פרק ח', הלכות נזקי ממון, ספר נזיקין
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, אוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׁוֹר רֵעֵהוּ" (שמות כא,לה). וְכָל הַקֳּדָשִׁים שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מְעִילָה – הֵן שֶׁאֵין בָּהֶן דִּין נְזָקִים. וּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין יֵשׁ בָּהֶן דִּין נְזָקִים, בֵּין שֶׁהִזִּיקוּ בֵּין שֶׁהֻזְּקוּ, שֶׁהֲרֵי יָצְאוּ לְפִדְיוֹן וְלִהְיוֹתָן חֻלִּין.
א. שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. שהוקדש למקדש, כמבואר בהמשך. שׁוֹר רֵעֵהוּ. ונדרש "שור רעהו" – ולא שור של הקדש (משנה בבא קמא ד,ג). וְכָל הַקֳּדָשִׁים שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מְעִילָה הֵן שֶׁאֵין בָּהֶן דִּין נְזָקִים. דין מעילה נוהג בדברים שהוקדשו למקדש (קדשי בדק הבית) ובדברים שהוקדשו לצורך קרבן (קדשי מזבח) – שמי שנהנה מהם מעל וחייב בתשלום קרן וחומש ובקרבן אשם (הלכות מעילה א,א-ג). אך בקדשי מזבח יש הבחנה בין קדשי קדשים (כגון עולה או חטאת) שיש בהם מעילה מיד כשהוקדשו, לבין קדשים קלים (כגון שלמים ותודה) שאין בהם מעילה אלא לאחר שנזרק הדם, וגם אז אין מעילה בבשרם אלא רק באימוריהם הקרבים על המזבח (שם ב,א-ב). ולפיכך בקדשים קלים נוהג דין נזקים (ראה הלכה הבאה). וּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. קדשים שנפסלו מלהיקרב למזבח, שדינם להיפדות ולצאת לחולין (הלכות איסורי מזבח א,י). שֶׁהֲרֵי יָצְאוּ לְפִדְיוֹן וְלִהְיוֹתָן חֻלִּין. וכעת אין בהם מעילה (וראה לקמן יב,כא).
ב. שְׁלָמִים שֶׁהִזִּיקוּ – גּוֹבֶה מִבְּשָׂרָן, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַבָּשָׂר כְּנֶגֶד הָאֵמוּרִין, שֶׁהָאֵמוּרִין שֶׁל קָדָשִׁים קַלִּים מוֹעֲלִין בָּהֶן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְעִילָה. וְכֵן תּוֹדָה שֶׁהִזִּיקָה – גּוֹבֶה מִבְּשָׂרָהּ, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלֶּחֶם הַבָּא עִמָּהּ, שֶׁאֵין הַלֶּחֶם מִכְּלַל הַבָּשָׂר.
ב. שְׁלָמִים שֶׁהִזִּיקוּ. שור תם של שלמים. ושלמים הם קדשים קלים שיש מעילה באימוריהם ולא בבשרם. גּוֹבֶה מִבְּשָׂרָן. את חצי הנזק. וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַבָּשָׂר כְּנֶגֶד הָאֵמוּרִין. כמבואר בהלכה הבאה. שֶׁהָאֵמוּרִין שֶׁל קָדָשִׁים קַלִּים מוֹעֲלִין בָּהֶן. ואם כן חלק האימורים בבהמה שהזיקה פטור, ואין לגבות ממנו את חצי הנזק. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְעִילָה. ב,א. וְכֵן תּוֹדָה שֶׁהִזִּיקָה. ואף תודה היא קדשים קלים ואין מעילה בבשרה. וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלֶּחֶם הַבָּא עִמָּהּ. יחד עם קרבן התודה מביאים ארבעים חלות (הלכות מעשה הקרבנות ט,יז-יח), ואין הניזק גובה מחלות התודה. שֶׁאֵין הַלֶּחֶם מִכְּלַל הַבָּשָׂר. שהלחם איננו שייך כלל לבהמה שהזיקה ולפיכך אין לגבות ממנו.
ג. וְכֵיצַד גּוֹבֶה? שֶׁיֹּאכַל הַנִּזָּק וַחֲבוּרָתוֹ מִן הַבָּשָׂר בִּקְדֻשָּׁה כְּנֶגֶד חֲצִי נֶזֶק שֶׁלּוֹ.
וְכֵיצַד אֵינוֹ גּוֹבֶה כְּנֶגֶד הָאֵמוּרִין? שֶׁאִם הָיָה לוֹ לִגְבּוֹת בַּחֲצִי נִזְקוֹ שָׁוֶה דִּינָר, וְהָיָה כָּל הַבָּשָׂר עִם הָאֵמוּרִין שָׁוֶה שְׁנֵי דִּינָרִין וְהַבָּשָׂר בְּלֹא אֵמוּרִין שָׁוֶה דִּינָר וָחֵצִי – אֵינוֹ גּוֹבֶה שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַבָּשָׂר אֶלָּא חֲצִי הַבָּשָׂר בִּלְבַד.
ג. וְכֵיצַד גּוֹבֶה. כיצד נוטל הניזק את חצי הנזק. שֶׁיֹּאכַל הַנִּזָּק וַחֲבוּרָתוֹ מִן הַבָּשָׂר בִּקְדֻשָּׁה כְּנֶגֶד חֲצִי נֶזֶק שֶׁלּוֹ. יאכל כנגד החלק שמגיע לו על הנזק, שהתודה מותרת לכל אדם לאכלה בקדושה.
שֶׁאִם הָיָה לוֹ לִגְבּוֹת בַּחֲצִי נִזְקוֹ שָׁוֶה דִּינָר. וכגון שהיה הנזק כולו שווה שני דינרים. וְהָיָה כָּל הַבָּשָׂר עִם הָאֵמוּרִין שָׁוֶה שְׁנֵי דִּינָרִין. ונמצא שגובה התשלום שווה חצי מגופו של השור כולו. וְהַבָּשָׂר בְּלֹא אֵמוּרִין שָׁוֶה דִּינָר וָחֵצִי. ואם ייגבה התשלום רק מחלק הבשר שבחצי השור יהיה הסכום שלושת רבעי הדינר. אֵינוֹ גּוֹבֶה שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַבָּשָׂר. שהוא שווה ערך לחצי הנזק (דינר). אֶלָּא חֲצִי הַבָּשָׂר בִּלְבַד. שמכיוון שתשלום הנזק הנדרש כאן שווה לחצי מערך השור, הרי שחצי מגופו של השור משועבד לתשלום. אך מאחר שבחצי זה יש גם אימורים ומהם אי אפשר לגבות, גובה בפועל רק מחלק הבשר שבחצי המשועבד לתשלום (מאירי בבא קמא יג,א).

ד. וְכֵן שׁוֹר הַהֶפְקֵר שֶׁהִזִּיק – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׁוֹר רֵעֵהוּ" (שמות כא,לה) – עַד שֶׁיִּהְיוּ הַנְּכָסִים מְיֻחָדִים לַבְּעָלִים. כֵּיצַד? שׁוֹר הַהֶפְקֵר שֶׁנָּגַח, וְקֹדֶם שֶׁיִּתְפֹּס אוֹתוֹ הַנִּזָּק בַּדִּין עָמַד אַחֵר וְזָכָה בּוֹ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שׁוֹר הַמְיֻחָד לַבְּעָלִים שֶׁהִזִּיק, וְאַחַר שֶׁהִזִּיק הִקְדִּישׁוֹ אוֹ הִפְקִירוֹ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בְּעָלִים בִּשְׁעַת הֶזֵּק וּבִשְׁעַת עֲמִידָה בַּדִּין.

ד. שׁוֹר רֵעֵהוּ. משמע שיהיה השור שייך לאדם מסוים. וְקֹדֶם שֶׁיִּתְפֹּס אוֹתוֹ הַנִּזָּק בַּדִּין. שבהיותו הפקר יכול היה הניזק לקחתו בלא תביעה, וכך גם ראוי לו אחר שהזיק זה את שורו. הֲרֵי זֶה פָּטוּר. אותו אדם שתפסו. וְאַחַר שֶׁהִזִּיק הִקְדִּישׁוֹ. ושור הקדש פטור מנזיקין כמבואר לעיל ה"א.
ה. שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל נָכְרִי, בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד – פָּטוּר, לְפִי שֶׁאֵין הַגּוֹיִם מְחַיְּבִין אֶת הָאָדָם עַל בְּהֶמְתּוֹ שֶׁהִזִּיקָה, וַהֲרֵי אָנוּ דָּנִין לָהֶן כְּדִינֵיהֶן. וְשׁוֹר שֶׁל נָכְרִי שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם; קְנָס הוּא זֶה לַגּוֹיִם, לְפִי שֶׁאֵינָן זְהִירִין בַּמִּצְווֹת אֵינָן מְסַלְּקִין הֶזֵּקָן, וְאִם לֹא תְּחַיֵּב אוֹתָן עַל נִזְקֵי בְּהֶמְתָּן, אֵין מְשַׁמְּרִין אוֹתָהּ, וּמַפְסִידִין מָמוֹן הַבְּרִיּוֹת.
ה. לְפִי שֶׁאֵין הַגּוֹיִם מְחַיְּבִין אֶת הָאָדָם עַל בְּהֶמְתּוֹ שֶׁהִזִּיקָה. שלפי החוקים שלהם אין האדם חייב על שורו שהזיק. וַהֲרֵי אָנוּ דָּנִין לָהֶן כְּדִינֵיהֶן. וראה הלכות מלכים (י,יב) שכאשר יש דין בין ישראל לגוי ולפי אחת ממערכות החוקים (דיננו או דיניהם) הישראל יצא זכאי, דנים על פיה.
ו. שׁוֹר תָּם שֶׁהִזִּיק, אִם מְכָרוֹ הַמַּזִּיק עַד שֶׁלֹּא עָמַד בַּדִּין – אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָכוּר הֲרֵי הַנִּזָּק גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ, וְחוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וְגוֹבֶה מִן הַמַּזִּיק שֶׁמָּכַר לוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנָּגַח, קוֹל יֵשׁ לוֹ, וְלֹא הָיָה לוֹ לִקַּח עַד שֶׁיִּגְבֶּה הַנִּזָּק.
ו. הֲרֵי הַנִּזָּק גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ. שמכיוון שבשור תם נגבה תשלום הנזק מגופו, נחשב השור כאילו בעליו ייחד אותו עבור תשלום הנזק ולכן יכול הניזק לגבות ממנו (בבלי בבא קמא לג,ב). וְחוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וְגוֹבֶה מִן הַמַּזִּיק שֶׁמָּכַר לוֹ. הקונה תובע את המזיק שישלם לו בחזרה את דמי השור שהניזק גבה ממנו. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנָּגַח קוֹל יֵשׁ לוֹ וְלֹא הָיָה לוֹ לִקַּח עַד שֶׁיִּגְבֶּה הַנִּזָּק. מאחר שמפורסם הדבר שהשור נגח, צריך היה הקונה להיזהר ולחשוש לכך שיגבו מהשור את תשלום הנזק (ומשום כך יכול הניזק לגבות ממנו, אף על פי שבדרך כלל אדם שייחד את שורו לבעל חובו ומכרו, אין בעל החוב גובה ממנו – ראה הלכות מלווה ולווה יח,ה).
ז. הִקְדִּישׁוֹ הַמַּזִּיק – הֲרֵי זֶה מֻקְדָּשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹם. שְׁחָטוֹ – גּוֹבֶה הַנִּזָּק מִבְּשָׂרוֹ. נְתָנוֹ בְּמַתָּנָה – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, וְיִגְבֶּה הַנִּזָּק מִמֶּנּוּ.
ז. הֲרֵי זֶה מֻקְדָּשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹם. ההקדש חל, אך מאחר שההקדש נעשה בשור שהיה משועבד לפני כן לניזק, אין ההקדש חל באופן שלם, ולא פקע שעבודו של הניזק לגמרי. ומכל מקום אין הניזק יכול לגבותו מן ההקדש ללא פדיון, מחשש שיאמרו שההקדש יוצא ללא פדיון, ולכן יש צורך בפדיון סמלי אפילו של דינר אחד (מפרשים על פי הלכות ערכין וחרמין ז,יד-טז). גּוֹבֶה הַנִּזָּק מִבְּשָׂרוֹ. גובה את תשלום הנזק מהבשר. מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וכו'. דינו כמוכר שורו שהזיק, כדלעיל ה"ו.
ח. הִזִּיק וְעָמַד בַּדִּין, וְאַחַר כָּךְ מְכָרוֹ – אֵינוֹ מָכוּר; הִקְדִּישׁוֹ – אֵינוֹ מֻקְדָּשׁ; נְתָנוֹ בְּמַתָּנָה – לֹא עָשָׂה כְּלוּם. קָדְמוּ בַּעֲלֵי חוֹבוֹת שֶׁל מַזִּיק וּתְפָסוּהוּ, בֵּין שֶׁחָב עַד שֶׁלֹּא הִזִּיק בֵּין שֶׁלֹּא חָב עַד שֶׁהִזִּיק – לֹא זָכוּ, אֶלָּא הַנִּזָּק גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ, שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה שֶׁל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת מִתְּחִלָּה וְהִזִּיק, הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה מִגּוּפוֹ.
ח. הִזִּיק וְעָמַד בַּדִּין וְאַחַר כָּךְ מְכָרוֹ אֵינוֹ מָכוּר וכו'. שלאחר עמידה בדין יש לניזק חלק בבעלות על השור, ומשום כך אין המזיק יכול להעביר את השור לרשות אחרת. קָדְמוּ בַּעֲלֵי חוֹבוֹת שֶׁל מַזִּיק וּתְפָסוּהוּ. כגון שלווה המזיק ממון מאדם וקדם המלווה ותפס את השור. בֵּין שֶׁחָב עַד שֶׁלֹּא הִזִּיק בֵּין שֶׁלֹּא חָב עַד שֶׁהִזִּיק. אין זה משנה אם הייתה ההלוואה קודם לנזק או לא. שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה שֶׁל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת מִתְּחִלָּה וכו'. שהשור עצמו שהזיק משועבד תמיד לניזק, בכל רשות שבה נמצא. ובכל מקרה שבו ניזק אדם מהשור הוא קודם לכל בעלי החוב האחרים (ראה שטמ"ק בבא קמא לד,א בשם תלמיד רבנו פרץ).
ט. מוּעָד שֶׁהִזִּיק, בֵּין עָמַד בַּדִּין בֵּין שֶׁלֹּא עָמַד בַּדִּין, וְהִקְדִּישׁוֹ אוֹ מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ בְּמַתָּנָה אוֹ שְׁחָטוֹ – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. קָדְמוּ בַּעֲלֵי חוֹבוֹת וְהִנְהִיגוּהוּ, בֵּין חָב לָהֶם עַד שֶׁלֹּא הִזִּיק בֵּין שֶׁהִזִּיק עַד שֶׁלֹּא חָב – זָכוּ בּוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מִשְׁתַּלֵּם הַנִּזָּק אֶלָּא מִן הַיָּפֶה שֶׁבְּנִכְסֵי הַמַּזִּיק, וַהֲרֵי כָּל נְכָסָיו מְשֻׁעְבָּדִין לְנֶזֶק זֶה.
ט. בֵּין עָמַד בַּדִּין בֵּין שֶׁלֹּא עָמַד בַּדִּין… מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. שמכיוון שהניזק גובה את הנזק מרכושו של המזיק ולאו דווקא מגופו של השור, אין לו חלק בבעלות בשור והוא ברשותו של המזיק לגמרי. קָדְמוּ בַּעֲלֵי חוֹבוֹת וְהִנְהִיגוּהוּ. כתשלום עבור החוב. לְפִי שֶׁאֵין מִשְׁתַּלֵּם הַנִּזָּק אֶלָּא מִן הַיָּפֶה שֶׁבְּנִכְסֵי הַמַּזִּיק. ולאו דווקא מן השור שהזיק. וַהֲרֵי כָּל נְכָסָיו מְשֻׁעְבָּדִין לְנֶזֶק זֶה. ואם כן השור אינו אלא פרט מתוך כל שאר נכסי המזיק שמשועבדים לתשלום הנזק, ובמצב זה יכולים בעלי החוב להקדים את הניזק ולתפוס את השור, שכך הוא הדין במיטלטלין (ראה הלכות מלווה ולווה כ,ב).
י. כְּשֶׁבֵּית דִּין נִזְקָקִין לִגְבּוֹת הַנֶּזֶק מִנִּכְסֵי הַמַּזִּיק, גּוֹבִין מִן הַמִּטַּלְטְלִין תְּחִלָּה. אִם לֹא הָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין כְּלָל, אוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ הַמִּטַּלְטְלִין כְּנֶגֶד כָּל הַנֶּזֶק – גּוֹבִין הַשְּׁאָר מִן הַקַּרְקַע, מִן הַיָּפֶה שֶׁבְּנִכְסֵי הַמַּזִּיק. וְכָל זְמַן שֶׁיִּמְצְאוּ מִטַּלְטְלִין, אֲפִלּוּ סֻבִּין – אֵין נִזְקָקִין לַקַּרְקַע.
י. סֻבִּין. פסולת התבואה לאחר טחינתה.
יא. מֵת הַמַּזִּיק קֹדֶם שֶׁיְּשַׁלֵּם – אֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לַמִּטַּלְטְלִין שֶׁל יְתוֹמִים, אֶלָּא לַקַּרְקַע, וְגוֹבִין לַנִּזָּק מִן הַזִּבּוּרִית, מִפְּנֵי שֶׁהַנִּזָּק נַעֲשָׂה כְּבַעַל חוֹב, וְהַמִּטַּלְטְלִין אֵין מִשְׁתַּעְבְּדִין לְבַעַל חוֹב. וְאִם תָּפַס הַנִּזָּק הַמִּטַּלְטְלִין בְּחַיֵּי הַמַּזִּיק – גּוֹבִין לוֹ מֵהֶן אַחַר מוֹתוֹ.
יא. וְגוֹבִין לַנִּזָּק מִן הַזִּבּוּרִית. קרקע פחותה, ודין מיוחד הוא ביתומים כמבואר בהלכה הבאה. וְהַמִּטַּלְטְלִין אֵין מִשְׁתַּעְבְּדִין לְבַעַל חוֹב. כלל הוא שאין המיטלטלין של הלווה משתעבדים לחוב, ולכן הנפרע מן היורש אינו גובה מן המיטלטלין שלו (הלכות מלווה ולווה יא,ז). וְאִם תָּפַס הַנִּזָּק וכו'. ראה שם ה"ח.
יב. כְּבָר תִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים לִגְבּוֹת בַּעַל חוֹב מִן הַמִּטַּלְטְלִין, וּפָשְׁטָה תַּקָּנָה זוֹ בְּכָל בָּתֵּי דִּינִין. לְפִיכָךְ מַגְבִּין הַנְּזָקִין מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁל יְתוֹמִים, וְאִם לֹא הִנִּיחַ מִטַּלְטְלִין, גּוֹבִין לָהֶם מִן הַזִּבּוּרִית, שֶׁכָּל הַבָּא לִפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים לֹא יִגְבֶּה אֶלָּא מִן הַזִּבּוּרִית, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
יב. כְּבָר תִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים לִגְבּוֹת בַּעַל חוֹב מִן הַמִּטַּלְטְלִין. אפילו כשגובה מן היורשים (ראה הלכות מלווה ולווה יא,יא). גּוֹבִין לָהֶם מִן הַזִּבּוּרִית. מהקרקע הפחותה, ולא מהקרקע המשובחת כפי שמשלם המזיק בדרך כלל. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות מלווה ולווה יט,א.
יג. אֵין הַנְּזָקִין מִשְׁתַּלְּמִין, וְאֵין חַיָּבִין בְּכֹפֶר, וְאֵין הַבְּהֵמָה נֶהֱרֶגֶת, אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה וּבְעֵדִים הַכְּשֵׁרִים לְהָעִיד. שֶׁלֹּא תֹּאמַר: הוֹאִיל וְאֵין מְצוּיִים בְּאֻרְיוֹת הַסּוּסִים וּבְרֶפֶת הַבָּקָר וּגְדֵרוֹת הַצֹּאן אֶלָּא הָעֲבָדִים וְהָרוֹעִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אִם הֵעִידוּ שֶׁבְּהֵמָה זוֹ הִיא שֶׁהִזִּיקָה אֶת זוֹ שׁוֹמְעִין לָהֶן, אוֹ אִם הֵעִידוּ קְטַנִּים אוֹ נָשִׁים שֶׁאָדָם זֶה חָבַל אֶת זֶה אוֹ הֵעִידוּ בִּשְׁאָר נְזָקִין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן – אֵין הַדָּבָר כֵּן, אֶלָּא לְעוֹלָם אֵין מְחַיְּבִין מָמוֹן עַל פִּי עֵדִים עַד שֶׁיִּהְיוּ עֵדִים הַכְּשֵׁרִים לְהָעִיד שְׁאָר עֵדֻיּוֹת, וְיָעִידוּ בְּבֵית דִּין, וִיחַיְּבוּ בֵּית דִּין הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם.
יג. וְאֵין חַיָּבִין בְּכֹפֶר. שור מועד שהמית אדם חייב בעליו בכופר (לקמן י,ב). וְאֵין הַבְּהֵמָה נֶהֱרֶגֶת. שור שהמית אדם נסקל, בין תם ובין מועד (לקמן י,א). שֶׁלֹּא תֹּאמַר וכו'. שבמקומות שבהם מתרחשים נזקי בעלי החיים מצויים לרוב דווקא אנשים הפסולים לעדות, ושמא נתבסס על עדותם. בְּאֻרְיוֹת הַסּוּסִים. אורוות הסוסים. הָעֲבָדִים וְהָרוֹעִים. ושניהם פסולים לעדות (ראה הלכות עדות ט,ד, י,ד). קְטַנִּים אוֹ נָשִׁים. ואף הם פסולים להעיד (שם ט,ז, ט,ב).
יד. שׁוֹר שֶׁהָיָה רוֹעֶה עַל גַּב הַנָּהָר, וְנִמְצָא שׁוֹר הָרוּג בְּצִדּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה מְנֻגָּח וְזֶה מוּעָד לִגַּח, זֶה מְנֻשָּׁךְ וְזֶה מוּעָד לִשַּׁךְ – אֵין אוֹמְרִין: בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה נְשָׁכוֹ וְזֶה נְגָחוֹ. אֲפִלּוּ גָּמָל הָאוֹהֵר בֵּין הַגְּמַלִּים, וְנִמְצָא גָּמָל הָרוּג בְּצִדּוֹ – אֵין אוֹמְרִין: בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה הֲרָגוֹ, עַד שֶׁיִּרְאוּהוּ עֵדִים כְּשֵׁרִים.

יד. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה מְנֻגָּח וְזֶה מוּעָד לִגַּח. שהשור שנמצא קרוב למת הוא מועד, וסביר שנגח. זֶה מְנֻשָּׁךְ. שנמצא השור ההרוג נשוך. וְזֶה מוּעָד לִשַּׁךְ. ומן הסתם הרגו. אֵין אוֹמְרִין וכו'. אלא נדרשת ראיה ברורה על פי עדים. גָּמָל הָאוֹהֵר בֵּין הַגְּמַלִּים. נראה שהכוונה לגמל מיוחם, ובשעת ייחומם זכרי הגמלים מתפרעים מאוד ונלחמים זה בזה בנשיכות ובעיטות, עד שלעתים הורגים זה את זה.

.

תקציר הפרק 

פרק ​ח הלכות נזקי ממון

*איך תודה יכולה להזיק* ❓ (התשובה בהלכה ב)

*בעלות על הבהמה וגביית תשלומים​*
השאלה מי בעליו של השור משפיעה על אופן התשלום והפטור ממנו:
א) ישראל – דיני נזקים קיימים רק כאשר היתה הוכחה ברורה ושני השוורים הם בבעלות ישראל, לא בשור של הקדש או הפקר;
ב) גוי – שורו שהזיק חייב נזק שלם, ואם ניזוק פטור.
גביית הנזק נעשית בהדרגה: בתחילה מהמטלטלים, במידה ואין ​אז ​גובים קרקע.
הפרק מסיים בהכרח לפסוק על פי ראיות חותכות ולא על יסוד אומדן דעת השופטים. 🕵🏻‍♀

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות נזקי ממון ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.שור ישראל שנגח שור גוי פטור משום שכך דינו לפי משפט הגויים?

2.האם ניתן לחייב ממון על פי עדות עבדים רועים או קטנים?

3.מת המזיק- גובין מקרקע היתומים והגאונים תקנו לגבות מטלטלין?

 

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן