פרק ח', הלכות מלכים, ספר שופטים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. חֲלוּצֵי הַצָּבָא, כְּשֶׁיִּכָּנְסוּ בִּגְבוּל הַגּוֹיִם וְיִכְבְּשׁוּ אוֹתָם וְיִשְׁבּוּ מֵהֶן – מֻתָּר לָהֶן לֶאֱכֹל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וּבְשַׂר חֲזִיר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אִם רָעַב וְלֹא מָצָא מַה יֹּאכַל אֶלָּא מַאֲכָלוֹת אֵלּוּ הָאֲסוּרִים, וְכֵן שׁוֹתֶה יֵין נֶסֶךְ. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: "וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב" (דברים ו,יא) – עָרְפֵּי חֲזִירִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
א. כְּשֶׁיִּכָּנְסוּ בִּגְבוּל הַגּוֹיִם וְיִכְבְּשׁוּ אוֹתָם וְיִשְׁבּוּ מֵהֶן מֻתָּר לָהֶן לֶאֱכֹל וכו'. ההיתר הוא בזמן הלחימה והשהייה בשטח האויב (אבל לפני שיצאו מן הגבול אסור להם לאכול איסורים – רדב"ז). אִם רָעַב וְלֹא מָצָא מַה יֹּאכַל אֶלָּא מַאֲכָלוֹת אֵלּוּ הָאֲסוּרִים. כשאין לפניו מאכלי היתר זמינים (ולא דווקא במצב של סכנת נפשות – רדב"ז, כס"מ). יֵין נֶסֶךְ. שהתנסך לעבודה זרה, שכרגיל אסור בשתייה והנאה (הלכות מאכלות אסורות יא,א). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים בביאור המקראות. וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב. כתוב זה נאמר לגבי זמן הכניסה לארץ, שבעת מלחמת כיבוש הארץ יהיה באפשרותם לאכול מן המאכלים שימצאו בבתי הכנענים, ודרשו חכמים שמדובר אפילו אם יהיו שם מאכלים אסורים. עָרְפֵּי חֲזִירִים. בשר צוואר חזיר.
ב. וְכֵן בּוֹעֵל אִשָּׁה בְּגַיּוּתָהּ אִם תְּקָפוֹ יִצְרוֹ, אֲבָל לֹא יִבְעֹל אוֹתָהּ וְיֵלֵךְ לוֹ, אֶלָּא מַכְנִיסָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר" (דברים כא,יא). וְאָסוּר לִבְעֹל אוֹתָהּ בִּיאָה שְׁנִיָּה עַד שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה.
ב. בְּגַיּוּתָהּ. בהיותה גויה. אֶלָּא מַכְנִיסָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. כדי לגיירה ולשאת אותה (ראה לקמן הל' ה-ז).
ג. אֵין אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר מֻתֶּרֶת אֶלָּא בִּשְׁעַת הַשִּׁבְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה" (דברים כא,יא); בֵּין בְּתוּלָה בֵּין בְּעוּלָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁאֵין אִישׁוּת לַגּוֹיִם. "וְחָשַׁקְתָּ בָהּ" (שם) – אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ יָפָה. "בָּהּ" – וְלֹא בַּחֲבֶרְתָּהּ, שֶׁלֹּא יִבְעֹל שְׁתַּיִם. "וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה" (שם) – שֶׁלֹּא יִקַּח שְׁתַּיִם, יִבְעֹל אַחַת, וְיַנִּיחַ אַחַת לְאָבִיו אוֹ לְאָחִיו. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יִלְחָצֶנָּה בַּמִּלְחָמָה? "וַהֲבֵאתָהּ" (שם כא,יב) – יַכְנִיסֶנָּה לְמָקוֹם פָּנוּי וְאַחַר כָּךְ יִבְעֹל.
ג. בִּשְׁעַת הַשִּׁבְיָה. ולא אחר כך בתום המלחמה (אלא אם כן נושאה לאישה כמבואר לקמן הל' ה-ו). שֶׁאֵין אִישׁוּת לַגּוֹיִם. אשת הגוי אינה נחשבת אשת איש ביחס לישראל, ולכן אף היא הותרה (אבל ביחס לגויים נחשבת – ראה הלכות איסורי ביאה יד,יט, לקמן ט,ה). שֶׁלֹּא יִלְחָצֶנָּה בַּמִּלְחָמָה. לא יבעל אותה בשטח הלחימה.
ד. הַכֹּהֵן מֻתָּר בִּיפַת תֹּאַר בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁלֹּא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד הַיֵּצֶר, אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׂא אוֹתָהּ אַחַר כֵּן, לְפִי שֶׁהִיא גִּיֹּרֶת.
ד. הַכֹּהֵן מֻתָּר בִּיפַת תֹּאַר בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה. גויה נחשבת זונה ואסורה לכהנים (הלכות איסורי ביאה יח,א), ובכל זאת לעניין ביאה ראשונה, התירה לו התורה לבוא עליה. שֶׁלֹּא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד הַיֵּצֶר. כל עיקר ההיתר לבוא על יפת תואר, הוא רק מפני התגברות היצר בשעת מלחמה (שהרי גם לישראל אסור לבוא על אישה שלא באופן של קידושין ונישואין). ומפני טעם זה הותר גם לכהן לבוא עליה, אף שבדרך כלל אסורה לו. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׂא אוֹתָהּ אַחַר כֵּן לְפִי שֶׁהִיא גִּיֹּרֶת. ואסורה לכהן (שם ה"ג).
ה. וְכֵיצַד דִּין יִשְׂרָאֵל בִּיפַת תֹּאַר? אַחַר שֶׁיִּבְעֲלֶנָּה בִּיאָה רִאשׁוֹנָה וְהִיא בְּגַיּוּתָהּ: אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ לְהִכָּנֵס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה – מַטְבִּילָהּ לְשֵׁם גֵּרוּת מִיָּד; וְאִם לֹא קִבְּלָה – תֵּשֵׁב בְּבֵיתוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים" (דברים כא,יג). וְכֵן בּוֹכָה עַל דָּתָהּ וְאֵינוֹ מוֹנְעָהּ. וּמְגַדֶּלֶת אֶת צִפָּרְנֶיהָ וּמְגַלַּחַת אֶת רֹאשָׁהּ, כְּדֵי שֶׁתִּתְגַּנֶּה בְּעֵינָיו. וְתִהְיֶה עִמּוֹ בַּבַּיִת, נִכְנָס וְרוֹאֶה אוֹתָהּ, יוֹצֵא וְרוֹאֶה אוֹתָהּ, כְּדֵי שֶׁיָּקוּץ בָּהּ. וּמְגַלְגֵּל עִמָּהּ כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּדֵי שֶׁתְּקַבֵּל; אִם קִבְּלָה, וְרָצָה בָּהּ – הֲרֵי זוֹ מִתְגַּיֶּרֶת וְטוֹבֶלֶת כְּכָל הַגֵּרִים.
ה. מַטְבִּילָהּ לְשֵׁם גֵּרוּת מִיָּד. כדי לשאתה אחר כך (כמבואר לקמן ה"ו). תֵּשֵׁב בְּבֵיתוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם. שבהם היא מתאבלת על הוריה שנפרדה מהם (ראה הלכות אבל ו,א). וְכֵן בּוֹכָה עַל דָּתָהּ. שחכמים דרשו את לשון הכתוב 'ובכתה את אביה ואת אמה' כמתייחסת גם לעבודה זרה שלה (ראה ספרי כי תצא ריג). שֶׁיָּקוּץ בָּהּ. ימאס בה. וּמְגַלְגֵּל עִמָּהּ. משכנע ומשדל אותה. שֶׁתְּקַבֵּל. תשתכנע להתגייר.
ו. וּצְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים: חֹדֶשׁ שֶׁל בְּכִיָּה, וּשְׁנֵי חֳדָשִׁים אַחֲרָיו, וְנוֹשֵׂא אוֹתָהּ בִּכְתֻבָּה וְקִדּוּשִׁין. וְאִם לֹא חָפֵץ בָּהּ – מְשַׁלְּחָהּ לְנַפְשָׁהּ. וְאִם מָכַר אוֹתָהּ – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף" (דברים כא,יד), וְאֵינָהּ מְכוּרָה, וּמַחֲזִיר הַדָּמִים. וְכֵן אִם כָּבַשׁ אוֹתָהּ אַחַר שֶׁנִּבְעֲלָה לְשֵׁם שִׁפְחָה – מִשֶּׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ" (שם), שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ.
ו. וּצְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. לפני שנושא אותה, כדי שבמידה ותימצא מעוברת לא יהיה ספק לגבי ייחוס הוולד (ראה הלכות גירושין יא,כא). אִם כָּבַשׁ אוֹתָהּ אַחַר שֶׁנִּבְעֲלָה לְשֵׁם שִׁפְחָה. החזיק בה והשאירה אצלו כדי שתהיה שתהיה שפחתו. תִתְעַמֵּר. תשתמש.
ז. לֹא רָצָת לְהִתְגַּיֵּר – מְגַלְגְּלִין עִמָּהּ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ; לֹא רָצָת – מְקַבֶּלֶת שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ, וּמְשַׁלְּחָהּ לְנַפְשָׁהּ, וַהֲרֵי הִיא כְּכָל הַגֵּרִים הַתּוֹשָׁבִים. וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אוֹתָהּ, שֶׁאָסוּר לוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה שֶׁלֹּא נִתְגַּיְּרָה.
ז. מְגַלְגְּלִין עִמָּהּ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לדין דומה בעבד ראה הלכות עבדים ח,יב. שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. לקמן פרק ט. הַגֵּרִים הַתּוֹשָׁבִים. גויים שקיבלו על עצמם שלא לעבוד עבודה זרה, ולקיים את המצוות שנצטוו בני נח (ראה לקמן ה"י). שֶׁאָסוּר לוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה שֶׁלֹּא נִתְגַּיְּרָה. הלכות איסורי ביאה יב,א.
ח. נִתְעַבְּרָה מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה – הֲרֵי הַוָּלָד גֵּר, וְאֵינוֹ בְּנוֹ לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִן הַגּוֹיָּה, אֶלָּא בֵּית דִּין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ עַל דַּעְתָּם. וְתָמָר מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה נִתְעַבְּרָה, שֶׁל יְפַת תֹּאַר הָיְתָה, אֲבָל אַבְשָׁלוֹם נוֹלַד מֵאַחַר הַנִּשּׂוּאִין; נִמְצֵאת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלוֹם מֵאִמּוֹ, וּמֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְאַמְנוֹן, וְכֵן הִיא אוֹמֶרֶת: "דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ" (שמואל ב יג,יג).
ח. נִתְעַבְּרָה מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה הֲרֵי הַוָּלָד גֵּר וכו'. הנולד מביאת ישראל וגויה, נחשב גוי ואינו נחשב בנו של הישראל (הלכות איסורי ביאה יב,ט). אמנם בית דין מגיירים אותו מדעתם (ראה שם יג,ז, לקמן י,ג). וְתָמָר מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה נִתְעַבְּרָה שֶׁל יְפַת תֹּאַר הָיְתָה. תמר אחות אבשלום הייתה בת דוד מאישה יפת תואר שלקח, ואינה נחשבת בתו. וּמֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְאַמְנוֹן. שהיה בן דוד מאישה אחרת.
ט. יְפַת תֹּאַר שֶׁלֹּא רָצָת לְהַנִּיחַ עֲבוֹדָה זָרָה לְאַחַר הַשְּׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – הוֹרְגִין אוֹתָהּ. וְכֵן עִיר שֶׁהִשְׁלִימָה – אֵין כּוֹרְתִין לָהֶן בְּרִית עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה וִיאַבְּדוּ כָּל מְקוֹמוֹתֶיהָ, וִיקַבְּלוּ שְׁאָר הַמִּצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ, שֶׁכָּל גּוֹי שֶׁלֹּא קִבֵּל מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ – הוֹרְגִין אוֹתוֹ אִם יֶשְׁנוֹ תַּחַת יָדֵינוּ.
ט. וְכֵן עִיר שֶׁהִשְׁלִימָה וכו'. כשפתחו לה לשלום לפני המלחמה (ראה גם לעיל ו,ד).
י. מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הִנְחִיל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג,ד), וּלְכָל הָרוֹצֶה לְהִתְגַּיֵּר מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּכֶם כַּגֵּר" (במדבר טו,טו). אֲבָל מִי שֶׁלֹּא רָצָה – אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְקַבֵּל תּוֹרָה וּמִצְווֹת. וְכֵן צִוָּה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה לָכֹף אֶת כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לְקַבֵּל כָּל מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוָּה נֹחַ, וְכָל מִי שֶׁלֹּא קִבֵּל – יֵהָרֵג. וְהַמְקַבֵּל אוֹתָן הוּא הַנִּקְרָא גֵּר תּוֹשָׁב בְּכָל מָקוֹם, וְצָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים. וְכָל הַמְקַבֵּל עָלָיו לָמוּל, וְעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא מָל – הֲרֵי זֶה כְּמִין שֶׁבָּאֻמּוֹת.
י. וְכָל מִי שֶׁלֹּא קִבֵּל יֵהָרֵג. מדובר כשדוגל בעבודה זרה במוצהר ובגלוי (יד"פ). וְהַמְקַבֵּל אוֹתָן הוּא הַנִּקְרָא גֵּר תּוֹשָׁב בְּכָל מָקוֹם. ומכונה כך מפני שמותר להושיבו בארץ ישראל (הלכות איסורי ביאה יד,ז, וראה גם הלכות עבודה זרה י,ו). וְצָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו. לפרוש מעבודה זרה ולקיים מצוות בני נח. בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים. שמשמשים כבית דין. וְכָל הַמְקַבֵּל עָלָיו לָמוּל. גר תושב שקיבל על עצמו למול, אף על פי שאינו חייב. הֲרֵי זֶה כְּמִין שֶׁבָּאֻמּוֹת. מכיוון שקיבל למול ולא מל מניחים שהדבר נעשה משום כפירה, ואין נוהגים בו כגר תושב שמצווה להחיותו אלא כגוי (ראה בבלי עבודה זרה סה,א).
יא. כָּל הַמְקַבֵּל שֶׁבַע הַמִּצְווֹת וְנִזְהָר לַעֲשׂוֹתָן – הֲרֵי זֶה מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא; וְהוּא שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתָן וְיַעֲשֶׂה אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁצִּוָּה בָּהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה, וְהוֹדִיעָנוּ עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁבְּנֵי נֹחַ מִקֹּדֶם נִצְטַוּוּ בָּהֶן. אֲבָל אִם עֲשָׂיָן מִפְּנֵי הֶכְרֵעַ הַדַּעַת – אֵין זֶה גֵּר תּוֹשָׁב, וְאֵינוֹ מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֶלָּא מֵחַכְמֵיהֶם.
יא. הֶכְרֵעַ הַדַּעַת. שהבין מעצמו שכך נכון וראוי לעשות.

תקציר הפרק 

מתי מותר לאכול בשר חזיר ללא חשש? באמצע מלחמת לבנון השנייה מצאו עצמם חיילים רבים בעומק לבנון כשהם מנותקים מקווי אספקה. האם היה מותר להם לאכול מזון שמצאו בבתי המקומיים? – ההלכה היא שכאשר חיילי הצבא נכנסים לשטח האויב ושוהים בו – מותר להם לאכול שם אפילו "נבלות וטריפות ובשר החזיר וכיוצא בו", אבל בתנאי אחד בלבד – "אם רעב ולא מצא מה יאכל, אלא מאכלות אלו האסורים" (הלכה א). במקרה זה, אכילת המאכלים האסורים, ואפילו החזיר, מותרת ללא חשש גם כאשר החיילים אינם נמצאים במצב של סכנת נפשות, אלא רק רעבים. אכן, כאשר יש מזון אחר – צריך להסתפק בו ולא לאכול את המאכלים האסורים

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מלכים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן