א. מִי שֶׁחָתַם עַל הַשְּׁטָר, וּבָא לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין, וְהִכִּיר כְּתַב יָדוֹ שֶׁזֶּה הוּא בְּוַדַּאי, אֲבָל אֵינוֹ זוֹכֵר הָעֵדוּת כְּלָל, וְלֹא יִמְצָא בְּלִבּוֹ זִכָּרוֹן שֶׁזֶּה לָוָה מִזֶּה מֵעוֹלָם – הֲרֵי זֶה אָסוּר לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ זֶה בְּבֵית דִּין; שֶׁאֵין אָדָם מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא זֶה, אֶלָּא עַל הַמָּמוֹן שֶׁבַּשְּׁטָר הוּא מֵעִיד, שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה, וּכְתַב יָדוֹ כְּדֵי לְהַזְכִּירוֹ הַדָּבָר, אֲבָל אִם לֹא נִזְכַּר – לֹא יָעִיד.
א. וּבָא לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין. להעיד שזו אכן חתימת ידו ולקיים בכך את השטר, כמבואר לעיל ו,ב. שֶׁאֵין אָדָם מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא זֶה אֶלָּא עַל הַמָּמוֹן שֶׁבַּשְּׁטָר הוּא מֵעִיד. שכן מהות השטר היא העדות הגלומה בו, וכשעדים אחרים מקיימים את השטר הם נותנים תוקף לעדותם של העדים החתומים בשטר. אבל אם עדי השטר עצמם באים לקיים את חתימתם בלא שיזכרו את העדות, אין שום משמעות לקיום (שערי יושר ז,ט). אֲבָל אִם לֹא נִזְכַּר לֹא יָעִיד. שבמקרה זה עדותו אינה מתבססת על זיכרונו אלא על הכתוב בשטר וכאילו מעיד על סמך עדות של אחר (לקמן ה"ה).
ב. אֶחָד הַזּוֹכֵר אֶת הָעֵדוּת מֵעַצְמוֹ אַחַר שֶׁרָאָה כְּתַב יָדוֹ, אוֹ שֶׁהִזְכִּירוּהוּ אֲחֵרִים וְנִזְכַּר, וַאֲפִלּוּ הִזְכִּירוֹ הָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁהֵעִיד עִמּוֹ, אִם נִזְכַּר – הֲרֵי זֶה מֵעִיד. אֲבָל אִם הִזְכִּיר אוֹתוֹ הַתּוֹבֵעַ עַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּזְכַּר – אֵינוֹ מֵעִיד, מִפְּנֵי שֶׁזֶּה דּוֹמֶה בְּעֵינֵי בַּעַל דִּין כְּאִלּוּ הֵעִיד לוֹ בְּשֶׁקֶר בְּדָבָר שֶׁלֹּא יָדַע.
ב. וַאֲפִלּוּ הִזְכִּירוֹ הָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁהֵעִיד עִמּוֹ. החתום עמו על השטר. אִם נִזְכַּר הֲרֵי זֶה מֵעִיד. אף על פי שהיה מקום לומר שאין להסתמך על הזכרת העד השני, שהרי יש לו קצת נגיעה בדבר, שנוח לו שייאמנו דבריו. מִפְּנֵי שֶׁזֶּה דּוֹמֶה בְּעֵינֵי בַּעַל דִּין כְּאִלּוּ הֵעִיד לוֹ בְּשֶׁקֶר בְּדָבָר שֶׁלֹּא יָדַע. שיש לחוש שהתובע הטעהו וגרם לו לחשוב שנזכר בעדות אף על פי שלא נזכר.
ג. וּלְפִיכָךְ, אִם הָיָה הַתּוֹבֵעַ תַּלְמִיד חֲכָמִים, וְהִזְכִּיר הַתּוֹבֵעַ הַזֶּה אֶת הָעֵד וְנִזְכַּר – הֲרֵי זֶה יָעִיד לוֹ, שֶׁתַּלְמִיד חֲכָמִים יוֹדֵעַ שֶׁאִלּוּלֵי לֹא זָכַר הַדָּבָר לֹא הָיָה מֵעִיד. וְקֹל הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁכַח הַדָּבָר מִכַּמָּה שָׁנִים, וְהַכְּתָב הוּא שֶׁהִזְכִּירוֹ הַדָּבָר – הֲרֵי זֶה מֵעִיד.
ג. אִם הָיָה הַתּוֹבֵעַ תַּלְמִיד חֲכָמִים וכו'. סומכים על זהירותו שהקפיד להזכיר לעד מבלי להטעותו ולשים מילים בפיו.
ד. הוֹאִיל וְהַדָּבָר כֵּן, שְׁטָר שֶׁיָּצָא לְבֵית דִּין, וּבָאוּ עֵדָיו וְאָמְרוּ: 'כְּתַב יָדֵינוּ הוּא זֶה, אֲבָל מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְנוּ עֵדוּת זוֹ, וְאֵין אָנוּ זוֹכְרִין שֶׁזֶּה לָוָה מִזֶּה' אוֹ 'מָכַר לוֹ' – לֹא נִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר, וַהֲרֵי הוּא כַּחֶרֶשׂ, עַד שֶׁיִּזְכְּרוּ עֵדוּתָן. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ דָּן כְּזֶה, לֹא יָדַע בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ.
אֲבָל אִם הָיָה כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, אוֹ שֶׁהָיוּ עֵדִים שֶׁזֶּה כְּתַב יָדָם – מְקַיְּמִין אֶת הַשְּׁטָר, וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל דִּבְרֵיהֶם שֶׁאָמְרוּ: 'אֵין אָנוּ זוֹכְרִין עֵדוּת זוֹ', שֶׁמָּא חָזְרוּ בָּהֶן, וְזֶה שֶׁאָמְרוּ: 'אֵין אָנוּ זוֹכְרִין', כְּדֵי לְבַטֵּל הַשְּׁטָר, וּכְאִלּוּ אָמְרוּ: 'קְטַנִּים הָיִינוּ', 'פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ', שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנִין, הוֹאִיל וְיִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר שֶׁלֹּא עַל פִּיהֶן.
וּמִפְּנֵי טַעַם זֶה מְקַיְּמִין כָּל הַשְּׁטָרוֹת, וְאֵין אָנוּ צְרִיכִין לְהָבִיא הָעֵדִים וְלִשְׁאֹל אוֹתָן אִם הֵם זוֹכְרִים עֵדוּת זוֹ אוֹ אֵינָם זוֹכְרִין אוֹתָהּ, שֶׁאֲפִלּוּ בָּאוּ וְאָמְרוּ: 'אֵין אָנוּ זוֹכְרִין אוֹתָהּ' – אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן, הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ שֶׁלֹּא מִפִּיהֶן.
אֲבָל אִם הָיָה כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, אוֹ שֶׁהָיוּ עֵדִים שֶׁזֶּה כְּתַב יָדָם – מְקַיְּמִין אֶת הַשְּׁטָר, וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל דִּבְרֵיהֶם שֶׁאָמְרוּ: 'אֵין אָנוּ זוֹכְרִין עֵדוּת זוֹ', שֶׁמָּא חָזְרוּ בָּהֶן, וְזֶה שֶׁאָמְרוּ: 'אֵין אָנוּ זוֹכְרִין', כְּדֵי לְבַטֵּל הַשְּׁטָר, וּכְאִלּוּ אָמְרוּ: 'קְטַנִּים הָיִינוּ', 'פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ', שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנִין, הוֹאִיל וְיִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר שֶׁלֹּא עַל פִּיהֶן.
וּמִפְּנֵי טַעַם זֶה מְקַיְּמִין כָּל הַשְּׁטָרוֹת, וְאֵין אָנוּ צְרִיכִין לְהָבִיא הָעֵדִים וְלִשְׁאֹל אוֹתָן אִם הֵם זוֹכְרִים עֵדוּת זוֹ אוֹ אֵינָם זוֹכְרִין אוֹתָהּ, שֶׁאֲפִלּוּ בָּאוּ וְאָמְרוּ: 'אֵין אָנוּ זוֹכְרִין אוֹתָהּ' – אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן, הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ שֶׁלֹּא מִפִּיהֶן.
ד. הוֹאִיל וְהַדָּבָר כֵּן. שאף העד עצמו אינו רשאי לקיים את השטר אלא אם כן זוכר את גוף המעשה, כמבואר לעיל ה"א. וַהֲרֵי הוּא כַּחֶרֶשׂ. כשבר כלי חרס שאין בו תועלת.
אֲבָל אִם הָיָה כְּתַב יָדָם יוֹצֵא… מְקַיְּמִין אֶת הַשְּׁטָר. כמבואר לעיל ו,ב-ג. שֶׁמָּא חָזְרוּ בָּהֶן. ומסיבה כלשהי רוצים לבטל את השטר. וּכְאִלּוּ אָמְרוּ קְטַנִּים הָיִינוּ… שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנִין. כמבואר לעיל ג,ו.
אֲבָל אִם הָיָה כְּתַב יָדָם יוֹצֵא… מְקַיְּמִין אֶת הַשְּׁטָר. כמבואר לעיל ו,ב-ג. שֶׁמָּא חָזְרוּ בָּהֶן. ומסיבה כלשהי רוצים לבטל את השטר. וּכְאִלּוּ אָמְרוּ קְטַנִּים הָיִינוּ… שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנִין. כמבואר לעיל ג,ו.
ה. אֶחָד הַכּוֹתֵב עֵדוּתוֹ עַל הַשְּׁטָר, אוֹ שֶׁמָּצָא כָּתוּב אֶצְלוֹ בְּפִנְקָסוֹ וּבִכְתַב יָדוֹ: 'פְּלוֹנִי הֵעִיד אוֹתִי עָלָיו בְּיוֹם פְּלוֹנִי בְּכָךְ וְכָךְ': אִם זָכַר מֵעַצְמוֹ אוֹ הִזְכִּירוּהוּ אֲחֵרִים וְנִזְכַּר – מֵעִיד; וְאִם לָאו – אָסוּר לְהָעִיד, שֶׁאֵין זֶה דּוֹמֶה אֶלָּא לְמִי שֶׁאָמַר לוֹ אָדָם נֶאֱמָן: 'פְּלוֹנִי יֵשׁ לוֹ אֵצֶל פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ', וְהֵעִיד הוּא שֶׁיֵּשׁ לָזֶה אֵצֶל זֶה, וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִן הַדָּבָר כְּלוּם, אֶלָּא מִפִּי הָאַחֵר שָׁמַע וְהֵעִיד.
ה. שֶׁאֵין זֶה דּוֹמֶה אֶלָּא וכו'. וכשם שפשוט שאינו רשאי להעיד על דבר ששמע מפי אחר בלא שהיה עד בדבר (לקמן יז,א), כך אינו רשאי להעיד על דבר שמצא כתוב בכתב ידו אך אינו זוכרו כלל.