א. אֵין מַנִּיחִין שְׁנֵי עֵרוּבִין אֶחָד בַּמִּזְרָח וְאֶחָד בַּמַּעֲרָב כְּדֵי שֶׁיְּהַלֵּךְ בְּמִקְצָת הַיּוֹם עַל אֶחָד מִשְּׁנֵי הָעֵרוּבִין וּבִשְׁאָר הַיּוֹם עַל הָעֵרוּב הַשֵּׁנִי, שֶׁאֵין מְעָרְבִין שְׁנֵי עֵרוּבִין לְיוֹם אֶחָד. טָעָה וְעֵרֵב לִשְׁתֵּי רוּחוֹת, כִּמְדֻמֶּה הוּא שֶׁמְּעָרְבִין לִשְׁתֵּי רוּחוֹת, אוֹ שֶׁאָמַר לִשְׁנַיִם: 'צְאוּ וְעָרְבוּ עָלַי', אֶחָד עֵרֵב עָלָיו לַצָּפוֹן וְאַחֵר עֵרֵב עָלָיו לַדָּרוֹם – מְהַלֵּךְ כְּרַגְלֵי שְׁנֵיהֶם.
ב. כֵּיצַד מְהַלֵּךְ כְּרַגְלֵי שְׁנֵיהֶם? שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ אֶלָּא בַּמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ לִשְׁנֵיהֶן לְהַלֵּךְ בּוֹ. נָתַן הָאֶחָד עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק אֶלֶף אַמָּה לְרוּחַ מִזְרָח, וְהִנִּיחַ הַשֵּׁנִי מֵהֶם עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק חָמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה לְרוּחַ מַעֲרָב – אֵין זֶה שֶׁעֵרְבוּ עָלָיו מְהַלֵּךְ בַּמַּעֲרָב אֶלָּא אֶלֶף אַמָּה כְּרַגְלֵי מִי שֶׁעֵרֵב עָלָיו בַּמִּזְרָח, וְלֹא יְהַלֵּךְ בַּמִּזְרָח אֶלָּא אֶלֶף וְחָמֵשׁ מֵאוֹת כְּרַגְלֵי מִי שֶׁעֵרֵב עָלָיו בַּמַּעֲרָב. לְפִיכָךְ, אִם עֵרֵב אוֹ עֵרְבוּ עָלָיו שְׁנֵי עֵרוּבִין אֵלּוּ אֶחָד בְּרִחוּק אַלְפַּיִם לַמִּזְרָח וְאֶחָד בְּרִחוּק אַלְפַּיִם לַמַּעֲרָב – הֲרֵי זֶה לֹא יָזוּז מִמְּקוֹמוֹ.
ג. מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵרוּבִין בִּשְׁתֵּי רוּחוֹת, וּמַתְנֶה וְאוֹמֵר: 'אִם אֵרַע לִי דְּבַר מִצְוָה אוֹ נִלְחַצְתִּי לְמָחָר וְנִצְרַכְתִּי לְרוּחַ זוֹ – זֶה הָעֵרוּב הוּא שֶׁאֲנִי סוֹמֵךְ עָלָיו, וְהָעֵרוּב שֶׁבָּרוּחַ הַשֵּׁנִית אֵינוֹ כְּלוּם; וְאִם נִצְרַכְתִּי לְרוּחַ זוֹ הַשֵּׁנִית – זֶה הָעֵרוּב הוּא שֶׁאֲנִי סוֹמֵךְ עָלָיו, וְשֶׁבָּרוּחַ הָרִאשׁוֹנָה אֵינוֹ כְּלוּם; וְאִם נִצְרַכְתִּי לִשְׁתֵּי הָרוּחוֹת – יֵשׁ לִי לִסְמֹךְ עַל אֵיזֶה עֵרוּב שֶׁאֶרְצֶה, וּלְאֵיזֶה שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ; וְאִם לֹא אֵרַע לִי דָּבָר וְלֹא נִצְרַכְתִּי לְרוּחַ מִשְּׁתֵּיהֶן – אֵין שְׁנֵי הָעֵרוּבִין אֵלּוּ עֵרוּב, וְאֵינִי סוֹמֵךְ עַל אֶחָד מֵהֶן, אֶלָּא הֲרֵינִי כִּבְנֵי עִירִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִחוּץ לַחוֹמָה'.
ג. מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵרוּבִין בִּשְׁתֵּי רוּחוֹת וּמַתְנֶה וכו'. ואף שהתנאי שלו מתברר רק לאחר שהעירוב כבר חל, מתייחסים לכך כאילו היה הדבר מבורר מלפני החשכה (ראה לקמן ה"ז בביאור).
ד. כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָצֵאת חוּץ לַתְּחוּם בְּשַׁבָּת, כָּךְ אָסוּר בְּיוֹם טוֹב וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּכְשֵׁם שֶׁהַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת בְּשַׁבָּת חַיָּב, כָּךְ הַמּוֹצִיא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים חַיָּב. אֲבָל בְּיוֹם טוֹב מֻתָּר לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. לְפִיכָךְ מְעָרְבִין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וּמִשְׁתַּתְּפִין בַּמְּבוֹאוֹת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים כְּשַׁבָּת, וּמְעָרְבִין עֵרוּבֵי תְּחוּמִין לְיוֹם הַכִּפּוּרִים וּלְיָמִים טוֹבִים כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּעָרְבִין לְשַׁבָּת.
ד. אֲבָל בְּיוֹם טוֹב מֻתָּר לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. ראה גם הלכות שביתת יום טוב א,ד.
ה. יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת סָמוּךְ לְשַׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין מִלְּאַחֲרֶיהָ, אוֹ שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת: יֵשׁ לוֹ לְעָרֵב שְׁנֵי עֵרוּבִין לִשְׁתֵּי רוּחוֹת, וְסוֹמֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וְעַל הָעֵרוּב שֶׁבָּרוּחַ הַשְּׁנִיָּה לַיּוֹם הַשֵּׁנִי; אוֹ מְעָרֵב עֵרוּב אֶחָד לְרוּחַ אַחַת וְסוֹמֵךְ עָלָיו לְאֶחָד מִשְּׁנֵי יָמִים, וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי יִהְיֶה כִּבְנֵי הָעִיר וּכְאִלּוּ לֹא עָשָׂה עֵרוּב, וְיֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת. אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה – הֲרֵי הֵן כְּיוֹם אֶחָד, וְאֵינוֹ מְעָרֵב לִשְׁנֵי הַיָּמִים אֶלָּא לְרוּחַ אַחַת.
ה. שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת. בחוץ לארץ חוגגים את יום טוב יומיים (ראה הלכות שביתת יום טוב א,כא, ו,יד, הלכות קידוש החודש ה,ד-ה). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת. שהחשיבו אותם חכמים כשני ימים נפרדים ולכן ניתן לערב בהם שני עירובים לשתי רוחות. אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וכו'. בשונה משאר ימים טובים של גלויות, שני הימים של ראש השנה נחשבים כיום אחד ארוך, ולפיכך אינו יכול לערב בהם שני עירובים נפרדים (ראה הלכות שביתת יום טוב א,כד).
ו. וְכֵן מַתְנֶה אָדָם עַל עֵרוּבוֹ וְאוֹמֵר: 'עֵרוּבִי לְשַׁבָּת זוֹ, אֲבָל לֹא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת', 'לְשַׁבָּת אַחֶרֶת, לֹא לָזוֹ', 'לְשַׁבָּתוֹת, לֹא לְיָמִים טוֹבִים', 'לְיָמִים טוֹבִים, לֹא לְשַׁבָּתוֹת'.
ז. אָמַר לַחֲמִשָּׁה: 'הֲרֵינִי מְעָרֵב עַל אֵיזֶה מִכֶּם שֶׁאֶרְצֶה, רָצִיתִי – יֵלֵךְ, לֹא רָצִיתִי – לֹא יֵלֵךְ', אַף עַל פִּי שֶׁרָצָה מִשֶּׁחָשֵׁכָה – יֵלֵךְ; דָּבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, יֵשׁ בּוֹ בְּרֵרָה. וְכֵן הַמְעָרֵב לַשַּׁבָּתוֹת שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה, וְאָמַר: 'רָצִיתִי – אֵלֵךְ, לֹא רָצִיתִי – לֹא אֵלֵךְ, אֶלָּא אֶהְיֶה כִּבְנֵי עִירִי' – כָּל שַׁבָּת שֶׁיִּרְצֶה יֵלֵךְ, אַף עַל פִּי שֶׁרָצָה מִשֶּׁתֶּחֱשַׁךְ.
ז. דָּבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים יֵשׁ בּוֹ בְּרֵרָה. ברירה היא התייחסות למצב מסופק שיתברר בעתיד כאילו הוא כבר מבורר עכשיו. ובמקרה של העירוב, אף שרצה משחשכה שהוא אחרי זמן חלות העירוב (לעיל ו,ח), מתייחסים לכך כאילו רצה כבר מלפני החשכה ולכן יכול ללכת. הכלל הוא שבדיני תורה אין ברירה ובדיני חכמים יש ברירה (ראה גם הלכות שביתת יום טוב ה,כא, הלכות תרומות א,כא).
ח. הַמְעָרֵב לִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת אוֹ לְשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֵרוּב אֶחָד לְרוּחַ אַחַת לִשְׁנֵי הַיָּמִים – צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָעֵרוּב בִּמְקוֹמוֹ מָצוּי בְּלֵיל רִאשׁוֹן וּבְלֵיל שֵׁנִי כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? מוֹלִיכוֹ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב אוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּמַחֲשִׁיךְ עָלָיו, וְנוֹטְלוֹ בְּיָדוֹ וּבָא לוֹ אִם הָיָה לֵיל יוֹם טוֹב. וּלְמָחָר מוֹלִיכוֹ לְאוֹתוֹ מָקוֹם וּמַנִּיחוֹ שָׁם עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ, וְאוֹכְלוֹ אִם הָיָה לֵיל שַׁבָּת אוֹ מְבִיאוֹ אִם הָיָה לֵיל יוֹם טוֹב. מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת, וְאֵינָן כְּיוֹם אֶחָד כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר: מִלֵּיל רִאשׁוֹן קָנָה הָעֵרוּב לִשְׁנֵי יָמִים.
ח. צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָעֵרוּב בִּמְקוֹמוֹ מָצוּי בְּלֵיל רִאשׁוֹן וּבְלֵיל שֵׁנִי. שאף שהוא משתמש באותו העירוב לשני הימים, כל יום הוא עירוב בפני עצמו וצריך שיהיה קיים בתחילת אותו היום. וּמַחֲשִיךְ עָלָיו. נשאר שם עד החשכה. וְנוֹטְלוֹ בְּיָדוֹ וּבָא לוֹ אִם הָיָה לֵיל יוֹם טוֹב. שאין איסור טלטול והעברה מרשות לרשות ביום טוב (הלכות שביתת יום טוב א,ד). וּלְמָחָר מוֹלִיכוֹ לְאוֹתוֹ מָקוֹם וּמַנִּיחוֹ שָׁם עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ. אם היה יום טוב ונטלו מאתמול. ואם היה שבת חוזר למקום שהניח בו את העירוב אמש. וְאוֹכְלוֹ אִם הָיָה לֵיל שַׁבָּת. שאין יכול להחזירו לפי ששבת אסורה בטלטול והעברה מרשות לרשות (הלכות שבת יב,ח). מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת וכו'. שני הימים נפרדים וכל אחד מהם זקוק לעירוב בפני עצמו.
ט. נֶאֱכַל הָעֵרוּב בָּרִאשׁוֹן – קָנָה עֵרוּב לָרִאשׁוֹן, וְאֵין לוֹ עֵרוּב לַשֵּׁנִי. עֵרֵב בְּרַגְלָיו בָּרִאשׁוֹן – צָרִיךְ לְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁנִי, וְהוּא שֶׁיֵּלֵךְ וְיַעֲמֹד בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְיַחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיִּקְנֶה שָׁם שְׁבִיתָה.
עֵרֵב בְּפַת בָּרִאשׁוֹן: אִם רָצָה לְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁנִי – הֲרֵי זֶה עֵרוּב; וְאִם רָצָה לְעָרֵב בְּפַת – צָרִיךְ לְעָרֵב בְּאוֹתָהּ הַפַּת עַצְמָהּ שֶׁעֵרֵב בָּהּ בָּרִאשׁוֹן.
עֵרֵב בְּפַת בָּרִאשׁוֹן: אִם רָצָה לְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁנִי – הֲרֵי זֶה עֵרוּב; וְאִם רָצָה לְעָרֵב בְּפַת – צָרִיךְ לְעָרֵב בְּאוֹתָהּ הַפַּת עַצְמָהּ שֶׁעֵרֵב בָּהּ בָּרִאשׁוֹן.
ט. עֵרֵב בְּרַגְלָיו בָּרִאשׁוֹן צָרִיךְ לְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁנִי. ואינו יכול לערב ביום השני בפת שאין קונים שביתה בפת בשבת וביום טוב (ר"ח בן שמואל בשם הרמב"ם, מובא ביד"פ).
אִם רָצָה לְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה עֵרוּב. שיכול לקנות שביתה לכתחילה ברגליו בשבת וביום טוב, שאין עירוב ברגליים נחשב כקניין שביתה האסור בשבת וביום טוב. צָרִיךְ לְעָרֵב בְּאוֹתָהּ הַפַּת עַצְמָהּ שֶׁעֵרֵב בָּהּ בָּרִאשׁוֹן. שהעירוב בפת נקנה כבר מערב היום הראשון וכעת אינו אלא סומך על העירוב שכבר קיים (כדין המערב לשבתות הרבה, לעיל ה"ו).
אִם רָצָה לְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה עֵרוּב. שיכול לקנות שביתה לכתחילה ברגליו בשבת וביום טוב, שאין עירוב ברגליים נחשב כקניין שביתה האסור בשבת וביום טוב. צָרִיךְ לְעָרֵב בְּאוֹתָהּ הַפַּת עַצְמָהּ שֶׁעֵרֵב בָּהּ בָּרִאשׁוֹן. שהעירוב בפת נקנה כבר מערב היום הראשון וכעת אינו אלא סומך על העירוב שכבר קיים (כדין המערב לשבתות הרבה, לעיל ה"ו).
י. יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת אוֹ לְאַחַר שַׁבָּת בִּזְמַן שֶׁמְּקַדְּשִׁין עַל הָרְאִיָּה – יֵרָאֶה לִי שֶׁהֵן כְּיוֹם אֶחָד, וּקְדֻשָּׁה אַחַת הֵם.
י. עֶרֶב שַׁבָּת אוֹ לְאַחַר שַׁבָּת. ביום שישי או ביום ראשון. בִּזְמַן שֶׁמְּקַדְּשִׁין עַל הָרְאִיָּה. בתקופה שבה הייתה סנהדרין בארץ ישראל היה ראש חודש נקבע על פי עדים שהעידו שראו את הלבנה המתחדשת. מעת חורבן ארץ ישראל וביטול הסנהדרין נקבע ראש חודש על פי חשבון קבוע (הלכות קידוש החודש ה,א-ג). על פי חשבון זה לעולם אין אחד בתשרי חל ביום רביעי או שישי וממילא אין יום הכיפורים חל בערב שבת או ביום ראשון לאחר השבת (שם ז,א). כְּיוֹם אֶחָד וּקְדֻשָּׁה אַחַת הֵם. נחשבים כיום אחד ארוך מכיוון שאיסור מלאכה בהם שווה, ולכן נקנה העירוב מהלילה הראשון לשני הימים ומספיק שיהיה קיים בין השמשות של היום הראשון בלבד (מ"מ).
יא. זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לְעָרֵב שְׁנֵי עֵרוּבִין בִּשְׁתֵּי רוּחוֹת לִשְׁנֵי הַיָּמִים – וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לוֹ לְהַגִּיעַ לְכָל אֶחָד מִשְּׁנֵי הָעֵרוּבִין בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן; אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַגִּיעַ לָעֵרוּב שֶׁל יוֹם הַשֵּׁנִי בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן – אֵין עֵרוּב הַשֵּׁנִי עֵרוּב, שֶׁעֵרוּב – מִצְוָתוֹ שֶׁיִּהְיֶה בִּסְּעוּדָה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם, וְזֶה – הוֹאִיל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְזֶה הָעֵרוּב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ רְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם.
יא. זֶה שֶׁאָמַרְנוּ. לעיל ה"ה. שֶׁעֵרוּב מִצְוָתוֹ שֶׁיִּהְיֶה בִּסְּעוּדָה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם. העירוב חל רק כאשר מערבים במאכל שאפשר לאכלו לפני החשכה (לעיל ו,טז).
יב. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק אַלְפַּיִם אַמָּה מִבֵּיתוֹ לְרוּחַ מִזְרָח וְסָמַךְ עָלָיו לְיוֹם רִאשׁוֹן, וְהִנִּיחַ עֵרוּב שֵׁנִי בְּרִחוּק אַמָּה אַחַת אוֹ מֵאָה אוֹ אֶלֶף בְּרוּחַ מַעֲרָב וְסָמַךְ עָלָיו לְיוֹם שֵׁנִי – אֵין זֶה הַשֵּׁנִי עֵרוּב, שֶׁהֲרֵי בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֵין זֶה הָעֵרוּב הַשֵּׁנִי רָאוּי לוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ אֵלָיו, שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁאַר לוֹ בְּרוּחַ מַעֲרָב כְּלוּם.
יב. שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁאַר לוֹ בְּרוּחַ מַעֲרָב כְּלוּם. ראה לעיל ו,ד.
יג. אֲבָל אִם הִנִּיחַ עֵרוּב בְּרִחוּק אֶלֶף וְחָמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה מִבֵּיתוֹ בְּרוּחַ מִזְרָח וְסָמַךְ עָלָיו לְיוֹם רִאשׁוֹן, וְהִנִּיחַ עֵרוּב שֵׁנִי רָחוֹק מִבֵּיתוֹ לְרוּחַ מַעֲרָב בְּתוֹךְ חָמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה וְסָמַךְ עָלָיו לְיוֹם שֵׁנִי – הֲרֵי זֶה עֵרוּב, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.
יד. יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת – אֵינוֹ עוֹשֶׂה עֵרוּב בְּיוֹם טוֹב, לֹא עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וְלֹא עֵרוּבֵי תְּחוּמִין, אֲבָל מְעָרֵב הוּא בְּיוֹם חֲמִישִׁי שֶׁהוּא עֶרֶב יוֹם טוֹב. וְאִם חָלוּ שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת בַּחֲמִישִׁי וְעֶרֶב שַׁבָּת – מְעָרֵב מִיּוֹם רְבִיעִי עֵרוּבֵי תְּחוּמִין וְעֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת. וְאִם שָׁכַח וְלֹא עֵרֵב – הֲרֵי זֶה מְעָרֵב עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת בַּחֲמִישִׁי וּבְעֶרֶב שַׁבָּת וּמַתְנֶה, אֲבָל לֹא עֵרוּבֵי תְּחוּמִין.
יד. יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת אֵינוֹ עוֹשֶׂה עֵרוּב וכו'. שאין קונים שביתה בפת בשבת וביום טוב (ראה לעיל ה"ט). וְאִם שָׁכַח וְלֹא עֵרֵב הֲרֵי זֶה מְעָרֵב… וּמַתְנֶה. ודין זה שניתן להתנות הוא רק בזמן שמקדשים על פי הראייה, אך כיום שלוח השנה נקבע על פי החשבון אין מערבים על תנאי (הלכות יום טוב ו,טו, תשובת ר"א בן הרמב"ם לח מובאת ביד"פ). הֲרֵי זֶה מְעָרֵב עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת בַּחֲמִישִׁי וּבְעֶרֶב שַׁבָּת וּמַתְנֶה. כמבואר בהלכה הבאה, ועל ידי תנאי זה נמצא שבוודאי עירב בחול ולא ביום טוב. אֲבָל לֹא עֵרוּבֵי תְּחוּמִין. ואף שעל ידי התנאי נמצא שבוודאי אינו מערב ביום טוב, החמירו לאסור זאת משום שעל כל פנים נראה כקונה שביתה (רשב"א). ובעירובי חצרות לא החמירו מפני שאין בו קניין של שביתה אלא רק שיתוף רשותו עם אחרים (ע"פ הרי"ף).
טו. כֵּיצַד מַתְנֶה? אוֹמֵר בַּחֲמִישִׁי: 'אִם הַיּוֹם יוֹם טוֹב – אֵין בִּדְבָרַי כְּלוּם; וְאִם לָאו – הֲרֵי זֶה עֵרוּב', וּלְמָחָר חוֹזֵר וּמְעָרֵב וְאוֹמֵר: 'אִם הַיּוֹם יוֹם טוֹב – כְּבָר עֵרַבְתִּי מֵאֶמֶשׁ, וְאֵין בִּדְבָרַי הַיּוֹם כְּלוּם; וְאִם אֶמֶשׁ הָיָה יוֹם טוֹב – הֲרֵי זֶה עֵרוּב'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת. אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה – הֲרֵי הֵן כְּיוֹם אֶחָד, וְאֵינוֹ מְעָרֵב לָהֶן אֶלָּא מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן.
טו. אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי הֵן כְּיוֹם אֶחָד. בשונה משאר ימים טובים של גלויות שנחגגים יומיים מספק, שני הימים של ראש השנה נחשבים כיום אחד ארוך שכולו קדוש, ולכן אי אפשר לערב בהם על תנאי (ראה הלכות שביתת יום טוב א,כד).
