א. סִדּוּר עֲשִׂיַּת מִצְווֹת אֵלּוּ בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר, כָּךְ הוּא: בַּתְּחִלָּה מְבִיאִין כּוֹס לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וּמְבָרֵךְ 'בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן' וְאוֹמֵר עָלָיו קִדּוּשׁ הַיּוֹם וּזְמַן, וְשׁוֹתֶה. וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ 'עַל נְטִילַת יָדַיִם' וְנוֹטֵל יָדָיו, וּמְבִיאִין שֻׁלְחָן עָרוּךְ וְעָלָיו מָרוֹר וְיָרָק אַחֵר וּמַצָּה וַחֲרֹסֶת וְגוּפוֹ שֶׁל כֶּבֶשׂ הַפֶּסַח וּבְשַׂר חֲגִיגָה שֶׁל יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. וּבַזְּמַן הַזֶּה מְבִיאִין עַל הַשֻּׁלְחָן שְׁנֵי מִינֵי בָּשָׂר: אֶחָד זֵכֶר לַפֶּסַח וְאֶחָד זֵכֶר לַחֲגִיגָה.
א. קִדּוּשׁ הַיּוֹם. 'מקדש ישראל והזמנים' (ראה הנוסח הלכות שבת כט,יט). וּזְמַן. ברכת שהחיינו. וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם וְנוֹטֵל יָדָיו. לצורך אכילת הירק הטבול בחרוסת, משום שתיקנו ליטול ידיים לפני אכילת כל מאכל שטובלים אותו במשקה (ראה הלכות ברכות ו,א-ב). וּמְבִיאִין שֻׁלְחָן עָרוּךְ. בזמנם היו שולחנות קטנים מונחים לפני כל אחד ואחד, והיו מניחים דברים אלו על השולחן שלפני קורא ההגדה (ראה לקמן ה"ב). וּבְשַׂר חֲגִיגָה שֶׁל יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. קרבן שלמים המובא בשלושת הרגלים (ראה הלכות חגיגה א,א). וּבַזְּמַן הַזֶּה. שאין בית המקדש קיים, וממילא אין בשר קרבן פסח וקרבן חגיגה.
ב. מַתְחִיל וּמְבָרֵךְ 'בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה', וְלוֹקֵחַ יָרָק וּמְטַבֵּל אוֹתוֹ בַּחֲרֹסֶת, וְאוֹכֵל כַּזַּיִת הוּא וְכָל הַמְּסֻבִּין עִמּוֹ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד אֵין פָּחוֹת מִכַּזַּיִת. וְאַחַר כָּךְ עוֹקְרִין הַשֻּׁלְחָן מִלִּפְנֵי קוֹרֵא הַהַגָּדָה לְבַדּוֹ, וּמוֹזְגִין הַכּוֹס הַשֵּׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל, וְאוֹמֵר הַקּוֹרֵא: 'מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מְטַבְּלִין אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת, וְהַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים; שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה; שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי שָׁלוּק וּמְבֻשָּׁל, וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי; שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מָרוֹר; שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין בֵּין מְסֻבִּין, וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין'.
ב. וְאוֹכֵל כַּזַּיִת. מן הירק. עוֹקְרִין הַשֻּׁלְחָן מִלִּפְנֵי קוֹרֵא הַהַגָּדָה לְבַדּוֹ. שעליו בלבד מונח האוכל. ועושים זאת כדי לעורר את התינוקות לשאול (לעיל ז,ג). קוֹרֵא הַהַגָּדָה. שהיה קורא את ההגדה לפני המסובים, והשאר שומעים. וְאוֹמֵר הַקּוֹרֵא. למרות שכבר שאל הבן כשראה שינוי, אומר הקורא את הנוסח השלם של 'מה נשתנה' (ראה יד"פ ואורה ושמחה). וְהַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים. שמטבלים בחרוסת את הירק (לעיל ה"ב) ואת המצה והמרור הכרוכים יחד (לקמן ה"ו). שָׁלוּק. מבושל קלות במים ללא תבלינים. וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי. שהרי קרבן הפסח נאכל צלי בלבד (הלכות קרבן פסח ח,ד).
ג. בַּזְּמַן הַזֶּה אֵינוֹ אוֹמֵר 'וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי', שֶׁאֵין לָנוּ קָרְבָּן. וּמַתְחִיל בִּגְנוּת, וְקוֹרֵא עַד שֶׁגּוֹמֵר דְּרַשׁ פָּרָשַׁת "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" כֻּלָּהּ.
ג. וּמַתְחִיל בִּגְנוּת וכו'. כמבואר לעיל ז,ד.
ד. וּמַחֲזִיר הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו וְאוֹמֵר: 'פֶּסַח זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִין – עַל שֵׁם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי" (שמות יב,כז)'. וּמַגְבִּיהַ הַמָּרוֹר בְּיָדוֹ וְאוֹמֵר: 'מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִין – עַל שֵׁם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִיִּים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם" וכו' (שם א,יד)'. וּמַגְבִּיהַ הַמַּצָּה בְּיָדוֹ וְאוֹמֵר: 'מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִין – עַל שֵׁם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם מִיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק" וכו' (שם יב,לט)'. וּבַזְּמַן הַזֶּה אוֹמֵר: 'פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִין בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם – עַל שֵׁם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ' וכו'.
ד. וְאוֹמֵר פֶּסַח זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִין וכו'. ראה גם לעיל ז,ה.
ה. וְאוֹמֵר: 'לְפִיכָךְ אָנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְגַדֵּל לְהַדֵּר וּלְנַצֵּחַ לְמִי שֶׁעָשָׂה לָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, וְהוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, וְנֹאמַר לְפָנָיו הַלְלוּיָהּ: "הַלְלוּ עַבְדֵי יי" וכו' (תהלים קיג,א)' עַד: "חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם" (שם קיד,ח), וְחוֹתֵם: 'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם וְהִגִּיעָנוּ הַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכֹל בּוֹ מַצָּה וּמְרוֹרִים', וּבַזְּמַן הַזֶּה מוֹסִיף: 'כֵּן יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ בְּשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, לֶאֱכֹל מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים שֶׁיַּגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן, וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָשׁ עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה יי גָּאַל יִשְׂרָאֵל'; וּמְבָרֵךְ עַל הַגֶּפֶן, וְשׁוֹתֶה הַכּוֹס הַשֵּׁנִי.
ו. וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ 'עַל נְטִילַת יָדַיִם' וְנוֹטֵל יָדָיו שְׁנִיָּה, שֶׁהֲרֵי הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַהַגָּדָה, וְלוֹקֵחַ שְׁנֵי רְקִיקִין, חוֹלֵק אֶחָד מֵהֶן וּמַנִּיחַ פָּרוּס לְתוֹךְ שָׁלֵם, וּמְבָרֵךְ 'הַמּוֹצִיא לֶחֶם'. וּמִפְּנֵי מָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת כִּשְׁאָר יָמִים טוֹבִים? מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "לֶחֶם עֹנִי" (דברים טז,ג) – מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל עָנִי בִּפְרוּסָה, אַף כָּאן בִּפְרוּסָה.
וְאַחַר כָּךְ כּוֹרֵךְ מַצָּה וּמָרוֹר כְּאֶחָד וּמְטַבֵּל בַּחֲרֹסֶת, וּמְבָרֵךְ: 'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצּוֹת וּמְרוֹרִים', וְאוֹכְלָן. וְאִם אָכַל מַצָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמָרוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ – מְבָרֵךְ עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וְאַחַר כָּךְ כּוֹרֵךְ מַצָּה וּמָרוֹר כְּאֶחָד וּמְטַבֵּל בַּחֲרֹסֶת, וּמְבָרֵךְ: 'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצּוֹת וּמְרוֹרִים', וְאוֹכְלָן. וְאִם אָכַל מַצָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמָרוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ – מְבָרֵךְ עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
ו. שְׁנֵי רְקִיקִין. שתי מצות. חוֹלֵק אֶחָד מֵהֶן. חוצה אותו לשניים. עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת. שלמות. כִּשְׁאָר יָמִים טוֹבִים. שיש בהם מצווה לבצוע על שתי כיכרות (הלכות שבת ל,ט). מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל עָנִי בִּפְרוּסָה. שהרי קונה או מקבל פרוסה ולא כיכר שלם.
ז. וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ: 'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת הַזֶּבַח', וְאוֹכֵל מִבְּשַׂר חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּחִלָּה, וּמְבָרֵךְ: 'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת פֶּסַח', וְאוֹכֵל מִגּוּפוֹ שֶׁל פֶּסַח. וְלֹא בִּרְכַּת הַפֶּסַח פּוֹטֶרֶת שֶׁל זֶבַח, וְלֹא שֶׁל זֶבַח פּוֹטֶרֶת שֶׁל פֶּסַח.
ח. בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם קָרְבָּן, אַחַר שֶׁמְּבָרֵךְ 'הַמּוֹצִיא לֶחֶם', חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ 'עַל אֲכִילַת מַצָּה', וּמְטַבֵּל מַצָּה בַּחֲרֹסֶת וְאוֹכֵל, וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ 'עַל אֲכִילַת מָרוֹר', וּמְטַבֵּל מָרוֹר בַּחֲרֹסֶת וְאוֹכֵל; וְלֹא יַשְׁהֶה אוֹתוֹ בַּחֲרֹסֶת, שֶׁמָּא יִבְטַל טַעְמוֹ. וְזוֹ מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְחוֹזֵר וְכוֹרֵךְ מַצָּה וּמָרוֹר וּמְטַבֵּל בַּחֲרֹסֶת וְאוֹכְלָן בְּלֹא בְּרָכָה, זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ.
ח. בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם קָרְבָּן. ואכילת המרור היא מצווה מדברי חכמים (לעיל ז,יב), בשונה מאכילת המצה שהיא מצווה מן התורה גם בזמן הזה. ולכן אין אוכלים מצה ומרור יחד. וְלֹא יַשְׁהֶה אוֹתוֹ בַּחֲרֹסֶת. אלא יטביל ויוציא. וְזוֹ מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אכילת המרור בזמן שאין בית המקדש קיים (ראה לעיל ז,יב).
ט. וְאַחַר כָּךְ נִמְשָׁךְ בַּסְּעוּדָה, וְאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא רוֹצֶה לֶאֱכֹל וְשׁוֹתֶה כָּל שֶׁהוּא רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת. וּבָאַחֲרוֹנָה אוֹכֵל מִבְּשַׂר הַפֶּסַח אֲפִלּוּ כַּזַּיִת, וְאֵינוֹ טוֹעֵם אַחֲרָיו מַאֲכָל אַחֵר כְּלָל, וּבַזְּמַן הַזֶּה אוֹכֵל כַּזַּיִת מַצָּה וְאֵינוֹ טוֹעֵם אַחֲרֶיהָ כְּלוּם – כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הֶפְסֵק סְעוּדָתוֹ וְטַעַם בְּשַׂר הַפֶּסַח אוֹ הַמַּצָּה בְּפִיו, שֶׁאֲכִילָתָן הִיא הַמִּצְוָה.
ט. אֲפִלּוּ כַּזַּיִת. לכל הפחות. וּבַזְּמַן הַזֶּה אוֹכֵל כַּזַּיִת מַצָּה. זכר לקרבן פסח שנאכל לאחר שלמי החגיגה (ראה הלכות קרבן פסח ח,ג).
י. וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל יָדָיו וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל כּוֹס שְׁלִישִׁי וְשׁוֹתֵהוּ. וְאַחַר כָּךְ מוֹזֵג כּוֹס רְבִיעִי וְגוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל, וְאוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר, וְהִיא: 'יְהַלְלוּךָ יי אֱלֹהֵינוּ כָּל מַעֲשֶׂיךָ' וכו'. וְאֵינוֹ טוֹעֵם אַחַר כָּךְ כְּלוּם כָּל הַלַּיְלָה חוּץ מִן הַמַּיִם. וְיֵשׁ לוֹ לִמְזֹג כּוֹס חֲמִישִׁי וְלוֹמַר עָלָיו הַלֵּל הַגָּדוֹל, וְהוּא מֵ"הוֹדוּ לַיי כִּי טוֹב" (תהלים קלו,א) עַד: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל" (שם קלז,א). וְכוֹס זֶה אֵינוֹ חוֹבָה כְּמוֹ אַרְבַּע הַכּוֹסוֹת. וְיֵשׁ לוֹ לִגְמֹר אֶת הַהַלֵּל בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקוֹם סְעוּדָה.
י. וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל יָדָיו. נטילת ידיים שלאחר המזון (ראה הלכות ברכות ו,א). וְיֵשׁ לוֹ לִגְמֹר אֶת הַהַלֵּל בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה. בשונה משאר הסדר שאותו יש לערוך במקום הסעודה דווקא (ראה לקמן הי"ד).
יא. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱכֹל צָלִי בְּלֵילֵי פְּסָחִים – אוֹכְלִים; מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: בְּשַׂר הַפֶּסַח הוּא – אֵינָן אוֹכְלִין. וּבְכָל מָקוֹם אָסוּר לֶאֱכֹל שֶׂה צָלוּי כֻּלּוֹ כְּאֶחָד בְּלֵיל זֶה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּאוֹכֵל קָדָשִׁים בַּחוּץ. וְאִם הָיָה מְחֻתָּךְ, אוֹ שֶׁחִסֵּר מִמֶּנּוּ אֵבֶר, אוֹ שָׁלַק בּוֹ אֵבֶר וְהוּא מְחֻבָּר – הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ.
יא. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱכֹל. בזמן שאין בית המקדש קיים. צָלִי. בשר צלוי. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ בְּשַׂר הַפֶּסַח הוּא. שהפסח אינו נאכל אלא כשהוא צלוי ונראה כאוכל קדשים בחוץ, כדלקמן. וּבְכָל מָקוֹם אָסוּר לֶאֱכֹל שֶׂה צָלוּי כֻּלּוֹ כְּאֶחָד. שהוא דומה ממש לקרבן פסח שבו צולים את השה בשלמות (ראה הלכות קרבן פסח ח,י). הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ. משום שדברים אלו אסורים בקרבן פסח, אין חשש שיאמרו שבשר הפסח הוא.
יב. מִי שֶׁאֵין לוֹ יַיִן בְּלֵיל הַפֶּסַח – מְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת, וְעוֹשֶׂה כָּל הַדְּבָרִים עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה. מִי שֶׁאֵין לוֹ יָרָק אֶלָּא מָרוֹר בִּלְבַד – בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עַל הַמָּרוֹר שְׁתֵּי בְּרָכוֹת: 'בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה' וְ'עַל אֲכִילַת מָרוֹר' וְאוֹכֵל, וּכְשֶׁגּוֹמֵר הַהַגָּדָה מְבָרֵךְ עַל הַמַּצָּה וְאוֹכְלָהּ, וְחוֹזֵר וְאוֹכֵל מִן הַמָּרוֹר בְּלֹא בְּרָכָה.
יב. מְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת. ראה הלכות שבת כט,ט. מִי שֶׁאֵין לוֹ יָרָק אֶלָּא מָרוֹר בִּלְבַד. ואין לו ירק אחר להטבילו בחרוסת (ראה לעיל ה"ב). וְחוֹזֵר וְאוֹכֵל מִן הַמָּרוֹר בְּלֹא בְּרָכָה. שהרי כבר בירך 'על אכילת מרור' קודם לכן.
יג. מִי שֶׁאֵין לוֹ מַצָּה מְשֻׁמֶּרֶת אֶלָּא כַּזַּיִת – כְּשֶׁגּוֹמֵר סְעוּדָתוֹ מִמַּצָּה שֶׁאֵינָהּ מְשֻׁמֶּרֶת, מְבָרֵךְ 'עַל אֲכִילַת מַצָּה' וְאוֹכֵל אוֹתוֹ כַּזַּיִת, וְאֵינוֹ טוֹעֵם אַחֲרָיו כְּלוּם.
יג. מִי שֶׁאֵין לוֹ מַצָּה מְשֻׁמֶּרֶת. שנאפתה לצורך אכילה, ורק בה יוצאים ידי חובת אכילת מצה (ראה לעיל ו,ט). מְבָרֵךְ עַל אֲכִילַת מַצָּה וְאוֹכֵל אוֹתוֹ כַּזַּיִת. ויוצא במצה זו גם ידי חובת אכילת מצה, וגם ידי חובת אכילת המצה הנאכלת זכר לקרבן פסח.
יד. מִי שֶׁיָּשֵׁן בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה וְהֵקִיץ – אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹכֵל. בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁיָּשְׁנוּ מִקְצָתָם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה – חוֹזְרִין וְאוֹכְלִין. נִרְדְּמוּ כֻּלָּן וְנֵעוֹרוּ – לֹא יֹאכְלוּ. נִתְנַמְנְמוּ כֻּלָּם – יֹאכְלוּ.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
יד. אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹכֵל. משום שהסיח דעתו בשנתו, ואם יאכל עתה, נחשב כאוכל את הפסח בשני מקומות שונים (ראה הלכות קרבן פסח ט,א), וכשם שהדבר אסור בקרבן הפסח, כך הדין באכילת המצה שהיא זכר לקרבן פסח. חוֹזְרִין וְאוֹכְלִין. שמכיוון שחלקם נשארו ערים, אין הדבר נחשב היסח הדעת ושינוי מקום לישנים. נִתְנַמְנְמוּ כֻּלָּם יֹאכְלוּ. מכיוון שלא נרדמו ממש אלא רק התנמנמו, אין הדבר נחשב כהיסח הדעת ושינוי מקום.
