[א] בְּיוֹם חֲמִשִּׁים מִסְּפִירַת הָעֹמֶר – הוּא חַג הַשָּׁבוּעוֹת, וְהוּא יוֹם עֲצֶרֶת. וּבְיוֹם זֶה מַקְרִיבִין מוּסָף כְּמוֹ מוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ, שְׁנֵי פָּרִים וְאַיִל וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים כֻּלָּן עוֹלוֹת, וּשְׂעִיר חַטָּאת. וְאֵלּוּ הֵן הַקָּרְבָּנוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים, וְהֵן מוּסַף הַיּוֹם.
וְעוֹד מְבִיאִין יָתֵר עַל הַמּוּסָף בַּיּוֹם הַזֶּה מִנְחָה חֲדָשָׁה שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. וּמַקְרִיבִין עִם הַלֶּחֶם פַּר וּשְׁנֵי אֵילִים וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים הַכֹּל עוֹלוֹת, וּשְׂעִיר חַטָּאת, וּשְׁנֵי כְּבָשִׂים זֶבַח שְׁלָמִים. וְאֵלּוּ הֵן הַקָּרְבָּנוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּחֻמַּשׁ וַיִּקְרָא.
נִמְצָא הַקָּרֵב בְּיוֹם זֶה יָתֵר עַל שְׁנֵי הַתְּמִידִין: שְׁלֹשָׁה פָּרִים וּשְׁלֹשָׁה אֵילִים וְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים הַכֹּל עֶשְׂרִים בְּהֵמָה עוֹלוֹת, וּשְׁנֵי שְׂעִירִים חַטָּאוֹת נֶאֱכָלִין, וּשְׁנֵי כְּבָשִׂים שְׁלָמִים נֶאֱכָלִין.

א. הַקָּרְבָּנוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים. במדבר כח,כז-ל.
מִנְחָה חֲדָשָׁה שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. שני לחמי חמץ מהתבואה החדשה, והבאתם מתירה הקרבת מנחות מהתבואה החדשה (לעיל ז,יז). הַקָּרְבָּנוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּחֻמַּשׁ וַיִּקְרָא. כג,יח-יט.

[ב] שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הָאָרֶץ וּמִן הֶחָדָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה" (ויקרא כג,יז). לֹא מָצְאוּ חָדָשׁ – יָבִיאוּ מִן הָעֲלִיָּה. [ג] חִטִּים שֶׁיָּרְדוּ בֶּעָבִים, יֵשׁ בָּהֶן סָפֵק אִם אֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם" אוֹ אֵינָן "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם". לְפִיכָךְ לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר.
וְכֵיצַד הָיוּ עוֹשִׂין? מְבִיאִין שָׁלֹשׁ סְאִין חִטִּים חֲדָשׁוֹת, וְשָׁפִין בָּהֶן וּבוֹעֲטִין בָּהֶן כְּדֶרֶךְ כָּל הַמְּנָחוֹת, וְטוֹחֲנִין אוֹתָן סֹלֶת, וּמְנַפִּין מֵהֶן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה נָפָה, וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם, וְחַיָּב בַּחַלָּה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

ב. לֹא מָצְאוּ חָדָשׁ יָבִיאוּ מִן הָעֲלִיָּה. מתבואה ישנה (הנמצאת כבר באחסון).
ג. חִטִּים שֶׁיָּרְדוּ בֶּעָבִים. ירדו עם הגשם או הרוח מהעננים (ומדובר שצמחו באדמה או שירדו על ידי נס, ראה רש"י ותוספות מנחות סט,ב). מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם. ארץ ישראל. יֵשׁ בָּהֶן סָפֵק אִם אֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם. אינם מחוץ לארץ אך גם אינם מארץ ישראל.
שָׁלֹשׁ סְאִין חִטִּים חֲדָשׁוֹת… וּמְנַפִּין מֵהֶן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת. מכעשרים וחמישה ליטר חיטים הוציאו כחמישה ליטרים סולת. וְשָׁפִין בָּהֶן וּבוֹעֲטִין בָּהֶן וכו'. ראה לעיל ה,ו. וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם וכו'. ראה לעיל ז,יב.

[ד] שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁהֵן מִן הֶחָדָשׁ, צְרִיכִין לָבֹא עִשָּׂרוֹן מִכָּל סְאָה וּמֶחֱצָה, וּמְנַפִּין אוֹתָן בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה נָפָה. וְלֶחֶם הַפָּנִים, שֶׁהוּא בָּא מִן הַיָּשָׁן – דַּי לוֹ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נָפָה, וְהוּא בָּא עִשָּׂרוֹן מִכָּל סְאָה. אֲבָל הָעֹמֶר, שֶׁהוּא בָּא מִשְּׂעוֹרִים חֲדָשׁוֹת – אֵינוֹ בָּא מִן הַמֻּבְחָר אֶלָּא מִשָּׁלֹשׁ סְאִין וּבִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה. [ה] וְכֻלָּן אִם רִבָּה בְּמִדַּת הַסְּאִין שֶׁבָּאִין מֵהֶן אוֹ מִעֵט – כְּשֵׁרוֹת.

ד. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁהֵן מִן הֶחָדָשׁ וכו'. תבואה לחה מוציאה פחות סולת משובחת מתבואה ישנה, ושעורים מוציאים פחות סולת מחיטים. וְלֶחֶם הַפָּנִים… דַּי לוֹ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נָפָה. לעיל ה,ו. הָעֹמֶר… מִשָּׁלֹשׁ סְאִין וּבִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה. לעיל ז,יב.

[ו] וְלוֹקְחִין שְׁנֵי הָעֶשְׂרוֹנוֹת, וְלָשִׁין אוֹתָן אַחַת אַחַת, וְאוֹפִין אוֹתָן אַחַת אַחַת. [ז] וְלִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ, וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים כְּכָל הַמְּנָחוֹת. [ח] וְאֵין עֲשִׂיָּתָן דּוֹחָה יוֹם טוֹב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שַׁבָּת, אֶלָּא אוֹפִין אוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות יב,טז) – לָכֶם, וְלֹא לַגָּבֹהַּ. [ט] הָיָה עֶרֶב יוֹם טוֹב שַׁבָּת – אוֹפִין אוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְנֶאֱכָלוֹת בַּשְּׁלִישִׁי לַאֲפִיָּתָן, שֶׁהוּא יוֹם טוֹב.
וַהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהֵן חָמֵץ, וְכֵיצַד עוֹשֶׂה? מֵבִיא שְׂאֹר מִמָּקוֹם אַחֵר וְנוֹתְנוֹ לְתוֹךְ הָעִשָּׂרוֹן, וּמְמַלֵּא הָעִשָּׂרוֹן סֹלֶת, וּמְחַמְּצוֹ בְּאוֹתוֹ הַשְּׂאֹר. [י] וּמְרֻבָּעוֹת הֵן, אֹרֶךְ כָּל חַלָּה שִׁבְעָה טְפָחִים, וְרָחְבָּהּ אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְגוֹבְהָהּ אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת.

ז. וְלִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ. ראה לעיל ה,ז.
ח. שֶׁנֶּאֱמַר הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. מפסוק זה נלמד היתר עשיית מלאכת אוכל נפש ביום טוב לצורך אדם מישראל בלבד (ראה הלכות יום טוב א,יג).
ט. וַהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהֵן חָמֵץ. בניגוד לשאר מנחות שצריכות להיות מצה, על שתי הלחם נאמר "חמץ תאפינה" (ויקרא כג,יז). וְכֵיצַד עוֹשֶׂה. באיזה אופן מחמץ את הלחם (ראה גם הלכות מעשה הקרבנות ט,יח בנוגע לחימוץ לחמי תודה). שְׂאֹר. עיסה חמוצה ממים וקמח המשמשת להתפחת בצק אחר. לְתוֹךְ הָעִשָּׂרוֹן. לתוך הכלי שבו מודדים את העישרון.

[יא] כֵּיצַד הֲנָפַת הַלֶּחֶם עִם שְׁנֵי כִּבְשֵׂי הַשְּׁלָמִים? מֵבִיא שְׁנֵי הַכְּבָשִׂים וּמֵנִיף אוֹתָן כְּשֶׁהֵן חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה" (ויקרא יד,יב). וְאִם הֵנִיף זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ – יָצָא. וְאַחַר כָּךְ שׁוֹחֲטִין אוֹתָם, וּמַפְשִׁיט, וְלוֹקֵחַ חָזֶה וָשׁוֹק מִכָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם, וּמַנִּיחָן בְּצַד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו מִלְּמַטָּן, וּמֵנִיף הַכֹּל כְּאֶחָד בַּמִּזְרָח בִּמְקוֹם כָּל הַתְּנוּפוֹת, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד. וְאִם הֱנִיפָן אֶחָד אֶחָד – יָצָא.
וְאַחַר כָּךְ מַקְטִיר אֵמוּרֵי שְׁנֵי הַכְּבָשִׂים, וּשְׁאָר הַבָּשָׂר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. וְכֵן שְׁתֵּי הַחַלּוֹת – נוֹטֵל כֹּהֵן גָּדוֹל אַחַת מֵהֶן, וְהַשְּׁנִיָּה מִתְחַלֶּקֶת לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת. וּשְׁתֵּיהֶן נֶאֱכָלוֹת כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם וַחֲצִי הַלַּיְלָה, כִּבְשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים.

יא. כֵּיצַד הֲנָפַת הַלֶּחֶם עִם שְׁנֵי כִּבְשֵׂי הַשְּׁלָמִים וכו'. היה מניף את שני הכבשים חיים ובצדם שני הלחמים יחד (לח"מ, מער"ק). חָזֶה וָשׁוֹק. החזה והרגל האחורית הימנית, החלקים שבשלמי יחיד ניתנים לכהנים. בַּמִּזְרָח בִּמְקוֹם כָּל הַתְּנוּפוֹת. ראה גם הלכות מעשה הקרבנות ט,ו.
נוֹטֵל כֹּהֵן גָּדוֹל אַחַת מֵהֶן. ראה לעיל ד,יד. וְהַשְּׁנִיָּה מִתְחַלֶּקֶת לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת. קרבנות הרגלים מתחלקים לכל המשמרות ולא רק למשמר העובד באותו שבוע (הלכות כלי המקדש ד,ה). וּשְׁתֵּיהֶן נֶאֱכָלוֹת כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם וַחֲצִי הַלַּיְלָה כִּבְשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. ששלמי ציבור נחשבים קדשי קדשים (ראה מעשה הקרבנות א,יז), ולכן בניגוד לשלמי יחיד הם נאכלים רק לזכרי כהנים ורק ליום ולילה (ראה גם שם ט,ד, י,ג).

[יב] שָׁחַט שְׁנֵי כְּבָשִׂים עַל אַרְבַּע חַלּוֹת: אִם אָמַר: 'יִקְדְּשׁוּ שְׁתַּיִם מִתּוֹךְ אַרְבַּע' – מוֹשֵׁךְ שְׁתַּיִם מֵהֶן וּמְנִיפָן, וְהַשְּׁאָר פּוֹדִין אוֹתוֹ בִּפְנִים, וְנֶאֱכָלִין בַּחוּץ כִּשְׁאָר הַחֻלִּין; וְאִם לֹא הִתְנָה – לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.

יב. מוֹשֵׁךְ שְׁתַּיִם מֵהֶן וּמְנִיפָן. ובכך הם מתקדשים ללחמי עצרת. וְהַשְּׁאָר פּוֹדִין אוֹתוֹ בִּפְנִים וְנֶאֱכָלִין בַּחוּץ כִּשְׁאָר הַחֻלִּין. את הלחמים הנוספים יש לפדות מקדושת הדמים שלהם, ולאחר מכן הם נעשים חולין ומותר להוציאם מהעזרה וכל אדם יכול לאכלם (לדין דומה בלחמי תודה ראה הלכות פסולי המוקדשין יב,טו).

[יג] שָׁחַט אַרְבָּעָה כְּבָשִׂים עַל שְׁתֵּי חַלּוֹת – מוֹשֵׁךְ שְׁנַיִם מֵהֶן וְזוֹרֵק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, וּמֵנִיף הַשְּׁנַיִם הַנִּשְׁאָרִים הַכְּשֵׁרִים עִם שְׁתֵּי הַלֶּחֶם.

יג. מוֹשֵׁךְ שְׁנַיִם מֵהֶן וְזוֹרֵק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וכו'. את דם שני הכבשים הראשונים זורק שלא לשם כבשי עצרת, וקרבנות אלו כשרים אלא שלא יוצאים בהם ידי חובה (ראה הלכות פסולי המוקדשין טו,א). וּמֵנִיף הַשְּׁנַיִם הַנִּשְׁאָרִים הַכְּשֵׁרִים עִם שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. אבל אם יזרוק את דם השנים הראשונים לשמם, השניים הנותרים שנעשו מיותרים ייפסלו (בבלי מנחות מח,א).

[יד] שְׁתֵּי הַחַלּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, וּשְׁנֵי הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. מֵת אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן אוֹ בָּרַח אוֹ נַעֲשָׂה טְרֵפָה – יִקַּח זוּג לַשֵּׁנִי. שָׁחַט אֶחָד לִשְׁמוֹ – יִקַּח לוֹ זוּג.

יד. שְׁתֵּי הַחַלּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ וּשְׁנֵי הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. לא יוצאים ידי חובת האחד ללא השני. שָׁחַט אֶחָד לִשְׁמוֹ. ואת השני שחט שלא לשמו.

[טו] שְׁתֵּי הַלֶּחֶם מְעַכְּבִין אֶת הַכְּבָשִׂים, וּשְׁנֵי הַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם. וְאִם הוּנְפוּ עִם הַכְּבָשִׂים – מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, וְאִם אָבַד הַלֶּחֶם – יֹאבְדוּ הַכְּבָשִׂים, וְאִם אָבְדוּ הַכְּבָשִׂים – יֹאבַד הַלֶּחֶם, וְיָבִיאוּ לֶחֶם אַחֵר וּכְבָשִֹים אֲחֵרִים.

טו. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם מְעַכְּבִין אֶת הַכְּבָשִׂים. לא מקריבים את הכבשים בלי לחם. וּשְׁנֵי הַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם. וכשאין כבשים יוצאים ידי חובת הלחם ללא כבשים. אָבַד הַלֶּחֶם יֹאבְדוּ הַכְּבָשִׂים. יוציאום לבית השרפה.

[טז] שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הַבָּאוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן בְּלֹא הַכְּבָשִׂים – כֵּיצַד עוֹשִׂין בָּהֶן? יוּנְפוּ, וְתַעֲבוֹר צוּרָתָן, וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִמָּצְאוּ כְּבָשִׂים לַשָּׁנָה הַבָּאָה, וְיָבִיאוּ לֶחֶם בְּלֹא כְּבָשִׂים.
הַפָּר וּשְׁנֵי הָאֵילִים וְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים וְהַשָּׂעִיר הַבָּאִים בְּיוֹם זֶה בִּגְלַל הַלֶּחֶם – אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְלֹא הַלֶּחֶם מְעַכְּבָן.

טז. וְתַעֲבוֹר צוּרָתָן וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. לא אוכלים אותם אלא ממתינים שיתעפשו ואז שורפים אותם. וְיָבִיאוּ לֶחֶם בְּלֹא כְּבָשִׂים. שיטעו ויחשבו שלא צריך כבשים, אף לכתחילה.
הַבָּאִים בְּיוֹם זֶה בִּגְלַל הַלֶּחֶם. הנוספים על קרבנות מוסף (לעיל ה"א).

[יז] שְׁנֵי פָּרִים שֶׁל מוּסַף הַיּוֹם וּפַר הַבָּא בִּגְלַל הַלֶּחֶם – אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. [יח] אַיִל שֶׁל מוּסַף הַיּוֹם וּשְׁנֵי אֵילִים הַבָּאִים בִּגְלַל הַלֶּחֶם – אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. [יט] שִׁבְעָה כְּבָשִׂים שֶׁל מוּסַף הַיּוֹם וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים הַבָּאִים בִּגְלַל הַלֶּחֶם – אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וְאִם נִשְׁחֲטוּ – כֻּלָּן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה.

יח. אַיִל שֶׁל מוּסַף הַיּוֹם וּשְׁנֵי אֵילִים הַבָּאִים בִּגְלַל הַלֶּחֶם אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. אבל שני האילים הבאים בגלל הלחם מעכבים אחד את השני (ריק"ו, כס"מ על פי בבלי מנחות מה,א).
יט. וְאִם נִשְׁחֲטוּ כֻּלָּן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וכגון אם נשפך הדם של אחד מהם לפני זריקה, כולם נפסלו.

[כ] הַתְּמִידִין אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַמּוּסָפִין, וְלֹא הַמּוּסָפִין מְעַכְּבִין אֶת הַתְּמִידִין, וְלֹא הַמּוּסָפִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, וְלֹא מִנְיַן הָעוֹלוֹת כֻּלָּן מְעַכֵּב. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁלֹּא מָצְאוּ אֶלָּא שִׁשָּׁה כְּבָשִׂים – מַקְרִיבִין שִׁשָּׁה. אֲפִלּוּ לֹא מָצְאוּ אֶלָּא אֶחָד – מַקְרִיבִין אוֹתוֹ, בֵּין בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים בֵּין בִּימֵי הַמּוֹעֲדוֹת וְהַשַּׁבָּתוֹת. וְאֵינָן חַיָּבִין לְהַקְרִיב הַשְּׁאָר לְמָחָר אוֹ לְמוֹעֵד אַחֵר, אֶלָּא כָּל קָרְבַּן צִבּוּר שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ – בָּטֵל קָרְבָּנוֹ.
לֹא נִמְצְאוּ אֶלָּא שְׁנֵי כְּבָשִׂים, אִם יַקְרִיבוּ אוֹתָן לְמוּסַף הַיּוֹם אֵין לָהֶן תְּמִידִין לְמָחָר – הֲרֵי הַדָּבָר שָׁקוּל: אִם הִקְרִיבוּם לְמוּסַף הַיּוֹם – הִקְרִיבוּ, וְאִם רָצוּ לְהַנִּיחָם לְמָחָר לַתְּמִידִין – יַנִּיחוּ.

כ. הַתְּמִידִין אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַמּוּסָפִין וכו'. ואף התמידים עצמם לא מעכבים זה את זה (לעיל א,יב). וְלֹא הַמּוּסָפִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. כשיש שני מוספים באותו יום (כגון שבת וראש חודש), מוסף אחד אינו מעכב את השני. וכן המינים של המוסף (פרים, אילים וכבשים) אינם מעכבים אחד את השני. וְלֹא מִנְיַן הָעוֹלוֹת כֻּלָּן מְעַכֵּב. מספר הבהמות שצריך להקריב לעולה ממין אחד (כגון שני פרים, שבעה כבשים). הֲרֵי שֶׁלֹּא מָצְאוּ אֶלָּא שִׁשָּׁה כְּבָשִׂים. ביום שצריך להקריב בו שבעה כבשים למוסף.
לֹא נִמְצְאוּ אֶלָּא שְׁנֵי כְּבָשִׂים. בנוסף לתמידים של אותו יום. הֲרֵי הַדָּבָר שָׁקוּל. מצד אחד התמידים תדירים מהמוספים, ומצד שני המוספים של היום קדושים יותר מהתמידים של מחר (מחמת קדושת היום או מפני שכבר ראויים להקרבה, ראה בבלי מנחות מט,א), ובסתירה בין תדיר למקודש אין העדפה לזה או לזה (ראה לקמן ט,ב).