פרק ח', הלכות סנהדרין, ספר שופטים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות נדרים, ספר הפלאה
י״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות נדרים, ספר הפלאה
י״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות נדרים, ספר הפלאה
י׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נדרים, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. בֵּית דִּין שֶׁנֶּחְלְקוּ, מִקְצָתָן אוֹמֵר 'זַכַּאי' וּמִקְצָתָן אוֹמֵר 'חַיָּב' – הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. וְזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג,ב).
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, וּבִשְׁאָר דִּינֵי אִסּוּר וְהֶתֵּר וְטָמֵא וְטָהוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, אִם נֶחְלְקוּ בְּזֶה הַחוֹטֵא אִם יֵהָרֵג אוֹ לֹא יֵהָרֵג: אִם הָיוּ רֹב מְזַכִּין – זַכַּאי; וְאִם הָיוּ הָרֹב מְחַיְּבִין – אֵינוֹ נֶהֱרָג עַד שֶׁיִּהְיוּ הַמְחַיְּבִין יָתֵר עַל הַמְזַכִּין שְׁנַיִם.
מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁעַל זֶה הִזְהִיר בַּתּוֹרָה וְאָמַר: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת" (שמות כג,ב), כְּלוֹמַר: אִם הָיוּ הָרֹב נוֹטִין לְרָעָה לַהֲרֹג, לֹא תִּהְיֶה אַחֲרֵיהֶם עַד שֶׁיַּטּוּ הַטָּיָה גְּדוֹלָה וְיִהְיוּ הַמְחַיְּבִין שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שם) – הַטּוֹתְךָ לְטוֹבָה עַל פִּי אֶחָד, וּלְרָעָה עַל פִּי שְׁנַיִם. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים קַבָּלָה הֵן.
א. וּבִשְׁאָר דִּינֵי אִסּוּר וְהֶתֵּר וְטָמֵא וְטָהוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. שאף בהם מכריעים הסנהדרין על פי הרוב, והחלטתם מחייבת אף את החולקים (ראה הלכות ממרים פרק א). וְאִם הָיוּ הָרֹב מְחַיְּבִין אֵינוֹ נֶהֱרָג עַד שֶׁיִּהְיוּ הַמְחַיְּבִין יָתֵר עַל הַמְזַכִּין שְׁנַיִם. וראה לקמן ט,ב כיצד מכריעים את הדין כשיש רוב של אחד לחובה.
מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חז"ל בדרשות הפסוקים. שֶׁעַל זֶה הִזְהִיר בַּתּוֹרָה וְאָמַר לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וכו'. באופן זה מתיישב הציווי ללכת אחר הרוב עם האזהרה לא להיות אחר רבים לרעות, שעל מנת לחייב אין ללכת אחרי רוב קטן אלא אחרי רוב של שניים לפחות. שֶׁיַּטּוּ הַטָּיָה גְּדוֹלָה וְיִהְיוּ הַמְחַיְּבִין שְׁנַיִם. יותר מן המזכים.
ב. בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה שֶׁנֶּחְלְקוּ, שְׁנַיִם אוֹמְרִין 'זַכַּאי' וְאֶחָד אוֹמֵר 'חַיָּב' – הֲרֵי זֶה זַכַּאי. שְׁנַיִם אוֹמְרִין 'חַיָּב' וְאֶחָד אוֹמֵר 'זַכַּאי' – הֲרֵי זֶה חַיָּב. אֶחָד אוֹמֵר 'זַכַּאי' וְאֶחָד אוֹמֵר 'חַיָּב' וְאֶחָד אוֹמֵר 'אֵינִי יוֹדֵעַ', אוֹ שֶׁאָמְרוּ שְׁנַיִם 'זַכַּאי' אוֹ 'חַיָּב' וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר 'אֵינִי יוֹדֵעַ' – יוֹסִיפוּ שְׁנַיִם.
נִמְצְאוּ חֲמִשָּׁה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר. אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה מֵהֶן 'זַכַּאי' וּשְׁנַיִם 'חַיָּב' – הֲרֵי זֶה זַכַּאי. אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה 'חַיָּב' וּשְׁנַיִם 'זַכַּאי' – הֲרֵי זֶה חַיָּב. אָמְרוּ שְׁנַיִם 'זַכַּאי' וּשְׁנַיִם 'חַיָּב' וְאֶחָד 'אֵינִי יוֹדֵעַ' – מוֹסִיפִין שְׁנַיִם.
אֲבָל אִם אָמְרוּ אַרְבָּעָה 'זַכַּאי' אוֹ 'חַיָּב' וְאֶחָד אוֹמֵר 'אֵינִי יוֹדֵעַ', אוֹ שֶׁאָמְרוּ שְׁלֹשָׁה 'זַכַּאי' וְאֶחָד 'חַיָּב' וְאָמַר אֶחָד 'אֵינִי יוֹדֵעַ', בֵּין שֶׁהָיָה זֶה שֶׁאָמַר 'אֵינִי יוֹדֵעַ' הוּא שֶׁאָמַר 'אֵינִי יוֹדֵעַ' בַּתְּחִלָּה, בֵּין שֶׁאָמַר אַחֵר – הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. הָיוּ מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה וְאֶחָד אוֹמֵר 'אֵינִי יוֹדֵעַ' – הֲרֵי אֵלּוּ מוֹסִיפִין שְׁנַיִם אֲחֵרִים. וְכֵן אִם נִסְתַּפֵּק הַדָּבָר – מוֹסִיפִין וְהוֹלְכִין עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד.
הִגִּיעוּ לְשִׁבְעִים וְאֶחָד, אָמְרוּ חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים 'חַיָּב' וַחֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים 'זַכַּאי' וְאֶחָד אוֹמֵר 'אֵינִי יוֹדֵעַ' – נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִמּוֹ עַד שֶׁיַּחֲזֹר לְדִבְרֵי הַצַּד הָאֶחָד, וְנִמְצְאוּ שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים מְזַכִּין אוֹ מְחַיְּבִין. וְאִם לֹא חָזַר לֹא הוּא וְלֹא אֶחָד מֵהֶן – הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק, וּמַעֲמִידִין אֶת הַמָּמוֹן בְּחֶזְקַת בְּעָלָיו.
ב. בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה. שאינם דנים בדיני נפשות. שֶׁאָמְרוּ שְׁנַיִם זַכַּאי אוֹ חַיָּב וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ יוֹסִיפוּ שְׁנַיִם. אף על פי שאם השלישי היה אומר בניגוד לדעתם דעתו הייתה בטלה ברוב, כשהוא אומר 'איני יודע' נחשב כאילו הכריעו בלעדיו, ויש להוסיף דיינים כדי שבגמר הדין יהיו שלושה דיינים.
נִמְצְאוּ חֲמִשָּׁה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר. לאחר שהוסיפו דיינים. שאף הדיין שאמר 'איני יודע' רשאי להמשיך לדון איתם, ורשאי גם כן לשנות דעתו ולומר 'חייב' או 'זכאי' אם ישתכנע כאחד הצדדים. אָמְרוּ שְׁנַיִם זַכַּאי וּשְׁנַיִם חַיָּב וְאֶחָד אֵינִי יוֹדֵעַ מוֹסִיפִין שְׁנַיִם. וידונו בשבעה דיינים.
אִם אָמְרוּ אַרְבָּעָה זַכַּאי אוֹ חַיָּב וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ… הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. אף על פי שהאחד אינו יודע, מכריעים את הדין על פי ארבעת הדיינים שאומרים את דעתם. וְכֵן אִם נִסְתַּפֵּק הַדָּבָר. ששוב גם לאחר ההוספה לא הייתה הכרעה על פי רוב. עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד. מספר הדיינים היושבים בסנהדרין הגדולה.
וְאִם לֹא חָזַר לֹא הוּא וְלֹא אֶחָד מֵהֶן. שכאשר נושאים ונותנים בדבר יכולים גם הדיינים שכבר אמרו 'חייב' או 'זכאי' לחזור בהם. וּמַעֲמִידִין אֶת הַמָּמוֹן בְּחֶזְקַת בְּעָלָיו. מספק אין להתערב בדין זה ומשאירים את הממון ביד מי שמחזיק בו כעת.
ג. כָּל מִי שֶׁאָמַר 'אֵינִי יוֹדֵעַ' – צָרִיךְ לִתֵּן טַעַם לִדְבָרָיו וּלְהוֹדִיעַ מֵאֵי זֶה טַעַם בָּא לוֹ הַסָּפֵק, כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּרְאֶה הַמְזַכֶּה מֵאֵי זֶה טַעַם מְזַכֶּה וְהַמְחַיֵּב מֵאֵי זֶה טַעַם מְחַיֵּב.
ג. וּלְהוֹדִיעַ מֵאֵי זֶה טַעַם בָּא לוֹ הַסָּפֵק. להציג את צדדי הזכות והחובה שמהם התעורר אצלו הספק.

תקציר הפרק 

🤔 לפעמים מותר לומר "אני לא יודע"…
אם תציצו לרגע בטוקבקים שיש בכל אתר אינטרנט, תגלו שלכל אחד יש דעה מוצקה על משהו, כמעט כאילו יש איזו מצווה להחזיק בדעה מוצקה ביחס לכל שאלה בעולם. אבל בפרקנו מתברר שדווקא אלו שאמורים היו תמיד להחזיק בדעה כזאת, יכולים לומר בכנות: "אני לא יודע". הכוונה היא, כמובן, לדיינים: "אחד אומר: 'זכאי', ואחד אומר: 'חייב', ואחד אומר: 'איני יודע'… יוסיפו הדיינים שניים, נמצאו חמישה נושאים ונותנים בדבר…". ולא עוד, אלא שמי שאומר איני יודע – גם לא חייב לנמק: "כל מי שאמר 'איני יודע' – אינו צריך לתת טעם לדבריו ולהודיע מאי זה טעם בא לו הספק, כדרך שמראה המזכה מאי זה טעם מזכה, והמחייב מאי זה טעם מחייב" (הלכות ב-ג). תודו שזה מרענן! 🤷🏽‍♂️

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות סנהדרין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.בדיני נפשות צריך פי שניים מחייבים כדי להרוג?

2.דיין שאמר: לא יודע, מתווכחים איתו עד שישתכנע באחת מהטענות?

3.כשדין נותר בספק גם בסנהדרין גדולה – משאירים את המצב כמות שהוא?

 

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן