פרק ח', הלכות עבדים, ספר קניין
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמּוֹכֵר אֶת עַבְדּוֹ לְגוֹיִם – יָצָא בֶּן חֹרִין, וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ לַחֲזֹר וְלִקְנוֹתוֹ מִיַּד הַגּוֹיִם עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו, וְכוֹתֵב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר, וְיֵצֵא. וְאִם לֹא רָצָה הַגּוֹי לְמָכְרוֹ אֲפִלּוּ בַּעֲשָׂרָה בְּדָמָיו – אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ יָתֵר. וּקְנָס זֶה אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ וְדָנִין בּוֹ אֶלָּא בֵּית דִּין מֻמְחִין. וְאִם מֵת הַמּוֹכֵר – אֵין קוֹנְסִין אֶת הַיּוֹרֵשׁ לְהַחֲזִיר הָעֶבֶד וּלְשַׁחְרְרוֹ.
א. וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ לַחֲזֹר וְלִקְנוֹתוֹ וכו'. חכמים קנסו את המוכר לקנות את העבד מהגוי אפילו במחיר פי עשרה ממחירו האמתי, ולאחר מכן לשחררו לחופשי. שכן מכירת עבד כנעני לגוי מפקיעה אותו מקיום מצוות שמחויב בהן (שהוא משועבד למלאכת הגוי), וחכמים לא רצו שאדם מישראל ימכור את עבדו לגוי (בבלי גיטין מג,ב-מד,א ורש"י שם). בֵּית דִּין מֻמְחִין. של דיינים סמוכים (הלכות סנהדרין ה,ח, וראה לעיל ה,יז).
ב. לָוָה עַל עַבְדּוֹ מִן הַגּוֹי: אִם קָבַע לוֹ זְמַן וְאָמַר לוֹ: 'אִם הִגִּיעַ זְמַן פְּלוֹנִי וְלֹא אַחֲזִיר לְךָ, תִּקְנֶה גּוּף עֶבֶד זֶה' – הֲרֵי זֶה יָצָא לְחֵרוּת מִיָּד; וְאִם אָמַר לוֹ: 'תִּקְנֶה מַעֲשֵׂה יָדָיו' – לֹא יָצָא לְחֵרוּת.
גָּבָהוּ הַגּוֹי בְּחוֹבוֹ, אוֹ שֶׁבָּאוּ עַל הָאָדוֹן מְצֵרִין וּבִקְשׁוּ לְהָרְגוֹ וּפָדָה עַצְמוֹ מִיָּדָן בְּעַבְדּוֹ – לֹא יָצָא לְחֵרוּת, מִפְּנֵי שֶׁנִּלְקַח מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא לִרְצוֹנוֹ.
ב. לָוָה עַל עַבְדּוֹ מִן הַגּוֹי. לווה כסף מהגוי והתחייב שאם לא יחזיר לו כסף ייתן לו את העבד עבור פירעון החוב. תִּקְנֶה גּוּף עֶבֶד זֶה. שהגוי המלווה יקבל את העבד עצמו בתמורה לחוב. הֲרֵי זֶה יָצָא לְחֵרוּת מִיָּד. בזמן שהלווה עליו, כדין המוכר עבדו, שגם הלווה על גוף עבדו הוא בכלל הקנס שקנסו חכמים. תִּקְנֶה מַעֲשֵׂה יָדָיו. שיקבל את התוצרת שיעשה העבד במלאכתו.
גָּבָהוּ הַגּוֹי בְּחוֹבוֹ. במקרה שהישראל לא לווה על עבדו, אלא הגוי בעצמו החליט לקחת את העבד על חשבון החוב.
ג. מָכַר עַבְדּוֹ לְאֶחָד מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אוֹ מִגְּדוֹלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מֵהֶן – יָצָא הָעֶבֶד לְחֵרוּת, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה יָכוֹל לְפַיְּסוֹ בְּמָמוֹן אַחֵר.
ג. אוֹ מִגְּדוֹלָיו. שרי המלך. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מֵהֶן. ומחמת הפחד נאלץ למכור לו.
ד. מְכָרוֹ לְגוֹי לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, מְכָרוֹ חוּץ מִמְּלַאכְתּוֹ, חוּץ מִן הַמִּצְווֹת, חוּץ מִשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים – הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם נִשְׁתַּחְרֵר אוֹ לֹא נִשְׁתַּחְרֵר; לְפִיכָךְ, אִם תָּפַס הָעֶבֶד כְּדֵי דָּמָיו לְרַבּוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת מִיַּד הַגּוֹי – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.
ד. מְכָרוֹ לְגוֹי לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. מכירה לזמן קצוב. מְכָרוֹ חוּץ מִמְּלַאכְתּוֹ. שמכר אותו כדי שהקונה יוכל להשיאו לשפחתו ולהוליד לו ולדות, ועדיין עושה את כל המלאכות עבור המוכר, שבמקרה זה לא הפקיע אותו מן המצוות (רש"י גיטין מד,א). חוּץ מִן הַמִּצְווֹת. בתנאי שיוכל להמשיך לקיים מצוות. אִם תָּפַס הָעֶבֶד כְּדֵי דָּמָיו וכו'. אם תפס העבד מהרכוש של אדונו סכום שבו יכול להשתחרר מן הגוי, אין מוציאים מידו.
ה. אֶחָד הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְגֵר תּוֹשָׁב, אֲפִלּוּ לְכוּתִי – הֲרֵי זֶה יָצָא לְחֵרוּת. מְכָרוֹ לְיִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד – הֲרֵי זֶה סָפֵק; לְפִיכָךְ, אִם תָּפַס כְּדֵי דָּמָיו מֵרַבּוֹ רִאשׁוֹן כְּדֵי לָצֵאת בָּהֶן מִיַּד הַמְשֻׁמָּד – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.
ה. לְגֵר תּוֹשָׁב. גוי שקיבל עליו מצוות בני נח מפני ציווי ה', ורוצה לגור בארץ ישראל (הלכות איסורי ביאה יד,ז, הלכות מלכים ח,יא). לְכוּתִי. ראה לעיל ו,ו בביאור. לְיִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד. יהודי שהמיר את דתו.
ו. הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ – יָצָא בֶּן חֹרִין, וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ הַשֵּׁנִי לִכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר, וְאָבְדוּ הַדָּמִים. וּמִפְּנֵי מָה קָנְסוּ כָּאן הַלּוֹקֵחַ לְבַדּוֹ? שֶׁאִלּוּ לֹא לָקַח זֶה, לֹא יָצָא הָעֶבֶד לְחוּצָה לָאָרֶץ. וְהַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְסוּרְיָא, וַאֲפִלּוּ לְעַכּוֹ – כְּמוֹכֵר לְחוּצָה לָאָרֶץ.
ו. הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ. לישראל אחר הגר בחוץ לארץ. יָצָא בֶּן חֹרִין. קנס מדברי חכמים מפני שהוציאו מהארץ (רש"י גיטין מג,ב). וְאָבְדוּ הַדָּמִים. הקונה מפסיד את הכסף ששילם עליו. לְסוּרְיָא. מקומות מצפון לארץ ישראל, באזור הקרוי אף בימינו סוריה, שכיוון שכבשם דוד המלך קודם שהשלים את כיבושה של ארץ ישראל, אינם נחשבים לגמרי כארץ ישראל (הלכות תרומות א,ג). וַאֲפִלּוּ לְעַכּוֹ. שלא נכבשה בידי עולי בבל, ולכמה עניינים נחשבת כחוצה לארץ (שם ה"ט).
ז. בֶּן בָּבֶל שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְדַעְתּוֹ לַחֲזֹר, וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ סָפֵק אִם הֵן כְּמִי שֶׁמָּכְרָה אוֹתָן לְחוּצָה לָאָרֶץ, הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ הַפֵּרוֹת, אוֹ אֵינָן כִּמְכוּרִין לוֹ, שֶׁהֲרֵי הַגּוּף שֶׁלָּהּ.
ז. וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת. הביאה עמה מבית אביה, וכל זמן שהם נשואים שכר עבודתם ('פירות') שייך לבעל, והם עצמם ('הגוף') שייכים לאישה.
ח. עֶבֶד שֶׁיָּצָא אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא, וּמְכָרוֹ שָׁם – אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁיָּצָא רַבּוֹ עַל מְנָת שֶׁלֹּא לַחֲזֹר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אִם דַּעַת רַבּוֹ לַחֲזֹר, וְיָצָא אַחֲרָיו, וּמְכָרוֹ שָׁם – יָצָא לְחֵרוּת, וְכוֹפִין אֶת הַלּוֹקֵחַ לְשַׁחְרֵר.
ח. עֶבֶד שֶׁיָּצָא אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא. מרצונו, שכן רבו אינו יכול להכריחו לצאת לחוץ לארץ (כדלקמן ה"ט). אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ. ואינו יוצא לחירות.
ט. עֶבֶד שֶׁאָמַר לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ לַעֲלוֹת עִמּוֹ, אוֹ יִמְכֹּר אוֹתוֹ לְמִי שֶׁיַּעֲלֵהוּ לְשָׁם. רָצָה הָאָדוֹן לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ – אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת עַבְדּוֹ עַד שֶׁיִּרְצֶה הָעֶבֶד. וְדִין זֶה – בְּכָל זְמַן, וַאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁהָאָרֶץ בְּיַד גּוֹיִם.
ט. עֶבֶד שֶׁאָמַר לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. עבד של ישראל הדר בחוץ לארץ שמעוניין לעלות לארץ ישראל. כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ לַעֲלוֹת עִמּוֹ. לדין דומה באיש ואישה נשואים ראה הלכות אישות יג,יט-כ. רָצָה הָאָדוֹן לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ. אם היה דר בארץ, ורצה לצאת לחוץ לארץ. וַאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהָאָרֶץ בְּיַד גּוֹיִם. שעדיף לגור בארץ ישראל בעיר שרובה גויים מאשר לגור בחוץ לארץ בעיר שרובה ישראל (הלכות מלכים ה,יב).
י. עֶבֶד שֶׁבָּרַח מִחוּצָה לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לְעַבְדוּת, וְעָלָיו נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו" (דברים כג,טז). וְאוֹמְרִין לְרַבּוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר, וְיִכְתֹּב עָלָיו שְׁטַר חוֹב בְּדָמָיו עַד שֶׁתַּשִּׂיג יָדוֹ וְיִתֵּן לוֹ. וְאִם לֹא רָצָה הָאָדוֹן לְשַׁחְרְרוֹ – מַפְקִיעִין בֵּית דִּין אֶת שִׁעְבּוּדוֹ מֵעָלָיו, וְיֵלֵךְ לוֹ.
י. וְיִכְתֹּב עָלָיו שְׁטַר חוֹב בְּדָמָיו עַד שֶׁתַּשִּׂיג יָדוֹ וְיִתֵּן לוֹ. העבד יתחייב בשטר להחזיר את דמי שוויו לאדון, כאשר ישיג כסף.
יא. עֶבֶד זֶה שֶׁבָּרַח לָאָרֶץ – הֲרֵי הוּא גֵּר צֶדֶק, וְהוֹסִיף לוֹ הַכָּתוּב אַזְהָרָה אַחֶרֶת לְמִי שֶׁמּוֹנֶה אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁפַל רוּחַ יָתֵר מִן הַגֵּר, וְצִוָּה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ וכו' בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כג,יז) – זוֹ הוֹנָיַת דְּבָרִים.
נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַמּוֹנֶה אֶת הַגֵּר הַזֶּה – עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין: מִשּׁוּם: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה,יז), וּמִשּׁוּם: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה" (שמות כב,כ), וּמִשּׁוּם: "לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כג,יז). וְכֵן עוֹבֵר מִשּׁוּם: "וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ" (שמות כב,כ), כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן הוֹנָיָה.
יא. הֲרֵי הוּא גֵּר צֶדֶק. שעבד כנעני לאחר שחרורו הרי הוא גר לאחר שיטבול (הלכות איסורי ביאה יג,ב). וְהוֹסִיף לוֹ הַכָּתוּב אַזְהָרָה אַחֶרֶת לְמִי שֶׁמּוֹנֶה אוֹתוֹ. מי שמצער אותו בדברים, עובר על לאו נוסף מלבד הלאווין שבכל גר.
עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין. שלושה איסורים השייכים בהונאת דברים (שלא כגר רגיל שלגביו יש שני איסורים בהונאת דברים), ועוד איסור נוסף שנאמר בלשון של הונאת ממון כמו בכל גר וכדלקמן. מִשּׁוּם וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ. איסור לצער בדברים כל אדם מישראל. וּמִשּׁוּם וְגֵר לֹא תוֹנֶה. איסור נוסף מיוחד לצער גר. וְכֵן עוֹבֵר מִשּׁוּם וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן הוֹנָיָה. בהלכות מכירה יד,טו-יז מבואר שהמאנה את הגר בדברים עובר גם על האיסור הנאמר לגבי הונאת ממון (אמנם שם נקט את הפסוק הנאמר לגבי הונאת ממון בישראל וכאן נקט את הפסוק הנאמר לגבי הונאת ממון בגר, ראה אבן האזל שם מה שביאר בזה).
יב. הַקּוֹנֶה עֶבֶד מִן הַגּוֹי סְתָם, וְלֹא רָצָה לָמוּל וּלְקַבֵּל מִצְווֹת הָעֲבָדִים – מְגַלְגְּלִין עִמּוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ; אִם לֹא רָצָה – חוֹזֵר וּמוֹכְרוֹ לְגוֹיִם אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ. וְאִם הִתְנָה הָעֶבֶד עָלָיו בַּתְּחִלָּה שֶׁלֹּא יָמוּל – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְקַיְּמוֹ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה בְּגַיּוּתוֹ, וּמוֹכְרוֹ לְגוֹיִם אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ.
וְכֵן עֶבֶד שֶׁמָּל וְטָבַל לְשֵׁם עַבְדוּת, וְאַחַר כָּךְ הִפִּיל עַצְמוֹ לִגְיָסוֹת, וְאֵין רַבּוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ לֹא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּדִינֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לוֹ לִטֹּל דָּמָיו מִן הַגּוֹיִם, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּיוֹת שֶׁלָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם.
יב. וְלֹא רָצָה לָמוּל וּלְקַבֵּל מִצְווֹת הָעֲבָדִים. שכן הדין בעבד כנעני שצריך למול ולטבול ואז הוא מתחייב במצוות כאישה (ראה לעיל ה,ה בביאור). מְגַלְגְּלִין עִמּוֹ. מנסים לשכנעו שיסכים למול ולקבל מצוות. וְאִם הִתְנָה הָעֶבֶד עָלָיו בַּתְּחִלָּה. אם העבד התנה מראש עם הקונה. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְקַיְּמוֹ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה בְּגַיּוּתוֹ. אך הוא צריך לקבל עליו לקיים שבע מצוות בני נח והוא נהיה גר תושב (ראה גם הלכות מילה א,ו, הלכות איסורי ביאה יד,ט).
הִפִּיל עַצְמוֹ לִגְיָסוֹת. ברח מבית אדוניו, והמציא עצמו שיקחו אותו כחייל בצבא. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לוֹ לִטֹּל דָּמָיו מִן הַגּוֹיִם וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּיוֹת שֶׁלָּהֶם. מותר לו לקבל כסף מהגויים ולכתוב שטר מכירה ולתת לו תוקף בבית דין של גויים, אף שהוא כמוכרו להם. מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם. מוציא מהם כסף שלולי זאת היה מפסידו.
יג. הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ – יָצָא לְחֵרוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר. וְאִם מֵת הָאָדוֹן שֶׁהִפְקִיר – הַיּוֹרֵשׁ כּוֹתֵב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר.
יג. וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר. כדי לסיים את תהליך גירותו ולהתירו לשאת בת ישראל.
יד. עֶבֶד שֶׁבָּרַח מִבֵּית הָאֲסוּרִים, אִם נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנּוּ רַבּוֹ – יָצָא לְחֵרוּת, וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְכוֹתֵב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר.
