א. דָּבָר אָסוּר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּדָבָר מֻתָּר: מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – בְּנוֹתֵן טַעַם; וּמִין בְּמִינוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל טַעְמוֹ – יִבְטַל בְּרֹב.
א. מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. תערובת של שני מינים שונים (להרחבת ההגדרה מה נחשב מין במינו ראה לקמן טז,יד-טו). בְּנוֹתֵן טַעַם. אם הדבר האסור אינו נותן טעם בדבר המותר, התערובת מותרת. שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל טַעְמוֹ. אי אפשר לזהות את טעם האיסור. יִבְטַל בְּרֹב. ואם רוב התערובת של היתר, התערובת כולה מותרת.
ב. כֵּיצַד? חֵלֶב הַכְּלָיוֹת שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ הַגְּרִיסִין וְנִמּוֹחַ הַכֹּל – טוֹעֲמִין אֶת הַגְּרִיסִין: אִם לֹא נִמְצָא בָּהֶן טַעַם חֵלֶב – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין; וְאִם נִמְצָא בָּהֶן טַעַם חֵלֶב, וְהָיָה בָּהֶן מַמָּשׁוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין מִן הַתּוֹרָה; נִמְצָא בָּהֶן טַעְמוֹ וְלֹא הָיָה בָּהֶן מַמָּשׁוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
ב. חֵלֶב הַכְּלָיוֹת. שכבת שומן המקיפה את הכליות ואסורה באכילה (לעיל ז,ה). מַמָּשׁוֹ. ממשות מהחלב, כמבואר בהלכה הבאה.
ג. כֵּיצַד הוּא מַמָּשׁוֹ? כְּגוֹן שֶׁהָיָה מִן הַחֵלֶב כַּזַּיִת בְּכָל שָׁלֹשׁ בֵּיצִים מִן הַתַּעֲרֹבֶת: אִם אָכַל מִן הַגְּרִיסִין הָאֵלּוּ כְּשָׁלֹשׁ בֵּיצִים, הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶן כַּזַּיִת מִן הַחֵלֶב – לוֹקֶה, שֶׁהֲרֵי טָעַם טַעַם הָאִסּוּר וּמַמָּשׁוֹ; אֲבָל פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ בֵּיצִים – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן אִם לֹא הָיָה בַּתַּעֲרֹבֶת כַּזַּיִת בְּכָל שָׁלֹשׁ בֵּיצִים, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן טַעַם חֵלֶב וְאָכַל כָּל הַקְּדֵרָה – אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת.
ג. כַּזַּיִת בְּכָל שָׁלֹשׁ בֵּיצִים. שכמות החלב בתערובת היא ביחס של כזית חלב לכל שלוש ביצים של התערובת (וזהו גם שיעור הזמן שבו מצטרף האיסור להתחייב על אכילתו לעיל יד,ח; וראה הלכות חמץ ומצה א,ו). מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם. מלקות מדברי חכמים.
ד. נָפַל חֵלֶב כְּלָיוֹת לְחֵלֶב הָאַלְיָה וְנִמּוֹחַ הַכֹּל: אִם הָיָה חֵלֶב הָאַלְיָה כִּשְׁנַיִם בְּחֵלֶב הַכְּלָיוֹת – הֲרֵי הַכֹּל מֻתָּר מִן הַתּוֹרָה; וַאֲפִלּוּ חֲתִיכַת נְבֵלָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת שֶׁל שְׁחוּטָה – הַכֹּל מֻתָּר מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים – הַכֹּל אָסוּר עַד שֶׁיֹּאבַד דָּבָר הָאָסוּר מֵעֹצֶם מִעוּטוֹ, וְלֹא יִהְיֶה דָּבָר חָשׁוּב שֶׁעֵינוֹ עוֹמֶדֶת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
ד. לְחֵלֶב הָאַלְיָה. וחלב האליה מותר באכילה (לעיל ז,ה). נָפַל חֵלֶב כְּלָיוֹת לְחֵלֶב הָאַלְיָה. וזוהי תערובת של מין במינו שבטלה ברוב (לעיל ה"א). כִּשְׁנַיִם. פי שנים, ולאו דווקא כפול אלא די ברוב (מער"ק). מֵעֹצֶם מִעוּטוֹ. מחמת כמותו המזערית. שֶׁעֵינוֹ עוֹמֶדֶת. ניכר במראהו ואפשר להבחין בו. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן פרק טז.
ה. וּבְכַמָּה יִתְעָרֵב דָּבָר הָאָסוּר וְיֹאבַד מֵעֹצֶם מִעוּטוֹ? בְּשִׁעוּר שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים: יֵשׁ דָּבָר שֶׁשִּׁעוּרוֹ בְּשִׁשִּׁים, וְיֵשׁ שֶׁשִּׁעוּרוֹ בְּמֵאָה, וְיֵשׁ שֶׁשִּׁעוּרוֹ בְּמָאתַיִם.
ה. בְּשִׁעוּר שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים וכו'. ויתבאר לקמן הי"ג ואילך.
ו. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁכָּל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין אִסּוּרֵי מַלְקוּת בֵּין אִסּוּרֵי כָּרֵת בֵּין אִסּוּרֵי הֲנָיָה, שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּמַאֲכָל הַמֻּתָּר: מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – בְּנוֹתֵן טַעַם; מִין בְּמִינוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל הַטַּעַם – שִׁעוּרוֹ בְּשִׁשִּׁים אוֹ בְּמֵאָה אוֹ בְּמָאתַיִם, חוּץ מִיֵּין נֶסֶךְ, מִפְּנֵי חֹמֶר עֲבוֹדָה זָרָה, וְחוּץ מִטֶּבֶל, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְתַקְּנוֹ; וּמִפְּנֵי זֶה אוֹסְרִין בְּמִינָן בְּכָל שֶׁהֵן, וְשֶׁלֹּא בְּמִינָן בְּנוֹתֵן טַעַם, כִּשְׁאָר כָּל הָאִסּוּרִין.
ו. מִיֵּין נֶסֶךְ. יין שנתנסך לעבודה זרה (ראה הגדרתו לעיל יא,א). מִטֶּבֶל. תבואה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות. שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְתַקְּנוֹ. אפשר להפריש ממנו תרומות ומעשרות גם לאחר שהתערב.
ז. כֵּיצַד? טִפַּת יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עָלֶיהָ כַּמָּה חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן – הַכֹּל אָסוּר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכֵן כּוֹס שֶׁל יֵין טֶבֶל שֶׁנִּתְעָרֵב בֶּחָבִית – הַכֹּל טֶבֶל, עַד שֶׁיַּפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת הָרְאוּיִין לַתַּעֲרֹבֶת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ.
ז. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן טז,כח. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. הלכות מעשר ח,ב.
ח. פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, אַף עַל פִּי שֶׁאִם נִתְעָרְבוּ בְּמִינָן בְּכָל שֶׁהוּא וְשֶׁלֹּא בְּמִינָן בְּנוֹתֵן טַעַם – אֵינָן בִּכְלַל אִסּוּרֵי תּוֹרָה, שֶׁאֵין אוֹתָהּ הַתַּעֲרֹבֶת אֲסוּרָה, אֶלָּא חַיָּב לֶאֱכֹל כָּל הַתַּעֲרֹבֶת בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ.
ח. פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. פירות שגדלו בשנת השמיטה, וחלה עליהם קדושה וצריך לאכלם בהגבלות מסוימות. אַף עַל פִּי שֶׁאִם נִתְעָרְבוּ בְּמִינָן בְּכָל שֶׁהוּא וכו'. שיעור ביטולם של פירות שביעית בתערובת שונה מכללי הביטול שנאמרו כאן, שהם אוסרים במינם בכל שהוא ולא בשישים (הלכות שמיטה ז,כב). אֵינָן בִּכְלַל אִסּוּרֵי תּוֹרָה שֶׁאֵין אוֹתָהּ הַתַּעֲרֹבֶת אֲסוּרָה וכו'. השינוי נובע מכך שלא מדובר באיסור אכילה, אלא על חיוב לאכלה בקדושה. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. הלכות שמיטה ה,א.
ט. חָמֵץ בְּפֶסַח, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵאִסּוּרֵי תּוֹרָה – אֵינוֹ בִּכְלָלוֹת אֵלּוּ, לְפִי שֶׁאֵין הַתַּעֲרֹבֶת אֲסוּרָה לְעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי לְאַחַר הַפֶּסַח תִּהְיֶה כָּל הַתַּעֲרֹבֶת מֻתֶּרֶת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ; לְפִיכָךְ אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא, בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ.
ט. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות חמץ ומצה א,ה.
י. וְהוּא הַדִּין לִתְבוּאָה חֲדָשָׁה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּישָׁנָה מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר – אוֹסֶרֶת בְּכָל שֶׁהוּא, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהּ מַתִּירִין, שֶׁלְּאַחַר הָעֹמֶר יֻתַּר הַכֹּל.
וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, וַאֲפִלּוּ הָיָה אִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵיהֶם, כְּגוֹן אִסּוּר מֻקְצֶה וְנוֹלָד בְּיוֹם טוֹב – לֹא נָתְנוּ בּוֹ חֲכָמִים שִׁעוּר, אֶלָּא אֲפִלּוּ אֶחָד בְּכַמָּה אֲלָפִים אֵינוֹ בָּטֵל, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיֻּתַּר בָּהּ, כְּגוֹן הֶקְדֵּשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, וַאֲפִלּוּ הָיָה אִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵיהֶם, כְּגוֹן אִסּוּר מֻקְצֶה וְנוֹלָד בְּיוֹם טוֹב – לֹא נָתְנוּ בּוֹ חֲכָמִים שִׁעוּר, אֶלָּא אֲפִלּוּ אֶחָד בְּכַמָּה אֲלָפִים אֵינוֹ בָּטֵל, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיֻּתַּר בָּהּ, כְּגוֹן הֶקְדֵּשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
י. לִתְבוּאָה חֲדָשָׁה. תבואה של שנה זו, ואסורה באכילה קודם הקרבת קרבן העומר (לפירוט הדין ראה לעיל י,ב-ה). בִּישָׁנָה. תבואה משנה שעברה. יֵשׁ לָהּ מַתִּירִין. יש דרך שבה יהיה היתר לתבואה החדשה.
מֻקְצֶה. מאכלים שלא היו מיועדים לאכילה מערב יום טוב, ואסור לאכלם ביום טוב (הלכות יום טוב א,יז-יח). וְנוֹלָד. כגון ביצה שנולדה ביום טוב ואסורה באכילה ביום טוב (ראה שם א,יט-כ). שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לו דֶּרֶךְ שֶׁיֻּתַּר בָּהּ. שמוקצה ונולד מותרים באכילה לאחר יום טוב. כְּגוֹן הֶקְדֵּשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הקדש מותר לאחר פדיון (הלכות ערכין וחרמין ז,א), ולמעשר שני שנתערב בירושלים יש היתר על ידי אכילת התערובת בירושלים, ואם נתערב מחוץ לירושלים, אפשר לפדותו או להביאו לירושלים ולאכלו שם (הלכות מעשר שני ו,יד). וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. לדוגמאות נוספות ראה הלכות יום טוב א,כ, הלכות נדרים ה,יב, הלכות ביכורים ד,טו.
מֻקְצֶה. מאכלים שלא היו מיועדים לאכילה מערב יום טוב, ואסור לאכלם ביום טוב (הלכות יום טוב א,יז-יח). וְנוֹלָד. כגון ביצה שנולדה ביום טוב ואסורה באכילה ביום טוב (ראה שם א,יט-כ). שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לו דֶּרֶךְ שֶׁיֻּתַּר בָּהּ. שמוקצה ונולד מותרים באכילה לאחר יום טוב. כְּגוֹן הֶקְדֵּשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הקדש מותר לאחר פדיון (הלכות ערכין וחרמין ז,א), ולמעשר שני שנתערב בירושלים יש היתר על ידי אכילת התערובת בירושלים, ואם נתערב מחוץ לירושלים, אפשר לפדותו או להביאו לירושלים ולאכלו שם (הלכות מעשר שני ו,יד). וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. לדוגמאות נוספות ראה הלכות יום טוב א,כ, הלכות נדרים ה,יב, הלכות ביכורים ד,טו.
יא. אֲבָל הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם וְחֵלֶב וְדָם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְכֵן תְּרוּמוֹת – נָתְנוּ חֲכָמִים בָּהֶן שִׁעוּר, שֶׁאֵין בָּהֶן דֶּרֶךְ הֶתֵּר לְכָל אָדָם.
יא. הָעָרְלָה. פירות האילן בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו (לעיל י,ט). וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם. תבואה או ירקות שגדלו עם הגפן (לעיל י,ו). ׁשֶאֵין בָּהֶן דֶּרֶךְ הֶתֵּר לְכָל אָדָם. תרומה מותרת לכהן אך לא לאדם זר, ולכן אינה מוגדרת כדבר שיש לו מתירים.
יב. יֵרָאֶה לִי שֶׁאֲפִלּוּ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, אִם נִתְעָרֵב בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ וְלֹא נָתַן טַעַם – מֻתָּר; לֹא יִהְיֶה זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין חָמוּר מִטֶּבֶל, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְתַקְּנוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאַל תִּתְמַהּ עַל חָמֵץ בְּפֶסַח, שֶׁהַתּוֹרָה אָסְרָה כָּל מַחְמֶצֶת, לְפִיכָךְ הֶחֱמִירוּ בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יב. בְּנוֹתֵן טַעַם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ו. וְאַל תִּתְמַהּ עַל חָמֵץ בְּפֶסַח. שאף אם נתערב בשאינו מינו, תערובתו אסורה בכל שהוא. שֶׁהַתּוֹרָה אָסְרָה כָּל מַחְמֶצֶת. ופירשו חכמים שמחמצת היא תערובת חמץ (ראה הלכות חמץ ומצה א,ו), ולמדו מפסוק זה שיש איסור בכל שאר תערובות איסור. ומשום שאיסור התערובת בשאר איסורים נלמד מחמץ, החמירו בתערובתו יותר מבתערובת שאר איסורים. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ט.
יג. וְאֵלּוּ הֵן הַשִּׁעוּרִין שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים: הַתְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְהַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים – עוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה, וְצָרִיךְ לְהָרִים, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. וְכֵן פְּרוּסָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים לְתוֹךְ פְּרוּסוֹת שֶׁל חֻלִּין – עוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה.
כֵּיצַד? סְאָה קֶמַח מֵאֶחָד מֵאֵלּוּ אוֹ סְאָה מִכֻּלָּן, שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאָה קֶמַח שֶׁל חֻלִּין וְנִתְעָרֵב הַכֹּל – מֵרִים מִן הַכֹּל סְאָה אַחַת כְּנֶגֶד סְאָה שֶׁנָּפְלָה, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר לְכָל אָדָם. נָפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה – נַעֲשָׂה הַכֹּל מְדֻמָּע.
כֵּיצַד? סְאָה קֶמַח מֵאֶחָד מֵאֵלּוּ אוֹ סְאָה מִכֻּלָּן, שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאָה קֶמַח שֶׁל חֻלִּין וְנִתְעָרֵב הַכֹּל – מֵרִים מִן הַכֹּל סְאָה אַחַת כְּנֶגֶד סְאָה שֶׁנָּפְלָה, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר לְכָל אָדָם. נָפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה – נַעֲשָׂה הַכֹּל מְדֻמָּע.
יג. הַשִּׁעוּרִין שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים. לכך שדבר בטל בעוצם מיעוטו (ראה לעיל הל' ד-ה). הַתְּרוּמָה… וְהַבִּכּוּרִים. שהתערבו בתבואת חולין. עוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה. בטלים בתערובת ביחס זה (ראה גם הלכות תרומות יג,א, טו,כא). וְצָרִיךְ לְהָרִים. להפריש מתוך התערובת את שיעור מתנות הכהונה השייכות לכהנים (ראה לקמן הט"ו). וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. על אף שמדובר בסוגי איסור שונים, כגון תערובת תרומה וחלה שנפלה לחולין, הם מצטרפים יחד לאסור את התערובת. לֶחֶם הַפָּנִים. לחם המונח על השולחן בבית המקדש (הלכות תמידין ומוספין ה,א). ודווקא לחם הפנים שנטמא מתבטל במאה, אבל לחם הפנים טהור שהתערב בחולין, אינו מתבטל במאה (ראה הלכות פסולי המוקדשין ו,כג-כד).
סְאָה אַחַת כְּנֶגֶד סְאָה שֶׁנָּפְלָה. שהרי בתערובת ישנה בוודאות סאה אחת ממתנות כהונה השייכת לכהנים (ראה לקמן הט"ו). מְדֻמָּע. תערובת של חולין ותרומה (לפירוט דינו ראה הלכות תרומות פרקים יג-טו).
סְאָה אַחַת כְּנֶגֶד סְאָה שֶׁנָּפְלָה. שהרי בתערובת ישנה בוודאות סאה אחת ממתנות כהונה השייכת לכהנים (ראה לקמן הט"ו). מְדֻמָּע. תערובת של חולין ותרומה (לפירוט דינו ראה הלכות תרומות פרקים יג-טו).
יד. הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם – עוֹלִין בְּאֶחָד וּמָאתַיִם, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהָרִים. כֵּיצַד? רְבִיעִית שֶׁל יֵין עָרְלָה אוֹ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, אוֹ שֶׁהָיְתָה הָרְבִיעִית מִצְטָרֶפֶת מִשְּׁנֵיהֶן, שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מָאתַיִם רְבִיעִיּוֹת שֶׁל יַיִן – הַכֹּל מֻתָּר, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהָרִים כְּלוּם. נָפְלָה לְפָחוֹת מִמָּאתַיִם – הַכֹּל אָסוּר בַּהֲנָיָה.
יד. הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם. והם אסורים בהנאה (לעיל י,ט). וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהָרִים. את חלק האיסור הנמצא בתערובת.
טו. וְלָמָּה צָרִיךְ לְהָרִים הַתְּרוּמָה וְלֹא יָרִים עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם? שֶׁהַתְּרוּמָה – מָמוֹן כֹּהֲנִים. לְפִיכָךְ כָּל תְּרוּמָה שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים מַקְפִּידִין עָלֶיהָ, כְּגוֹן תְּרוּמַת הַכְּלִיסִין וְהַחֲרוּבִין וּשְׂעוֹרִים שֶׁבֶּאֱדוֹם – אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָרִים.
טו. מָמוֹן כֹּהֲנִים. ואסור לגזול את השייך להם. שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים מַקְפִּידִין עָלֶיהָ. להפסיד תרומות פעוטות ערך כאלו, שערכן נמוך מאוד (ראה גם הלכות תרומות יג,א; לדוגמה נוספת ראה שם ג,ג). הַכְּלִיסִין. תאנים גרועות.
טז. וְלָמָּה כָּפְלוּ שִׁעוּר עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם? מִפְּנֵי שֶׁהֵן אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. וְלָמָּה סָמְכוּ עַל שִׁעוּר מֵאָה בַּתְּרוּמוֹת? שֶׁהֲרֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר – אֶחָד מִמֵּאָה, וּמְקַדֶּשֶׁת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ" (במדבר יח,כט). אָמְרוּ חֲכָמִים: דָּבָר שֶׁאַתָּה מֵרִים מִמֶּנּוּ, אִם חָזַר לְתוֹכוֹ – מְקַדְּשׁוֹ.
טז. אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. ולא רק באכילה, ולכן החמירו חכמים לאסור את התערובת ביחס כפול. תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. עשירית שמפריש הלוי מן המעשר שקיבל ונותן לכהן. וּמְקַדֶּשֶׁת. אוסרת.
יז. שְׁאָר אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה כֻּלָּן, כְּגוֹן בְּשַׂר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וְחֵלֶב וְדָם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – שִׁעוּרָן בְּשִׁשִּׁים. כֵּיצַד? כַּזַּיִת חֵלֶב כְּלָיוֹת שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ שִׁשִּׁים כַּזַּיִת מֵחֵלֶב הָאַלְיָה – הַכֹּל מֻתָּר; נָפַל לְפָחוֹת מִשִּׁשִּׁים – הַכֹּל אָסוּר. וְכֵן אִם נָפַל כַּשְּׂעוֹרָה חֵלֶב – צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה שָׁם כְּמוֹ שִׁשִּׁים שְׂעוֹרָה. וְכֵן בִּשְׁאָר אִסּוּרִין.
וְכֵן שֻׁמָּן שֶׁל גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנָּפַל לִקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר – מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּשִׁשִּׁים, וְאֵין שֻׁמַּן הַגִּיד מִן הַמִּנְיָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁשֻּׁמַּן גִּיד הַנָּשֶׁה מִדִּבְרֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, הוֹאִיל וְגִיד הַנָּשֶׁה בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ – הֶחֱמִירוּ בּוֹ כְּאִסּוּרֵי תּוֹרָה. וְהַגִּיד עַצְמוֹ – אֵין מְשַׁעֲרִין בּוֹ וְאֵינוֹ אוֹסֵר, שֶׁאֵין בַּגִּידִין בְּנוֹתֵן טַעַם.
וְכֵן שֻׁמָּן שֶׁל גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנָּפַל לִקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר – מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּשִׁשִּׁים, וְאֵין שֻׁמַּן הַגִּיד מִן הַמִּנְיָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁשֻּׁמַּן גִּיד הַנָּשֶׁה מִדִּבְרֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, הוֹאִיל וְגִיד הַנָּשֶׁה בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ – הֶחֱמִירוּ בּוֹ כְּאִסּוּרֵי תּוֹרָה. וְהַגִּיד עַצְמוֹ – אֵין מְשַׁעֲרִין בּוֹ וְאֵינוֹ אוֹסֵר, שֶׁאֵין בַּגִּידִין בְּנוֹתֵן טַעַם.
יז. שְׁאָר אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה כֻּלָּן. שהתערבו בדבר מותר, מין במינו. כַּשְּׂעוֹרָה חֵלֶב. חלב בכמות של גרעין שעורה.
כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ח,א. הוֹאִיל וְגִיד הַנָּשֶׁה בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וברייה שלמה חמורה יותר משאר דברים המתערבים (ראה גם לעיל ח,ב). וְהַגִּיד עַצְמוֹ אֵין מְשַׁעֲרִין בּוֹ וְאֵינוֹ אוֹסֵר וכו'. גיד הנשה בעצמו אינו נכלל בשיעור השישים להתיר, וכן אינו נכלל יחד עם השומן לאסור מפני שאין בו טעם (ראה גם לקמן טז,ו).
כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ח,א. הוֹאִיל וְגִיד הַנָּשֶׁה בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וברייה שלמה חמורה יותר משאר דברים המתערבים (ראה גם לעיל ח,ב). וְהַגִּיד עַצְמוֹ אֵין מְשַׁעֲרִין בּוֹ וְאֵינוֹ אוֹסֵר וכו'. גיד הנשה בעצמו אינו נכלל בשיעור השישים להתיר, וכן אינו נכלל יחד עם השומן לאסור מפני שאין בו טעם (ראה גם לקמן טז,ו).
יח. אֲבָל כְּחָל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַבָּשָׂר – בְּשִׁשִּׁים, וּכְחָל מִן הַמִּנְיָן; הוֹאִיל וְהַכְּחָל מִדִּבְרֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, הֵקֵלּוּ בְּשִׁעוּרוֹ.
יח. כְּחָל. עטין הבהמה. בְּשִׁשִּׁים. והכחל עצמו אסור באכילה (לעיל ט,יג). וּכְחָל מִן הַמִּנְיָן. הכחל נכלל בשיעור השישים למרות שהוא עצמו אסור. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ט,יב-יג.
יט. בֵּיצָה שֶׁנִּמְצָא בָּהּ אֶפְרוֹחַ, שֶׁנִּשְׁלְקָה עִם בֵּיצִים הַמֻּתָּרוֹת: אִם הָיְתָה עִם שִׁשִּׁים וְאַחַת וְהִיא – הֲרֵי הֵן מֻתָּרוֹת; הָיְתָה עִם שִׁשִּׁים בִּלְבַד – נֶאֶסְרוּ הַכֹּל; מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, עָשׂוּ הֶכֵּר בָּהּ וְהוֹסִיפוּ בְּשִׁעוּרָהּ.
יט. בֵּיצָה שֶׁנִּמְצָא בָּהּ אֶפְרוֹחַ. שהתחיל להתרקם בה, וביצה זו אסורה באכילה (לעיל ג,ח). שֶׁנִּשְׁלְקָה עִם בֵּיצִים הַמֻּתָּרוֹת. וכתוצאה מהבישול נפלט טעם מהאפרוח לשאר הביצים. מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וכו'. וחכמים החמירו במקרה זה.
כ. אֲבָל בֵּיצַת עוֹף טָמֵא שֶׁנִּשְׁלְקָה עִם בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר – לֹא אָסְרָה אוֹתָן. וְאִם טָרַף אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, אוֹ שֶׁנִּתְעָרְבָה בֵּיצַת עוֹף טָמֵא אוֹ בֵּיצַת טְרֵפָה עִם בֵּיצִים אֲחֵרוֹת – שִׁעוּרָן בְּשִׁשִּׁים.
כ. לֹא אָסְרָה אוֹתָן. שטעם ביצים אינו אוסר, שהוא כמים. טָרַף אֵלּוּ עִם אֵלּוּ. שבר את הביצים וערבבן יחד. אוֹ שֶׁנִּתְעָרְבָה בֵּיצַת עוֹף טָמֵא וכו'. באופן שאי אפשר להבחין ולהוציא את הביצה האסורה.
כא. וּמִנַּיִן סָמְכוּ חֲכָמִים עַל שִׁעוּר שִׁישִּׁים? שֶׁהֲרֵי הַמּוּרָם מֵאֵיל נָזִיר, וְהוּא הַזְּרוֹעַ – אֶחָד מִשִּׁשִּׁים מִשְּׁאָר הָאַיִל, וְהִיא מִתְבַּשֶּׁלֶת עִמּוֹ וְאֵינָהּ אוֹסֶרֶת אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל" (במדבר ו,יט).
כא. שֶׁהֲרֵי הַמּוּרָם מֵאֵיל נָזִיר וְהוּא הַזְּרוֹעַ וכו'. הזרוע שמורמת מאיל הנזיר וניתנת לכהן, מותרת באכילה לכהנים בלבד (ראה הלכות מעשה הקרבנות ט,ט-יב), ואינה אוסרת את שאר בשר הזבח באכילה לבעלים, אף על פי שהיא מתבשלת עמו.
כב. מִין בְּמִינוֹ וְדָבָר אַחֵר שֶׁנִּתְעָרְבוּ, כְּגוֹן קְדֵרָה שֶׁהָיָה בָּהּ חֵלֶב אַלְיָה וּגְרִיסִין, וְנָפַל לְתוֹכָהּ חֵלֶב הַכְּלָיוֹת, וְנִמְחָה הַכֹּל וְנַעֲשָׂה גּוּף אֶחָד – רוֹאִין אֶת חֵלֶב הָאַלְיָה וְאֶת הַגְּרִיסִין כְּאִלּוּ הֵן גּוּף אֶחָד, וּמְשַׁעֲרִין חֵלֶב הַכְּלָיוֹת בַּגְּרִיסִין וּבָאַלְיָה, אִם הָיָה אֶחָד מִשִּׁשִּׁים – מֻתָּר, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר כָּאן לַעֲמֹד עַל הַטַּעַם.
כב. רוֹאִין אֶת חֵלֶב הָאַלְיָה וְאֶת הַגְּרִיסִין כְּאִלּוּ הֵן גּוּף אֶחָד. על אף שאין הם מין אחד, מצטרפים לתערובת היתר המבטלת את חלב הכליות. אִי אֶפְשָׁר כָּאן לַעֲמֹד עַל הַטַּעַם. אי אפשר לזהות את טעם האיסור מפני שטעם חלב האליה והכליות זהה ולכן משערים בשישים כדין מין במינו.
כג. וְהוּא הַדִּין לִתְרוּמוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ – לְשַׁעֲרָן בְּמֵאָה, וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם אוֹ עָרְלָה – לְשַׁעֵר אוֹתָן בְּמָאתַיִם.
כג. וְהוּא הַדִּין לִתְרוּמוֹת וכו'. כשנתערבו מין במינו ודבר אחר.
כד. כְּשֶׁמְּשַׁעֲרִין בְּכָל הָאִסּוּרִין, בֵּין בְּשִׁשִּׁים בֵּין בְּמֵאָה בֵּין בְּמָאתַיִם – מְשַׁעֲרִין בַּמָּרָק וּבַתְּבָלִין וּבְכָל שֶׁיֵּשׁ בַּקְּדֵרָה וּבְמַה שֶּׁבָּלְעָה קְדֵרָה מֵאַחַר שֶׁנָּפַל הָאִסּוּר, לְפִי אֻמְדַּן הַדַּעַת, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל מַה שֶּׁבָּלְעָה בְּצִמְצוּם.
כד. וּבְמַה שֶּׁבָּלְעָה קְדֵרָה מֵאַחַר שֶׁנָּפַל הָאִסּוּר. המאכל שנבלע בדפנות הסיר בשעת הבישול מרגע שנפל האיסור לתוכו. לְפִי אֻמְדַּן הַדַּעַת. בקירוב. בְּצִמְצוּם. במדויק.
כה. אָסוּר לְבַטֵּל אִסּוּרִין שֶׁל תּוֹרָה לְכַתְּחִלָּה; וְאִם בִּטֵּל – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, וְאַף עַל פִּי כֵן קָנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים וְאָסְרוּ הַכֹּל. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא קְנָס – אֵין אוֹסְרִין תַּעֲרֹבֶת זוֹ אֶלָּא עַל זֶה הָעוֹבֵר שֶׁבִּטֵּל הָאִסּוּר, אֲבָל לַאֲחֵרִים – הַכֹּל מֻתָּר.
כה. לְבַטֵּל אִסּוּרִין שֶׁל תּוֹרָה לְכַתְּחִלָּה. לגרום לאיסור להתבטל בתערובת (לדוגמאות נוספות ראה לקמן טז,יב, הלכות תרומות יג,י).
כו. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁנָּפְלָה סְאָה שֶׁל עָרְלָה לְתוֹךְ מֵאָה סְאָה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱסַר הַכֹּל – לֹא יָבִיא מֵאָה סְאָה אַחֶרֶת וִיצָרֵף כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה בְּמֵאָה וּבְמָאתַיִם. וְאִם עָבַר וְעָשָׂה כֵּן – הַכֹּל מֻתָּר. אֲבָל בְּאִסּוּרִין שֶׁל דִּבְרֵיהֶם – מְבַטְּלִין הָאִסּוּר לְכַתְּחִלָּה.
כו. כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה. שיתבטל האיסור והתערובת תותר באכילה. הַכֹּל מֻתָּר. לאחרים.
כז. כֵּיצַד? חָלָב שֶׁנָּפַל לִקְדֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בְּשַׂר עוֹף וְנָתַן טַעַם בַּקְּדֵרָה – מַרְבֶּה עָלָיו בְּשַׂר עוֹף אַחֵר עַד שֶׁיִּבְטַל הַטַּעַם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
כז. חָלָב שֶׁנָּפַל לִקְדֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בְּשַׂר עוֹף. שתערובתם אסורה מדברי חכמים (לעיל ט,ד).
כח. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאִם נָתַן דָּבָר הָאָסוּר טַעְמוֹ בְּדָבָר הַמֻּתָּר – נֶאֱסַר הַכֹּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהִשְׁבִּיחַ. אֲבָל אִם פָּגַם זֶה הָאָסוּר לַמֻּתָּר וְהִפְסִיד טַעְמוֹ – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה פּוֹגֵם מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף. אֲבָל אִם פָּגַם בַּתְּחִלָּה וְסוֹפוֹ לְהַשְׁבִּיחַ, אוֹ הִשְׁבִּיחַ בַּתְּחִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפוֹ לִפְגֹּם – הֲרֵי זֶה אָסוּר.
כח. כְּבָר בֵּאַרְנוּ. לעיל ה"א. אִם פָּגַם זֶה הָאָסוּר לַמֻּתָּר וְהִפְסִיד טַעְמוֹ. קלקל טעם הדבר האסור את טעם הדבר המותר.
כט. וּמִי יִטְעֹם אֶת הַתַּעֲרֹבֶת? אִם הָיָה הַמְעֹרָב תְּרוּמָה עִם הַחֻלִּין – טוֹעֵם אוֹתָן הַכֹּהֵן: אִם הָיָה טַעַם הַתְּרוּמָה נִכָּר – הַכֹּל מְדֻמָּע. וּבְהִלְכוֹת תְּרוּמוֹת יִתְבָּאֵר דִּין הַמְדֻמָּע.
כט. הַכֹּהֵן. המותר באכילת תרומה. מְדֻמָּע. תערובת אסורה של חולין ותרומה. וּבְהִלְכוֹת תְּרוּמוֹת יִתְבָּאֵר דִּין הַמְדֻמָּע. הלכות תרומות פרקים יג-טו.
ל. וְאִם הָיָה בָּשָׂר בְּחָלָב, אוֹ יֵין נֶסֶךְ וְיֵין עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לִדְבַשׁ, אוֹ בְּשַׂר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַיָּרָק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – טוֹעֵם אוֹתָן הַגּוֹי, וְסוֹמְכִין עַל פִּיו; אִם אָמַר: 'אֵין בּוֹ טַעַם', אוֹ שֶׁאָמַר: 'יֵשׁ בּוֹ טַעַם, וּמִטַּעַם רַע הוּא וַהֲרֵי פְּגָמוֹ' – הַכֹּל מֻתָּר, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה סוֹפוֹ לְהַשְׁבִּיחַ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם אֵין שָׁם גּוֹי לִטְעֹם – מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּשִׁעוּרוֹ, בְּשִׁשִּׁים אוֹ בְּמֵאָה אוֹ בְּמָאתַיִם.
ל. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הכ"ח.
לא. עַכְבָּר שֶׁנָּפַל לְשֵׁכָר אוֹ לְחֹמֶץ – מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּשִׁשִּׁים, שֶׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא טַעְמוֹ בַּשֵּׁכָר וּבַחֹמֶץ מַשְׁבִּיחַ. אֲבָל אִם נָפַל לְיַיִן אוֹ לְשֶׁמֶן אוֹ לִדְבַשׁ – מֻתָּר, וַאֲפִלּוּ נָתַן טַעַם, מִפְּנֵי שֶׁטַּעֲמוֹ פּוֹגֵם, שֶׁכָּל אֵלּוּ צְרִיכִין לִהְיוֹתָן מְבֻשָּׂמִין, וְזֶה מַסְרִיחָן וּמַפְסִיד טַעְמָן.
לב. גְּדִי שֶׁצָּלָה אוֹתוֹ בְּחֶלְבּוֹ – אָסוּר לֶאֱכֹל אֲפִלּוּ מִקְּצֵה אָזְנוֹ, שֶׁהַחֵלֶב נִבְלָע בְּאֵבָרָיו וְהוּא מַשְׁבִּיחוֹ וְנוֹתֵן בּוֹ טַעַם. לְפִיכָךְ, אִם הָיָה כָּחוּשׁ וְלֹא הָיָה בּוֹ חֵלֶב כְּלָיוֹת וְלֹא חֵלֶב קֶרֶב אֶלָּא מְעַט, כְּאֶחָד מִשִּׁשִּׁים – קוֹלֵף וְאוֹכֵל עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַחֵלֶב.
וְכֵן יָרֵךְ שֶׁצְּלָיָהּ בְּגִיד הַנָּשֶׁה שֶׁלָּהּ – קוֹלֵף וְאוֹכֵל עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַגִּיד, וּמַשְׁלִיכוֹ. וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁצְּלָיָהּ שְׁלֵמָה, וְלֹא הֵסִיר מִמֶּנָּה לֹא חוּטִין וְלֹא קְרוּמוֹת הָאֲסוּרוֹת – קוֹלֵף וְאוֹכֵל, וְכֵיוָן שֶׁיַּגִּיעַ לְדָבָר אָסוּר, חוֹתְכוֹ וּמַשְׁלִיכוֹ, שֶׁאֵין בַּגִּידִין בְּנוֹתֵן טַעַם כְּדֵי לְשַׁעֵר בָּהֶן.
וְכֵן יָרֵךְ שֶׁצְּלָיָהּ בְּגִיד הַנָּשֶׁה שֶׁלָּהּ – קוֹלֵף וְאוֹכֵל עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַגִּיד, וּמַשְׁלִיכוֹ. וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁצְּלָיָהּ שְׁלֵמָה, וְלֹא הֵסִיר מִמֶּנָּה לֹא חוּטִין וְלֹא קְרוּמוֹת הָאֲסוּרוֹת – קוֹלֵף וְאוֹכֵל, וְכֵיוָן שֶׁיַּגִּיעַ לְדָבָר אָסוּר, חוֹתְכוֹ וּמַשְׁלִיכוֹ, שֶׁאֵין בַּגִּידִין בְּנוֹתֵן טַעַם כְּדֵי לְשַׁעֵר בָּהֶן.
לב. שֶׁצָּלָה אוֹתוֹ בְּחֶלְבּוֹ. מבלי להוציא את החלב האסור. חֵלֶב כְּלָיוֹת… חֵלֶב קֶרֶב. חלבים האסורים באכילה (לעיל ז,ה). קוֹלֵף וְאוֹכֵל עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַחֵלֶב. שמכיוון שהגדי כחוש, אין חלבו נותן טעם ואינו אוסר את בשרו באכילה.
קוֹלֵף וְאוֹכֵל. למרות שהגיד עצמו אסור באכילה (לעיל ח,א), מכיוון שאינו נותן טעם, אינו אוסר את הירך. וְלֹא הֵסִיר מִמֶּנָּה לֹא חוּטִין וְלֹא קְרוּמוֹת הָאֲסוּרוֹת. שאסורים משום דם או חלב (ראה לעיל ז,י).
קוֹלֵף וְאוֹכֵל. למרות שהגיד עצמו אסור באכילה (לעיל ח,א), מכיוון שאינו נותן טעם, אינו אוסר את הירך. וְלֹא הֵסִיר מִמֶּנָּה לֹא חוּטִין וְלֹא קְרוּמוֹת הָאֲסוּרוֹת. שאסורים משום דם או חלב (ראה לעיל ז,י).
לג. אֵין צוֹלִין בְּשַׂר שְׁחוּטָה עִם בְּשַׂר נְבֵלָה אוֹ בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּתַנּוּר אֶחָד, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה. וְאִם צְלָיָן – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הָאֲסוּרָה שְׁמֵנָה הַרְבֵּה וְהַמֻּתֶּרֶת רָזָה; שֶׁהָרֵיחַ אֵינוֹ אוֹסֵר, וְאֵין אוֹסֵר אֶלָּא עַצְמוֹ שֶׁל אִסּוּר.
לג. שֶׁהָרֵיחַ. ריח המאכלים המתפשט בחלל התנור. עַצְמוֹ שֶׁל אִסּוּר. ממשות מהאיסור.
לד. בְּשַׂר נְבֵלָה מָלִיחַ שֶׁנִּבְלַל עִמּוֹ בְּשַׂר שְׁחוּטָה – הֲרֵי זֶה נֶאֱסַר, מִפְּנֵי שֶׁתַּמְצִית הַנְּבֵלָה נִבְלַעַת בְּגוּף בְּשַׂר הַשְּׁחוּטָה, וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד כָּאן לֹא עַל הַטַּעַם וְלֹא עַל הַשִּׁעוּר.
וְכֵן בְּשַׂר דָּג טָמֵא מָלִיחַ שֶׁנִּבְלַל עִמּוֹ דָּג תָּפֵל טָהוֹר – נֶאֱסַר מִפְּנֵי צִירוֹ. אֲבָל אִם הָיָה הַמָּלִיחַ טָהוֹר וְהַתָּפֵל דָּג טָמֵא – לֹא נֶאֱסַר הַמָּלִיחַ, שֶׁהַתָּפֵל בּוֹלֵעַ מִן הַמָּלִיחַ. דָּג טָמֵא שֶׁכְּבָשׁוֹ עִם דָּג טָהוֹר – הַכֹּל אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַטָּמֵא אֶחָד מִמָּאתַיִם מִן הַטָּהוֹר.
וְכֵן בְּשַׂר דָּג טָמֵא מָלִיחַ שֶׁנִּבְלַל עִמּוֹ דָּג תָּפֵל טָהוֹר – נֶאֱסַר מִפְּנֵי צִירוֹ. אֲבָל אִם הָיָה הַמָּלִיחַ טָהוֹר וְהַתָּפֵל דָּג טָמֵא – לֹא נֶאֱסַר הַמָּלִיחַ, שֶׁהַתָּפֵל בּוֹלֵעַ מִן הַמָּלִיחַ. דָּג טָמֵא שֶׁכְּבָשׁוֹ עִם דָּג טָהוֹר – הַכֹּל אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַטָּמֵא אֶחָד מִמָּאתַיִם מִן הַטָּהוֹר.
לד. בְּשַׂר נְבֵלָה מָלִיחַ. שיש עליו מלח. שֶׁתַּמְצִית הַנְּבֵלָה נִבְלַעַת בְּגוּף בְּשַׂר הַשְּׁחוּטָה. שכוח המלח גורם לבשר הנבלה לפלוט איסור (ראה לעיל ט,יח).
תָּפֵל. שאינו מלוח. מִפְּנֵי צִירוֹ. שהדג הטהור בולע מן הציר השומני הנפלט מן הדג הטמא מחמת המליחה. שֶׁהַתָּפֵל בּוֹלֵעַ מִן הַמָּלִיחַ. והמליח אינו בולע מן התפל. שֶׁכְּבָשׁוֹ. במלח או בחומץ או בדבר אחר.
תָּפֵל. שאינו מלוח. מִפְּנֵי צִירוֹ. שהדג הטהור בולע מן הציר השומני הנפלט מן הדג הטמא מחמת המליחה. שֶׁהַתָּפֵל בּוֹלֵעַ מִן הַמָּלִיחַ. והמליח אינו בולע מן התפל. שֶׁכְּבָשׁוֹ. במלח או בחומץ או בדבר אחר.
