פרק ט"ו, הלכות איסורי ביאה, ספר קדושה
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵי זֶה הוּא מַמְזֵר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה? זֶה הַבָּא מֵעֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת חוּץ מִן הַנִּדָּה, שֶׁהַבֵּן מִמֶּנָּה פָּגוּם, וְאֵינוֹ מַמְזֵר. אֲבָל הַבָּא עַל שְׁאָר הָעֲרָיוֹת, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה – הַוָּלָד מַמְזֵר. וְאֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת אֲסוּרִין לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי" (דברים כג,ג), כְּלוֹמַר לְעוֹלָם.
א. מַמְזֵר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. שאסור לבוא בקהל ה'. הַבָּא מֵעֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת. הנולד מביאה של איסורי ערווה (לפירוטן ראה לעיל א,ד-ז ובמניין המצוות שבתחילת חטיבת ההלכות). חוּץ מִן הַנִּדָּה שֶׁהַבֵּן מִמֶּנָּה פָּגוּם וְאֵינוֹ מַמְזֵר. שיש פגם בייחוסו, אך מותר לבוא בקהל. בְּאֹנֶס. הכרח. בִּשְׁגָגָה. חוסר ידיעה. אֲסוּרִין לְעוֹלָם. להתחתן עם ישראל הכשרים, וכן צאצאיהם. גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי. והמשכו של הפסוק: "לא יבא לו בקהל ה'".
ב. אֶחָד מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא יִשְׂרְאֵלִית אוֹ יִשְׂרְאֵלִי שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת, כֵּיוָן שֶׁבָּעֲלוּ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין – לוֹקִין. קִדֵּשׁ וְלֹא בָּעַל – אֵינוֹ לוֹקֶה. בָּעַל וְלֹא קִדֵּשׁ – אֵינָן לוֹקִין מִשּׁוּם מַמְזֶרֶת, שֶׁאֵין לְךָ בְּכָל חַיָּבֵי לָאוִין מִי שֶׁלּוֹקֶה עַל בְּעִילָה בְּלֹא קִדּוּשִׁין אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל עַל הָאַלְמָנָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּשֵּׂאת – הַוָּלָד כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ עֶרְוָה.
ב. כֵּיוָן שֶׁבָּעֲלוּ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין לוֹקִין. שהאיסור הוא רק בביאה במסגרת נישואין. שֶׁאֵין לְךָ בְּכָל חַיָּבֵי לָאוִין וכו'. שבכולם האיסור הוא על ידי נישואין. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן יז,ג.
הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּשֵּׂאת. שאסור אדם להחזירה אחרי שנישאה לאחר (הלכות גירושין יא,יב). שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ עֶרְוָה שהיא מחייבי לאווין ולא מחייבי כרת.
ג. גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל – הַוָּלָד כָּשֵׁר, בֵּין בִּפְנוּיָה בֵּין בְּאֵשֶׁת אִישׁ, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן. וְגוֹי וְעֶבֶד הַבָּאִין עַל הַמַּמְזֶרֶת – הַוָּלָד מַמְזֵר. וְהַמַּמְזֵר הַבָּא עַל הַגּוֹיָה – הַוָּלָד גּוֹי; נִתְגַּיֵּר – הֲרֵי הוּא כָּשֵׁר כִּשְׁאָר גֵּרִים. וְאִם בָּא עַל הַשִּׁפְחָה – הַוָּלָד עֶבֶד; שִׁחְרְרוֹ – הַוָּלָד כָּשֵׁר כִּשְׁאָר עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים, וּמֻתָּר בְּבַת יִשְׂרָאֵל.
ג. הַוָּלָד כָּשֵׁר. שאין מתחשבים בגוי ובעבד, אלא הולכים אחר האם בלבד (לקמן טו,ג-ד). בְּאֵשֶׁת אִישׁ. שאין מתחשבים בזרע הגוי אף בביאה של איסור. הַוָּלָד מַמְזֵר. שהולכים אחר האם, והיא ממזרת. כָּשֵׁר כִּשְׁאָר גֵּרִים. שאינו ממזר, שאין ממזרות בגויים. וּמֻתָּר בְּבַת יִשְׂרָאֵל. הבן הגר או העבד המשוחרר, שאין מתחשבים באביו כלל.
ד. זֶה הַכְּלָל: בֵּן הַבָּא מִן הָעֶבֶד אוֹ מִן הַגּוֹי אוֹ מִן הַשִּׁפְחָה אוֹ מִן הַגּוֹיָה – הֲרֵי הוּא כְּאִמּוֹ, וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הָאָב.
לְפִי דָּבָר זֶה הִתִּירוּ לַמַּמְזֵר שֶׁיִּשָּׂא שִׁפְחָה, כְּדֵי לְטַהֵר אֶת בָּנָיו, שֶׁהֲרֵי הוּא מְשַׁחְרֵר אוֹתָן, וְנִמְצְאוּ בְּנֵי חֹרִין. וְלֹא גָּזְרוּ עַל הַשִּׁפְחָה לַמַּמְזֵר, מִפְּנֵי תַּקָּנַת בָּנִים.
ד. לְפִי דָּבָר זֶה. לפי העיקרון הזה, שאין משגיחים באב בנישואי תערובת. לְטַהֵר אֶת בָּנָיו. להתירם להינשא לישראל. שֶׁהֲרֵי הוּא מְשַׁחְרֵר אוֹתָן. שנולדו לשפחתו, והרי הם עבדיו, ויכול לשחררם. וְלֹא גָּזְרוּ עַל הַשִּׁפְחָה לַמַּמְזֵר. אף שגזרו איסור לישראל רגיל (לעיל יב,יא).
ה. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ – אוֹתוֹ הַבֵּן אֵין לוֹ תַּקָּנָה, מִפְּנֵי שֶׁצַּד עַבְדוּת וְצַד מַמְזֵרוּת מְעֹרָבִין בּוֹ, לְפִיכָךְ אָסוּר בְּשִׁפְחָה, וְנִמְצְאוּ בָּנָיו כְּמוֹתוֹ לְעוֹלָם.
ה. שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין. שהיה שייך לשני שותפים, ואחד מהם שחרר אותו. אוֹתוֹ הַבֵּן. הנולד מהם. שֶׁצַּד עַבְדוּת וְצַד מַמְזֵרוּת מְעֹרָבִין בּוֹ. שמצד אחד הוא נולד מאיסור אשת איש לבן חורין שהוולד ממזר (לעיל ה"א), ומצד שני הוא נולד מביאת עבד על בת ישראל שהוא כשר (לעיל ה"ג). ויש גרסאות: 'צד ממזרות וצד כשרות מעורבין בו'. ומשום כך אין לו היתר בשפחה כשאר ממזרים (לעיל ה"ד). וְנִמְצְאוּ בָּנָיו כְּמוֹתוֹ לְעוֹלָם. אם נשא בת ישראל או גיורת.
ו. גּוֹי הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה שֶׁטָּבְלָה – הֲרֵי זֶה עֶבֶד, וְעֶבֶד שֶׁטָּבַל שֶׁבָּא עַל גּוֹיָה – הַוָּלָד גּוֹי; הָלוֹךְ אַחַר הָאֵם. אֲבָל גּוֹי הַבָּא עַל שִׁפְחָה גּוֹיָה, אוֹ עֶבֶד גּוֹי שֶׁבָּא עַל גּוֹיָה בַּת חֹרִין – הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר.
ו. הַשִּׁפְחָה שֶׁטָּבְלָה… וְעֶבֶד שֶׁטָּבַל. לשם עבדות. הָלוֹךְ אַחַר הָאֵם. כדין היחס שבין ישראל וגוי או עבד (לעיל הל' ג-ד), שעבדים שטבלו יצאו מכלל גויים (לעיל יב,יא). שִׁפְחָה גּוֹיָה אוֹ עֶבֶד גּוֹי. שלא טבלו. הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר. שכך הוא הדין באומות (לעיל יב,כא).
ז. מַמְזֵר מֻתָּר לִשָּׂא גִּיֹּרֶת, וְכֵן הַמַּמְזֶרֶת מֻתֶּרֶת לַגֵּר. וְהַבָּנִים מִשְּׁנֵיהֶן מַמְזֵרִים, שֶׁהַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "בִּקְהַל יי" (דברים כג,ג), וּקְהַל גֵּרִים אֵינוֹ קָרוּי 'קְהַל יי'.
ז. אַחַר הַפָּגוּם. ופגם הייחוס של הממזר גדול מזה של הגר. שֶׁנֶּאֱמַר בִּקְהַל יי. ומכאן שאיסור הנישואין של ממזר הוא דווקא עם ישראל שקרויים קהל ה'.
ח. גִּיֹּרֶת שֶׁנִּשֵּׂאת לְגֵר וְהוֹלִידוּ בֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹרָתוֹ וְלֵדָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה – הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּמַמְזֶרֶת. וְכֵן בְּבֶן בְּנוֹ, עַד שֶׁיִּשְׁתַּקַּע שֵׁם גַּיּוּתוֹ מִמֶּנּוּ וְלֹא יִוָּדַע שֶׁהוּא גֵּר, וְאַחַר כָּךְ יֵאָסֵר בְּמַמְזֶרֶת. וְאֶחָד הַגֵּרִים וְאֶחָד עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים – דִּין אֶחָד לְכֻלָּן.
ח. הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּמַמְזֶרֶת. שעדיין נקרא גר, שאין אחד מהוריו מישראל. שֶׁהוֹרָתוֹ וְלֵדָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה. שעיבורו של אותו בן היה לאחר גיורה של האם. וְכֵן בְּבֶן בְּנוֹ. שעדיין שם גרים עליהם. עַד שֶׁיִּשְׁתַּקַּע שֵׁם גַּיּוּתוֹ. ישכחו שהיה גר ויחשבוהו כישראל גמור, אף שהוריו היו גרים (וראה לקמן יט,יב). עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים דִּין אֶחָד לְכֻלָּן. ביחס לנישואין עם ממזרים.
ט. גֵּר שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא גִּיֹּרֶת – הַוָּלָד יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר, וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת.
ט. יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר. ונחשב בקהל ה'.
י. שְׁלֹשָׁה מַמְזֵרִים הֵן: מַמְזֵר וַדַּאי, וּמַמְזֵר סָפֵק, וּמַמְזֵר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֵי זֶה הוּא מַמְזֵר וַדַּאי? זֶה שֶׁבָּא מִן הָעֶרְוָה הַוַּדָּאִית, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמַמְזֵר סָפֵק? זֶה הַבָּא מִסְּפֵק עֶרְוָה, כְּגוֹן הַבָּא עַל אִשָּׁה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה סְפֵק קִדּוּשִׁין אוֹ נִתְגָּרְשָׁה סְפֵק גֵּרוּשִׁין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְנִשֵּׂאת, וַהֲרֵי בַּעְלָהּ קַיָּם, וּבָא בַּעְלָהּ עָלֶיהָ וְהִיא תַּחַת הַשֵּׁנִי – הֲרֵי הַבֵּן מַמְזֵר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
י. שְׁלֹשָׁה מַמְזֵרִים הֵן. שלושה סוגים, שאין דיניהם שווים. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"א. שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה סְפֵק קִדּוּשִׁין וכו'. וספק אם יש איסור ערווה או לא (לדוגמאות ראה הלכות אישות ד,כא-כב, הלכות גירושין ה,יג). ודינו יתבאר לקמן הל' כא-כד. שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְנִשֵּׂאת וַהֲרֵי בַּעְלָהּ קַיָּם. שנישאה לאחר, והתברר שהבעל הראשון לא מת, והיא נאסרת על שניהם (ראה הלכות גירושין י,ה). וּבָא בַּעְלָהּ עָלֶיהָ וְהִיא תַּחַת הַשֵּׁנִי. בעלה הראשון בא עליה בעודה נשואה לבעל השני. מַמְזֵר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. שמדברי חכמים האישה צריכה גט גם מן השני, ובנה מן הראשון ממזר, אף שמדין תורה אין קידושי השני חלים משום שהיא אשת איש (ראה הלכות גירושין י,ז). ודינו יתבאר לקמן הכ"ב.
יא. פְּנוּיָה שֶׁנִּתְעַבְּרָה מִזְּנוּת, אָמְרוּ לָהּ: 'מַה הוּא הָעֻבָּר הַזֶּה' אוֹ 'הַוָּלָד הַזֶּה?': אִם אָמְרָה: 'בֵּן כָּשֵׁר הוּא, וּלְיִשְׂרָאֵל נִבְעַלְתִּי' – הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת, וְהַבֵּן כָּשֵׁר, וְאַף עַל פִּי שֶׁרֹב הָעִיר שֶׁזִּנְּתָה בָּהּ פְּסוּלִים.
יא. פְּנוּיָה שֶׁנִּתְעַבְּרָה מִזְּנוּת. ביאה בלא חופה וקידושין. בֵּן כָּשֵׁר הוּא וּלְיִשְׂרָאֵל נִבְעַלְתִּי. שאביו היה כשר לבוא בקהל. וְאַף עַל פִּי שֶׁרֹב הָעִיר שֶׁזִּנְּתָה בָּהּ פְּסוּלִים. כגון שהיו ממזרים, משום שסומכים על דברי האם לעניין כשרות.
יב. וְאִם לֹא נִבְדְּקָה אִמּוֹ עַד שֶׁמֵּתָה, אוֹ שֶׁהָיְתָה חֵרֶשֶׁת אוֹ אִלֶּמֶת אוֹ שׁוֹטָה, אוֹ שֶׁאָמְרָה: 'לִפְלוֹנִי הַמַּמְזֵר נִבְעַלְתִּי' אוֹ 'לִפְלוֹנִי הַנָּתִין נִבְעַלְתִּי', אֲפִלּוּ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי מוֹדֶה שֶׁהוּא מִמֶּנּוּ – הֲרֵי זֶה הַוָּלָד סְפֵק מַמְזֵר; כְּשֵׁם שֶׁזִּנָּת עִם זֶה שֶׁהוֹדָה לָהּ, כָּךְ זִנְּתָה עִם אַחֵר. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא 'שְׁתוּקִי', שֶׁמַּכִּיר אֶת אִמּוֹ וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת אָבִיו וַדַּאי.
יב. אוֹ שֶׁהָיְתָה חֵרֶשֶׁת וכו'. ואי אפשרות להסתמך על עדותה. אוֹ שֶׁאָמְרָה. הודתה בפירוש שהבועל היה פסול. הַנָּתִין. ראה לעיל יב,כב. סְפֵק מַמְזֵר וכו'. שחוששים לפסול מן הסתם, אך אין סומכים על דברי האם לגמרי להחשיבו כממזר ודאי. שְׁתוּקִי. מלשון שתיקה.
יג. וְכֵן הַבֵּן הַנִּמְצָא בַּשּׁוּק, וְהוּא הַנִּקְרָא 'אֲסוּפִי' – הֲרֵי זֶה סְפֵק מַמְזֵר, שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין מַה הוּא.
יג. אֲסוּפִי. נאסף מהשוק. שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין מַה הוּא. אם כשר לקהל או פסול.
יד. פְּנוּיָה שֶׁזִּנְּתָה וְאָמְרָה: 'בֵּן זֶה בֶּן פְּלוֹנִי הוּא': אִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי כָּשֵׁר – הֲרֵי הַבֵּן כָּשֵׁר, וְאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לִהְיוֹת זֶה בְּנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ, וְיִהְיֶה הַבֵּן אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי מִסָּפֵק; וְאִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי מַמְזֵר – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לִהְיוֹת הַבֵּן מַמְזֵר וַדַּאי עַל פִּיהָ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, אֶלָּא יִהְיֶה הַבֵּן סְפֵק מַמְזֵר.
יד. בֶּן פְּלוֹנִי הוּא. שאומרת שהתעברה מאדם מסוים. הֲרֵי הַבֵּן כָּשֵׁר. שסומכים על דבריה (כדלעיל הי"א). וְאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לִהְיוֹת זֶה בְּנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי. שעדות זו אינה קבילה לעניין ירושת ממון או ייחוס. אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי מִסָּפֵק. שמא נכונים דבריה, וקרובותיו ערווה על הבן. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הי"ב.
טו. אֲבָל הָאָב שֶׁהֻחְזַק שֶׁזֶּה בְּנוֹ, וְאָמַר: 'בְּנִי זֶה מַמְזֵר הוּא' – נֶאֱמָן. וְאִם יֵשׁ לַבֵּן בָּנִים – אֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁלֹּא הֶאֱמִינָה אוֹתוֹ תּוֹרָה אֶלָּא עַל בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר" (דברים כא,יז) – יַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים.
טו. שֶׁהֻחְזַק שֶׁזֶּה בְּנוֹ. היה ידוע שאותו אדם הוא בנו. בְּנִי זֶה מַמְזֵר הוּא. ופסול לבוא בקהל. אֵינוֹ נֶאֱמָן וכו'. שאין נאמנות לאב מן התורה לגבי בני בניו, ולכן אף על בנו אינו נאמן (ראה גם הלכות נחלות ד,ב). יַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים וכו'. שנאמן להעיד על היותו בכור (ראה גם הלכות נחלות ב,יד), וכמו כן נאמן להעיד על הייחוס שלו.
טז. וּכְשֵׁם שֶׁנֶּאֱמָן לוֹמַר: 'בְּנִי זֶה בְּכוֹר', כָּךְ נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁהוּא מַמְזֵר אוֹ בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה.
וְכֵן אִם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת – נֶאֱמָן לוֹמַר: 'עֻבָּר זֶה אֵינוֹ בְּנִי, וּמַמְזֵר הוּא', וְיִהְיֶה מַמְזֵר וַדַּאי. וְהָאוֹמֵר עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא מַמְזֵר – נֶאֱמָן לֶאֱסֹר עַצְמוֹ בְּבַת יִשְׂרָאֵל, וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהוּא מַמְזֵר. וּבְנוֹ כָּמוֹהוּ. וְאִם יֵשׁ לוֹ בְּנֵי בָּנִים – אֵינוֹ נֶאֱמָן לִפְסֹל בְּנֵי בָּנָיו, וְלֹא יִפְסֹל אֶלָּא עַצְמוֹ.
טז. בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה. שנתחלל מן הכהונה (ראה לקמן יט,ג, יט,ח).
נֶאֱמָן לוֹמַר עֻבָּר זֶה אֵינוֹ בְּנִי. אלא מאיש אחר, וממילא הוא ממזר. וְיִהְיֶה מַמְזֵר וַדַּאי. שהאב נאמן לגמרי לגבי מעמדו של הבן (השווה לעיל הי"ב). נֶאֱמָן לֶאֱסֹר עַצְמוֹ בְּבַת יִשְׂרָאֵל. להחמיר לפסלו לקהל, שלעניין איסור דבריו מתקבלים. וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת. שאין להחזיקו כממזר ודאי בעדות עצמו. וּבְנוֹ כָּמוֹהוּ. ממזר ספק, שאסור בממזרת ובבת ישראל. אֵינוֹ נֶאֱמָן לִפְסֹל בְּנֵי בָּנָיו. ולכן אינו פוסל אף את בניו.
יז. אֲרוּסָה שֶׁנִּתְעַבְּרָה וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ – הֲרֵי הַוָּלָד בְּחֶזְקַת מַמְזֵר וְאָסוּר בְּבַת יִשְׂרָאֵל, וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת. וְאִם נִבְדְּקָה אִמּוֹ וְאָמְרָה: 'מֵאֲרוּסִי נִתְעַבַּרְתִּי' – נֶאֱמֶנֶת, וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. וְאִם הִכְחִישָׁהּ הָאָרוּס וְאָמַר: 'מֵעוֹלָם לֹא בָּאתִי עָלֶיהָ' – הֲרֵי הַוָּלָד מַמְזֵר; שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה בְּחֶזְקַת בְּנוֹ וְאָמַר: 'בְּנִי זֶה מַמְזֵר' – נֶאֱמָן. וְהָאִשָּׁה אֵינָהּ בְּחֶזְקַת זוֹנָה, אֶלָּא נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: 'לַאֲרוּסִי נִבְעַלְתִּי' וְאֵינָהּ זוֹנָה, וְאִם נִשֵּׂאת לְכֹהֵן – לֹא תֵּצֵא, וּוְלָדָהּ מִמֶּנּוּ כָּשֵׁר.
יז. אֲרוּסָה שֶׁנִּתְעַבְּרָה וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ. שהתקדשה ולא נישאה עדיין (ראה הלכות אישות י,א), וכלפי האחרים היא באיסור אשת איש. בְּחֶזְקַת מַמְזֵר וְאָסוּר בְּבַת יִשְׂרָאֵל. שמניחים שהתעברה מאחרים ולכן העובר ממזר. וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת. שייתכן שהתעברה מארוסה, והעובר כשר. נִבְדְּקָה אִמּוֹ וְאָמְרָה מֵאֲרוּסִי נִתְעַבַּרְתִּי נֶאֱמֶנֶת וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. כדין פנויה שנבעלה לכשר (לעיל הי"ד). שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה בְּחֶזְקַת בְּנוֹ… נֶאֱמָן. כלדעיל הל' טו-טז, ובוודאי נאמן בטרם הוחזק זה לבנו. אֵינָהּ בְּחֶזְקַת זוֹנָה. שאסורה לכהן (לקמן יח,א), שמאמינים לדבריה לגבי עצמה, ואין הארוס נאמן לגביה. וְאִם נִשֵּׂאת לְכֹהֵן לֹא תֵּצֵא. שעל פי דבריה אינה זונה, שלא נבעלה באיסור.
יח. הָיוּ הָעָם מְרַנְּנִין אַחֲרֶיהָ וְהִיא אֲרוּסָה, עִם אֲרוּסָהּ וְעִם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים, אַף עַל פִּי שֶׁבָּא עָלֶיהָ אֲרוּסָהּ בְּבֵית חָמִיו – הֲרֵי זֶה סְפֵק מַמְזֵר; כְּשֵׁם שֶׁהִפְקִירָה עַצְמָהּ לַאֲרוּסָהּ, הִפְקִירָה לַאֲחֵרִים. וְאִם נִבְדְּקָה וְאָמְרָה: 'עֻבָּר זֶה מֵאֲרוּסִי' – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יח. מְרַנְּנִין אַחֲרֶיהָ… וְעִם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. שנחשדה בזמן אירוסיה שנבעלה לארוסה ולאחרים. אַף עַל פִּי שֶׁבָּא עָלֶיהָ אֲרוּסָהּ בְּבֵית חָמִיו. ואפשר לתלות שהתעברה ממנו ויהיה הוולד כשר. כְּשֵׁם שֶׁהִפְקִירָה עַצְמָהּ לַאֲרוּסָהּ. כשם שנבעלה באיסור לארוסה (ראה הלכות אישות י,א), יש לחשוש שזנתה גם עם אחרים. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בהלכה הקודמת.
יט. אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת וְאָמְרָה: 'עֻבָּר זֶה אֵינוֹ מִבַּעְלִי' – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לְפָסְלוֹ, וַהֲרֵי הַבֵּן בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת, שֶׁלֹּא הֶאֱמִינָה תּוֹרָה אֶלָּא הָאָב. אָמַר הָאָב: 'אֵינוֹ בְּנוֹ', אוֹ שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בִּמְדִינַת הַיָּם – הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת מַמְזֵר. וְאִם אָמְרָה: 'מִגּוֹי וְעֶבֶד נִתְעַבַּרְתִּי' – הֲרֵי הַוָּלָד כָּשֵׁר, שֶׁאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְהַכְחִישָׁהּ בְּדָבָר זֶה. וְאֵין הָעֻבָּר מִשְׁתַּהֶה בִּמְעֵי אִמּוֹ יָתֵר עַל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
יט. אֵינוֹ מִבַּעְלִי. והוא אפוא ממזר. בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת. אין פגם במעמדו. שֶׁלֹּא הֶאֱמִינָה תּוֹרָה אֶלָּא הָאָב. כדלעיל הל' טו-טז. שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בִּמְדִינַת הַיָּם. ויש ראיה לכאורה לדבריה. בְּחֶזְקַת מַמְזֵר. וחוששים להחמיר, כל שאין האב מעיד בפירוש שהבן ממזר (השווה לעיל הט"ז). מִגּוֹי וְעֶבֶד נִתְעַבַּרְתִּי הֲרֵי הַוָּלָד כָּשֵׁר. שהוולד מגוי ועבד אינו ממזר (לעיל ה"ג). שֶׁאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְהַכְחִישָׁהּ. משום שאינו יודע. וְאֵין הָעֻבָּר מִשְׁתַּהֶה בִּמְעֵי אִמּוֹ יָתֵר עַל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. ורק במקרה ששהה הבעל במרחקים יותר מזמן זה, חוששים לממזרות.
כ. אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא מְזַנָּה תַּחַת בַּעְלָהּ, וְהַכֹּל מְרַנְּנִין אַחֲרֶיהָ – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְבָנֶיהָ שֶׁמָּא מַמְזֵרִין הֵן, שֶׁרֹב בְּעִילוֹת אֵצֶל הַבַּעַל, וּמֻתָּר לִשָּׂא בִּתָּהּ לְכַתְּחִלָּה. אֲבָל הִיא עַצְמָהּ – חוֹשְׁשִׁין לָהּ מִשּׁוּם זוֹנָה, וְאִם הָיְתָה פְּרוּצָה יָתֵר מִדַּאי – אַף לְבָנֶיהָ חוֹשְׁשִׁין.
כ. שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל… מְרַנְּנִין אַחֲרֶיהָ. שנחשדה שזנתה. שֶׁרֹב בְּעִילוֹת אֵצֶל הַבַּעַל. ומניחים שהבנים הם ממנו, לפי הכלל ההלכתי שהולכים אחר הרוב. לִשָּׂא בִּתָּהּ לְכַתְּחִלָּה. ואין חשש שמא היא ממזרת. חוֹשְׁשִׁין לָהּ מִשּׁוּם זוֹנָה. מפני הלעז, ואסורה לכהן (לקמן יח,א).
כא. דִּין תּוֹרָה שֶׁסְּפֵק מַמְזֵר מֻתָּר לָבֹא בִּקְהַל יי, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל יי" (דברים כג,יג) – מַמְזֵר וַדַּאי אָסוּר לָבֹא בַּקָּהָל, וְלֹא סָפֵק. אֲבָל חֲכָמִים עָשׂוּ מַעֲלָה בַּיִּחוּסִין וְאָסְרוּ כָּל הַסְּפֵקוֹת לָבֹא בַּקָּהָל. לְפִיכָךְ מַמְזֵר וַדַּאי מֻתָּר לִשָּׂא מַמְזֶרֶת וַדָּאִית, אֲבָל מַמְזֵר סָפֵק אוֹ שְׁתוּקִי אוֹ אֲסוּפִי – אָסוּר לִשָּׂא בַּת יִשְׂרָאֵל,
כא. עָשׂוּ מַעֲלָה בַּיִּחוּסִין. החמירו בהלכות הנוגעות לייחוס משפחתי (ראה לעיל יג,י, לקמן יח,יד). מַמְזֵר וַדַּאי מֻתָּר לִשָּׂא מַמְזֶרֶת וַדָּאִית. ששניהם אינם בכלל קהל ה'. אָסוּר לִשָּׂא בַּת יִשְׂרָאֵל. משום המעלה שעשו ביוחסין, להחשיבו כממזר.
כב. וְאָסוּר לִשָּׂא מַמְזֶרֶת. וַאֲפִלּוּ מַמְזֶרֶת מִסָּפֵק אֲסוּרָה לוֹ, שֶׁמָּא אֶחָד מֵהֶן אֵינוֹ מַמְזֵר וְהַשֵּׁנִי מַמְזֵר וַדַּאי. וּמַמְזֵר שֶׁל דִּבְרֵיהֶם – מֻתָּר לִשָּׂא מַמְזֶרֶת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם.
וְכֵן שְׁאָר הַסְּפֵקוֹת אֲסוּרִין לִשָּׂא זֶה מִזֶּה.
כב. וְאָסוּר לִשָּׂא מַמְזֶרֶת. ודאית, שכן מן התורה הוא כשר. וּמַמְזֵר שֶׁל דִּבְרֵיהֶם מֻתָּר וכו'. שאינם ספקות, אלא נחשבים ממזרים מתקנת חכמים (ראה לעיל ה"י).
אֲסוּרִין לִשָּׂא זֶה מִזֶּה. שמא אחד מהם ממזר והשני כשר.
כג. כֵּיצַד? שְׁתוּקִים וַאֲסוּפִים וּסְפֵק מַמְזֵרִים – אֲסוּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה; וְאִם נָשְׂאוּ – לֹא יְקַיְּמוּ, אֶלָּא יוֹצִיאוּ בְּגֵט, וְהַוָּלָד סָפֵק כַּאֲבוֹתָיו. וְאֵין לִסְפֵקוֹת אֵלּוּ תַּקָּנָה אֶלָּא שֶׁיִּשְּׂאוּ מִן הַגֵּרִים, וְהַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם.
כג. אֲסוּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה. להינשא זה לזה. וְאִם נָשְׂאוּ לֹא יְקַיְּמוּ אֶלָּא יוֹצִיאוּ. שאין זה ספק, אלא איסור מדברי חכמים. שֶׁיִּשְּׂאוּ מִן הַגֵּרִים. שמותרים גם בממזר וגם בישראל (ראה לעיל ה"ז, לקמן יט,יא).
כד. כֵּיצַד? שְׁתוּקִי אוֹ אֲסוּפִי שֶׁנָּשָׂא גִּיֹּרֶת אוֹ מְשֻׁחְרֶרֶת, אוֹ גֵּר וּמְשֻׁחְרָר שֶׁנָּשְׂאוּ שְׁתוּקִית אוֹ אֲסוּפִית – הַוָּלָד שְׁתוּקִי אוֹ אֲסוּפִי.
כד. הַוָּלָד שְׁתוּקִי אוֹ אֲסוּפִי. שפגמם גדול משל גר ועבד משוחרר שאינם אסורים בקהל.
כה. הָאֲסוּפִי שֶׁנִּמְצָא בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גּוֹיִם, בֵּין שֶׁהָיָה רֹב גּוֹיִם אוֹ רֹב יִשְׂרָאֵל – הֲרֵי זֶה סְפֵק גּוֹי לְעִנְיַן יִחוּסִין: קִדֵּשׁ אִשָּׁה – צְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק; מִי שֶׁהֲרָגוֹ – אֵינוֹ נֶהֱרָג עָלָיו.
כה. סְפֵק גּוֹי לְעִנְיַן יִחוּסִין. שהחמירו להחשיבו כספק גוי, אף אם רוב העיר ישראלים, משום המעלה שעשו בייחוס. צְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק. שמא הוא מישראל, וקידושיו חלים. מִי שֶׁהֲרָגוֹ אֵינוֹ נֶהֱרָג עָלָיו. שאין חייבים מיתה על הריגת גוי (הלכות רוצח ב,יא), ואסופי זה הוא ספק גוי.
כו. הִטְבִּילוּהוּ בֵּית דִּין לְשֵׁם גֵּרוּת אוֹ שֶׁטָּבַל מִשֶּׁהִגְדִּיל – הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר אֲסוּפִים הַנִּמְצָאִים בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל.
הָיָה רֹב הָעִיר גּוֹיִם – מֻתָּר לְהַאֲכִילוֹ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת. הָיָה רֻבָּן יִשְׂרָאֵל – מַחֲזִירִין לוֹ אֲבֵדָתוֹ, כְּיִשְׂרָאֵל. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה – מִצְוָה לְהַחֲיוֹתוֹ, כְּיִשְׂרָאֵל, וּמְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל בְּשַׁבָּת, וַהֲרֵי הוּא לְעִנְיַן נְזָקִים כְּכָל סְפֵק מָמוֹן: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
כו. הִטְבִּילוּהוּ בֵּית דִּין. בעודו קטן (לעיל יג,ז). כִּשְׁאָר אֲסוּפִים הַנִּמְצָאִים בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל. שהם ספק ממזרים (לעיל הי"ד).
מֻתָּר לְהַאֲכִילוֹ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת. אם לא התגייר, שהולכים אחר הרוב ומחזיקים אותו כגוי. מַחֲזִירִין לוֹ אֲבֵדָתוֹ. שמתייחסים אליו כאל ישראל. ואין מצווה להשיב לגויים אבדה (הלכות גזלה ואבדה יא,ג). מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה. מחצית מן העיר ישראל ומחציתם גויים. מִצְוָה לְהַחֲיוֹתוֹ. לדאוג לחייו ולפרנסו בצדקה. וּמְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל. מפנים מפולת אבנים שנפלה עליו (ראה הלכות שבת ב,כ-כא). לְעִנְיַן נְזָקִים. שיש תשלומי נזק שאין משלמים לגוי (הלכות נזקי ממון ח,ב). הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. שזהו ספק ממון, שהדין בו הוא שאין משלמים בלא הוכחה.
כז. יֵרָאֶה לִי, שֶׁכָּל מְדִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁפְחָה אוֹ גּוֹיָה הָרְאוּיָה לְוָלָד, הוֹאִיל וְהָאֲסוּפִי הַנִּמְצָא שָׁם סְפֵק גּוֹי אוֹ סְפֵק עֶבֶד, כְּשֶׁיִּשָּׂא הַגִּיֹּרֶת כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ – הֲרֵי זוֹ סְפֵק אֵשֶׁת אִישׁ, וְהַבָּא עָלֶיהָ פָּטוּר, שֶׁאֵין הוֹרְגִין מִסָּפֵק.
וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהַשְּׁתוּקִי שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהִיא עֶרְוָה עָלָיו – הֲרֵי הִיא סְפֵק אֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּעֲרָיוֹת.
כז. שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁפְחָה אוֹ גּוֹיָה הָרְאוּיָה לְוָלָד. שמצויה בה אישה אחת כזו, אשר מסוגלת ללדת, כך שאפשר שהאסופי הוא בנה. הוֹאִיל וְהָאֲסוּפִי הַנִּמְצָא שָׁם סְפֵק גּוֹי וכו'. ואף שזהו ספק קלוש. כְּשֶׁיִּשָּׂא הַגִּיֹּרֶת… הֲרֵי זוֹ סְפֵק אֵשֶׁת אִישׁ. אם קידש אסופי זה אישה בלא שהתגייר, אין הורגים אחר שבא עליה, משום שישנה אפשרות שהאסופי אינו מישראל וקידושיו אינם חלים. כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. לעיל הכ"ג.
שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהִיא עֶרְוָה עָלָיו. שקיימת אפשרות שהיא קרובת משפחתו, מצד אביו שאינו ידוע. שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּעֲרָיוֹת. ואין הורגים אחר שבא עליה, אף שגם זה הוא ספק קלוש ביותר.
כח. וְאֵי זוֹ הִיא הָאִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו? כָּל אִשָּׁה שֶׁהָיָה אָבִיהָ אוֹ אָחִיהָ קַיָּם כְּשֶׁנִּתְעַבְּרָה בּוֹ אִמּוֹ, וְכָל אִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה, שֶׁמָּא אֵשֶׁת אָבִיו הִיא אוֹ אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו.
כח. אָבִיהָ אוֹ אָחִיהָ קַיָּם כְּשֶׁנִּתְעַבְּרָה בּוֹ אִמּוֹ. שמא אביה או אחיה של האישה הוא אביו של אותו השתוקי, והיא אסורה לו משום אחותו או אחות אביו (לעיל ב,ג-ה). וְכָל אִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה. שמא בעלה המת או הגרוש היה אביו או אחי אביו של השתוקי, ואשתו אסורה לו כערווה (לעיל ב,א).
כט. וּמִנַּיִן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין הַשְּׁתוּקִי וְהָאֲסוּפִי אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו? שֶׁהֲרֵי הַכָּשֵׁר שֶׁנִּבְדְּקָה אִמּוֹ – אֵינוֹ אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו. וַהֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ" (ויקרא יט,כט), וְאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאִם יֵעָשֶׂה זֶה, נִמְצָא הָאָב נוֹשֵׂא בִּתּוֹ וְאָח נוֹשֵׂא אֲחוֹתוֹ; וְאִלּוּ הָיָה הַדִּין שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אָבִיו בְּוַדַּאי אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו – לֹא הָיִינוּ בָּאִים לַמִּדָּה הַזֹּאת לְעוֹלָם, וְלֹא הָיְתָה הָאָרֶץ מְלֵאָה זִמָּה.
הָא לָמַדְתָּ, שֶׁאֵין אוֹסְרִין עֲרָיוֹת וּמַחֲזִיקִין אוֹתָן בִּשְׁאֵר בָּשָׂר בְּסָפֵק, עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁזּוֹ עֶרְוָה עָלָיו. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – כָּל הַיְתוֹמִים שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלֹּא הִכִּירוּ אֲבוֹתֵיהֶן הָיוּ אֲסוּרִין לְהִנָּשֵׂא בְּכָל מָקוֹם, שֶׁמָּא יִפְגְּעוּ בְּעֶרְוָה.
כט. וּמִנַּיִן אֲנִי אוֹמֵר וכו'. למרות שאשת האסופי נידונת כספק אשת איש לעניין הריגה (לעיל הכ"ז), אין אוסרים עליו לכתחילה עריות של קרבת משפחה מחמת הספק. שֶׁהֲרֵי הַכָּשֵׁר שֶׁנִּבְדְּקָה אִמּוֹ וכו'. ראיה ראשונה לכך היא שבמקרה שאישה התעברה מזנות, ונבדקה ואמרה שנבעלה לכשר, הדין הוא שנאמנת ובנה כשר (לעיל הי"א) ורשאי לשאת כל ישראלית, ואינו צריך לשלול לחלוטין את האפשרות שהיא קרובתו. וַהֲרֵי נֶאֱמַר וכו'. זו ראיה נוספת לדבר. שֶׁאִם יֵעָשֶׂה זֶה. שאדם ייתן לאחרים לבוא על בתו בלא נישואין. נִמְצָא הָאָב נוֹשֵׂא בִּתּוֹ וְאָח נוֹשֵׂא אֲחוֹתוֹ. כתוצאה מכך יינשאו באיסור, משום שלא ידעו שהם קרובים (ראה הלכות נערה בתולה ב,יז). וְאִלּוּ הָיָה הַדִּין… לֹא הָיִינוּ בָּאִים לַמִּדָּה הַזֹּאת לְעוֹלָם. אם באמת עריות של שאר בשר נאסרות מחמת הספק, אותה הבעיה לא הייתה מתעוררת.
שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן. שאכן צריך לאסור להינשא עם כל מי שיש ספק שהיא קרובתו. כָּל הַיְתוֹמִים שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלֹּא הִכִּירוּ אֲבוֹתֵיהֶן וכו'. אפילו שהם כשרים גמורים ייאלצו לחשוש לכך, אם לא יודעים מי הוא אביהם. שֶׁמָּא יִפְגְּעוּ בְּעֶרְוָה. יינשאו למי שהיא ערווה עליהן.
ל. הַוָּלָד שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ, וּבָא אֶחָד וְאָמַר: 'בְּנִי הוּא, וַאֲנִי הִשְׁלַכְתִּיו' – נֶאֱמָן. וְכֵן אִמּוֹ נֶאֱמֶנֶת. נֶאֱסַף מִן הַשּׁוּק, וּבָאוּ אָבִיו וְאִמּוֹ אַחַר כֵּן וְאָמְרוּ: 'בְּנֵנוּ הוּא' – אֵין נֶאֱמָנִין, הוֹאִיל וְיָצָא עָלָיו שֵׁם אֲסוּפִי. וּבִשְׁנֵי רְעָבוֹן – נֶאֱמָנִין, שֶׁמִּפְּנֵי רָעָב הִשְׁלִיכוּהוּ, וְהֵן רוֹצִין שֶׁיָּזוּנוּ אוֹתוֹ אֲחֵרִים, וּלְפִיכָךְ שָׁתְקוּ עַד שֶׁנֶּאֱסַף.
ל. וּבָא אֶחָד וְאָמַר בְּנִי הוּא וַאֲנִי הִשְׁלַכְתִּיו נֶאֱמָן. ומוחזק כבנו, ולא כאסופי. הוֹאִיל וְיָצָא עָלָיו שֵׁם אֲסוּפִי. והוחזק בפסול. וּבִשְׁנֵי רְעָבוֹן. שנות רעב במדינה. שֶׁמִּפְּנֵי רָעָב הִשְׁלִיכוּהוּ וכו'. ומסתבר שההורים דוברים אמת.
לא. נִמְצָא הַוָּלָד מָהוּל, אוֹ שֶׁהֻחְתַּל, אוֹ שֶׁהֻמְלַח, אוֹ שֶׁהָיָה הַכֹּחַל בְּעֵינָיו אוֹ הַקְּמֵעִין בְּצַוָּארוֹ, אוֹ שֶׁנִּמְצָא תַּחַת אִילָן מְסֻבָּךְ שֶׁאֵין חַיָּה נִכְנֶסֶת לוֹ וְהָיָה סָמוּךְ לָעִיר, אוֹ שֶׁנִּמְצָא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַסָּמוּךְ לָעִיר אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי; מֵאַחַר שֶׁהֵן מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יָמוּת – בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר הוּא. אֲבָל אִם נִמְצָא מֻשְׁלָךְ בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ אוֹ רָחוֹק מִן הָעִיר, אֲפִלּוּ תַּחַת אִילָן אוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁנִּמְצָא תָּלוּי בָּאִילָן, מָקוֹם שֶׁחַיָּה מַגַּעַת לוֹ – הֲרֵי זֶה אֲסוּפִי.
לא. שֶׁהֻחְתַּל. נעטף בבגדים. שֶׁהֻמְלַח. שטיפלו בגופו. הַכֹּחַל. משחה לעיניים. הַקְּמֵעִין בְּצַוָּארוֹ. קמיעות לשמירה מפני מזיקים. שֶׁנִּמְצָא תַּחַת אִילָן מְסֻבָּךְ שֶׁאֵין חַיָּה נִכְנֶסֶת לוֹ. שהענפים חוסמים את החיות מלהיכנס לשם. מֵאַחַר שֶׁהֵן מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יָמוּת בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר הוּא. שאילו היה פסול, לא היו מניחים אותו במקום המשתמר. בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ. שהוא עלול להידרס שם. הֲרֵי זֶה אֲסוּפִי. שניכר שלא דאגו לשלומו, ומסתבר שהוא פסול.
לב. נֶאֱמֶנֶת חָיָה לוֹמַר: 'זֶה הַבֵּן – כֹּהֵן הוּא' אוֹ 'לֵוִי' אוֹ 'נָתִין' אוֹ 'מַמְזֵר', מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻחְזַק, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין יִחוּסוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהֻחְזְקָה בְּנֶאֱמָנוּת וְלֹא עִרְעֵר עָלֶיהָ אָדָם. אֲבָל אִם עִרְעֵר עָלֶיהָ אֲפִלּוּ אֶחָד וְאָמַר: 'בְּשֶׁקֶר מְעִידָה' – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, וַהֲרֵי הַבֵּן בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר, וְאֵין לוֹ יִחוּס.
לב. חָיָה. מיילדת. זֶה הַבֵּן כֹּהֵן הוּא. שאותו התינוק נולד לאשת כהן. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻחְזַק וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין יִחוּסוֹ. שאין מידע אחר, והיא הראשונה המוסרת דבר אודותיו. כָּשֵׁר וְאֵין לוֹ יִחוּס. כשר לבוא בקהל, אך אין לו ייחוס ברור.
לג. דָּבָר בָּרוּר שֶׁהַשְּׁתוּקִי אָסוּר לִשָּׂא שְׁתוּקִית וְהָאֲסוּפִי אָסוּר בַּאֲסוּפִית, מִפְּנֵי שֶׁהֵן סְפֵקוֹת. אֲבָל מַמְזֵרִין וַדָּאִין וּנְתִינִים – מֻתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה, וְהַוָּלָד מַמְזֵר. וּשְׁתוּקִי וַאֲסוּפִי מֻתָּר בִּנְתִינִים כִּשְׁאָר גֵּרִים, וְהַוָּלָד סְפֵק מַמְזֵר.
לג. מִפְּנֵי שֶׁהֵן סְפֵקוֹת. והספקות אסורים זה בזה (לעיל הכ"ב). מַמְזֵרִין וַדָּאִין וּנְתִינִים מֻתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה. שהנתינים הם גרים. וְהַוָּלָד מַמְזֵר… וְהַוָּלָד סְפֵק. שהולכים אחר הפגום (לעיל הל' ז, כד).

תקציר הפרק 

פרק טו הלכות איסורי ביאה

ממזר

סוגי הממזרים:

1⃣ודאי -שנולד מאיסורי עריות (חוץ מנדה).
2⃣ספק -פנויה שהעידה על עצמה, בן פרוצה, שתוקי (שידוע מי אמו, ואין ידוע מי אביו) אסופי (תינוק הנאסף בשוק ואיננו יודעים מי אימו ואביו)
3⃣דברי סופרים -אישה ששמעה שמת בעלה, ונישאת, ובעלה קיים, ובא בעלה עליה והיא תחת השני.

1⃣ודאי -מהתורה אסור לבוא בקהל, ומותר בממזרת ושפחה וגיורת.
2⃣ספק -מדרבנן אסור בכל בת ישראל, ומותר בגיורת.
3⃣ מדברי סופרים-מותר לישא ממזרת מדברי סופרים (כמוהו).

נמצא הילד מהול, או שהוא לבוש ומסודר וניכר שדאגו לשלומו, או שנמצא במקום המשתמר, או במקום שרבים מצויים שם, כדי שיראוהו ויאספוהו לביתם – אינו אסופי. כיוון שהיו חוששים לשלומו מוכח הדבר שמפני רעב או מצוקה ננטש

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות איסורי ביאה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם ניתן לטהר ממזר ודאי?

2.ספק ממזר חמור מממזר ודאי?

3.תינוק שהועבר לבית היתומים האם דינו כאסופי?

תשובות
1-לא 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן