פרק ח', הלכות עבודה זרה, ספר המדע
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל שֶׁאֵין בּוֹ תְּפוּסַת יַד אָדָם, וְלֹא עָשָׂהוּ, אִם נֶעֱבַד – הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָיָה. לְפִיכָךְ, הַגּוֹיִם הָעוֹבְדִים אֶת הֶהָרִים וְאֶת הַגְּבָעוֹת, וְאֶת הָאִילָנוֹת הַנְּטוּעִין מִתְּחִלָּתָן לְפֵרוֹת, וְאֶת הַמַּעְיָנוֹת הַנּוֹבְעִים לָרַבִּים, וְאֶת הַבְּהֵמָה – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין בַּהֲנָאָה. וּמֻתָּר לֶאֱכֹל אוֹתָן הַפֵּרוֹת שֶׁנֶּעֶבְדוּ בִּמְקוֹם גְּדִילָתָן וְאוֹתָהּ הַבְּהֵמָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּהֵמָה שֶׁהֻקְצָת לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה; בֵּין שֶׁהִקְצוּהָ לְעָבְדָהּ בֵּין שֶׁהִקְצוּהָ לְהַקְרִיבָהּ – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין הַבְּהֵמָה נֶאֱסֶרֶת? בְּשֶׁלֹּא עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. אֲבָל עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה כָּל שֶׁהוּא – אֲסָרָהּ. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט בָּהּ סִימָן לַעֲבוֹדָה זָרָה. עָשָׂה אוֹתָהּ חֲלִיפִין לַעֲבוֹדָה זָרָה – אֲסָרָהּ, וְכֵן חֲלִיפֵי חֲלִיפִין, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֵׂית כִּדְמֵי עֲבוֹדָה זָרָה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּבֶהֱמַת עַצְמוֹ. אֲבָל אִם שָׁחַט בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה, אוֹ הֶחֱלִיפָהּ – לֹא נֶאֶסְרָה, שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.
הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְקַרְקַע עוֹלָם – לֹא אֲסָרָהּ. חָפַר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה – אֲסָרָהּ. ב מַיִם שֶׁעֲקָרָן הַגַּל וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהֶן – לֹא אֲסָרָן. נְטָלָן בְּיָדוֹ וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהֶן – אֲסָרָן. אַבְנֵי הַר שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ וַעֲבָדָן בִּמְקוֹמָן – מֻתָּרוֹת, שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן תְּפוּסַת יַד אָדָם.
א. כָּל שֶׁאֵין בּוֹ תְּפוּסַת יַד אָדָם. שלא נשתנה בידי אדם. שֶׁהֻקְצָת לַעֲבוֹדָה זָרָה. שייחדו אותה לכך. בֵּין שֶׁהִקְצוּהָ לְעָבְדָהּ. שהוכנה לעבודה זרה שתהא עצמה אליל. בֵּין שֶׁהִקְצוּהָ לְהַקְרִיבָהּ. שתשמש קרבן לאליל.
בְּשֶׁלֹּא עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה. שינוי משמעותי בגוף הבהמה. שֶׁשָּׁחַט בָּהּ סִימָן. קנה או וושט. עָשָׂה אוֹתָהּ חֲלִיפִין לַעֲבוֹדָה זָרָה. החליף עבודה זרה תמורתה. שֶׁנַּעֲשֵׂית כִּדְמֵי עֲבוֹדָה זָרָה. שהם אסורים כמותה (לעיל ז,ט).
שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. אין יכולת להחיל איסור על מה שאינו רכושו (ראה גם הלכות שחיטה ב,כא).לְקַרְקַע עוֹלָם. אדמת הארץ. חָפַר בָּהּ בּוֹרוֹת… אֲסָרָהּ. שבקרקע זו יש תפוסת יד אדם.

א. במה דברים אמורים בבהמת עצמו אבל שחט וכו'. אמר אברהם: אינו כן אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה כדרב הונא (בבלי חולין מ,א) ובהכי קיימא לן שמעתתא דעבודה זרה (נד,א) אליבא דהלכתא. מיהו דוקא בגוי או בישראל משומד, אבל ישראל אחר אמרינן לציעוריה קא מיכוין (בבלי חולין מא,א).
א. כָּל שֶׁאֵין בּוֹ תְּפוּסַת יַד אָדָם וכו'. שו"ע יו"ד קמה,א, קמה,ז-ט.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין הַבְּהֵמָה נֶאֱסֶרֶת. שו"ע יו"ד קמה,ח-ט. וְכֵן חֲלִיפֵי חֲלִיפִין מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֵׂית כִּדְמֵי עֲבוֹדָה זָרָה. והשו"ע כתב שחליפי חליפין מותרים, והביא גם את דעת הרמב"ם.
שָׁחַט בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה. שו"ע יו"ד ד,ד, קמה,ח. שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כתב השו"ע שדווקא ישראל אינו אוסר דבר שאינו שלו, שוודאי אינו מכוון לעבודה זרה אלא לצער את חברו, אבל גוי (ואף ישראל מומר) אוסר אף מה שאינו שלו, ולכן אם עשה מעשה בבהמת ישראל, נאסרה (ראה ראב"ד כאן, ורמב"ם הלכות שחיטה ב,כא ובפסקים ושיטות שם).
הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְקַרְקַע עוֹלָם וכו'. שו"ע יו"ד קמה,ז. חָפַר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה אֲסָרָהּ. ויש ראשונים הסוברים שאסרה רק אם השתחווה לה לאחר שחפרה (ש"ך).
ב. שֶׁעֲקָרָן הַגַּל. ונתלשו מן הים. נְטָלָן בְּיָדוֹ. ולפיכך יש בהם תפוסת יד אדם. אַבְנֵי הַר שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ. נעקרו מחיבורם מאליהם. וַעֲבָדָן בִּמְקוֹמָן. בלא שהועברו למקום אחר.
ב. מַיִם שֶׁעֲקָרָן הַגַּל וְכו'. ולדעת הראב"ד מים של רבים אינם נאסרים בכל אופן, ומים של יחיד נאסרים אף כשעקרן הגל אם השתחווה להם (ראה שו"ע קמה,א בש"ך ובגר"א). אַבְנֵי הַר שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ וכו'. שו"ע יו"ד קמה,א.
ב. מים שעקרן הגל והשתחוה להן לא אסרן נטלן בידו והשתחוה להן אסרן. אמר אברהם: ואם מים של רבים כן הן אינם נאסרים, ואם של יחיד הן אף על פי שעקרן הגל אסורין. דפלוגתא דבני ר' חייא ורבי יוחנן ולא ידעינן בני רבי חייא מאי סבירא להו וספיקא לחומרא.
ג. יִשְׂרָאֵל שֶׁזָּקַף לְבֵנָה לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהּ וְלֹא הִשְׁתַּחֲוָה, וּבָא גּוֹי וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ – אֲסָרָהּ בַּהֲנָיָה, שֶׁזְּקִיפָתָהּ מַעֲשֶׂה. וְכֵן אִם זָקַף בֵּיצָה וּבָא גּוֹי וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ – אֲסָרָהּ. חָתַךְ דְּלַעַת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ – אֲסָרָהּ. הִשְׁתַּחֲוָה לַחֲצִי הַדְּלַעַת, וְהַחֵצִי הָאַחֵר מְעֹרֶה בּוֹ – הֲרֵי זֶה אָסוּר מִסָּפֵק, שֶׁמָּא זֶה הַחֵצִי כְּמוֹ יָד לַחֵצִי הַנֶּעֱבָד.
אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה שֶׁיְּהֵא נֶעֱבָד – אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְזוֹ הִיא אֲשֵׁרָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. הָיָה אִילָן נָטוּעַ, וּגְדָעוֹ וּפְסָלוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, אֲפִלּוּ הִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב בְּגוּפוֹ שֶׁל אִילָן וְהוֹצִיא שָׂרִיגִים – כּוֹרֵת אֶת הַשָּׂרִיגִים וְהֵן אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה, וּשְׁאָר הָאִילָן מֻתָּר. וְכֵן הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְאִילָן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱסַר גּוּפוֹ – כָּל הַשָּׂרִיגִים וְהֶעָלִים וְהַלּוּלָבִין וְהַפֵּרוֹת שֶׁיּוֹצִיא כָּל זְמַן שֶׁהוּא נֶעֱבָד, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה.
אִילָן שֶׁהָיוּ הַגּוֹיִם מְשַׁמְּרִין אֶת פֵּרוֹתָיו וְאוֹמְרִין שֶׁהֵן מוּכָנִין לַעֲשׂוֹת מֵהֶן שֵׁכָר לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית, וְעוֹשִׂין מֵהֶן שֵׁכָר וְשׁוֹתִין אוֹתוֹ בְּיוֹם אֵידָם – הֲרֵי זֶה הָאִילָן אָסוּר בַּהֲנָאָה, מִפְּנֵי שֶׁסְּתָמוֹ שֶׁהוּא אֲשֵׁרָה וּלְפִיכָךְ עוֹשִׂין בְּפֵירוֹתָיו כָּךְ, שֶׁזּוֹ הִיא חֻקָּהּ שֶׁל אֲשֵׁרָה.
ג. שֶׁזָּקַף לְבֵנָה. הציב לבנה במאונך, לעשותה עבודה זרה. וּבָא גּוֹי וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ אֲסָרָהּ בַּהֲנָיָה. שעבודה זרה של ישראל נאסרת רק אם נעבדה, ולא די בהכנתה לשם כך (לעיל ז,ד). שֶׁזְּקִיפָתָהּ מַעֲשֶׂה. הואיל ופעולה זו מתקינה את הלבנה לעבודה זרה, יכול אף אדם אחר שעבדה לאסור אותה, שאלמלא כן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (לעיל ה"ב). זָקַף בֵּיצָה וכו'. שפעולת הזקיפה מועילה גם להחשיבה כתפוסת ידי אדם. חָתַךְ דְּלַעַת וכו'. והחיתוך מחשיבו כתפוס בידי אדם. מְעֹרֶה בּוֹ. מחובר במקצת. כְּמוֹ יָד לַחֵצִי הַנֶּעֱבָד. נחשב כטפל לחצי הנעבד, ונאסר מחמתו.
וְזוֹ הִיא אֲשֵׁרָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. הנזכרת בתורה כעץ של עבודה זרה, שדינו כריתה ושרפה. ודווקא שניטע מלכתחילה על מנת שיהיה נעבד, אבל אם ניטע לפירות ואחר כך נעבד אינו נאסר, שהרי אין בו תפוסת יד אדם (לעיל ה"א). וּגְדָעוֹ וּפְסָלוֹ. חתך ממנו לשפרו ולייפותו. הִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב בְּגוּפוֹ שֶׁל אִילָן. פעולות שהן מעין נטיעת ענפים של העץ עצמו. וְהוֹצִיא שָׂרִיגִים. ענפים חדשים.
כּוֹרֵת אֶת הַשָּׂרִיגִים… וּשְׁאָר הָאִילָן מֻתָּר. שרק החלקים שנשתנו לשם עבודה זרה נאסרו משום כך. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱסַר גּוּפוֹ. שאילן הנטוע אין בו תפוסת יד אדם (לעיל ה"א).
שֶׁהֵן מוּכָנִים לַעֲשׂוֹת מֵהֶן שֵׁכָר וכו'. שאותם הפירות מיועדים לצורך הכנת המשקה. מִפְּנֵי שֶׁסְּתָמוֹ שֶׁהוּא אֲשֵׁרָה. יש להניח מן הסתם שמדובר באשרה. שֶׁזּוֹ הִיא חֻקָּהּ שֶׁל אֲשֵׁרָה. שכך נהגו בעצי אשרה.
ג. שו"ע יו"ד קלט,א. אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה שֶׁיְּהֵא נֶעֱבָד וכו'. שו"ע יו"ד קמה,ו.
אִילָן שֶׁהָיוּ הַגּוֹיִם מְשַׁמְּרִין אֶת פֵּרוֹתָיו וכו'. שו"ע יו"ד קמב,יב.
ג. השתחוה לחצי דלעת וחצי האחרת מעורה בו הרי זה אסור מספק שמא זה החצי כמו יד לחצי הנעבד. אמר אברהם: לא אמרו זה היד אלא לענין טומאת עבודה זרה בלבד, אבל לענין איסור לא אמרו, לא אסרו משום יד.
ד. אִילָן שֶׁמַּעֲמִידִין תַּחְתָּיו עֲבוֹדָה זָרָה: כָּל זְמַן שֶׁהִיא תַּחְתָּיו – אָסוּר בַּהֲנָיָה; נִטְּלָה מִתַּחְתָּיו עֲבוֹדָה זָרָה – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָאִילָן עַצְמוֹ הוּא הַנֶּעֱבָד.
בַּיִת שֶׁבָּנָה אוֹתוֹ הַגּוֹי מִתְּחִלָּה שֶׁיִּהְיֶה הַבַּיִת עַצְמוֹ נֶעֱבָד, וְכֵן הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבַיִת בָּנוּי – הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָיָה. הָיָה בָּנוּי, וְסִיְּדוֹ וְכִיְּרוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה עַד שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ – נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ, וְהַחִדּוּשׁ אָסוּר בַּהֲנָיָה, מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂהוּ לְעָבְדוֹ, וּשְׁאָר הַבַּיִת מֻתָּר. הִכְנִיס עֲבוֹדָה זָרָה לְתוֹךְ הַבַּיִת: כָּל זְמַן שֶׁהִיא שָׁם – הַבַּיִת אָסוּר בַּהֲנָיָה; הוֹצִיאָהּ – הֻתַּר הַבַּיִת.
וְכֵן אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּה לְעָבְדָהּ – אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה. הָיְתָה חֲצוּבָה, וְצִיְּרָהּ וְכִיְּרָהּ שֶׁתֵּעָבֵד, אֲפִלּוּ צִיֵּר וְכִיֵּר בְּגוּף הָאֶבֶן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם סִיֵּד עָלֶיהָ – נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ, וְהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה, הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה שֶׁיֵּעָבֵד, וּשְׁאָר הָאֶבֶן מֻתָּר. ה אֶבֶן שֶׁהֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֲבוֹדָה זָרָה – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה כָּל זְמַן שֶׁהִיא עָלֶיהָ. סִלֵּק עֲבוֹדָה זָרָה – הָאֶבֶן מֻתֶּרֶת.
מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה, וְנָפַל – אָסוּר לִבְנוֹתוֹ. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּבוֹנֶה, וְאוֹתוֹ הָרֶוַח מְמַלְּאֵהוּ קוֹצִים אוֹ צוֹאָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְחִיב בְּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה. הָיָה הַכֹּתֶל שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה – יִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה: מֶחֱצָה שֶׁלּוֹ מֻתָּר בַּהֲנָיָה, וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה אָסוּר. אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ – הַכֹּל אָסוּר בַּהֲנָיָה.
ד. כָּל זְמַן שֶׁהִיא תַּחְתָּיו אָסוּר בַּהֲנָיָה. שהוא משמש את העבודה הזרה. מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָאִילָן עַצְמוֹ הוּא הַנֶּעֱבָד. ולפיכך לא נאסרו אף גידוליו.
בַּיִת שֶׁבָּנָה אוֹתוֹ הַגּוֹי מִתְּחִלָּה שֶׁיְּהֵא הַבַּיִת עַצְמוֹ נֶעֱבָד. והוא נאסר מיד כדין עבודה זרה שעשאה גוי (לעיל ז,ד). וְכֵן הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבַיִת בָּנוּי. שהרי נעשה בידי אדם. וְסִיְּדוֹ וְכִיְּרוֹ. שיפצו בסיד ובמעשי אומנות. נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ. מסיר אותו מן הבית.
וְצִיְּרָהּ וְכִיְּרָהּ שֶׁתֵּעָבֵד. שיפצה שתיעשה לעבודה זרה. בְּגוּף הָאֶבֶן. שלא הוסיף עליה, אלא חקק בה.
ד. שו"ע יו"ד קמה,ו. בַּיִת שֶׁבָּנָה אוֹתוֹ הַגּוֹי מִתְּחִלָּה וכו'. שו"ע יו"ד קמה,ג-ד. הוֹצִיאָהּ הֻתַּר הַבַּיִת. והרמ"א כתב שאם הקצו את הבית לעבודה זרה, אין הבית מותר עד שיוציא גוי את העבודה זרה משם על דעת שלא להחזירה, שאז נחשבת הוצאה זו כמעשה ביטול של העבודה הזרה (ראה לקמן ה"ח ואילך). ובישראל שלא מועיל ביטול, אף אם הוציאה על דעת שלא להחזירה, הבית אסור. נוֹטֵל מַה
שֶּׁחִדֵּשׁ… וּשְׁאָר הָאֶבֶן מֻתָּר. ובגוי שבידו לבטל עבודה זרה (ראה לקמן ה"ח), אף אם פוגם רק מעט ממה שצייר, האבן מותרת בהנאה (רמ"א).
ה. סִלֵּק עֲבוֹדָה זָרָה הָאֶבֶן מֻתֶּרֶת. שאין האבן עצמה נעבדת.
סָמוּךְ לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה. קרוב לתחום בית עבודה זרה. אָסוּר לִבְנוֹתוֹ. שנמצא גורם הנאה לעבודה זרה, בכך שיכולים להשתמש בקיר המגיע לתחומה. כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ. אל תוך השטח שלו, ובונה במרחק מסוים מבית העבודה זרה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְחִיב וכו'. שלא תיהנה העבודה זרה מתוספת השטח. הָיָה הַכֹּתֶל שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה. אם היה קיר שהיה משותף קניינית לשניהם, ונפל. יִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה. חומרי הקיר מתחלקים בין שניהם, ורק החלק ששייך לעבודה זרה אסור בהנאה. אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ. של בית עבודה זרה שנפל (ראה הלכות שאר אבות הטומאה ו,ה).
ה. אֶבֶן שֶׁהֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֲבוֹדָה זָרָה וכו'. שו"ע יו"ד קמה,ה. סִלֵּק עֲבוֹדָה זָרָה הָאֶבֶן מֻתֶּרֶת. כתבו האחרונים שדווקא אם לא הקצוה לעבודה זרה, אך אם הקצוה, צריכה ביטול (ש"ך כשיטת הרמ"א לעיל ה"ד).
מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה וכו'. שו"ע יו"ד קמג,א.
מֶחֱצָה שֶׁלּוֹ מֻתָּר בַּהֲנָיָה. ואם הישראל אינו מזהה את חלקו אסור בהנאה, אך יכול למכור לגוי את חלקו (רמ"א).
ו. כֵּיצַד מְאַבֵּד עֲבוֹדָה זָרָה וּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין בִּגְלָלָהּ, כְּגוֹן מְשַׁמְּשֶׁיהָ וְתִקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ? שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ, אוֹ שׂוֹרֵף וּמֵטִיל לְיָם הַמֶּלַח. ז דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ תְּפוּסַת יַד אָדָם שֶׁנֶּעֱבַד, כְּגוֹן הָרִים וּבְהֵמָה וְאִילָן, אַף עַל פִּי שֶׁהַנֶּעֱבָד עַצְמוֹ מֻתָּר בַּהֲנָיָה – צִפּוּיָיו אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה, וְהַנֶּהֱנֶה בְּכָל שֶׁהוּא מֵהֶן – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם" (דברים ז,כה), וְכָל צִפּוּיֵי עֲבוֹדָה זָרָה הֲרֵי הֵן בִּכְלַל מְשַׁמְּשֶׁיהָ.
ו. שׁוֹחֵק. טוחן עד דק. וְזוֹרֶה לָרוּחַ. מפזר את החומר שתישא אותו הרוח. וּמֵטִיל לְיָם הַמֶּלַח. למקום שהחומר יאבד בו ולא יביא לתועלת (וים המלח הוא הים הגדול – הלכות ערכין וחרמין ח,ח לפי נוסחאות מדויקות).
ו. שו"ע יו"ד קמו,יד. שׂוֹרֵף וּמֵטִיל לְיָם הַמֶּלַח. וכתבו האחרונים שבכל ים או נהר צריך לשחוק או לשרוף לפני שמטילו למים, מלבד בים המלח שאין צורך לשחוק או לשרוף אלא מספיק להטילו למים בלבד (ש"ך וט"ז, ויש שפירשו כן כוונת הרמב"ם).
ז. צִפּוּיָיו אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. החומרים שבהם מקשטים את אותם הדברים. שהנעבדים הללו נחשבים כעבודה זרה לכל עניין, מלבד לאיסור גופם.
ז. שו"ע יו"ד קמה,ב. צִפּוּיָיו אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. ולדעת הרמ"א גם הכלים שעבדו בהם להר אסורים. ותקרובתו אסורה באכילה ומותרת בהנאה ותקרובת בעלי חיים אסורה אף בהנאה.
ח. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל גּוֹיִם שֶׁבִּטְּלוּהָ גּוֹיִם קֹדֶם שֶׁתָּבֹא לְיַד יִשְׂרָאֵל – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת בַּהֲנָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" (דברים ז,כה) – בְּשֶׁבָּאוּ לְיָדֵנוּ וְהֵן נוֹהֲגִין בָּהֶן אֱלֹהוּת. אֲבָל אִם בִּטְּלוּם – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין.
ח. שֶׁבִּטְּלוּהָ גּוֹיִם. פסלו אותה וחיללוה מלהיות עבודה זרה. וְהֵן נוֹהֲגִין בָּהֶם אֱלֹהוּת. יש דין השמדה רק על הפסלים שמתייחסים אליהם כאלוהים.
ח-ט. שו"ע יו"ד קמו,א-ב. קלט,ב. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל גּוֹי שֶׁבָּאת לְיַד יִשְׂרָאֵל… אֵין בִּטּוּלוֹ מוֹעִיל כְּלוּם. כתב השו"ע (סעיף ב) שדין זה הוא דווקא בעבודה זרה עצמה, אך נויי עבודה זרה ומשמשיה שביטלם גוי לאחר שבאו ליד ישראל, מותרים בהנאה.
גּוֹי קָטָן וכו'. שו"ע יו"ד קמו,ה. וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַגּוֹי הַמְבַטֵּל עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. כתב הרמ"א שהנוצרים והישמעאלים אינם יכולים לבטל עבודה זרה.
הַמְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה בִּטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ וכו'. שו"ע יו"ד קמו,יג.
ט. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֲפִלּוּ הָיָה לְגוֹי בָּהּ שֻׁתָּפוּת – אֵין בִּטּוּלוֹ מוֹעִיל כְּלוּם, אֶלָּא אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה לְעוֹלָם, וּטְעוּנָה גְּנִיזָה. וְכֵן עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל גּוֹי שֶׁבָּאת לְיַד יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ בִּטְּלָהּ הַגּוֹי – אֵין בִּטּוּלוֹ מוֹעִיל כְּלוּם, אֶלָּא אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה לְעוֹלָם. וְאֵין יִשְׂרָאֵל מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה, וַאֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הַגּוֹי.
גּוֹי קָטָן אוֹ שׁוֹטֶה אֵינוֹ מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה. וְגוֹי שֶׁבִּטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה, בֵּין שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁל גּוֹיִם אֲחֵרִים, בְּעַל כָּרְחוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֲנָסוֹ יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ – הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַגּוֹי הַמְבַטֵּל עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד – אֵין בִּטּוּלוֹ בִּטּוּל.
הַמְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה – בִּטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ. בִּטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ – מְשַׁמְּשֶׁיהָ מֻתָּרִין, וְהִיא אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה כְּמַה שֶּׁהָיְתָה, עַד שֶׁיְּבַטְּלָהּ. וְתִקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם.
ט. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם… וּטְעוּנָה גְּנִיזָה. שאסורה משום שנעבדה ולא משום עשייתה (לעיל ז,ד), ולפיכך דינה חמור שאינה בטלה, ומאידך אין מצווה להשמיד את גופה כעבודה זרה של גוי אלא נגנזת בשלמות. שֶׁבָּאת לְיַד יִשְׂרָאֵל. והפכה לרכושו. אֵין בִּטּוּלוֹ מוֹעִיל כְּלוּם. שחל עליהם דין השמדה מעת שהגיעו ליד ישראל. וְאֵין יִשְׂרָאֵל מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה. שאינו שייך בעניין עבודה זרה. וַאֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הַגּוֹי. אף כאשר האליל עדיין נמצא אצל הגוי.
גּוֹי קָטָן אוֹ שׁוֹטֶה וכו'. שבכדי לבטל שם עבודה זרה צריך הגוי להבין את טיב מעשהו. שֶׁאֲנָסוֹ יִשְׂרָאֵל. הכריח אותו לבטל. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד אֵין בִּטּוּלוֹ בִּטּוּל. שאף הוא אינו מבין בטיב עבודה זרה.
בִּטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ. משום שהם טפלים לגביה. ואם העבודה זרה עצמה בטלה, גם משמשיה בטלו. וְתִקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. שהכתוב כינה את התקרובת "זבחי מתים", ונדרש שהיא כמת שאסור בהנאה ואין לו היתר (ראה הלכות שאר אבות הטומאות ו,ז).
י. כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ? קָטַע רֹאשׁ אָזְנָהּ, רֹאשׁ חָטְמָהּ, רֹאשׁ אֶצְבָּעָהּ, פְּחָסָהּ בְּפָנֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חִסְּרָהּ,
אוֹ שֶׁמְּכָרָהּ לְצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל – הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה. אֲבָל אִם מִשְׁכְּנָהּ, אוֹ מְכָרָהּ לְגוֹי, אוֹ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ צוֹרֵף, אוֹ שֶׁנָּפְלָה עָלֶיהָ מַפֹּלֶת וְלֹא פִּנָּהּ, גְּנָבוּהָ לִסְטִים וְלֹא תְּבָעָהּ, רָקַק בְּפָנֶיהָ, הִשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ, גְרָרָהּ, זָרַק בָּהּ אֶת הַצּוֹאָה – הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ בְּטֵלָה.
י. פְּחָסָהּ בְּפָנֶיהָ. שיטח חלק מפניה על ידי מכה. שֶׁלֹּא חִסְּרָהּ. לא חתך מגוף האליל.
שֶׁמְּכָרָהּ לְצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל. שברור לגוי המוכר שהצורף יתיך אותה, ולא קנה אותה לפולחן. אֲבָל אִם מִשְׁכְּנָהּ… הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ בְּטֵלָה. שכל המעשים הללו הם הפיכים, ולפיכך מתפרשים כהבעה של כעס זמני ולא כביטול.
י. שו"ע קמו,ז-ט. אוֹ שֶׁמְּכָרָהּ לְצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל. והשו"ע כתב שהמוכר או ממשכן לצורף ישראל, לא ביטלה, ויש מתירים במוכר לצורף ישראל. ונחלקו האחרונים בדעת המתירים במקרה שמשכן לצורף ישראל על דעת שאם לא יפדה עד זמן מסוים תעבור העבודה זרה לרשות הצורף, אם הדבר נחשב ביטול (ראה ש"ך וט"ז). הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ בְּטֵלָה. ויש אומרים שאפילו באמירה ניתן לבטל עבודה זרה, ורק אם מבטלה מאונס צריך שיעשה מעשה בגופה כדי לבטלה (רמ"א).
יא. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִנִּיחוּהָ עוֹבְדֶיהָ: בִּשְׁעַת שָׁלוֹם – מֻתֶּרֶת בַּהֲנָיָה, שֶׁהֲרֵי בִּטְּלוּהָ; בִּשְׁעַת מִלְחָמָה – אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִנִּיחוּהָ אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה מֵאֵלֶיהָ – שְׁבָרֶיהָ אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה, עַד שֶׁיְּבַטְּלוּהָ. לְפִיכָךְ, הַמּוֹצֵא שִׁבְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה, שֶׁמָּא לֹא בִּטְּלוּהָ הַגּוֹיִם. וְאִם הָיְתָה שֶׁל פְּרָקִים וְהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ – צָרִיךְ לְבַטֵּל כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק מִפְּרָקֶיהָ. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ, כֵּיוָן שֶׁבִּטֵּל אֵבֶר אֶחָד מִמֶּנָּה – בָּטְלוּ כָּל הַשְּׁבָרִים.
יא. שֶׁהִנִּיחוּהָ עוֹבְדֶיהָ. נטשו אותה והפקירוה. בִּשְׁעַת שָׁלוֹם. שלא היה גורם שאילץ אותם לנטוש אותה, ומסתבר שעזבוה משום שכבר אינם עובדים לה וביטלוה. שֶׁנִּשְׁבְּרָה מֵאֵלֶיהָ. התפרקה בלא שישברוה אנשים. הַמּוֹצֵא שִׁבְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה וכו'. שספק אם בוטלה או נשברה מאליה, ומחמירים כל עוד לא נודע שביטלוה (ראה גם לעיל ז,ז). שֶׁל פְּרָקִים. מורכבת מחתיכות המתחברות זו לזו. וְהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ. שאין צורך באיש מקצוע כדי לחברה. צָרִיךְ לְבַטֵּל כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק מִפְּרָקֶיהָ. שלכל פרק יש חשיבות לעצמו. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ וכו'. אין לפרקים חשיבות בפני עצמם אלא כחלק מן היחידה השלמה.
יא. שו"ע קמו,י-יא. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִנִּיחוּהָ אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה. אבל אם היו יכולים לחזור אליה ולא חזרו, מותרת (שו"ע). שְׁבָרֶיהָ אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה עַד שֶׁיְּבַטְּלוּהַָ. ולדעת הטור אם נשברה כולה ואין עיקרה קיים, כשאין ההדיוט יכול להחזירה אינה צריכה ביטול (ראה ט"ז).
יא. ואם אינו יכול להחזירה כיון שבטל אחד מאבריה בטלו כל השברים. אמר אברהם: לא מחוורא הא מילתא, שאם צריכה בטול כולם צריכין בטול. אלא בעבודה זרה שלחליות והחוליות הן שברי שברים כמו חצאי איברים שאם לא היה הדיוט יכול להחזירה אינה צריכה בטול, וכשהדיוט יכול להחזירה אינה כשבורה וצריך לבטל כל קיסם וקיסם.
יב. מִזְבַּח עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּפְגַּם – עֲדַיִן הוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה, עַד שֶׁיִּנָּתֵץ רֻבּוֹ בְּיַד גּוֹיִם. וּבִימוֹס שֶׁנִּפְגַּם – מֻתָּר. אֵי זֶה הוּא בִּימוֹס וְאֵי זֶה הוּא מִזְבֵּחַ? בִּימוֹס – אֶבֶן אַחַת; מִזְבֵּחַ – אֲבָנִים הַרְבֵּה. וְכֵיצַד מְבַטְּלִין אַבְנֵי מַרְקוּלִיס? כֵּיוָן שֶׁבָּנָה בָּהֶן בִּנְיָן אוֹ חִפָּה בָּהֶן אֶת הַדְּרָכִים וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ – הֲרֵי הֵן מֻתָּרוֹת בַּהֲנָיָה.
כֵּיצַד מְבַטְּלִין אֶת הָאֲשֵׁרָה? קִרְסֵם מִמֶּנָּה עָלֶה, זֵרֵד מִמֶּנָּה יוֹנֵק, נָטַל מִמֶּנָּה מַקֵּל אוֹ שַׁרְבִיט, אוֹ שֶׁשְּׁפָיָהּ שֶׁלֹּא לְצָרְכָּהּ – הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה. שְׁפָיָהּ לְצָרְכָּהּ – הִיא אֲסוּרָה וּשְׁפָיֶיהָ מֻתָּרִין. וְאִם הָיְתָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בֵּין לְצָרְכָּהּ בֵּין לְצָרְכּוֹ – בֵּין הִיא בֵּין שְׁפָיֶיהָ אֲסוּרִין לְעוֹלָם, שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵין לָהּ בִּטּוּל לְעוֹלָם.
יב. מִזְבַּח עֲבוֹדָה זָרָה. שהוא ממשמשי עבודה זרה, האסורים בהנאה (לעיל ז,ב). עַד שֶׁיִּנָּתֵץ רֻבּוֹ בְּיַד גּוֹיִם. ואז בוודאי ביטלוהו מתשמישו.
וּבִימוֹס. אבן שמעמידים עליה עבודה זרה. וּבִימוֹס שֶׁנִּפְגַּם מֻתָּר. שמעת שנפגמה אין משתמשים בה לצורך זה, ואין צורך בביטול (עה"מ, וראה לעיל ה"ה). אַבְנֵי מַרְקוּלִיס. שעבודתו בזריקת אבנים (לעיל ג,ב). שֶׁבָּנָה בָּהֶן בִּנְיָן וכו'. הגוי עשה בהם שימוש לצרכי תועלת, ומוכח בכך שביטלה.
קִרְסֵם וכו'. קצץ ממנה חלקים לשימושו. שֶׁשְּׁפָיָהּ. שייף והסיר ממנה חלקים. שֶׁלֹּא לְצָרְכָּהּ. שלא לתועלת צמיחת העץ, אלא שהיה צריך לאותם החלקים. וּשְׁפָיֶיהָ מֻתָּרִין. שבטלו מהיות עבודה זרה עם קציצתם מן האשרה. וְאִם הָיְתָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל וכו'. כדלעיל ה"ט.
יב. מִזְבַּח עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּפְגַּם וכו'. שו"ע יו"ד קמו,יב.
כֵּיצַד מְבַטְּלִין אֶת הָאֲשֵׁרָה. שו"ע יו"ד קמה,ו.

תקציר הפרק 

פרק ח בהלכות עבודה זרה

עבודה זרה שאין בה איסור הנאה

דברים טבעיים שלא השתנו ע"י האדם, אף אם נעבדו לע"ז אינם נאסרים, ולכן אם עבדו הר🗻 או מעיין ⛲ לע"ז – אינם נאסרים. בית שיש בתוכו עבודה זרה אסור בהנאה.
עבודה זרה של ישראל אינה בטלה (אף אם לא עבדה ישראל, אלא שעבדה גוי והגיעה לרשות ישראל). אולם עבודה זרה של גוי, שהגוי ביטלה – ע"י שבירה של חלק ממנה – בטלה ומותרת בהנאה.

🗯🗯
בפרק זה מבואר שאסור להיכנס לבית שיש בתוכו ע"ז. הרמ"א פוסק ע"פ הטור בשם רש"י שבית שמיועד לע"ז אסור בהנאה אף אם הוציאו מתוכו את הע"ז. ע"פ דין זה כתבו הפוסקים שאין להיכנס לכנסייה אף אם מדובר בטיול, ואף אם הוציאו משם את הע"ז

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר המדע ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. מה מהדברים הבאים נאסר בהנאה?

א. בהמה שהוקצתה לעבודה זרה.
ב. שחט בהמת חבירו לעבודה זרה.
ג. קרקע שחפר בה בורות לשם עבודה זרה.
ד. מים שעקרן הגל והשתחוה להן.

[פרק ח', הלכה א-ב]

2. מה היא אשרה?

א. אילן שנעבד עבודה זרה.
ב. אילן שנטעו לשם עבודה זרה.
ג. אילן שגדעו לשם עבודה זרה.
ד. אילן הנטוע בבית עבודה זרה.

[פרק ח', הלכה ג']

3. מה דין בית שהיה בנוי וסיידו לשם עבודה זרה?

א. הבית אסור בהנאה.
ב. הבית מותר בהנאה.
ג. נוטל מה שחידש, והבית ומה שחידש בו מותרים בהנאה.
ד. נוטל מה שחידש, והבית מותר בהנאה, ומה שחידש בו נאסר.

[פרק ח', הלכה ד']

4. באיזה אופן ישראל יכול לבטל עבודה זרה?

א. לעולם אינו יכול לבטל.
ב. כשיש לגוי שותפות בעבודה זרה.
ג. כשקיבל רשות מהגוי.
ד. בעבודה זרה של גוי שבאה ליד ישראל.

[פרק ח', הלכה ט']

5. באיזה מקרה מהמקרים הבאים יכול הגוי לבטל עבודה זרה?

א. כשהוא קטן או שוטה.
ב. כשהגיעה הע"ז ליד ישראל, ואח"כ ביטלה הגוי.
ג. כשישראל אנסו לבטל.
ד. כשאינו עובד עבודה זרה.

[פרק ח', הלכה ט']

6. מהו האופן בו לא ניתן לבטל אשרה?

א. קירסם ממנה עלה.
ב. זרק ממנה יונק.
ג. נטל ממנה מקל או שרביט.
ד. שפיה לצורכה.

[פרק ח', הלכה י"ב]

תשובות
1-ג 2-ב 3-ד 4-א 5-ג 6-ד

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן