א. הַמּוֹסֵר מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיַד אַנָּס – חַיָּב לְשַׁלֵּם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. וְאִם מֵת – גּוֹבִין מִיּוֹרְשָׁיו, כִּשְׁאָר כָּל הַמַּזִּיקִין. בֵּין שֶׁהָיָה הָאַנָּס גּוֹי בֵּין שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל – הֲרֵי זֶה הַמּוֹסֵר חַיָּב לְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁלָּקַח הָאַנָּס, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָשָׂא הַמּוֹסֵר וְלֹא נָתַן בְּיָדוֹ, אֶלָּא הִרְגִּיל בִּלְבַד.
א. אַנָּס. אדם שלוקח נכסים בכוח. חַיָּב לְשַׁלֵּם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. כדין מזיק (לעיל ז,טז). וְאִם מֵת גּוֹבִין מִיּוֹרְשָׁיו כִּשְׁאָר כָּל הַמַּזִּיקִין. כדין כל מזיק שמת קודם שישלם (ראה הלכות נזקי ממון ח,יא-יב). שתשלום זה הוא חיוב ממוני גמור, ואינו מוגדר כקנס שחיובו אינו עובר ליורשים (מ"מ, ראה לעיל ז,ג). אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָשָׂא הַמּוֹסֵר וְלֹא נָתַן בְּיָדוֹ אֶלָּא הִרְגִּיל בִּלְבַד. חיוב המוסר הוא לא רק במקרה שנטל את הממון בידיו מן הניזק והביאו לאנס, אלא גם אם גרם לכך שהאנס ייקח את ממון חברו, כגון שהראה לו את ממונו וכדומה. הִרְגִּיל. גרם לפעולה שתיעשה (השווה הלכות בכורות ב,ח), וייתכן לפרשו במובן שריגל וחשף את ממון חברו בפני האנס (יד"פ).
ב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהֶרְאָה הַמּוֹסֵר מֵעַצְמוֹ. אֲבָל אִם אֲנָסוּהוּ גּוֹיִם אוֹ יִשְׂרָאֵל אַנָּס לְהַרְאוֹת, וְהֶרְאָה – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין. וְאִם נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָנוּס – חַיָּב לְשַׁלֵּם, שֶׁהַמַּצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם.
ב. שֶׁהַמַּצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. לקמן הי"ג.
ג. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁגָּזַר הַמֶּלֶךְ לְהָבִיא לוֹ יַיִן אוֹ תֶּבֶן וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, וְעָמַד מוֹסֵר וְאָמַר: 'הֲרֵי יֵשׁ לִפְלוֹנִי אוֹצַר יַיִן' אוֹ 'תֶּבֶן' 'בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי', וְהָלְכוּ וּלְקָחוּהוּ – חַיָּב לְשַׁלֵּם. אֲנָסוֹ הַמֶּלֶךְ לְמוֹסֵר זֶה עַד שֶׁיַּרְאֶה לוֹ אוֹצְרוֹת יַיִן אוֹ תֶּבֶן, אוֹ עַד שֶׁיַּרְאֶה לוֹ מָמוֹן פְּלוֹנִי שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ מִלְּפָנָיו, וְהֶרְאָה לוֹ מִפְּנֵי הָאֹנֶס – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁאִם לֹא יַרְאֶה לוֹ יַכֵּהוּ אוֹ יְמִיתֵהוּ.
ג. אוֹצַר. מצבור. וְעָמַד מוֹסֵר. מעצמו. אוֹ עַד שֶׁיַּרְאֶה לוֹ מָמוֹן פְּלוֹנִי שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ מִלְּפָנָיו. ממונו של אדם שנמלט מהמלך. הֲרֵי זֶה פָּטוּר וכו'. מכיוון שלא הזיק בידיו, ואינו חייב לשתוק ולהסתכן בכדי שלא יוזק ממון חברו.
ד. נָשָׂא מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ וּנְתָנוֹ לְאַנָּס – חַיָּב לְשַׁלֵּם מִכָּל מָקוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁהַמֶּלֶךְ אֲנָסוֹ לְהָבִיא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאִם אֲנָסוּהוּ לְהָבִיא וְהֵבִיא חַיָּב לְשַׁלֵּם? בְּשֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַמָּמוֹן לִרְשׁוּת הָאוֹנֵס. אֲבָל אוֹנֵס שֶׁאָנַס יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁהֶרְאָהוּ, וְעָמַד הָאוֹנֵס עַל הַמָּמוֹן וְנַעֲשָׂה בִּרְשׁוּתוֹ, וְאָנַס אֶת יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁהוֹלִיכוֹ לוֹ לְמָקוֹם אַחֵר, וַאֲפִלּוּ הוֹלִיכוֹ זֶה הַמּוֹסֵר שֶׁהֶרְאָה – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָמַד הָאוֹנֵס בְּצַד הָאוֹצָר, כְּבָר אָבַד כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ, וּכְאִלּוּ נִשְׂרַף.
ד. וַאֲפִלּוּ הוֹלִיכוֹ זֶה הַמּוֹסֵר שֶׁהֶרְאָה. שעל מה שהראה אינו חייב מפני שאנסוהו והוא לא נשא ונתן ביד. ועל מה שהוליך את הממון בידו לאחר מכן אינו חייב משום שבאותו הזמן כבר נחשב הממון כאבוד. וּכְאִלּוּ נִשְׂרַף. וכשנושא ונותן בידיו אינו מזיק לחברו.
ה. בַּעֲלֵי דִּין שֶׁהָיְתָה בֵּינֵיהֶם מְרִיבָה עַל קַרְקַע אוֹ עַל מִטַּלְטְלִין, זֶה אוֹמֵר: 'שֶׁלִּי' וְזֶה אוֹמֵר: 'שֶׁלִּי', וְעָמַד אֶחָד מֵהֶם וּמְסָרָהּ בְּיַד גּוֹיִם – מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִיר הַדָּבָר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה, וִיסַלֵּק יַד הָאוֹנֵס מִבֵּינֵיהֶן, וְיַעֲשׂוּ דִּין בְּיִשְׂרָאֵל.
ה. וִיסַלֵּק יַד הָאוֹנֵס מִבֵּינֵיהֶן. ידאג לכך שהגויים ישחררו את הקרקע או המיטלטלין. וְיַעֲשׂוּ דִּין בְּיִשְׂרָאֵל. ילכו לבית דין מישראל שיכריע בריב שלהם.
ו. מִי שֶׁנִּתְפַּשׂ עַל חֲבֵרוֹ וְלָקְחוּ מִמֶּנּוּ גּוֹיִם מָמוֹן בִּגְלַל חֲבֵרוֹ – אֵין חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאֵין לְךָ מִי שֶׁנִּתְפַּשׂ עַל חֲבֵרוֹ וְיִהְיֶה חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ, חוּץ מִן הַנִּתְפָּשׂ מִפְּנֵי הַמַּס הַקָּצוּב עַל כָּל אִישׁ וָאִישׁ בְּכָל שָׁנָה, אוֹ הַנִּתְפָּשׂ עַל הַתְּשׁוּרָה שֶׁנּוֹתֵן כָּל אִישׁ וָאִישׁ לַמֶּלֶךְ כְּשֶׁיַּעֲבֹר עֲלֵיהֶם הוּא אוֹ חֲיָלוֹתָיו – הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ. וְהוּא שֶׁיִּקְּחוּ מִמֶּנּוּ בְּפֵרוּשׁ בִּגְלַל פְּלוֹנִי בִּפְנֵי עֵדִים.
ו. מִי שֶׁנִּתְפַּשׂ עַל חֲבֵרוֹ וְלָקְחוּ מִמֶּנּוּ גּוֹיִם מָמוֹן בִּגְלַל חֲבֵרוֹ. שתפסוהו ולקחו ממנו כסף בתואנה שאינם מצליחים לקחת מחברו. אֵין חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. ואינו נחשב למציל עצמו בממון חברו. וְאֵין לְךָ מִי שֶׁנִּתְפַּשׂ עַל חֲבֵרוֹ… חוּץ מִן הַנִּתְפָּשׂ מִפְּנֵי הַמַּס וכו'. משום שהמס והתשורה הם אישיים וגם נלקחים כדין (מ"מ, מער"ק), הם מוטלים על חברו ויש לחברו דין של מציל את עצמו בממון חברו. עַל הַתְּשׁוּרָה. מתנה שחובה ליתנה. וְהוּא שֶׁיִּקְּחוּ מִמֶּנּוּ בְּפֵרוּשׁ בִּגְלַל פְּלוֹנִי בִּפְנֵי עֵדִים. שעליו להוכיח ששילם עבור חברו.
ז. מִי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים שֶׁמָּסַר מָמוֹן חֲבֵרוֹ, כְּגוֹן שֶׁהֶרְאָה מֵעַצְמוֹ אוֹ שֶׁנֶּאֱנַס וְנָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, וְלֹא יָדְעוּ הָעֵדִים כַּמָּה הִפְסִידוֹ בִּמְסִירָתוֹ, וְהַנִּמְסָר טוֹעֵן: 'כָּךְ וְכָךְ הִפְסִידַנִי', וְהַמּוֹסֵר כּוֹפֵר בְּמַה שֶּׁטְּעָנוֹ: אִם תָּפַשׂ הַנִּמְסָר – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ, אֶלָּא נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְזוֹכֶה בְּמַה שֶּׁתָּפַשׂ; וְאִם לֹא תָּפַשׂ – אֵין מוֹצִיאִין מִן הַמּוֹסֵר אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה.
ז. וְלֹא יָדְעוּ הָעֵדִים כַּמָּה הִפְסִידוֹ… אִם תָּפַשׂ הַנִּמְסָר אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. במקרה זה יש ספק אם הנמסר נשבע ונוטל כפי שתיקנו בנגזל (הלכות גזלה ד,א) או לא. ולכן בית דין לא מחייבים על פי שבועת הנמסר, אך אם הנמסר תפס ממון המוסר אין מוציאים מידו, והוא יישבע כמה נלקח ממנו ולפי זה ישאירו בידו. אֶלָּא נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. בעודו אוחז ספר תורה בידו (הלכות שבועות יא,ח).בִּרְאָיָה בְּרוּרָה. על פי עדים כשרים שיעידו באופן ברור כמה ממון הפסידו במסירתו.
ח. וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַמּוֹסֵר שֶׁהֶרְאָה מֵעַצְמוֹ לֹא שְׁבוּעָה חֲמוּרָה וְלֹא שְׁבוּעַת הֶסֵּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָשָׁע, וְאֵין לְךָ פָּסוּל יָתֵר מִזֶּה. אֲבָל הַמּוֹסֵר שֶׁאֲנָסוּהוּ לְהַרְאוֹת אוֹ לְהָבִיא, וְנָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם – אֵינוֹ רָשָׁע, אֶלָּא בֶּן תַּשְׁלוּמִין הוּא בִּלְבַד, וּמַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ כִּשְׁאָר הַכְּשֵׁרִים.
ח. שְׁבוּעָה חֲמוּרָה. שבועה שמשביעים הדיינים למי שחייב שבועה מן התורה או מדברי חכמים והיא נעשית בנקיטת חפץ. כגון במקרה שיש עד אחד על המסירה, ועד אחד מחייב שבועה מהתורה. שְׁבוּעַת הֶסֵּת. שבועה קלה מתקנת חכמי התלמוד בלא נקיטת חפץ שחייב להישבע כל מי שכופר בטענת חברו (ראה הלכות שבועות יא,ז-ח ושם הי"ג). וכגון שאין עדים שמסר אלא רק טענה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָשָׁע וְאֵין לְךָ פָּסוּל יָתֵר מִזֶּה. הלכות טוען ונטען ב,ב. אֵינוֹ רָשָׁע. מפני שהיה אנוס.
ט. אָסוּר לִמְסֹר יִשְׂרָאֵל בְּיַד גּוֹיִם, בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ, וַאֲפִלּוּ הָיָה רָשָׁע וּבַעַל עֲבֵרוֹת, וַאֲפִלּוּ הָיָה מֵצֵר לוֹ וּמְצַעֲרוֹ. וְכָל הַמּוֹסֵר יִשְׂרָאֵל בְּיַד גּוֹיִם, בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
ט. וַאֲפִלּוּ הָיָה מֵצֵר לוֹ וּמְצַעֲרוֹ. אך אם מצר ומצער את הציבור מותר למסרו (לקמן הי"א). אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. הלכות תשובה ג,ו.
י. מֻתָּר לַהֲרֹג הַמּוֹסֵר בְּכָל מָקוֹם, וַאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת. וּמֻתָּר לְהָרְגוֹ קֹדֶם שֶׁיִּמְסֹר, אֶלָּא כְּשֶׁאָמַר: 'הֲרֵינִי מוֹסֵר פְּלוֹנִי בְּגוּפוֹ' אוֹ 'בְּמָמוֹנוֹ', וַאֲפִלּוּ מָמוֹן קַל – הֲרֵי הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה. וּמַתְרִין בּוֹ וְאוֹמְרִין לוֹ: 'אַל תִּמְסֹר!'. אִם הֵעֵז פָּנָיו וְאָמַר: 'לֹא כִי, אֶלָּא אֶמְסְרֶנּוּ' – מִצְוָה לְהָרְגוֹ, וְכָל הַקּוֹדֵם לְהָרְגוֹ זָכָה.
י. מֻתָּר לַהֲרֹג הַמּוֹסֵר בְּכָל מָקוֹם וַאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת. אפילו במקום שאין בו דיינים סמוכים או כיום שאין סמיכה ואין לא דנים דיני נפשות. והסיבה היא שהריגתו אינה מעשה של ענישה שצריך להיעשות בבית דין אלא פעולה של הצלה ומניעת הפסד, משום שהגויים לא מרחמים על מי שנופל לידיהם, והמוסר מסכן את חייו של הנמסר. וַאֲפִלּוּ מָמוֹן קַל. שערכו נמוך. הֲרֵי הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה. הביא את עצמו למצב שמותר להרגו. מִצְוָה לְהָרְגוֹ. כשם שמצווה להציל את הנרדף מידי רודפו הרוצה להרגו (ראה הלכות רוצח א,ו ואילך).
יא. עָשָׂה הַמּוֹסֵר אֲשֶׁר זָמַם, וּמָסַר – יֵרָאֶה לִי שֶׁאָסוּר לְהָרְגוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הֻחְזַק לִמְסֹר – הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג, שֶׁמָּא יִמְסֹר אֲחֵרִים. וּמַעֲשִׂים בְּכָל זְמַן בְּעָרֵי הַמַּעֲרָב לַהֲרֹג הַמּוֹסְרִים שֶׁהֻחְזְקוּ לִמְסֹר מָמוֹן יִשְׂרָאֵל, וְלִמְסֹר אֶת הַמּוֹסְרִים בְּיַד הַגּוֹיִם לְהָרְגָם וּלְהַכּוֹתָם וּלְאָסְרָם כְּפִי רִשְׁעָם.
וְכֵן כָּל הַמֵּצֵר לַצִּבּוּר וּמְצַעֵר אוֹתָם – מֻתָּר לְמָסְרוֹ בְּיַד גּוֹיִם לְהַכּוֹתוֹ וּלְאָסְרוֹ וּלְקָנְסוֹ. אֲבָל מִפְּנֵי צַעַר יָחִיד אָסוּר לְמָסְרוֹ. וְאָסוּר לְאַבֵּד מָמוֹנוֹ שֶׁל מוֹסֵר, וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְאַבֵּד גּוּפוֹ, שֶׁהֲרֵי מָמוֹנוֹ רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ.
וְכֵן כָּל הַמֵּצֵר לַצִּבּוּר וּמְצַעֵר אוֹתָם – מֻתָּר לְמָסְרוֹ בְּיַד גּוֹיִם לְהַכּוֹתוֹ וּלְאָסְרוֹ וּלְקָנְסוֹ. אֲבָל מִפְּנֵי צַעַר יָחִיד אָסוּר לְמָסְרוֹ. וְאָסוּר לְאַבֵּד מָמוֹנוֹ שֶׁל מוֹסֵר, וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְאַבֵּד גּוּפוֹ, שֶׁהֲרֵי מָמוֹנוֹ רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ.
יא. בְּעָרֵי הַמַּעֲרָב. ספרד או צפון אפריקה. כְּפִי רִשְׁעָם. בהתאם לחומרת מעשיהם.
יב. רוֹדֵף שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ אוֹ לִדְבַר עֲבֵרָה, וְשִׁבֵּר אֶת הַכֵּלִים, בֵּין שֶׁל נִרְדָּף בֵּין שֶׁל כָּל אָדָם – פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָדַף, הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה.
יב. אוֹ לִדְבַר עֲבֵרָה. לבצע בו עברה של גילוי עריות, כגון שרדף אחריו כדי לרבעו (ראה הלכות רוצח א,י-יא), ובכל אלו הדין שמותר להרוג את הרודף. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. שבזמן הרדיפה מותר להרגו כמי שחייב מיתה, ואין חייבים תשלום ממון על מעשה שחייבים עליו מיתה (ראה הלכות גנבה ט,יג, ג,א).
יג. נִרְדָּף שֶׁשִּׁבֵּר כֵּלִים שֶׁל רוֹדֵף – פָּטוּר, לֹא יְהֵא מָמוֹנוֹ חָבִיב מִגּוּפוֹ. וְאִם שִׁבֵּר כְּלֵי אֲחֵרִים – חַיָּב, שֶׁהַמַּצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ, חַיָּב.
יג. לֹא יְהֵא מָמוֹנוֹ חָבִיב מִגּוּפוֹ. אם מותר להרוג את הרודף בכדי להינצל ממנו, כל שכן שמותר לשבר את כליו. שֶׁהַמַּצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ חַיָּב. ראה גם לעיל ה"ב.
יד. מִי שֶׁרָדַף אַחַר הָרוֹדֵף לְהוֹשִׁיעַ הַנִּרְדָּף, וְשָׁבַר אֶת הַכֵּלִים, בֵּין שֶׁל רוֹדֵף בֵּין שֶׁל כָּל אָדָם – פָּטוּר; וְלֹא מִן הַדִּין, אֶלָּא תַּקָּנָה הִיא, שֶׁמָּא יִמָּנַע מִלְּהַצִּיל אוֹ יִתְמַהְמֵהַּ וִיעַיֵּן בְּעֵת שֶׁיִּרְדֹּף.
יד. וְלֹא מִן הַדִּין. מן הדין חייב אם שיבר כלים של אחרים. אֶלָּא תַּקָּנָה. תקנת חכמים. אוֹ יִתְמַהְמֵהַּ וִיעַיֵּן בְּעֵת שֶׁיִּרְדֹּף. ייזהר מלהזיק לאחרים ויתמהמה מלהציל את הנרדף.
טו. סְפִינָה שֶׁחִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר מִכֹּבֶד הַמַּשּׂוֹי, וְעָמַד אֶחָד מֵהֶן וְהֵקֵל מִמַּשָּׂאָהּ וְהִשְׁלִיךְ בַּיָּם – פָּטוּר, שֶׁמַּשָּׂא שֶׁבָּהּ כְּמוֹ רוֹדֵף אַחֲרֵיהֶם לְהָרְגָם, וּמִצְוָה רַבָּה עָשָׂה שֶׁהִשְׁלִיךְ וְהוֹשִׁיעָם.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעָן
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעָן
טו. וְעָמַד אֶחָד מֵהֶן וְהֵקֵל מִמַּשָּׂאָהּ. ראה הלכות גזלה יב,יד כיצד מחלקים את ההפסד בין בעלי המשא (וראה עוד ערוה"ש שפ,ח).
