מת" (הלכה כד). אז מה יקרה לכם אם תעלו לאונייה? – תקבלו מחלת ים וגם תיחשבו כ"שכיב מרע" לעניין מתנותיכם. לא מאוד מעודד, נכון? 🚢

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות זכייה ומתנה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.הגדרת שכיב מרע – גוסס על ערש דווי?

2.שכיב מרע שנתן חלק מנכסיו בלי שקנו מידו ונרפא – האם נכסיו חוזרים?

3.שכיב מרע שנתן כל נכסיו מעכשיו והבריא- האם נכסיו חוזרים?

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן