פרק ח', הלכות תפלה ונשיאת כפים, ספר אהבה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. תְּפִלַּת הַצִּבּוּר נִשְׁמַעַת תָּמִיד, וַאֲפִלּוּ הָיוּ בָּהֶן חַטָּאִים — אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס תְּפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְשַׁתֵּף עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, וְלֹא יִתְפַּלֵּל יְחִידִי כָּל זְמַן שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר. וּלְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם וְיַעֲרִיב לְבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת בְּכָל עֵת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹכָהּ לְהִתְפַּלֵּל — נִקְרָא שָׁכֵן רָע.
א. תְּפִלַּת הַצִּבּוּר נִשְׁמַעַת תָּמִיד. מתקבלת בכל זמן. חַטָּאִים. אנשים חוטאים. כָּל זְמַן שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר. כל עוד יש באפשרותו לעשות כן. יַשְׁכִּים אָדָם וְיַעֲרִיב. יבוא בבוקר ובערב. בְּכָל עֵת. אף שלא בשעת תפילת הציבור. נִקְרָא שָׁכֵן רָע. שאינו נוהג לבקר, על אף שביתו קרוב.
א. שו"ע או"ח צ,ט, צ,יא. לְשַׁתֵּף עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר. ואדם אנוס שאינו יכול להתפלל עם הציבור, טוב שיתפלל בשעה שהציבור מתפללים (שו"ע). וכתבו האחרונים שהגדרת אונס בדין זה היא עייפות או חולי ואף הפסד ממון, אך אין להפסיד תפילה בציבור משום מניעת רווח (משנ"ב). וְלֹא יִתְפַּלֵּל יְחִידִי כָּל זְמַן שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר. אדם הנמצא בדרך ויודע שמתקיימת תפילה במניין בכיוון נסיעתו, אף אם התכוון לעצור חייב ללכת עד מרחק ארבעה מיל (כארבעה קילומטרים) כדי להתפלל במניין. וכשהמניין אינו בכיוון נסיעתו, כגון שעליו לחזור לאחוריו או לפנות לכיוון אחר, או כשהוא יושב בביתו, הולך עד מרחק מיל (שו"ע ומשנ"ב), והאחרונים התנו זאת בכך שיגיע למחוז חפצו לפני החשכה, ושלא ילך לבדו (מג"א). וּלְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם וְיַעֲרִיב לְבֵית הַכְּנֶסֶת. כדי להיות מהעשרה הראשונים (שו"ע סעיף יד). ואם לא היה יכול להתפלל בשעה שהציבור מתפללים, יתפלל ביחידות בבית הכנסת (שו"ע).
ב. וּמִצְוָה לָרוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת יי" (הושע ו,ג). וּכְשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה, אֶלָּא יֵלֵךְ מְעַט מְעַט. וּכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת יִכָּנֵס שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל, לְקַיֵּים: "לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי" (משלי ח,לד).
ב. לָרוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת. להראות חביבות המצווה. אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה. לא יצעד מהר ובפסיעות גדולות. יֵלֵךְ מְעַט מְעַט. לאט. יִכָּנֵס שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים. ייכנס לתוך בית הכנסת, ויתרחק מן הפתח כלפי פנים כשיעור של פתח נוסף.
מְזוּזֹת פְּתָחָי. רמז לשני פתחים.
ב. וּמִצְוָה לָרוּץ וכו'. שו"ע או"ח צ,יב. וּמִצְוָה לָרוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וכן לכל דבר מצווה, ואפילו בשבת שיש איסור לפסוע פסיעה גסה (שו"ע). לְבֵית הַכְּנֶסֶת. עד הפתח, אך בבית הכנסת עצמו אסור לרוץ (מג"א). וּכְשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וכו'. ואם יוצא על מנת לחזור, או שהולך לבית המדרש, מצווה לרוץ אף ביציאתו (משנ"ב). וּכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וכו'. שו"ע או"ח צ,כ. יִכָּנֵס שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים. יש מפרשים שהנכנס לבית הכנסת ישב בריחוק שמונה טפחים מהפתח, משום שהיושב סמוך לפתח עושה רושם שהישיבה בבית הכנסת מכבידה עליו, אלא אם כן זה מקומו הקבוע. ויש מפרשים שירחיק שמונה טפחים מהפתח משום שרעש הרחוב מפריע לכוונת התפילה, אלא אם כן הפתח אינו כלפי הרחוב. ויש מפרשים שישהה שיעור הליכת שמונה טפחים קודם שיתחיל להתפלל (כדי שתתיישב דעתו לתפילה — משנ"ב), ונכון לחשוש לכל הפירושים (שו"ע). ויש מפרשים שצריך להכנס לבית הכנסת דרך שתי דלתות, ושמטעם זה נהגו לבנות מבואה לפני פתח בית הכנסת (מג"א).
ג. בֵּית הַמִּדְרָשׁ גָּדוֹל מִבֵּית הַכְּנֶסֶת. וַחֲכָמִים גְּדוֹלִים, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לָהֶם בְּעִירָם בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת הַרְבֵּה, לֹא הָיוּ מִתְפַּלְּלִין אֶלָּא בַּמָּקוֹם שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בּוֹ בַּתּוֹרָה. וְהוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל שָׁם תְּפִלַּת צִבּוּר.
ג. בֵּית הַמִּדְרָשׁ גָּדוֹל מִבֵּית הַכְּנֶסֶת. שקדושתו גדולה יותר (לקמן יא,יד; תלמוד תורה ד,ט), וכן גדולה מעלתו לעניין התפילה. וְהוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל שָׁם תְּפִלַּת צִבּוּר. שאין מעלה לתפילת היחיד בבית המדרש על פני תפילת הציבור בבית הכנסת.
ג. שו"ע או"ח צ,יח. בֵּית הַמִּדְרָשׁ גָּדוֹל מִבֵּית הַכְּנֶסֶת.
ומצווה להתפלל בו יותר מבבית הכנסת, אף אם בבית הכנסת יש יותר אנשים ומתקיים בו 'ברוב עם הדרת מלך' (שו"ע ומג"א). ויש אומרים שדין זה הוא דווקא בבית מדרש שלומדים בו אנשים רבים בקביעות, אבל אם מדובר במקום לימוד של יחיד, דווקא ליחיד זה עדיף להתפלל שם אף כשאין שם 'רוב עם', אך לשאר האנשים עדיפה תפילה ב'רוב עם' בבית הכנסת (משנ"ב). וְהוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל שָׁם תְּפִלַּת צִבּוּר. ויש אומרים שעדיף שיתפלל בבית המדרש הקבוע לו גם ללא מניין, ודווקא מי שתורתו אומנותו ואינו מתבטל מלימודו לדברים אחרים. וגם כך אין להתרגל לעשות כן משום שכתוצאה מכך יגיעו עמי הארץ לכדי זלזול בבית הכנסת (רמ"א).
ד. וְכֵיצַד הִיא תְּפִלַּת הַצִּבּוּר? יִהְיֶה אֶחָד מִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם, וְהַכֹּל שׁוֹמְעִין. וְאֵין עוֹשִׂין כֵּן בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה גְּדוֹלִים וּבְנֵי חוֹרִין, וּשְׁלִיחַ צִבּוּר אֶחָד מֵהֶן. וַאֲפִלּוּ הָיוּ מִקְצָתָן כְּבָר הִתְפַּלְּלוּ וְיָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן — מַשְׁלִימִין בָּהֶן עֲשָׂרָה, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ רֹב הָעֲשָׂרָה לֹא הִתְפַּלְּלוּ. וְכֵן אֵין אוֹמְרִין קְדֻשָּׁה וְלֹא קוֹרְאִין בַּתּוֹרָה וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְלֹא מַפְטִירִין בַּנָּבִיא, אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה.
ד. מִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם וְהַכֹּל שׁוֹמְעִין. את תפילת העמידה. גְּדוֹלִים וּבְנֵי חוֹרִין. שאינם עבדים או קטנים. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר אֶחָד מֵהֶן. שאף הוא נספר כאחד מן העשרה.
וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ רוֹב הָעֲשָׂרָה לֹא הִתְפַּלְּלוּ. ואלו שהתפללו אינם אלא השלמה לרוב. קְדֻשָּׁה. הנאמרת בחזרת תפילת העמידה (ראה לקמן ט,ד), וכן זו הנאמרת בברכת המאורות (ראה לעיל ז,יז), ובסדר היום (לקמן ט,ה-ו). וְלֹא קוֹרְאִין בַּתּוֹרָה וכו'. שהקריאה עם הברכות המיוחדות לקריאות אלו (ראה לקמן יב,ה, יב,טו) נעשית בציבור בלבד (יב,ג).
ד. וְאֵין עוֹשִׂין כֵּן בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה גְּדוֹלִים וּבְנֵי חוֹרִין. שו"ע או"ח נה,א. עֲשָׂרָה. אישה אינה מצטרפת למניין (שו"ע). גְּדוֹלִים. כתב השו"ע (סעיף ט) שגדול הוא מי שמלאו לו שלש עשרה שנה ויום אחד, וצמחו לו שתי שערות במקום הערווה וכתב הרמ"א שאין מדקדקים בעניין, אלא כל מי שהגיע לגיל זה מתייחסים אליו כגדול ומניחים שיש לו שתי שערות (וראה רמב"ם הלכות אישות ב,י). עוד כתב השו"ע שיש שהתירו לצרף לתשעה גדולים קטן שמלאו לו שש שנים ויותר ויודע למי מתפללים, אך דבריהם אינם נראים לגדולי הפוסקים. והרמ"א הוסיף שלשיטתם אין לצרפו אף כשמחזיק חומש בידו, וסיים שיש נוהגים להקל בשעת הדחק לצרפו אף ללא חומש. והרבה מן האחרונים החמירו שלא לצרף שום קטן אפילו בשעת הדחק (ראה משנ"ב). וּבְנֵי חוֹרִין. עבריין שעבר על תקנת או גזרת הציבור, או שעבר עברה: אם נידוהו אינו מצטרף למניין, אך כל זמן שלא נידוהו מצטרף למניין (שו"ע סעיף יא-יב). ודווקא בעובר עברה להנאתו, אך אם עבר עבירה להכעיס או שהוא מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא, אינו מצטרף למניין אף ללא נידוי (משנ"ב). ואחרוני זמננו הקלו לצרף למניין אף מחללי שבת בפרהסיא (אג"מ או"ח א,כג, יבי"א או"ח ט,קח). עוד כתב השו"ע (סעיף ח) שחרש שהוא גם אילם, אינו מצטרף למניין בדומה לשוטה. ונחלקו האחרונים אם חרש אילם שיודע לתקשר עם סביבתו בשפת הסימנים וכדומה, מצטרף למניין (ראה אג"מ יו"ד ד,מט, יחו"ד ב,ו). וְלֹא קוֹרְאִין בַּתּוֹרָה וכו'. שו"ע או"ח קמג,א.
ה. וְכֵן לֹא יִהְיֶה אֶחָד מְבָרֵךְ בִּרְכוֹת שְׁמַע וְהַכֹּל שׁוֹמְעִין וְעוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה, וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע. וְאֵין אוֹמְרִין קַדִּישׁ אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה, וְאֵין הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה, וְהַכֹּהֲנִים מִן הַמִּנְיָן. שֶׁכָּל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֵן הַנִּקְרָאִין עֵדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת" וכו' (במדבר יד,כז), וְהָיוּ עֲשָׂרָה, שֶׁהֲרֵי יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב.
ה. לֹא יִהְיֶה אֶחָד מְבָרֵךְ בִּרְכוֹת שְׁמַע וכו'. החלק הראשון של תפילת הציבור, שהוא קריאת שמע וברכותיה (ראה לקמן ט,א). פּוֹרֵס. מברך את שתי ברכות קריאת שמע שלפניה. קַדִּישׁ. תפילת שבח ששמו של הקב"ה יתגדל ויתברך בעולם. נאמרת בתחילת התפילה בציבור ובסופה (ראה לקמן ט,א, ט,ו; לנוסחה ראה סדר התפילות, כט). נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן. לברך בברכת כהנים (ראה לקמן פרקים יד-טו). וְהַכֹּהֲנִים מִן הַמִּנְיָן. שאף הם נספרים כחלק מן העשרה (ראה לקמן טו,ט). עַד מָתַי לָעֵדָה וכו'. פסוק זה מתייחס לאותם המרגלים שהוציאו דיבה על ארץ ישראל, ומכנה אותם 'עדה'. וְהָיוּ עֲשָׂרָה שֶׁהֲרֵי יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב. שמתחילה היו שנים עשר איש, ושני אלה לא השתתפו בעצת המרגלים, וכך עולה שמשמעות 'עדה' היא עשרה.
ה. מְבָרֵךְ בִּרְכוֹת שְׁמַע וכו'. שו"ע או"ח סט,א. פּוֹרֵס עַל שְׁמַע. השו"ע והרמ"א נקטו כדעת הראשונים ש'פורס על שמע' היינו שאומרים מקצת מברכות קריאת שמע (מלשון פרוסה). ודין זה נוהג כאשר קבוצה או אדם יחיד התפללו ביחידות ורוצים להשלים את קטעי התפילה הנאמרים בציבור. ובמקרה שיש עשרה עונים, עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכת יוצר אור (ולדעת הרמ"א אין אומר יוצר אור), ומדלג לתפילת עמידה ואומר בקול את שלוש הברכות הראשונות וקדושה, ומסיים את תפילת העמידה בלחש. למעשה, כתבו אחרונים רבים שאין המנהג כן, אלא שמי שהפסיד את תפילת הציבור וטרם התפלל, אם יש עשרה עונים יכול לשלב בתפילתו את קטעי התפילה הנאמרים בציבור, ויאמר קדיש וברכו בקול, וימשיך תפילתו בלחש עד עמידה, ויאמר בקול רם את שלוש הברכות הראשונות וקדושה, ויסיים תפילתו בלחש. ולגבי תפילת ערבית כתב הרמ"א שלא נהגו לפרוס על שמע מפני שאין לפניו קדיש. והאחרונים כתבו שאף בתפילת ערבית יכול לעשות כן ויאמר ברכו בקול (ולמנהג הספרדים יאמר גם את הקדיש שקודם ברכו) וימשיך תפילתו ביחידות. ויש שכתבו שיכול לומר אף את הקדיש שקודם תפילת עמידה וקדיש תתקבל שלאחריה (ראה משנ"ב, ערוה"ש, כה"ח). וְאֵין אוֹמְרִין קַדִּישׁ. שו"ע או"ח נה,א. וְאֵין אוֹמְרִין קַדִּישׁ. והוא הדין לאמירת 'ברכו'. וכשאחד מאריך בתפילה, אף אם יש מניין בלעדיו, נכון שימתינו לו עד שיגמור תפילתו, כדי לזכותו בעניית אמן (שו"ע סעיף ז). וְאֵין הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן וכו'. שו"ע או"ח קכח,א.
ה. וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע והכל שומעין ועונין אחריו אמן אלא בעשרה וזהו הנקרא פורס על שמע. אמר אברהם: אינו אומר אלא יוצר אור בשביל קדושה שבה וזהו פורס כמו ׳בפרוס הפסח מאי פרוס? פלגא, פלגא דהלכות הפסח׳ (ירושלמי שקלים ג,א). וכן פורס על שמע, והיא אחת מן השתים שלפניה.
ו. וְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה לֹא יְהֵא אֶלָּא בְּתוֹךְ עֵדָה מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב,לב). וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים, אִם הִתְחִילוּ בָּהֶן בַּעֲשָׂרָה וְהָלְכוּ מִקְצָתָן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רַשָּׁאִין — יִגְמְרוּ הַשְּׁאָר.
ו. וְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. מאותם הדברים שנמנו לעיל. אִם הִתְחִילוּ בָּהֶן בַּעֲשָׂרָה וכו'. אם התחילו את הדבר שבקדושה בנוכחות מניין עשרה, וחלקם הלכו באמצע העניין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רַשָּׁאִין. שאסור להם לעשות כך. יִגְמְרוּ הַשְּׁאָר. אלו שנשארו, יגמרו את אותו הדבר שהתחילו בו.
ו. אִם הִתְחִילוּ בָּהֶן בַּעֲשָׂרָה וְהָלְכוּ מִקְצָתָן וכו'. שו"ע או"ח נה,ב-ג, קמג,א. וְהָלְכוּ מִקְצָתָן. בתנאי שנשאר רוב המניין (שו"ע). אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רַשָּׁאִין. אך אם יש עשרה חוץ מהם, מותר להם לצאת (רמ"א). יִגְמְרוּ הַשְּׁאָר. אם התחיל חזרת הש"ץ בעשרה ויצאו מקצתן, מסיים את כל תפילת שמונה עשרה בקול רם ויכול לומר גם קדושה (שו"ע). אך אינו יכול לומר ברכת כהנים (אחרונים). ולדעת הרמ"א יכול לומר אף את הקדיש השלם שאחרי התפילה שהוא שייך לתפילה (ולגבי אמירת חצי קדיש אחרי התפילה ראה משנ"ב וערוה"ש סעיף ט). וכן אם היו עשרה בעת שהתחילו את ברכות קריאת שמע של ערבית ויצאו מקצתן, ניתן לומר את הקדיש שאחר הברכות, ואם התחילו עשרה להתפלל עמידה של ערבית ויצאו מקצתן, יכולים לומר את הקדיש שאחר התפילה (וראה משנ"ב שדן במקרים נוספים).
ז. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת הָעֲשָׂרָה כֻּלָּן בְּמָקוֹם אֶחָד וּשְׁלִיחַ צִבּוּר עִמָּהֶן בְּמָקוֹם אֶחָד. חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה בִּמְלוֹאָהּ לְחָצֵר גְּדוֹלָה, וְהָיוּ תִּשְׁעָה בַּגְּדוֹלָה וְיָחִיד בַּקְּטַנָּה — מִצְטָרְפִין; תִּשְׁעָה בַּקְּטַנָּה וְיָחִיד בַּגְּדוֹלָה — אֵין מִצְטָרְפִין. צִבּוּר בַּגְּדוֹלָה וּשְׁלִיחַ צִבּוּר בַּקְּטַנָּה — יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן; צִבּוּר בַּקְּטַנָּה וּשְׁלִיחַ צִבּוּר בַּגְּדוֹלָה — אֵין יוֹצְאִין, שֶׁהֲרֵי הוּא מֻפְלָג מֵהֶן וְאֵינוֹ עִמָּהֶן בְּמָקוֹם אֶחָד. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לַגְּדוֹלָה פַּסִּין מִכָּאן וּמִכָּאן — הֲרֵי הִיא כְּמֻפְלֶגֶת מִן הַקְּטַנָּה; וְאֵין הַקְּטַנָּה מֻפְלֶגֶת מִן הַגְּדוֹלָה, אֶלָּא הֲרֵי הִיא כְּקֶרֶן זָוִית שֶׁלָּהּ.
ז. בְּמָקוֹם אֶחָד. באותה הרשות. חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה בִּמְלוֹאָהּ לְחָצֵר גְּדוֹלָה. שהן צמודות זו לזו, וכל הקיר החוצץ ביניהן נהרס, אך במבט מתוך החצר הגדולה נראים כתלים משני צדדי הפרצה,
משום שהיא רחבה מן החצר הקטנה. תִּשְׁעָה בַּגְּדוֹלָה וְיָחִיד בַּקְּטַנָּה מִצְטָרְפִין. שהקטנה טפלה
לגדולה. תִּשְׁעָה בַּקְּטַנָּה וְיָחִיד בַּגְּדוֹלָה אֵין מִצְטָרְפִין. שאין הגדולה טפלה לקטנה, ואינה מתחברת עמה משום המחיצה שיוצרים הכתלים שבצדי הפרצה ביניהם, ולפיכך אין העומד בה נגרר אחר העומדים בקטנה. יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן. שאף שליח הציבור נגרר אחר רוב הציבור. שֶׁהֲרֵי הוּא מֻפְלָג מֵהֶן. נפרד מהם. פַּסִּין מִכָּאן וּמִכָּאן. מחיצות חלקיות משני הצדדים, שניכר שיש שם מחיצה בעלת פתח. כְּקֶרֶן זָוִית. פינה.
ז. שו"ע או"ח נה,יג-יח. כֻּלָּן בְּמָקוֹם אֶחָד. ולדעת השו"ע אף הנמצא בחדר אחר או ברשות אחרת, כגון בעזרת נשים או מחוץ לבניין, אם יכולים לראות זה את זה מצטרפים (שו"ע ומשנ"ב). ויש אחרונים הסוברים שאין קשר העין מספיק, אלא עליו להיות עמהם באותו חדר או בחדר הטפל אליו (ערוה"ש סעיף כ, כה"ח). וּשְׁלִיחַ צִבּוּר עִמָּהֶן בְּמָקוֹם אֶחָד. ואם מקצתם בחוץ ומקצתם בפנים, והשליח ציבור עומד בפתח, הוא מצרפם יחד למניין (שו"ע).
ח. וְכֵן אִם הָיְתָה צוֹאָה בַּגְּדוֹלָה — אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל וְלִקְרוֹת קְרִיַּת שְׁמַע בַּקְּטַנָּה. הָיְתָה צוֹאָה בַּקְּטַנָּה — מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל וְלִקְרוֹת קְרִיַּת שְׁמַע בַּגְּדוֹלָה אִם לֹא הָיָה שָׁם רֵיחַ רַע, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מֻפְלֶגֶת מִמֶּנָּה.
ח. הָיְתָה צוֹאָה. שאסור להתפלל או לקרוא קריאת שמע בצדה (לעיל ד,ח, הלכות קריאת שמע ג,ד). אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל וְלִקְרוֹת קְרִיַּת שְׁמַע בַּקְּטַנָּה. שהיא כקרן זווית של הגדולה, וכאותה הרשות. רֵיחַ רַע. שאף ממנו יש להרחיק (ראה שם ג,יב). מִפְּנֵי שֶׁהִיא מֻפְלֶגֶת מִמֶּנָּה. נפרדת, ואם הצואה ברשות אחרת ניתן לקרוא ולהתפלל (שם ג,ט).
ח. שו"ע או"ח עט,ג. אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל וְלִקְרוֹת קְרִיַּת שְׁמַע בַּקְּטַנָּה. אלא אם כן הרחיק כשיעור ארבע אמות ממקום שהפסיק הריח (שו"ע ואחרונים; וראה פסקים ושיטות רמב"ם הלכות קריאת שמע ג,ח).
ט. שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. כֵּיצַד? בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל וְהֵן שׁוֹמְעִין וְעוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה — הֲרֵי הֵן כְּמִתְפַּלְּלִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל. אֲבָל הַיּוֹדֵעַ — אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא בִּתְפִלַּת עַצְמוֹ.
ט. שְׁלִיחַ צִבּוּר. החזן המתפלל בקול רם. מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. כך שאינם צריכים להתפלל בעצמם. כְּמִתְפַּלְּלִין. כאילו התפללו (ראה הלכות ברכות א,יא). בְּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל. ומשום כך יכול לצאת ידי חובתו בתפילתו של שליח הציבור.
ט. שו"ע או"ח קכד,א. בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל וְהֵן שׁוֹמְעִין וְעוֹנִין אָמֵן. והרוצה לצאת ידי חובתו, צריך לכוון לשמוע כל מילה שאומר שליח הציבור, ואסור לו להפסיק בדיבור כלל, ועליו לפסוע שלש פסיעות קודם התפילה ולאחריה (שו"ע). ונחלקו האחרונים באדם שאינו מבין את מילות התפילה הנאמרות בלשון הקודש, אם יכול לצאת ידי חובה בתפילת השליח ציבור כשעונה אמן על כל ברכה וברכה (מג"א, ערוה"ש סעיף ב).
י. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁאָר הַיָּמִים חוּץ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל יוֹבֵל. אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים אֵלּוּ — שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הַיּוֹדֵעַ כְּשֵׁם שֶׁמּוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בְּרָכוֹת אֲרֻכּוֹת וְאֵין רֹב הַיּוֹדְעִין אוֹתָן יְכוֹלִין לְכַוֵּן דַּעְתָּן בָּהֶן כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר. לְפִיכָךְ, אִם רָצָה הַיּוֹדֵעַ בִּשְׁנֵי יָמִים אֵלּוּ לִסְמֹךְ עַל תְּפִלַּת שְׁלִיחַ צִבּוּר לְהוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.
י. חוּץ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל יוֹבֵל. שבימים הללו מאריכים בתפילת מוסף, ויש בה תשע ברכות — מלכויות, זכרונות ושופרות (לעיל ב,ו-ח). וְאֵין רֹב הַיּוֹדְעִין אוֹתָן יְכוֹלִין לְכַוֵּן דַּעְתָּן בָּהֶן. מרוב אריכותן.
י. טור או"ח תקצא. לִסְמֹךְ עַל תְּפִלַּת שְׁלִיחַ צִבּוּר לְהוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. והטור כתב שעדיף שהבקי יתפלל תפילת לחש בעצמו, משום שקשה לשמוע את תפילת שליח הציבור מתחילה ועד סוף ומשום שיש סוברים שרק מי שאינו בקי יכול לסמוך על תפילת השליח ציבור.
יא. אֵין מְמַנִּין שְׁלִיחַ צִבּוּר, אֶלָּא גָּדוֹל שֶׁבַּצִּבּוּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְמַעֲשָׂיו. וְאִם הָיָה זָקֵן — הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח בְּיוֹתֵר. וּמִשְׁתַּדְּלִין לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר קוֹלוֹ עָרֵב וְרָגִיל לִקְרוֹת. וּמִי שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל — לֹא יִהְיֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. אֲבָל פּוֹרֵס הוּא עַל שְׁמַע מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַחַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה.
יא. גָּדוֹל שֶׁבַּצִּבּוּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְמַעֲשָׂיו. שהוא גדול בחכמה ובעל מעשים טובים. קוֹלוֹ עָרֵב וְרָגִיל לִקְרוֹת. בעל קול נאה ובקי בקריאת פסוקי התנ"ך. שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ. שטרם הגיע לגיל של צמיחת כל שערות הזקן (שו"ת הרמב"ם קעז). מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. שאין זה כבודם שיהא שליח הציבור אדם צעיר כל כך. אֲבָל פּוֹרֵס הוּא עַל שְׁמַע וכו'. שאין הפורס על שמע נחשב כשליח הציבור, ודיו שיהיה מחויב במצוות כדי להוציא אחרים ידי חובתם.
יא. שו"ע או"ח נג,ד-ו. אֶלָּא גָּדוֹל שֶׁבַּצִּבּוּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְמַעֲשָׂיו. כתב השו"ע ששליח ציבור צריך להיות אדם הגון שאינו עובר עברה, ושלא יצא עליו שם רע שעבר עברה אף בצעירותו, ושיהיה עניו ומרוצה לציבור, ושתהיה לו נעימה (שמכיר את המנגינות המתאימות) וקולו ערב ורגיל לקרות תנ"ך. ואם לא מצאו אדם שיש בו את כל המידות הללו, יבחרו את האדם הטוב ביותר מבין הציבור בחכמה ובמעשים טובים. עוד כתב השו"ע (סעיף יט) שגר יכול להיות שליח ציבור. וּמִי שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ. והשו"ע כתב שאם הביא שתי שערות, יכול להיות שליח ציבור באופן עראי בלבד. ואם הגיע לגיל עשרים, אף על פי שאין לו זקן, כיוון שהגיע לגיל צמיחת השערות יכול להיות שליח ציבור קבוע. והרמ"א כתב שאדם בגיל שמונה עשרה שיש לו מעט זקן, אף אם לא התמלא זקנו, יכול להיות שליח ציבור. מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. ונחלקו האחרונים אם הציבור יכולים למחול על כבודם ולמנותו כשליח ציבור או לא (ראה מג"א
ומשנ"ב).
יב. וְכֵן הָעִלֵּג, כְּגוֹן מִי שֶׁקּוֹרֵא לְעַיִ"ן אָלֶ"ף אוֹ לְאָלֶ"ף עַיִ"ן, וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת הָאוֹתִיּוֹת כְּתִקְנָן — אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר. וְהָרַב מְמַנֶּה אֶחָד מִתַּלְמִידָיו לְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו בַּצִּבּוּר.
הַסּוּמָא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וְנַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ צִבּוּר. אֲבָל מִי שֶׁכְּתֵפָיו מְגֻלּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע — אֵינוֹ נַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ צִבּוּר לִתְפִלָּה עַד שֶׁיִּהְיֶה עָטוּף.
יב. וְכֵן הָעִלֵּג. המשבש את הקריאה. מִי שֶׁקּוֹרֵא לְעַיִ"ן אָלֶ"ף וכו'. שאינו מבחין ביניהן. לְהוֹצִיא אֶת הָאוֹתִיּוֹת כְּתִקְנָן. לבטא אותן כראוי. וְהָרַב מְמַנֶּה אֶחָד מִתַּלְמִידָיו. את מי שלדעת הרב ראוי להיות שליח הציבור.
הַסּוּמָא. עיוור. פּוֹרֵס עַל שְׁמַע. על אף שאינו רואה את המאורות, מברך עליהן מפני שנהנה מקיומם. אֲבָל מִי שֶׁכְּתֵפָיו מְגֻלּוֹת… עַד שֶׁיִּהְיֶה עָטוּף. מכוסה. שכך ראוי לשליח הציבור, וכן היא דרך החכמים ותלמידיהם בתפילתם (לעיל ה,ה).
יב. מִי שֶׁקּוֹרֵא לְעַיִ"ן אָלֶ"ף אוֹ לְאָלֶ"ף עַיִ"ן. שו"ע או"ח נג,יב. אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר. וכתבו האחרונים שבמקום שכולם רגילים לדבר כך, מותר (מג"א).
הַסּוּמָא וכו'. שו"ע או"ח נג,יג-יד, סט,ב. וְנַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ צִבּוּר. אך אין הסומא יכול לקרוא בתורה, משום שאין לומר בעל פה דברים הכתובים בכתב (שו"ע). שֶׁכְּתֵפָיו מְגֻלּוֹת. וכן מי שזרועותיו מגולות אינו יכול לשמש כשליח ציבור (שו"ע; ויש חולקים — משנ"ב). והוסיפו האחרונים שהלובש חולצה קצרה ששרווליה מגיעים עד למרפק יכול לשמש כשליח ציבור, אך אדם הלובש מכנסיים קצרים אינו יכול לשמש כשליח ציבור, ונחלקו אם ניתן להתיר זאת במקום בו רגילים להתלבש כך אף כשמופיעים בפני אנשים אנשים מכובדים, כקיבוצים ותנועות נוער (ראה יחווה דעת ד,ח, פניני הלכה תפילה ד,ד). אֵינוֹ נַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ צִבּוּר לִתְפִלָּה. וכמו כן לא יקרא בתורה (משנ"ב).

תקציר הפרק 

פרק ח הלכות תפילה

תפילת הציבור

🗯 למי קורא הרמב"ם עילג ? (תשובה בהלכה יב)

🔹 תפילת הציבור נשמעת תמיד, ולעולם ישכים אדם וירוץ לבית הכנסת.
🔹 תפילת הציבור היא רק ב🔟 גדולים שמכונסים במקום אחד שרובם לא התפללו, וכן כל דבר שבקדושה, קריאה בתורה וברכת כהנים לא תהיה בפחות מעשרה.
🔹 אם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן גומרים את התפילה למרות שחסר המניין.
🔹שליח ציבור מוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל כל השנה, ואת כולם בראש השנה ויום הכיפורים של יובל שיש בהם תפילות ארוכות.
🔹 לא ממנים לשליח ציבור עילג, מי שכתפיו מגולות או מי שלא התמלא זקנו אלא את הגדול בציבור ומשתדלים שיהיה קולו ערב.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר אהבה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. מתי עדיף להתפלל בבית הכנסת ולא בבית המדרש?

א- תמיד.
ב- כשבבית המדרש אין תפילה בציבור.
ג- כשאין לו מקום קבוע בבית המדרש.

[פרק ח', הלכה ג']

2. היודע להתפלל, וכיוון לצאת בתפילת שליח הציבור –

א- לא יצא ידי חובתו.
ב- הרי זה משובח.
ג- לא יעשה כן לכתחילה, אך בדיעבד יצא.

[פרק ח', הלכה ט']

3. את מי ניתן למנות לשליח ציבור לתפילה?

א. מי שלא נתמלא זקנו.
ב. העילג.
ג. הסומא.

[פרק ח', הלכה יא-יב]

 

תשובות:

1-ב 2-א 3-ג

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן