א. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים, וְאָמַר לוֹ: 'אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים', בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָה בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ אַחַר שֶׁהִלְוָהוּ – הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בְּעֵדִים מִפְּנֵי הַתְּנַאי. טָעַן הַלֹּוֶה וְאָמַר לוֹ: 'וְכֵן עָשִׂיתִי, וּפְרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהָלְכוּ לָהֶן לִמְדִינַת הַיָּם' אוֹ 'מֵתוּ' – הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, וְנִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְנִפְטָר.
וְכֵן אִם אָמַר לוֹ: 'אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים' אוֹ 'בִּפְנֵי רוֹפְאִים', וְאָמַר לוֹ: 'בִּפְנֵיהֶם פְּרַעְתִּיךָ, וְאוֹתָן הָעֵדִים שֶׁפְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵיהֶם מֵתוּ' אוֹ 'הָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם' – הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: 'אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי', וְאָמַר לוֹ: 'פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי אֲחֵרִים, וּמֵתוּ' אוֹ 'הָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם' – אֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁמִּפְּנֵי טַעֲנָה זוֹ הִתְנָה עָלָיו וְאָמַר לוֹ: 'אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן' שֶׁהֵן עוֹמְדִין עִמּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְחֶה אוֹתוֹ וְיֹאמַר: 'בִּפְנֵי אֲחֵרִים פָּרַעְתִּי, וְהָלְכוּ לָהֶם'.
וְכֵן אִם אָמַר לוֹ: 'אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים' אוֹ 'בִּפְנֵי רוֹפְאִים', וְאָמַר לוֹ: 'בִּפְנֵיהֶם פְּרַעְתִּיךָ, וְאוֹתָן הָעֵדִים שֶׁפְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵיהֶם מֵתוּ' אוֹ 'הָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם' – הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: 'אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי', וְאָמַר לוֹ: 'פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי אֲחֵרִים, וּמֵתוּ' אוֹ 'הָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם' – אֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁמִּפְּנֵי טַעֲנָה זוֹ הִתְנָה עָלָיו וְאָמַר לוֹ: 'אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן' שֶׁהֵן עוֹמְדִין עִמּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְחֶה אוֹתוֹ וְיֹאמַר: 'בִּפְנֵי אֲחֵרִים פָּרַעְתִּי, וְהָלְכוּ לָהֶם'.
ב. יֵשׁ נֻסְחוֹת מִן הַתַּלְמוּד שֶׁכָּתוּב בָּהֶן שֶׁהָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים', וְאָמַר לוֹ: 'פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהָלְכוּ לָהֶן לִמְדִינַת הַיָּם' – אֵינוֹ נֶאֱמָן; וְטָעוּת סְפָרִים הִיא, וּלְפִיכָךְ טָעוּ הַמּוֹרִים עַל פִּי אוֹתָן הַסְּפָרִים.
וּכְבָר חָקַרְתִּי עַל הַנֻּסְחוֹת הַיְשָׁנוֹת וּמָצָאתִי בָּהֶן שֶׁהוּא נֶאֱמָן, וְהִגִּיעַ לְיָדִי בְּמִצְרַיִם מִקְצָת תַּלְמוּד יָשָׁן כָּתוּב עַל הַגְּוִילִים, כְּמוֹ שֶׁהָיוּ כּוֹתְבִין קֹדֶם לִזְמַן זֶה בְּקֵרוּב מֵחָמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וּשְׁתֵּי נֻסְחוֹת מָצָאתִי מִן הַגְּוִילִים בַּהֲלָכָה זוֹ, וּבִשְׁנֵיהֶן כָּתוּב: "וְאִם אָמַר: 'פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם' – נֶאֱמָן".