טו. עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה: אִם נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנּוּ רַבּוֹ רִאשׁוֹן, כָּל הַפּוֹדֶה אוֹתוֹ לְשֵׁם עֶבֶד – יִשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ וַהֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ; וְאִם פָּדָהוּ לְשֵׁם בֶּן חֹרִין – הֲרֵי זֶה בֶּן חֹרִין; וְאִם לֹא נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנּוּ רַבּוֹ רִאשׁוֹן – הֲרֵי הַפּוֹדֶה אוֹתוֹ לְשֵׁם עֶבֶד נוֹטֵל פִּדְיוֹנוֹ מֵרַבּוֹ וְחוֹזֵר לְרַבּוֹ; וְאִם פָּדָהוּ לְשֵׁם בֶּן חֹרִין – חוֹזֵר לְרַבּוֹ הָרִאשׁוֹן בְּלֹא כְלוּם.
טו. כָּל הַפּוֹדֶה אוֹתוֹ לְשֵׁם עֶבֶד. אדם אחר שפדהו על מנת להשתעבד בו. נוֹטֵל פִּדְיוֹנוֹ מֵרַבּוֹ. נוטל מהאדון את הדמים ששילם על מנת לפדותו. וְאִם פָּדָהוּ לְשֵׁם בֶּן חֹרִין חוֹזֵר לְרַבּוֹ הָרִאשׁוֹן בְּלֹא כְלוּם. שהפודה אינו יכול להוציא את העבד לחירות מפני שהאדון לא התייאש ממנו, והאדון אינו צריך לשלם לו על הפדייה מכיוון שלא פדה עבורו.
טז. עֶבֶד שֶׁעָשָׂהוּ רַבּוֹ הַפּוֹתִיקֵי לְבַעַל חוֹבוֹ וְשִׁחְרְרוֹ – הֲרֵי זֶה מְשֻׁחְרָר, וְכוֹפִין אֶת בַּעַל חוֹב לְשַׁחְרְרוֹ גַּם הוּא, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא יִפְגַּע בּוֹ לְאַחַר זְמַן וְיֹאמַר לוֹ: 'עַבְדִּי אַתָּה'.
טז. עֶבֶד שֶׁעָשָׂהוּ רַבּוֹ הַפּוֹתִיקֵי לְבַעַל חוֹבוֹ. ייחד אותו לגביית החוב. הֲרֵי זֶה מְשֻׁחְרָר. אף ששעבד את העבד למלווה. ואף אם אמר למלווה שיוכל לפרוע את החוב רק מן העבד, יצא לחירות וצריך הלווה לשלם למלווה את דמי החוב (ראה הלכות מלווה ולווה יח,ו).
יז. עֶבֶד שֶׁהִשִּׂיאוֹ רַבּוֹ בַּת חֹרִין, אוֹ שֶׁהִנִּיחַ לוֹ רַבּוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ לִקְרוֹת שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים בְּסֵפֶר תּוֹרָה בִּפְנֵי הַצִּבּוּר, וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּב בָּהֶן אֶלָּא בֶּן חֹרִין – יָצָא לְחֵרוּת, וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ לִכְתֹּב לוֹ שְׁטַר שִׁחְרוּר.
וְכֵן אִם נָדַר נֶדֶר שֶׁכּוֹפִין עָלָיו אֶת הָעֲבָדִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּנְדָרִים, וְאָמַר לוֹ רַבּוֹ: 'מוּפָר לְךָ' – יָצָא לְחֵרוּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא כָּפָה אוֹתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִכְפּוֹתוֹ, גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁהִפְקִיעַ שִׁעְבּוּדוֹ.
מִכָּאן אֲנִי אוֹמֵר, שֶׁהַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ בְּכָל לָשׁוֹן, וְהוֹצִיא דְּבָרִים מִפִּיו שֶׁמַּשְׁמָעָן שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ עָלָיו שִׁעְבּוּד כְּלָל וְשֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְדָבָר זֶה – שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לִכְתֹּב גֵּט שִׁחְרוּר אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא כָּתַב.
אֲבָל אִם לָוָה מֵעַבְדּוֹ, אוֹ שֶׁעָשָׂהוּ אַפִּטְרוֹפּוֹס, אוֹ שֶׁהִנִּיחַ תְּפִלִּין בִּפְנֵי רַבּוֹ, אוֹ קָרָא שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בִּפְנֵי רַבּוֹ, וְלֹא מִחָה בּוֹ – לֹא יָצָא לְחֵרוּת.
יז. עֶבֶד שֶׁהִשִּׂיאוֹ רַבּוֹ בַּת חֹרִין. אישה ישראלית שאסורה לעבד, ויש להניח שלא התכוון להשיאו בעברה, אלא התכוון לשחררו לפני הנישואין. שֶׁאֵין חַיָּב בָּהֶן אֶלָּא בֶּן חֹרִין. ואינם שייכים בעבד כנעני מפני שאינו ישראל גמור (ראה הלכות איסורי ביאה יב,יא; יב,יז). יָצָא לְחֵרוּת. שבמעשים אלו האדון גילה דעתו שהוא משחררו.
נָדַר נֶדֶר שֶׁכּוֹפִין עָלָיו אֶת הָעֲבָדִים. כגון נדר נזירות, שהאדון כופהו לעבור עליו, שנדרים שיש בהם עינוי נפש וכיוצא בזה אינם חלים עליו כלל ואין צורך לכוף אותו עליהם. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּנְדָרִים. הלכות נזירות ב,יז-יח. יָצָא לְחֵרוּת. ולאחר שחרורו צריך להשלים את הנזירות שקיבל על עצמו. שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא כָּפָה אוֹתוֹ… גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁהִפְקִיעַ שִׁעְבּוּדוֹ. שאופן ביטול נדרו של העבד הוא בכפייה ולא בהפרה, ומכיוון שעשה בו מעשה שעושים בבן חורין מראה בכך ששחררו.שֶׁעָשָׂהוּ אַפִּטְרוֹפּוֹס. החשיבו ונתן לו אחריות לגבי נכסיו או בניו. ואף על פי כן אין זו ראיה גמורה שמשחררו, שפעמים סומך הרבה על נאמנותו של העבד ועושהו אפוטרופוס. וְלֹא מִחָה בּוֹ לֹא יָצָא לְחֵרוּת. שאפשר שלא הרגיש צורך למחות בו, ואין זו ראיה שמשחררו.

יח. וְאָסוּר לָאָדָם לְלַמֵּד אֶת עַבְדּוֹ תּוֹרָה. וְאִם לִמְּדוֹ – לֹא יָצָא לְחֵרוּת.
יח. וְאִם לִמְּדוֹ לֹא יָצָא לְחֵרוּת. שייתכן שלימדו תורה כדי שידע להיזהר מאיסורים (אבן האזל).
יט. הַלּוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הַגּוֹי, וְקָדַם הָעֶבֶד וְטָבַל בִּפְנֵי רַבּוֹ לְשֵׁם בֶּן חֹרִין – יָצָא לְחֵרוּת; וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי רַבּוֹ – צָרִיךְ לְפָרֵשׁ, לְפִיכָךְ צָרִיךְ רַבּוֹ לְתָקְפוֹ בַּמַּיִם.
יט. וְקָדַם הָעֶבֶד וְטָבַל בִּפְנֵי רַבּוֹ לְשֵׁם בֶּן חֹרִין. עבד כנעני הנקנה על ידי ישראל צריך לטבול לשם עבדות שהיא כעין גירות חלקית. אך עבד זה התכוון בעת הטבילה שהוא טובל לשם גירות גמורה. יָצָא לְחֵרוּת. מכיוון שאדונו נכח שם ולא הודיע שהטבילה היא לשם עבדות, הרי כוונת העבד מועילה לטבילת גירות (ראה גם הלכות איסורי ביאה יג,יא). וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי רַבּוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ. כאשר העבד טובל בזמן שאדונו אינו נוכח, כוונתו לשם גירות אינה מועילה, אלא אם רוצה להתגייר צריך לומר בפירוש לדיינים 'הריני טובל בפניכם לשם גירות'. לְפִיכָךְ צָרִיךְ רַבּוֹ לְתָקְפוֹ בַּמַּיִם. כדי שהעבד לא יתכוון לשם גירות וישתחרר, על אדונו לאחוז בו בחזקה בעודו במים, ושלא ייצא מרשותו עד עלייתו משם, ויאמר לדיינים שמטבילו לשם עבדות (שם).
כ. יִשְׂרָאֵל שֶׁתָּקַף בְּגוֹי קָטָן אוֹ שֶׁמָּצָא תִּינוֹק גּוֹי, וְהִטְבִּילוֹ לְשֵׁם גֵּר – הֲרֵי זֶה גֵּר; לְשֵׁם עֶבֶד – הֲרֵי זֶה עֶבֶד; לְשֵׁם בֶּן חֹרִין – הֲרֵי זֶה בֶּן חֹרִין.
כ. שֶׁתָּקַף בְּגוֹי קָטָן. תפס בכוח ילד גוי. לְשֵׁם גֵּר הֲרֵי זֶה גֵּר. כשם שניתן לגייר קטן על דעת בית דין (הלכות איסורי ביאה יג,ז), והוא נעשה גר בתנאי שלא מיחה כשגדל (הלכות מלכים י,ג). לְשֵׁם בֶּן חֹרִין. אם היה לפני כן עבד אצל גוי (אבן האזל). ויש מפסקים את ההלכה באופן שונה, ומבארים שהמילים 'והטבילו לשם גר הרי זה גר' הן כעין כותרת, ולאחריה מפורטות שתי אפשרויות של טבילה לשם גר: אפשרות אחת לשם עבד שהיא מקצת גירות, ואפשרות שנייה לשם בן חורין שהיא גירות גמורה (ר"י קאפח).
כא. גֵּר שֶׁקָּדְמוּ שִׁפְחוֹתָיו וַעֲבָדָיו וְטָבְלוּ בְּפָנָיו – קָנוּ עַצְמָן בְּנֵי חֹרִין.

כא. גֵּר שֶׁקָּדְמוּ שִׁפְחוֹתָיו וכו'. גוי שבא להתגייר, ולפני שטבל לגרותו הקדימו עבדיו וטבלו בפניו, הרי הם משוחררים (ולא יועיל שיתקפם במים מפני שהוא עדיין גוי – או"ש).

תקציר הפרק 

🤔 מתי מחייבים אדם לשלם פי עשרה מדמיו של אדם אחר?
לא נעים להיות עבד כנעני, אבל עוד יותר לא נעים זה להיות עבד כנעני שמשועבד לאדון גוי, ולכן ההלכה קובעת שאדם "המוכר את עבדו לגויים – יצא בן חורין"; חכמים הוסיפו וחייבו את המוכר לקנות את העבד הכנעני בחזרה מידי האדון הגוי אפילו במחיר שהוא פי עשרה משוויו, ולאחר מכן לשחררו לחופשי, וזאת מפני שמכירת עבד כנעני לגוי מפקיעה אותו מקיום מצוות שבהן הוא מחויב (הלכה א), ולמצוות – אין מחיר! 💰

🤷‍ עבד ה' הוא לבדו חופשי
בשערי מחנות השמדה שונים הציבו הנאצים שלטים עם המילים שמעוררות חלחלה בכל יהודי: "העבודה משחררת". היה זה לצרכי הטעיה של הבאים בשערי מחנות המוות. להבדיל, וכעין תיקון של אותו רעיון אכזרי, אפשר לומר שרק "עבודת ה' משחררת" את האדם, וכמאמר ריה"ל: "עבד ה' הוא לבדו חופשי". בפרקנו מתבטא רעיון זה בהלכה הקובעת ש"עבד… שהניח לו רבו תפילין בראשו… יצא לחירות" (הלכה יז). עבודת ה' שייכת לבני החורין, ועבד שעובד את ה' ברצון אדונו – משוחרר והופך בן חורין 🦅

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות עבדים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.עבד כנעני שלא רצה למול ולקבל מצוות מותר למוכרו לגוי?

2.עבד שהניח לו רבו תפילין משתחרר בלא גט?

3.ישראל שמצא תינוק גוי יכול להטבלו לגרות או לעבדות כרצונו?

 

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן