א. נִגְעֵי בָּתִּים – יֵשׁ בָּהֶן הֶסְגֵּר שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן תִּשְׁעָה עָשָׂר יוֹם, שֶׁיּוֹם שְׁבִיעִי עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן, וְיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁאִם צָרַךְ לִשְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת – רוֹאֵהוּ בַּשְּׁבִיעִי וּבְיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּבְיוֹם תִּשְׁעָה עָשָׂר. וְהֶסְגֵּר בָּתִּים שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת אֵינוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, וְכֵן רֹב דִּין נִגְעֵי בָּתִּים דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן.
א. שֶׁיּוֹם שְׁבִיעִי עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן וכו'. כמבואר לעיל ט,ט. דִּבְרֵי קַבָּלָה. מסורת חכמים.
ב. וְכָל הַדִּינִין הַמְפֹרָשִׁין בָּהֶן בַּתּוֹרָה וּבְדִבְרֵי קַבָּלָה, כָּךְ הֵם:
כְּשֶׁיָּבֹא הַכֹּהֵן וְיִרְאֶה הַנֶּגַע שׁוֹקֵעַ יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ – יַסְגִּיר שִׁבְעַת יָמִים. וַאֲפִלּוּ מְצָאוֹ כֻּלּוֹ בַּתְּחִלָּה יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם – יַסְגִּיר.
וּבַשְּׁבִיעִי רוֹאֵהוּ: אִם כָּהָה הַנֶּגַע, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָלַךְ – קוֹלֵף מְקוֹם הַנֶּגַע בִּלְבַד, וְהַבַּיִת טָהוֹר; מְצָאוֹ שֶׁעָמַד בְּעֵינָיו וְלֹא פָּשָׂה – מַסְגִּיר שָׁבוּעַ שֵׁנִי.
וּבְיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר רוֹאֵהוּ: אִם כָּהָה הַנֶּגַע אוֹ הָלַךְ לוֹ הַנֶּגַע – קוֹלֵף מְקוֹם הַנֶּגַע, וּמְטַהֵר אֶת הַבַּיִת בַּצִּפֳּרִים; וְאִם מָצָא הַנֶּגַע שֶׁפָּשָׂה בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי אוֹ שֶׁעָמַד בְּעֵינָיו – חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֶן הַנֶּגַע, וּמַקְצֶה אֶת הֶעָפָר אֶל מִחוּץ לָעִיר, וְטָח אֶת כָּל הַבַּיִת, וּמַסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי.
וּבְיוֹם תִּשְׁעָה עָשָׂר רוֹאֵהוּ: אִם חָזַר בּוֹ נֶגַע כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין – הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן אַחֲרֵי הִטּוֹחַ, וְנוֹתֵץ אֶת כָּל הַבַּיִת; וְאִם לֹא חָזַר בּוֹ נֶגַע – מְטַהֲרוֹ בַּצִּפֳּרִים. וְכָל זְמַן שֶׁיַּחֲזֹר בּוֹ הַנֶּגַע קֹדֶם שֶׁיְּטַהֲרוֹ בַּצִּפֳּרִים – הֲרֵי זֶה יִנָּתֵץ. וְאִם נִרְאָה בּוֹ נֶגַע אַחַר שֶׁטִּהֲרוֹ בַּצִּפֳּרִים – יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה.
וְכֵן אִם פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן – חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֶן הַנֶּגַע, וְקוֹצֶה הֶעָפָר חוּץ לָעִיר, וְטָח כָּל הַבַּיִת, וּמַסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ שֵׁנִי, וְרוֹאֵהוּ: אִם מָצָא בּוֹ נֶגַע כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין – הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן אַחֲרֵי הִטּוֹחַ, וְנוֹתֵץ אֶת כָּל הַבַּיִת; וְאִם לֹא חָזַר בּוֹ נֶגַע – מְטַהֲרוֹ בַּצִּפֳּרִים. וְכָל זְמַן שֶׁיֵּרָאֶה בּוֹ נֶגַע קֹדֶם טָהֳרָה בַּצִּפֳּרִים – יִנָּתֵץ; וְאִם נִרְאָה בּוֹ אַחַר שֶׁטִּהֲרוֹ בַּצִּפֳּרִים – יֵרָאֶה כַּתְּחִלָּה.
כְּשֶׁיָּבֹא הַכֹּהֵן וְיִרְאֶה הַנֶּגַע שׁוֹקֵעַ יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ – יַסְגִּיר שִׁבְעַת יָמִים. וַאֲפִלּוּ מְצָאוֹ כֻּלּוֹ בַּתְּחִלָּה יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם – יַסְגִּיר.
וּבַשְּׁבִיעִי רוֹאֵהוּ: אִם כָּהָה הַנֶּגַע, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָלַךְ – קוֹלֵף מְקוֹם הַנֶּגַע בִּלְבַד, וְהַבַּיִת טָהוֹר; מְצָאוֹ שֶׁעָמַד בְּעֵינָיו וְלֹא פָּשָׂה – מַסְגִּיר שָׁבוּעַ שֵׁנִי.
וּבְיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר רוֹאֵהוּ: אִם כָּהָה הַנֶּגַע אוֹ הָלַךְ לוֹ הַנֶּגַע – קוֹלֵף מְקוֹם הַנֶּגַע, וּמְטַהֵר אֶת הַבַּיִת בַּצִּפֳּרִים; וְאִם מָצָא הַנֶּגַע שֶׁפָּשָׂה בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי אוֹ שֶׁעָמַד בְּעֵינָיו – חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֶן הַנֶּגַע, וּמַקְצֶה אֶת הֶעָפָר אֶל מִחוּץ לָעִיר, וְטָח אֶת כָּל הַבַּיִת, וּמַסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי.
וּבְיוֹם תִּשְׁעָה עָשָׂר רוֹאֵהוּ: אִם חָזַר בּוֹ נֶגַע כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין – הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן אַחֲרֵי הִטּוֹחַ, וְנוֹתֵץ אֶת כָּל הַבַּיִת; וְאִם לֹא חָזַר בּוֹ נֶגַע – מְטַהֲרוֹ בַּצִּפֳּרִים. וְכָל זְמַן שֶׁיַּחֲזֹר בּוֹ הַנֶּגַע קֹדֶם שֶׁיְּטַהֲרוֹ בַּצִּפֳּרִים – הֲרֵי זֶה יִנָּתֵץ. וְאִם נִרְאָה בּוֹ נֶגַע אַחַר שֶׁטִּהֲרוֹ בַּצִּפֳּרִים – יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה.
וְכֵן אִם פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן – חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֶן הַנֶּגַע, וְקוֹצֶה הֶעָפָר חוּץ לָעִיר, וְטָח כָּל הַבַּיִת, וּמַסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ שֵׁנִי, וְרוֹאֵהוּ: אִם מָצָא בּוֹ נֶגַע כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין – הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן אַחֲרֵי הִטּוֹחַ, וְנוֹתֵץ אֶת כָּל הַבַּיִת; וְאִם לֹא חָזַר בּוֹ נֶגַע – מְטַהֲרוֹ בַּצִּפֳּרִים. וְכָל זְמַן שֶׁיֵּרָאֶה בּוֹ נֶגַע קֹדֶם טָהֳרָה בַּצִּפֳּרִים – יִנָּתֵץ; וְאִם נִרְאָה בּוֹ אַחַר שֶׁטִּהֲרוֹ בַּצִּפֳּרִים – יֵרָאֶה כַּתְּחִלָּה.
ב. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל יד,ב-ג. מְצָאוֹ כֻּלּוֹ בַּתְּחִלָּה יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם. שכל הבית ירקרק או אדמדם.
וּמְטַהֵר אֶת הַבַּיִת בַּצִּפֳּרִים. כדלקמן ה"ח. אבל הכהה בסוף שבוע ראשון אינו טעון ציפורים לטהרתו. וּמַקְצֶה אֶת הֶעָפָר אֶל מִחוּץ לָעִיר. את הטיח שהוציא ממקום הנגע, מפריש ומוציא אל מחוץ לעיר.
אִם חָזַר בּוֹ נֶגַע כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן אַחֲרֵי הִטּוֹחַ. שעצם חזרת הנגע לבית אחרי שטחו אותו נחשבת כפשיון אף על פי שהנגע חזר בגודלו המקורי ולא גדל יותר.
ג. כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֶן הַנֶּגַע – אֵינוֹ חוֹלֵץ פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי אֲבָנִים, וְאֵינוֹ נוֹטֵל אֲבָנִים מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת" (ויקרא יד,מב), וְלֹא עָפָר מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָפָר אַחֵר יִקַּח" (שם), וְאֵינוֹ טָח בְּסִיד אֶלָּא בְּעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת" (שם).
אֵינוֹ מֵבִיא אֶבֶן אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם שֶׁחָלַץ, וְלֹא שְׁתֵּי אֲבָנִים תַּחַת אֶבֶן אַחַת חֲלוּצָה, אֶלָּא מֵבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם. וְיֵשׁ לוֹ לְהָבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שָׁלֹשׁ.
אֵינוֹ מֵבִיא אֶבֶן אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם שֶׁחָלַץ, וְלֹא שְׁתֵּי אֲבָנִים תַּחַת אֶבֶן אַחַת חֲלוּצָה, אֶלָּא מֵבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם. וְיֵשׁ לוֹ לְהָבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שָׁלֹשׁ.
ג. אֵינוֹ חוֹלֵץ פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי אֲבָנִים. שהרי אין הנגע מטמא אלא כשהוא נראה לפחות על שתי אבנים (לעיל יד,ז). וְאֵינוֹ נוֹטֵל אֲבָנִים מִצַּד זֶה. של הבית.
וְלֹא שְׁתֵּי אֲבָנִים תַּחַת אֶבֶן אַחַת חֲלוּצָה. שאין להביא שתי אבנים חדשות לפני שחולצים את שתי האבנים המנוגעות (תפא"י נגעים יב בועז אות ז, משנ"א נגעים יב,ו). וְיֵשׁ לוֹ לְהָבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שָׁלֹשׁ. שהעיקר שלא יפחות משתי אבנים בהבאה ובחליצה.
וְלֹא שְׁתֵּי אֲבָנִים תַּחַת אֶבֶן אַחַת חֲלוּצָה. שאין להביא שתי אבנים חדשות לפני שחולצים את שתי האבנים המנוגעות (תפא"י נגעים יב בועז אות ז, משנ"א נגעים יב,ו). וְיֵשׁ לוֹ לְהָבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שָׁלֹשׁ. שהעיקר שלא יפחות משתי אבנים בהבאה ובחליצה.
ד. הָיָה הַכֹּתֶל בֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ – שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין, וּשְׁנֵיהֶן קוֹצִין אֶת הֶעָפָר, וּשְׁנֵיהֶן מְבִיאִין אֲבָנִים אֲחֵרוֹת, אֲבָל בַּעַל הַבַּיִת לְבַדּוֹ מֵבִיא אֶת הֶעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת" (ויקרא יד,מב) – אֵין חֲבֵרוֹ מְטַפֵּל עִמּוֹ בַּטִּיחָה.
ד. הָיָה הַכֹּתֶל בֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין וכו'. שגם השכן הגר מצדו השני של הקיר המנוגע צריך לסייע בחליצת האבנים, קילוף העפר והבאת האבנים החדשות. יִקַּח וְטָח. לשון יחיד, מכאן שרק בעל הבית עושה זאת.
ה. אֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית: בִּזְמַן שֶׁהוּא חוֹלֵץ – חוֹלֵץ אֶת כֻּלָּהּ; וּבִזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵץ – נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְיֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם תִּהְיֶה זוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ כְּמוֹ יָד לָאֶבֶן שֶׁלּוֹ.
ה. אֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית. אבן גדולה הנמצאת בזווית הכותל שבינו לבין חברו ונראית בשני הצדדים. וְיֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם תִּהְיֶה זוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ כְּמוֹ יָד לָאֶבֶן שֶׁלּוֹ. 'יד' הוא דבר המחובר לאוכל (כגון עוקץ הפרי המשמש לאחיזה בו) והנוגע בו כנוגע באוכל עצמו לעניין קבלת טומאה (ראה הלכות טומאת אוכלין ה,א-ב). הספק כאן הוא אם החלק מן האבן הנמצא בבית השכן ייעשה כעין 'יד' לחלק השני המנוגע וכך יביא את הטומאה גם לבית של השכן.
ו. בַּיִת שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע, וְהָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו – נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לָעֲלִיָּה. נִרְאָה בָּעֲלִיָּה – נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לַבַּיִת. לֹא הָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו – אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ כֻּלָּם נִתָּצִים עִמּוֹ, וּמַצִּיל אֶת הַמַּלְבְּנִים וְאֶת סְרִיגֵי הַחַלּוֹנוֹת.
ו. נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לָעֲלִיָּה. שאין נותצים את תקרת הבית אלא משאירים אותה (על ידי תמיכה בעמודים וכדומה) לשימוש העלייה. הַמַּלְבְּנִים. מסגרות עץ הנמצאות על הגג ומשמשות כמעקה (פה"מ נגעים יג,ג, זבים ד,ב), ויש מפרשים שהכוונה היא למסגרות של החלונות והדלתות (ר"ש שם). סְרִיגֵי הַחַלּוֹנוֹת. סורגים.
ז. הַלּוֹקֵחַ אֲבָנִים מִבַּיִת מֻסְגָּר וּבָנָה אוֹתָן בְּבַיִת טָהוֹר: חָזַר הַנֶּגַע לַמֻּסְגָּר – חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים שֶׁבַּטָּהוֹר; נִרְאָה נֶגַע עַל הָאֲבָנִים שֶׁבָּנָה – הַמֻּסְגָּר יִנָּתֵץ, וְהַבַּיִת הַשֵּׁנִי מַסְגִּירִין אוֹתוֹ בְּנֶגַע זֶה כְּדִין כָּל בַּיִת שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע בַּתְּחִלָּה.
ז. הַלּוֹקֵחַ אֲבָנִים מִבַּיִת מֻסְגָּר. לא מדובר כאן באבנים המנוגעות אלא באבנים אחרות. חָזַר הַנֶּגַע לַמֻּסְגָּר חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים שֶׁבַּטָּהוֹר. שכעת הן טעונות נתיצה בעקבות חזרת הנגע לבית שממנו נלקחו.
ח. כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַבַּיִת הַמְנֻגָּע? אַחַר הַחֲלִיצָה וְהַטִּיחָה מֵבִיא מַיִם חַיִּים בִּכְלִי חֶרֶשׂ, וּשְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תּוֹלַעַת, כְּטָהֳרַת הָאָדָם שֶׁבֵּאַרְנוּ לְכָל דָּבָר, אֶלָּא שֶׁבָּאָדָם מַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ שֶׁל מְצֹרָע, וּבַבַּיִת מַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים עַל הַמַּשְׁקוֹף שֶׁל בַּיִת מִבַּחוּץ. וּשְׁאָר כָּל מַעֲשֵׂיהֶן שָׁוִין.
ח. אַחַר הַחֲלִיצָה וְהַטִּיחָה. או לאחר קילוף הנגע בלבד במקרה שהנגע כהה או הלך לו בשבוע השני (לעיל ה"ב). כְּטָהֳרַת הָאָדָם שֶׁבֵּאַרְנוּ לְכָל דָּבָר. לעיל יא,א.