וּמִפְּנֵי טָעוּת זוֹ שֶׁאֵרְעָה לְמִקְצָת הַסְּפָרִים, הוֹרוּ מִקְצָת גְּאוֹנִים שֶׁאִם אָמַר לוֹ: 'אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי' וּפְרָעוֹ בִּפְנֵי אֲחֵרִים, שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא הָעֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ בִּפְנֵיהֶם, וְגַם זוֹ טָעוּת גְּדוֹלָה. וְהַדִּין הָאֱמֶת שֶׁאִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ בִּפְנֵיהֶם – נִפְטָר, וְאֵין כָּאן מְקוֹם חֲשָׁשׁ.
גַּם הַהוֹרָאָה הַזֹּאת עַל פִּי סִפְרֵיהֶם, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן בְּאוֹתוֹ שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ: 'פְּרָעֵנִי בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁשָּׁנוּ הֲלָכוֹת': "וְהָלַךְ וּפְרָעוֹ בִּפְנֵי עֵדִים". וְזוֹ טָעוּת סְפָרִים הִיא. וּמָצָאתִי בַּגְּוִילִים כָּתוּב: "אֲזַל פַּרְעֵהּ בֵּינֵהּ לְבֵין דִּילֵהּ".
אַף עַל פִּי שֶׁהַסְּפָרִים הַמֻּגָּהִין כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, כָּךְ יֵרָאֶה מִדֶּרֶךְ הַתַּלְמוּד. וְעוֹד, דְּבָרִים שֶׁל דַּעַת הֵן, וְכִי מֶה הָיָה לוֹ לַעֲשׂוֹת? אָמַר לוֹ: 'אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים' – פְּרָעוֹ בְּעֵדִים! וְכִי יֵשׁ לוֹ לֶאֱסֹר הָעֵדִים בְּבֵית הַסֹּהַר כָּל יְמֵיהֶם שֶׁלֹּא יֵלְכוּ? וְעוֹד, אִם מֵתוּ, מַה יַּעֲשֶׂה? נִמְצָא זֶה פּוֹרֵעַ פַּעַם אַחַר פַּעַם לְעוֹלָם עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים. אִם כֵּן הוּא, נַעֲשָׂת זוֹ עֵדוּת בִּשְׁטָר, וְנִמְצָא זֶה כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: 'אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים' – נַעֲשֵׂית מִלְוָה בִּשְׁטָר, וְאֵין מִי שֶׁעָלָה זֶה עַל לִבּוֹ.
אֲבָל וַדַּאי אִם אָמַר לוֹ: 'בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי' – הוּא הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁפָּרַע בִּפְנֵי אֲחֵרִים וְהָלְכוּ לָהֶן. אֲבָל אִם בָּאוּ וְהֵעִידוּ שֶׁפְּרָעוֹ – אֵין כָּאן בֵּית מִחוּשׁ. וּבָזֶה רָאוּי לָדוּן וּלְהוֹרוֹת.
וּכְבָר חָקַרְתִּי עַל הַנֻּסְחוֹת הַיְשָׁנוֹת וּמָצָאתִי בָּהֶן שֶׁהוּא נֶאֱמָן, וְהִגִּיעַ לְיָדִי בְּמִצְרַיִם מִקְצָת תַּלְמוּד יָשָׁן כָּתוּב עַל הַגְּוִילִים, כְּמוֹ שֶׁהָיוּ כּוֹתְבִין קֹדֶם לִזְמַן זֶה בְּקֵרוּב מֵחָמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וּשְׁתֵּי נֻסְחוֹת מָצָאתִי מִן הַגְּוִילִים בַּהֲלָכָה זוֹ, וּבִשְׁנֵיהֶן כָּתוּב: "וְאִם אָמַר: 'פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם' – נֶאֱמָן".
וּמִפְּנֵי טָעוּת זוֹ שֶׁאֵרְעָה לְמִקְצָת הַסְּפָרִים, הוֹרוּ מִקְצָת גְּאוֹנִים שֶׁאִם אָמַר לוֹ: 'אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי' וּפְרָעוֹ בִּפְנֵי אֲחֵרִים, שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא הָעֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ בִּפְנֵיהֶם, וְגַם זוֹ טָעוּת גְּדוֹלָה. וְהַדִּין הָאֱמֶת שֶׁאִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ בִּפְנֵיהֶם – נִפְטָר, וְאֵין כָּאן מְקוֹם חֲשָׁשׁ.
גַּם הַהוֹרָאָה הַזֹּאת עַל פִּי סִפְרֵיהֶם, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן בְּאוֹתוֹ שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ: 'פְּרָעֵנִי בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁשָּׁנוּ הֲלָכוֹת': "וְהָלַךְ וּפְרָעוֹ בִּפְנֵי עֵדִים". וְזוֹ טָעוּת סְפָרִים הִיא. וּמָצָאתִי בַּגְּוִילִים כָּתוּב: "אֲזַל פַּרְעֵהּ בֵּינֵהּ לְבֵין דִּילֵהּ".
אַף עַל פִּי שֶׁהַסְּפָרִים הַמֻּגָּהִין כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, כָּךְ יֵרָאֶה מִדֶּרֶךְ הַתַּלְמוּד. וְעוֹד, דְּבָרִים שֶׁל דַּעַת הֵן, וְכִי מֶה הָיָה לוֹ לַעֲשׂוֹת? אָמַר לוֹ: 'אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים' – פְּרָעוֹ בְּעֵדִים! וְכִי יֵשׁ לוֹ לֶאֱסֹר הָעֵדִים בְּבֵית הַסֹּהַר כָּל יְמֵיהֶם שֶׁלֹּא יֵלְכוּ? וְעוֹד, אִם מֵתוּ, מַה יַּעֲשֶׂה? נִמְצָא זֶה פּוֹרֵעַ פַּעַם אַחַר פַּעַם לְעוֹלָם עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים. אִם כֵּן הוּא, נַעֲשָׂת זוֹ עֵדוּת בִּשְׁטָר, וְנִמְצָא זֶה כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: 'אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים' – נַעֲשֵׂית מִלְוָה בִּשְׁטָר, וְאֵין מִי שֶׁעָלָה זֶה עַל לִבּוֹ.
אֲבָל וַדַּאי אִם אָמַר לוֹ: 'בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי' – הוּא הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁפָּרַע בִּפְנֵי אֲחֵרִים וְהָלְכוּ לָהֶן. אֲבָל אִם בָּאוּ וְהֵעִידוּ שֶׁפְּרָעוֹ – אֵין כָּאן בֵּית מִחוּשׁ. וּבָזֶה רָאוּי לָדוּן וּלְהוֹרוֹת.
ב. יֵשׁ נֻסְחוֹת וכו'. ההלכות שהביא הרמב"ם בהלכה הקודמת מנוגדות לדעת רבותיו הרי"ף והר"י מיגאש (ראה רי"ף שבועות כא,א-ב בדפי הרי"ף ור"י מיגאש שבועות מא,ב), והרמב"ם מוכיח את שיטתו מנוסחאות הגמרא ומההיגיון.
חָקַרְתִּי עַל הַנֻּסְחוֹת הַיְשָׁנוֹת. בדקתי מהי הגרסה בנוסח הספרים הישנים. הַגְּוִילִים. סוג של קלף. קֹדֶם לִזְמַן זֶה בְּקֵרוּב מֵחָמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. בראשית תקופת הגאונים. וּשְׁתֵּי נֻסְחוֹת מָצָאתִי מִן הַגְּוִילִים בַּהֲלָכָה זוֹ. שני עותקים שמופיעה בהם הגמרא העוסקת בדין זה.
וּמִפְּנֵי טָעוּת זוֹ שֶׁאֵרְעָה לְמִקְצָת הַסְּפָרִים וכו'. על בסיס ההוראה הראשונה שנבעה מטעות בגרסה, הורו מקצת הגאונים הלכה נוספת. שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא הָעֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ בִּפְנֵיהֶם. לשיטתם, כשהתנה שיפרע לו בפני עדים מסוימים פסל את שאר האנשים לשמש עדים בהלוואה זו, ואף אם יבואו עדים אחרים, עליו לפרוע את החוב שוב כפי שהתנה.
גַּם הַהוֹרָאָה הַזֹּאת עַל פִּי סִפְרֵיהֶם. ההוראה הזו לא נבעה רק כתוצאה מהטעות הקודמת אלא גם מטעות נוספת שהייתה בספריהם. שֶׁכָּתוּב בָּהֶן בְּאוֹתוֹ שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ פְּרָעֵנִי בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁשָּׁנוּ הֲלָכוֹת וְהָלַךְ וּפְרָעוֹ בִּפְנֵי עֵדִים. במקרה המובא בתלמוד (שבועות מא,ב) התנה המלווה שפירעון ההלוואה ייעשה בפני חכמים ששנו הלכות והלווה פרע שלא כפי שסוכם, ומסוגיית הגמרא עולה שבמקרה זה הלווה אינו נאמן לטעון שפרע. ונחלקו הגרסאות באיזה אופן בדיוק פרע הלווה: לפי גרסת מקצת הגאונים ההלוואה הוחזרה בפני עדים אלא שלא היו חכמים, ומכאן שאם התנה על פירעון בפני עדים מסוימים, פסולים אחרים להעיד. אמנם לפי גרסת הרמב"ם הפירעון כלל לא נעשה בפני עדים, ולכן הלווה לא היה נאמן לטעון שפרע. אבל אם יש עדים, אפילו אם הם אינם אלו שהתנו עליהם, הרי הם נאמנים. אֲזַל פַּרְעֵהּ בֵּינֵהּ לְבֵין דִּילֵהּ. 'הלך ופרעו בינו לבינו', ואין עדים על כך.
אַף עַל פִּי שֶׁהַסְּפָרִים הַמֻּגָּהִין כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ כָּךְ יֵרָאֶה מִדֶּרֶךְ הַתַּלְמוּד. לא רק שכך הגרסה בספרים הבדוקים, אלא שכך גם נראה מתוך דברי הגמרא. וְעוֹד דְּבָרִים שֶׁל דַּעַת הֵן. גם ההיגיון מורה כך. אִם כֵּן הוּא. אם אכן לא יהיה נאמן בטענה זו. נַעֲשָׂת זוֹ עֵדוּת בִּשְׁטָר. נמצא שהלוואה כזו דינה כהלוואה בשטר שבה על הלווה להוכיח שפרע את החוב.
הוּא הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ. הלווה גרם לעצמו את ההפסד. אֵין כָּאן בֵּית מִחוּשׁ. אין כל בסיס לחשוש שנשאר חייב. וּבָזֶה רָאוּי לָדוּן וּלְהוֹרוֹת. באופן הזה.
חָקַרְתִּי עַל הַנֻּסְחוֹת הַיְשָׁנוֹת. בדקתי מהי הגרסה בנוסח הספרים הישנים. הַגְּוִילִים. סוג של קלף. קֹדֶם לִזְמַן זֶה בְּקֵרוּב מֵחָמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. בראשית תקופת הגאונים. וּשְׁתֵּי נֻסְחוֹת מָצָאתִי מִן הַגְּוִילִים בַּהֲלָכָה זוֹ. שני עותקים שמופיעה בהם הגמרא העוסקת בדין זה.
וּמִפְּנֵי טָעוּת זוֹ שֶׁאֵרְעָה לְמִקְצָת הַסְּפָרִים וכו'. על בסיס ההוראה הראשונה שנבעה מטעות בגרסה, הורו מקצת הגאונים הלכה נוספת. שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא הָעֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ בִּפְנֵיהֶם. לשיטתם, כשהתנה שיפרע לו בפני עדים מסוימים פסל את שאר האנשים לשמש עדים בהלוואה זו, ואף אם יבואו עדים אחרים, עליו לפרוע את החוב שוב כפי שהתנה.
גַּם הַהוֹרָאָה הַזֹּאת עַל פִּי סִפְרֵיהֶם. ההוראה הזו לא נבעה רק כתוצאה מהטעות הקודמת אלא גם מטעות נוספת שהייתה בספריהם. שֶׁכָּתוּב בָּהֶן בְּאוֹתוֹ שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ פְּרָעֵנִי בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁשָּׁנוּ הֲלָכוֹת וְהָלַךְ וּפְרָעוֹ בִּפְנֵי עֵדִים. במקרה המובא בתלמוד (שבועות מא,ב) התנה המלווה שפירעון ההלוואה ייעשה בפני חכמים ששנו הלכות והלווה פרע שלא כפי שסוכם, ומסוגיית הגמרא עולה שבמקרה זה הלווה אינו נאמן לטעון שפרע. ונחלקו הגרסאות באיזה אופן בדיוק פרע הלווה: לפי גרסת מקצת הגאונים ההלוואה הוחזרה בפני עדים אלא שלא היו חכמים, ומכאן שאם התנה על פירעון בפני עדים מסוימים, פסולים אחרים להעיד. אמנם לפי גרסת הרמב"ם הפירעון כלל לא נעשה בפני עדים, ולכן הלווה לא היה נאמן לטעון שפרע. אבל אם יש עדים, אפילו אם הם אינם אלו שהתנו עליהם, הרי הם נאמנים. אֲזַל פַּרְעֵהּ בֵּינֵהּ לְבֵין דִּילֵהּ. 'הלך ופרעו בינו לבינו', ואין עדים על כך.
אַף עַל פִּי שֶׁהַסְּפָרִים הַמֻּגָּהִין כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ כָּךְ יֵרָאֶה מִדֶּרֶךְ הַתַּלְמוּד. לא רק שכך הגרסה בספרים הבדוקים, אלא שכך גם נראה מתוך דברי הגמרא. וְעוֹד דְּבָרִים שֶׁל דַּעַת הֵן. גם ההיגיון מורה כך. אִם כֵּן הוּא. אם אכן לא יהיה נאמן בטענה זו. נַעֲשָׂת זוֹ עֵדוּת בִּשְׁטָר. נמצא שהלוואה כזו דינה כהלוואה בשטר שבה על הלווה להוכיח שפרע את החוב.
הוּא הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ. הלווה גרם לעצמו את ההפסד. אֵין כָּאן בֵּית מִחוּשׁ. אין כל בסיס לחשוש שנשאר חייב. וּבָזֶה רָאוּי לָדוּן וּלְהוֹרוֹת. באופן הזה.
ג. הִתְנָה הַמַּלְוֶה עַל הַלֹּוֶה שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן בְּכָל עֵת שֶׁיֹּאמַר שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ – הֲרֵי זֶה נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה, אַף עַל פִּי שֶׁטָּעַן שֶׁפְּרָעוֹ. הֵבִיא עֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ – אֵינוֹ נוֹטֵל כְּלוּם.
ג. שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן. המלווה. הֲרֵי זֶה נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה אַף עַל פִּי שֶׁטָּעַן שֶׁפְּרָעוֹ. ואינו יכול לחייבו להישבע באופן המבואר לעיל יד,ב. הֵבִיא עֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ אֵינוֹ נוֹטֵל כְּלוּם. מכיוון שהנאמנות היא רק כנגד טענת הלווה ולא כנגד עדי פירעון.
ד. הִתְנָה עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה הַמַּלְוֶה נֶאֱמָן כִּשְׁנֵי עֵדִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ – הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה, שֶׁהֲרֵי הֶאֱמִינוֹ כִּשְׁנֵי עֵדִים, וַאֲפִלּוּ הֵבִיא מֵאָה שֶׁפְּרָעוֹ בִּפְנֵיהֶם, שֶׁהַשְּׁנַיִם כְּמֵאָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: 'הֲרֵי אַתָּה נֶאֱמָן עָלַי כִּשְׁלֹשָׁה', הוֹאִיל וְיָרַד לְמִנְיָן – אִם פְּרָעוֹ בִּפְנֵי אַרְבָּעָה, הֲרֵי זֶה פָּרוּעַ.
זֶה שֶׁהֶאֱמִין הַמַּלְוֶה כִּשְׁנֵי עֵדִים, מַה תִּהְיֶה תַּקָּנָתוֹ? כְּשֶׁיִּפְרַע – יִקְרַע הַשְּׁטָר, אוֹ יָעִיד זֶה הַמַּלְוֶה עַל עַצְמוֹ שֶׁבָּטַל כָּל שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל פְּלוֹנִי, אוֹ יָעִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַלֹּוֶה שֶׁקִּבֵּל כָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל פְּלוֹנִי.
זֶה שֶׁהֶאֱמִין הַמַּלְוֶה כִּשְׁנֵי עֵדִים, מַה תִּהְיֶה תַּקָּנָתוֹ? כְּשֶׁיִּפְרַע – יִקְרַע הַשְּׁטָר, אוֹ יָעִיד זֶה הַמַּלְוֶה עַל עַצְמוֹ שֶׁבָּטַל כָּל שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל פְּלוֹנִי, אוֹ יָעִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַלֹּוֶה שֶׁקִּבֵּל כָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל פְּלוֹנִי.
ד. שֶׁהַשְּׁנַיִם כְּמֵאָה. שבהלכות עדות לשני עדים יש אותה הנאמנות כמו שיש למאה עדים (ראה הלכות עדות יח,ג). הוֹאִיל וְיָרַד לְמִנְיָן אִם פְּרָעוֹ בִּפְנֵי אַרְבָּעָה הֲרֵי זֶה פָּרוּעַ. אם נאמנותו הייתה רק להחשיבו כעדים לא היה מדקדק לומר מספר מסוים, וכיוון שדקדק לומר מספר משמע שלא האמינו כנגד מספר גדול יותר של עדים.
מַה תִּהְיֶה תַּקָּנָתוֹ. כיצד ייפטר מהחוב. אוֹ יָעִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַלֹּוֶה. שאם ההודאה היא בפני הלווה יוכל אחר כך לבטל אותה ולטעון שיש לו שני חובות אצל הלווה הזה, החוב הזה שעליו הוא נאמן כשני עדים וחוב נוסף בעל פה, ורק כדי לפרוע ממנו את החוב בעל פה הודה שמקבל פירעון עבור חוב זה (מרכה"מ).
מַה תִּהְיֶה תַּקָּנָתוֹ. כיצד ייפטר מהחוב. אוֹ יָעִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַלֹּוֶה. שאם ההודאה היא בפני הלווה יוכל אחר כך לבטל אותה ולטעון שיש לו שני חובות אצל הלווה הזה, החוב הזה שעליו הוא נאמן כשני עדים וחוב נוסף בעל פה, ורק כדי לפרוע ממנו את החוב בעל פה הודה שמקבל פירעון עבור חוב זה (מרכה"מ).
ה. הֲרֵי שֶׁפְּרָעוֹ וְטָעַן הַמַּלְוֶה שֶׁלֹּא נִפְרַע, וְחָזַר וּפְרָעוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה מִפְּנֵי הַתְּנַאי – הֲרֵי הַלֹּוֶה חוֹזֵר וְתוֹבֵעַ אֶת הַמַּלְוֶה בַּדִּין, וְאוֹמֵר לוֹ: 'כָּךְ וְכָךְ אַתָּה חַיָּב לִי, מִפְּנֵי שֶׁפְּרַעְתִּיךָ שְׁתֵּי פְּעָמִים': אִם הוֹדָה – יְשַׁלֵּם; וְאִם כָּפַר – יִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הֶסֵּת עַל כָּךְ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ אֶלָּא פַּעַם אַחַת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ה. מִפְּנֵי שֶׁפְּרַעְתִּיךָ שְׁתֵּי פְּעָמִים. את אותו חוב.
ו. הִתְנָה הַלֹּוֶה שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן בְּכָל עֵת שֶׁיֹּאמַר 'פָּרַעְתִּי' – אֵינוֹ גּוֹבֶה בִּשְׁטָר זֶה לֹא מִן הַיּוֹרֵשׁ וְלֹא מִן הַלּוֹקֵחַ. וַאֲפִלּוּ אָמַר לֹוֶה: 'לֹא פָּרַעְתִּי' – אֵין הַמַּלְוֶה טוֹרֵף בִּשְׁטָר זֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה.
טָעַן הַלֹּוֶה בִּשְׁטָר זֶה, וְאָמַר: 'פָּרַעְתִּי מִקְצָתוֹ', וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר: 'לֹא פָּרַע כְּלוּם' – מְשַׁלֵּם הַמִּקְצָת שֶׁהוֹדָה בּוֹ, וְנִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת, שֶׁהֲרֵי הֶאֱמִינוֹ. וְאִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן בְּלֹא שְׁבוּעַת הֶסֵּת – אֵינוֹ נִשְׁבָּע.
טָעַן הַלֹּוֶה בִּשְׁטָר זֶה, וְאָמַר: 'פָּרַעְתִּי מִקְצָתוֹ', וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר: 'לֹא פָּרַע כְּלוּם' – מְשַׁלֵּם הַמִּקְצָת שֶׁהוֹדָה בּוֹ, וְנִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת, שֶׁהֲרֵי הֶאֱמִינוֹ. וְאִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן בְּלֹא שְׁבוּעַת הֶסֵּת – אֵינוֹ נִשְׁבָּע.
ו. אֵינוֹ גּוֹבֶה בִּשְׁטָר זֶה לֹא מִן הַיּוֹרֵשׁ וְלֹא מִן הַלּוֹקֵחַ. שבית דין טוענים עבורם מה שהלווה היה יכול לטעון, ומכיוון שהלווה נאמן בטענה זו גם הם פטורים (מ"מ). אֵין הַמַּלְוֶה טוֹרֵף בִּשְׁטָר זֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה. מחשש שהמלווה והלווה עשו ביניהם הסכם מרמה לטעון שהחוב לא נפרע כדי שהמלווה יטרוף קרקעות שמכר הלווה לאחרים ויחלקו את הכסף ביניהם.
טָעַן הַלֹּוֶה בִּשְׁטָר זֶה. תבע המלווה את הלווה באמצעות שטר חוב. שְׁבוּעַת הֶסֵּת. ולא שבועת מודה במקצת.
טָעַן הַלֹּוֶה בִּשְׁטָר זֶה. תבע המלווה את הלווה באמצעות שטר חוב. שְׁבוּעַת הֶסֵּת. ולא שבועת מודה במקצת.
ז. הִתְנָה הַמַּלְוֶה שֶׁיִּהְיֶה גּוֹבֶה בְּלֹא שְׁבוּעָה – הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם בָּא לִגְבּוֹת מִיּוֹרְשָׁיו – יִשָּׁבַע וְאַחַר כָּךְ יִגְבֶּה. וְאִם הִתְנָה שֶׁיִּגְבֶּה אַף מִן הַיּוֹרֵשׁ בְּלֹא שְׁבוּעָה – גּוֹבֶה בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְכֵן אִם הִתְנָה שֶׁיִּגְבֶּה מִן הָעִדִּית – גּוֹבֶה מִן הָעִדִּית אַף מִן הַיּוֹרְשִׁין, שֶׁכָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם. בָּא לִגְבּוֹת מִן הַלּוֹקֵחַ – לֹא יִטְרֹף אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, שֶׁאֵין זֶה מַתְנֶה לְאַבֵּד מָמוֹן חֲבֵרוֹ.
ז. אֲבָל אִם בָּא לִגְבּוֹת מִיּוֹרְשָׁיו. אם מת הלווה. יִשָּׁבַע וְאַחַר כָּךְ יִגְבֶּה. שהתנאי אינו מתייחס לגבייה מהיורשים. הָעִדִּית. קרקע משובחת. בָּא לִגְבּוֹת מִן הַלּוֹקֵחַ לֹא יִטְרֹף אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. גם אם סוכם שיהיה נאמן בלא שבועה אפילו כנגד קונים. שֶׁאֵין זֶה מַתְנֶה לְאַבֵּד מָמוֹן חֲבֵרוֹ. הלווה אינו רשאי לעשות תנאי שיפגע בזכויותיהם של אחרים.
א. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים. בלבד, ללא שטר.
עוֹמְדִין עִמּוֹ. מצויים בפניו כדי להעיד.