א. הַצְּדָקָה הֲרֵי הִיא בִּכְלַל הַנְּדָרִים. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי עָלַי סֶלַע לִצְדָקָה' אוֹ 'הֲרֵי הַסֶּלַע הַזּוֹ צְדָקָה' – חַיָּב לִתְּנָהּ לַעֲנִיִּים מִיָּד. וְאִם אֵחַר – עָבַר בְּ"לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ" (דברים כג,כב), שֶׁהֲרֵי בְּיָדוֹ לִתֵּן מִיָּד, וְהָעֲנִיִּים מְצוּיִין הֵם.
אִם אֵין שָׁם עֲנִיִּים – מַפְרִישׁ וּמַנִּיחַ עַד שֶׁיִּמְצָא עֲנִיִּים. וְאִם הִתְנָה שֶׁלֹּא יִתֵּן עַד שֶׁיִּמְצָא עָנִי – אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ. וְכֵן אִם הִתְנָה בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר בַּצְּדָקָה אוֹ הִתְנַדֵּב אוֹתָהּ שֶׁיִּהְיוּ הַגַּבָּאִין רַשָּׁאִין לְשַׁנּוֹתָהּ וּלְצָרֵף אוֹתָהּ בְּזָהָב – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין.
אִם אֵין שָׁם עֲנִיִּים – מַפְרִישׁ וּמַנִּיחַ עַד שֶׁיִּמְצָא עֲנִיִּים. וְאִם הִתְנָה שֶׁלֹּא יִתֵּן עַד שֶׁיִּמְצָא עָנִי – אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ. וְכֵן אִם הִתְנָה בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר בַּצְּדָקָה אוֹ הִתְנַדֵּב אוֹתָהּ שֶׁיִּהְיוּ הַגַּבָּאִין רַשָּׁאִין לְשַׁנּוֹתָהּ וּלְצָרֵף אוֹתָהּ בְּזָהָב – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין.
ב. הַמַּתְפִּיס בַּצְּדָקָה – חַיָּב, כִּשְׁאָר הַנְּדָרִים. כֵּיצַד? הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי סֶלַע זוֹ כְּזוֹ' – הֲרֵי זוֹ צְדָקָה. הִפְרִישׁ סֶלַע וְאָמַר: 'הֲרֵי זוֹ צְדָקָה', וְלָקַח סֶלַע שְׁנִיָּה וְאָמַר: 'וְזוֹ' – הֲרֵי הַשְּׁנִיָּה צְדָקָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ.
ב. הַמַּתְפִּיס בַּצְּדָקָה. הגורם לכך שנדר צדקה שנדר לגבי דבר מסוים יחול גם על דבר נוסף (ראה גם הלכות נדרים ג,ג-ה). הָאוֹמֵר הֲרֵי סֶלַע זוֹ כְּזוֹ. האומר על מטבע שלו שתהיה כמטבע של צדקה.
ג. הַנּוֹדֵר צְדָקָה וְלֹא יָדַע כַּמָּה נָדַר – יִתֵּן, עַד שֶׁיֹּאמַר: 'לֹא לְכָךְ נִתְכַּוַּנְתִּי'.
ג. יִתֵּן עַד שֶׁיֹּאמַר לֹא לְכָךְ נִתְכַּוַּנְתִּי. לדין דומה ראה הלכות ערכין וחרמין ב,ח.
ד. אֶחָד הָאוֹמֵר: 'סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה' אוֹ הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי עָלַי סֶלַע לִצְדָקָה' וְהִפְרִישׁ הַסֶּלַע, אִם רָצָה לְשַׁנּוֹתָהּ בְּאַחֶרֶת – מֻתָּר. וְאִם מִשֶּׁהִגִּיעָה לְיַד הַגַּבַּאי – אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ. וְאִם רָצוּ הַגַּבָּיִין לְצָרֵף הַמָּעוֹת וְלַעֲשׂוֹתָן דִּינָרִין – אֵינָן רַשָּׁאִין, אֶלָּא אִם כֵּן אֵין שָׁם עֲנִיִּים לְחַלֵּק – מְצָרְפִין לַאֲחֵרִים, אֲבָל לֹא לְעַצְמָן.
ד. לְשַׁנּוֹתָהּ בְּאַחֶרֶת. להחליפה במטבע אחר. וְאִם מִשֶּׁהִגִּיעָה לְיַד הַגַּבַּאי אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ. שכבר זכו בה עניים. לְצָרֵף הַמָּעוֹת וְלַעֲשׂוֹתָן דִּינָרִין. להחליף הרבה מעות בקצת דינרים (שכל דינר ערכו שש מעות). מְצָרְפִין לַאֲחֵרִים. נותנים לאדם אחר מעות של צדקה, והוא נותן דינרים. אֲבָל לֹא לְעַצְמָן. אסור להחליף בדינרים של הגבאי, שלא יחשדו בו שמועל בכספי צדקה (דין זה הובא גם לקמן ט,יא בכלל דברים האסורים לגבאים מפני החשד).
ה. הָיָה לָעֲנִיִּים הֲנָיָה בְּעִכּוּב הַמָּעוֹת בְּיַד הַגַּבַּאי כְּדֵי לְעַשּׂוֹת אֲחֵרִים לִתֵּן – הֲרֵי אוֹתוֹ הַגַּבַּאי מֻתָּר לִלְוֹת אוֹתָן הַמָּעוֹת שֶׁל עֲנִיִּים וּפוֹרֵעַ, שֶׁהַצְדָּקָה אֵינָהּ כַּהֶקְדֵּשׁ שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בּוֹ.
ה. הָיָה לָעֲנִיִּים הֲנָיָה וכו'. אם העניים מרוויחים מכך שהגבאי לווה את הכסף לצרכיו הפרטיים, כגון שהגבאי אומר לאנשים שאין כסף בקופה וכך גורם להם לתרום – מותר לו ללוות (בבלי ערכין ו,ב ורש"י שם. אך אם לא לווה את הכסף אינו יכול להוציא שקר מפיו ולומר שאין כסף בקופה – רדב"ז). כַּהֶקְדֵּשׁ. כדבר שהוקדש לבית המקדש.
ו. מִי שֶׁהִתְנַדֵּב מְנוֹרָה אוֹ נֵר לְבֵית הַכְּנֶסֶת – אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ. וְאִם לִדְבַר מִצְוָה – מֻתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ אֶלָּא אוֹמְרִין: 'זוֹ מְנוֹרָה' אוֹ 'נֵר' 'שֶׁל פְּלוֹנִי'. וְאִם נִשְׁתַּקַּע שֵׁם הַבְּעָלִים מֵעָלֶיהָ – מֻתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ אֲפִלּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת.
ו. אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ וְאִם לִדְבַר מִצְוָה מֻתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ. אסור לציבור למכור את המנורה ולקנות תמורתה דבר של רשות לצורך הציבור, כיוון שהתורם נתן אותה לצורך מצווה, ואין לשנות לדבר רשות אלא בהסכמתו (ד"א). נִשְׁתַּקַּע. נשתכח. וְאִם נִשְׁתַּקַּע שֵׁם הַבְּעָלִים מֵעָלֶיהָ וכו'. שאם כבר אינה נקראת על שמו, הרי היא ככל נכסי הציבור שהציבור רשאי לשנותם אפילו לדבר הרשות (ראה גם לקמן ט,ז).
ז. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה הַמִּתְנַדֵּב יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אִם הָיָה גּוֹי – אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ אֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה עַד שֶׁיִּשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ מֵעָלֶיהָ, שֶׁמָּא יֹאמַר הַגּוֹי: הִקְדַּשְׁתִּי דָּבָר לְבֵית כְּנֶסֶת הַיְּהוּדִים, וּמָכְרוּ אוֹתוֹ לְעַצְמָן.
ז. שֶׁמָּא יֹאמַר הַגּוֹי וכו'. ויש בזה חילול השם. לְעַצְמָן. לצורך עצמם.
ח. גּוֹי שֶׁהִתְנַדֵּב לְבֶדֶק הַבַּיִת – אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ תְּחִלָּה, וְאִם לָקְחוּ מִמֶּנּוּ – אֵין מַחֲזִירִין לוֹ, וְאִם הָיָה דָּבָר מְסֻיָּם, כְּגוֹן קוֹרָה אוֹ אֶבֶן – מַחֲזִירִין לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר מְסֻיָּם בַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא לָכֶם וָלָנוּ" וכו' (עזרא ד,ג). אֲבָל לְבֵית הַכְּנֶסֶת מְקַבְּלִין מֵהֶן לְכַתְּחִלָּה, וְהוּא שֶׁיֹּאמַר: 'בְּדַעַת יִשְׂרָאֵל הִפְרַשְׁתִּי'. וְאִם לֹא אָמַר – טָעוּן גְּנִיזָה, שֶׁמָּא בְּלִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. וְאֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם וְלֹא לְאַמַּת הַמַּיִם שֶׁבָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלִָם" (נחמיה ב,כ).
ח. לְבֶדֶק הַבַּיִת. לנכסי בית המקדש. אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ תְּחִלָּה. לכתחילה. אֵין מַחֲזִירִין לוֹ. אך לא משתמשים בתרומה לבדק הבית, כנלמד מהפסוקים שבהמשך ההלכה, אלא בית דין מחליטים מה לעשות בזה (ראה הלכות ערכין וחרמין א,יא-יב). וְאִם הָיָה דָּבָר מְסֻיָּם. שניתן לזהותו אף בהיותו בבניין. מַחֲזִירִין לוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר מְסֻיָּם בַּמִּקְדָּשׁ. ואין אפשרות לעשות בתרומה שימוש אחר כמבואר לעיל ה"ז. לֹא לָכֶם וָלָנוּ. המשך הפסוק: "לבנות בית לאלהינו", כך אמרו עולי בבל לשכניהם הגויים כאשר הציעו להם להיות שותפים בבניין המקדש, ומכאן נלמד שלא מקבלים כלל מהגוי נדבה לצורך בניין המקדש (ראה גם הלכות שקלים ד,ח, הלכות ערכין וחרמין שם). בְּדַעַת יִשְׂרָאֵל הִפְרַשְׁתִּי. שכוונתו הייתה שיחליטו הם מה לעשות במעות אלו. שֶׁמָּא בְּלִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. להקדיש לבית המקדש.
ט. אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִטֹּל צְדָקָה מִן הַגּוֹיִם בְּפַרְהֶסְיָא. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת בִּצְדָקָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִטְּלָהּ מִן הַגּוֹיִם בְּצִנְעָה – הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּמֶלֶךְ אוֹ שַׂר מִן הַגּוֹיִם שֶׁשָּׁלַח מָמוֹן לְיִשְׂרָאֵל לִצְדָקָה – אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לוֹ, מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת, אֶלָּא נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ וְיִנָּתֵן לַעֲנִיֵּי גּוֹיִם בַּסֵּתֶר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ.
ט. אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִטֹּל צְדָקָה מִן הַגּוֹיִם בְּפַרְהֶסְיָא. משום שמבזה עצמו (הלכות עדות יא,ה), ויש בזה חילול השם שהגויים אומרים שיהודים אינם מפרנסים ענייהם (לבוש יו"ד רנד,א). מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת. שלא להפר את השלום עם המלך.
י. פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים קוֹדֵם לְפַרְנָסַת עֲנִיִּים וְלִכְסוּתָם. וְאֵין מִצְוָה רַבָּה כְּמוֹ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים, שֶׁהַשָּׁבוּי הֲרֵי הוּא בִּכְלַל הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים וּבִכְלַל הָעֲרֻמִּים, וְעוֹמֵד בְּסַכָּנַת נְפָשׁוֹת. וְהַמַּעְלִים עֵינָיו מִפִּדְיוֹנוֹ – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עַל "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ" (דברים טו,ז) וְעַל "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט,טז) וְעַל "לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ" (שם כה,נג), וּבִטֵּל מִצְוַת "פָּתֹחַ תִּפְתַּח" וכו' (דברים טו,יא) וּמִצְוַת "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כה,לו), "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (שם יט,יח) וְ"הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת" (משלי כד,יא), וְהַרְבֵּה דְּבָרִים כָּאֵלּוּ. וְאֵין לְךָ מִצְוָה רַבָּה כְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים.
י. לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. איסור להתרשל בהצלת ישראל שנמצא בסכנה (הלכות רוצח א,יד). לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ. איסור להניח לגוי להעביד ישראל בעבודת פרך (הלכות עבדים א,ו).
יא. אַנְשֵׁי הָעִיר שֶׁגָּבוּ מָעוֹת לְבִנְיַן בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבָא לָהֶם דְּבַר מִצְוָה – מוֹצִיאִין בּוֹ אֶת הַמָּעוֹת. קָנוּ אֲבָנִים וְקוֹרוֹת – לֹא יִמְכְּרוּ אוֹתָם לִדְבַר מִצְוָה, אֶלָּא לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים. אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיאוּ אֶת הַלְּבֵנִים, וְגֵרְדוּ אֶת הָאֲבָנִים, וּפִצְּלוּ אֶת הַקּוֹרוֹת, וְהִתְקִינוּ הַכֹּל לַבִּנְיָן – מוֹכְרִין הַכֹּל לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים בִּלְבַד. אֶלָּא אִם בָּנוּ וְגָמְרוּ – לֹא יִמְכְּרוּ אֶת בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֶלָּא יִגְבּוּ לְפִדְיוֹנָם מִן הַצִּבּוּר.
יא. מוֹצִיאִין בּוֹ אֶת הַמָּעוֹת. משתמשים במעות לצורך המצווה. וְגֵרְדוּ אֶת הָאֲבָנִים. סיתתו אותן. וּפִצְּלוּ אֶת הַקּוֹרוֹת. ניסרו אותן לחתיכות. לֹא יִמְכְּרוּ אֶת בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא יִגְבּוּ לְפִדְיוֹנָם מִן הַצִּבּוּר. שהרי אדם שזקוק לכסף אינו מוכר את ביתו (בבלי בבא בתרא ג,ב), אלא עושה ככל יכלתו להשיג כסף בדרך אחרת.
יב. אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִים בְּיוֹתֵר עַל דְּמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָאוֹיְבִים רוֹדְפִין אַחֲרֵיהֶן לִשְׁבּוֹתָן. וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִים, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָאוֹיְבִים מַכְבִּידִין עֲלֵיהֶן הָעֹל וּמַרְבִּין בִּשְׁמִירָתָן.
יב. בְּיוֹתֵר עַל דְּמֵיהֶן. במחיר גבוה מהמקובל. שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָאוֹיְבִים רוֹדְפִין אַחֲרֵיהֶן לִשְׁבּוֹתָן. שלא לעודד גויים לקחת יהודים נוספים בשבי. מַכְבִּידִין עֲלֵיהֶן הָעֹל. מחמירים בתנאי המאסר ומענים אותם (פה"מ גיטין ד,ו).
יג. מִי שֶׁמָּכַר עַצְמוֹ וּבָנָיו לַגּוֹיִם, אוֹ שֶׁלָּוָה מֵהֶן וְשָׁבוּ אוֹתוֹ אוֹ אָסְרוּ אוֹתוֹ בְּהַלְוָאָתָן: פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה – מִצְוָה לִפְדּוֹתוֹ; שְׁלִישִׁית – אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ, אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן. וְאִם בִּקְשׁוּ לְהָרְגוֹ – פּוֹדִין אוֹתוֹ מִיָּדָן אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה פְּעָמִים.
יג. אוֹ שֶׁלָּוָה מֵהֶן. ולא החזיר את הכסף. מִצְוָה לִפְדּוֹתוֹ. מצווה זו מוטלת על קרוביו, ואם אינם יכולים – על כל ישראל (הלכות עבדים ב,ז). שְׁלִישִׁית אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ. מפני שניכר שעושה זאת על מנת שיפדוהו. אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן. שלא יתבוללו בגויים, ובחיי אביהם לא חוששים לכך, כיוון שאביהם שומר עליהם (רש"י גיטין מז,א).
יד. עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה, הוֹאִיל וְטָבַל לְשֵׁם עַבְדוּת וְקִבֵּל עָלָיו מִצְווֹת – פּוֹדִין אוֹתוֹ כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׁבָּה. וְשָׁבוּי שֶׁנִּשְׁתַּמֵּד אֲפִלּוּ לְמִצְוָה אַחַת, כְּגוֹן שֶׁהָיָה אוֹכֵל נְבֵלָה לְהַכְעִיס וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה – אָסוּר לִפְדּוֹתוֹ.
יד. עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה וכו'. עבד כנעני שנמכר לישראל וקיבל עליו מצוות שעבדים חייבים בהם, נמצא במעמד ביניים בין גוי לישראל (הלכות איסורי ביאה יב,יא). אוֹכֵל נְבֵלָה לְהַכְעִיס. שלא מחמת הנאה, כגון שיש לפניו גם בשר כשר, ואוכל דווקא את האסור (בבלי גיטין מז,א). אָסוּר לִפְדּוֹתוֹ. ראה גם הלכות רוצח ד,י.
טו. הָאִשָּׁה קוֹדֶמֶת לָאִישׁ לְהַאֲכִיל וּלְכַסּוֹת וּלְהוֹצִיא מִבֵּית הַשֶּׁבִי, מִפְּנֵי שֶׁהָאִישׁ דַּרְכּוֹ לְחַזֵּר וְאֵין הָאִשָּׁה דַּרְכָּהּ לְחַזֵּר, וּבָשְׁתָּהּ מְרֻבָּה. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן בַּשִּׁבְיָה וְנִתְבְּעוּ שְׁנֵיהֶן לִדְבַר עֶרְוָה – הָאִישׁ קוֹדֵם לִפְדּוֹת, לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְכָךְ.
טו. לְחַזֵּר. על הפתחים. לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְכָךְ. למשכב זכר.
טז. יָתוֹם וִיתוֹמָה שֶׁבָּאוּ לְהַשִּׂיא אוֹתָן – מַשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה קֹדֶם לָאִישׁ, שֶׁבָּשְׁתָּהּ שֶׁל אִשָּׁה מְרֻבָּה. וְלֹא יִפְחֲתוּ לָהּ מִמִּשְׁקַל שִׁשָּׁה דִּינָרִין וּרְבִיעַ דִּינָר שֶׁל כֶּסֶף טָהוֹר. וְאִם יֵשׁ בַּכִּיס שֶׁל צְדָקָה – נוֹתְנִין לָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ.
טז. שִׁשָּׁה דִּינָרִין וּרְבִיעַ דִּינָר שֶׁל כֶּסֶף טָהוֹר. כ-26 גרם כסף טהור. סכום זה מספיק לקניית בגדים פשוטים למשך שנה (הלכות אישות יג,א). בַּכִּיס שֶׁל צְדָקָה. בקופה הציבורית.
יז. הָיוּ לְפָנֵינוּ עֲנִיִּים הַרְבֵּה אוֹ שְׁבוּיִים הַרְבֵּה, וְאֵין בַּכִּיס כְּדֵי לְפַרְנֵס אוֹ כְּדֵי לְכַסּוֹת אוֹ כְּדֵי לִפְדּוֹת אֶת כֻּלָּן – מַקְדִּימִין אֶת הַכֹּהֵן לַלֵּוִי, וְלֵוִי קוֹדֵם לְיִשְׂרָאֵל, וְיִשְׂרָאֵל לְחָלָל, וְחָלָל לִשְׁתוּקִי, וּשְׁתוּקִי לַאֲסוּפִי, וַאֲסוּפִי לְמַמְזֵר, וּמַמְזֵר לְנָתִין, וְנָתִין קוֹדֵם לַגֵּר, שֶׁהַנָּתִין גָּדַל עִמָּנוּ בִּקְדֻשָּׁה, וְגֵר קוֹדֵם לְעֶבֶד מְשֻׁחְרָר, לְפִי שֶׁהָיָה בִּכְלַל אָרוּר.
יז. לְחָלָל. שאמו נבעלה לכהן באיסור (הלכות איסורי ביאה יט,ג). והטעם שישראל קודם לו מפני שבת חלל פסולה לכהונה, ובת ישראל כשרה לכהונה (פה"מ הוריות ג,ח). לִשְׁתוּקִי. שלא ידוע מי אביו, ודינו ספק ממזר (הלכות איסורי ביאה טו,יב). לַאֲסוּפִי. שנאסף מהשוק, ולא ידוע מי הם הוריו, ודינו ספק ממזר (שם הי"ג). לְמַמְזֵר. שנולד מאיסורי עריות (שם ה"א). לְנָתִין. מצאצאי הגבעונים שהתגיירו, ונקראו נתינים לפי שנתנם יהושע לחוטבי עצים ושואבי מים (שם יב,כב-כג). שֶׁהַנָּתִין גָּדַל עִמָּנוּ בִּקְדֻשָּׁה. נולד כישראל. לְעֶבֶד מְשֻׁחְרָר. עבד כנעני שהשתחרר, שדינו כגר (שם יג,יב). לְפִי שֶׁהָיָה בִּכְלַל אָרוּר. "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" (בראשית ט,כה).
יח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיוּ שָׁוִין בְּחָכְמָה. אֲבָל אִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ וּמַמְזֵר תַּלְמִיד חֲכָמִים – תַּלְמִיד חֲכָמִים קוֹדֵם. וְכָל הַגָּדוֹל בְּחָכְמָה – קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ. וְאִם הָיָה אֶחָד מֵהֶם רַבּוֹ אוֹ אָבִיו, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם גָּדוֹל מֵהֶם בְּחָכְמָה – רַבּוֹ אוֹ אָבִיו שֶׁהוּא תַּלְמִיד חֲכָמִים קוֹדֵם לָזֶה שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵהֶן בְּחָכְמָה.
יח. וְאִם הָיָה אֶחָד מֵהֶם רַבּוֹ וכו'. בזמן שאדם פודה מכספו הפרטי, מקדים את רבו או את אביו (ולגבי קדימה בין אביו לרבו, ראה הלכות תלמוד תורה ה,א).
שֶׁנָּדַר בַּצְּדָקָה. שאמר: 'הרי עלי סלע לצדקה'. אוֹ הִתְנַדֵּב אוֹתָהּ. שאמר: 'הרי הסלע הזו לצדקה' (הלכות נדרים א,ב). לְשַׁנּוֹתָהּ וּלְצָרֵף אוֹתָהּ בְּזָהָב. כגון להחליף כמה מטבעות כסף במטבע זהב. הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. אבל אם לא התנה בשעת הנדר או הנדבה אינו רשאי לשנותה (לקמן ה"ד).