[א] הָאוֹמֵר: 'וְלָדָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה וְהִיא שְׁלָמִים' – דְּבָרָיו קַיָּמִין. 'הִיא שְׁלָמִים וּוְלָדָהּ עוֹלָה': אִם לְכָךְ נִתְכַּוֵּן – דְּבָרָיו קַיָּמִין; וְאִם אַחַר שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ וְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו שֶׁתִּהְיֶה שְׁלָמִים, חָזַר בּוֹ וְאָמַר: 'וּוְלָדָהּ עוֹלָה', אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר – הֲרֵי וְלָדָהּ שְׁלָמִים, שֶׁאֵין חֲזָרָה בַּהֶקְדֵּשׁ, וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר.

א. הָאוֹמֵר. על בהמה מעוברת. וְלָדָהּ. העובר שהיא תלד. וְלָדָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה וְהִיא שְׁלָמִים דְּבָרָיו קַיָּמִין. המקדיש את הוולד לא מקדיש את אמו, ולכן יכול אחר כך להקדיש אותה בקדושה אחרת. הִיא שְׁלָמִים וּוְלָדָהּ עוֹלָה אִם לְכָךְ נִתְכַּוֵּן דְּבָרָיו קַיָּמִין. אם כשהקדיש את הבהמה התכוון שהוולד לא יתקדש עם אמו אלא בקדושה אחרת דבריו קיימים. וְאִם אַחַר שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ וְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו שֶׁתִּהְיֶה שְׁלָמִים וכו'. אם בשעת הקדשת האם לא התכוון להקדיש את הוולד לקדושה אחרת, הוולד התקדש יחד עם אמו ונעשה שלמים ואינו יכול לחזור ולהקדישו לעולה. בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. שיעור אמירת 'שלום עליך רבי' (הלכות שבועות ב,יז). בדרך כלל, חזרה תוך כדי דיבור מבטלת את האמירה הקודמת, אך כאן אין כלל זה תקף (ראה גם הלכות עבודה זרה ב,ט).

[ב] הָאוֹמֵר: 'יָדָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה' אוֹ: 'רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה' – תִּמָּכֵר לְחַיָּבֵי עוֹלוֹת, וְדָמֶיהָ חֻלִּין חוּץ מִדְּמֵי אוֹתוֹ אֵבֶר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה זֶה הַמְחֻיָּב עוֹלָה שֶׁקָּנָה אוֹתָהּ, נָדַר עוֹלָה בְּדָמִים קְצוּבִין.
הָאוֹמֵר: 'לִבָּהּ' אוֹ 'רֹאשָׁהּ' 'שֶׁל זוֹ עוֹלָה', הוֹאִיל וְהִקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ – הֲרֵי כֻּלָּהּ עוֹלָה. הִקְדִּישׁ אֵבֶר אֶחָד מִן הָעוֹף – הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם נִתְקַדֵּשׁ כֻּלּוֹ אוֹ לֹא נִתְקַדֵּשׁ.

ב. תִּמָּכֵר לְחַיָּבֵי עוֹלוֹת. שיקריבו אותה. חוּץ מִדְּמֵי אוֹתוֹ אֵבֶר. שדמיו הקדש. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה זֶה הַמְחֻיָּב עוֹלָה שֶׁקָּנָה אוֹתָהּ נָדַר עוֹלָה בְּדָמִים קְצוּבִין. מאחר שרגלה של הבהמה הוקדשה על ידי הבעלים הקודמים, אין הקונה יכול לקיים בה את ההתחייבות שלו להביא עולה (שכן הוא כמקדיש בהמה ללא רגל). אמנם כאשר ההתחייבות שלו הייתה קצובה בסכום מסוים, ודמי הבהמה ללא הרגל שווים סכום זה (או גבוהים ממנו), הוא מקיים את התחייבותו בבהמה זו אף שקדושת הרגל שלה היא מכוח הקדשת הראשון.
שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ. שחיי הבהמה תלויים בו. הִקְדִּישׁ אֵבֶר אֶחָד מִן הָעוֹף. שהנשמה תלויה בו (כס"מ; וריק"ו פירש שהספק הוא גם באבר שאין הנשמה תלויה בו).

[ג] הָאוֹמֵר: 'בְּהֵמָה זוֹ חֶצְיָהּ עוֹלָה וְחֶצְיָהּ שְׁלָמִים' – קְדֵשָׁה וְאֵינָהּ קְרֵבָה, אֶלָּא תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בַּחֲצִי דָּמֶיהָ עוֹלָה וּבַחֲצִי דָּמֶיהָ שְׁלָמִים. הָיָה מְחֻיָּב חַטָּאת וְאָמַר: 'חֶצְיָהּ חַטָּאת וְחֶצְיָהּ עוֹלָה' אוֹ 'שְׁלָמִים', אוֹ שֶׁאָמַר: 'חֶצְיָהּ עוֹלָה' אוֹ 'שְׁלָמִים' 'וְחֶצְיָהּ חַטָּאת' – הֲרֵי זוֹ תָּמוּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת.

ג. קְדֵשָׁה וְאֵינָהּ קְרֵבָה. הבהמה קדושה בקדושת עולה ובקדושת שלמים ואי אפשר להקריבה. שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם וְתִמָּכֵר. לאחר שיפול בה מום יפדו אותה ועל ידי כך היא תיעשה חולין ודמיה יהיו הקדש (הלכות איסורי מזבח א,י). הֲרֵי זוֹ תָּמוּת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת. הלכות פסולי המוקדשין ד,א; ושם התבאר אופן ההמתה.

[ד] בֶּהֱמַת הַשֻּׁתָּפִין שֶׁהִקְדִּישׁ אֶחָד מֵהֶן חֶצְיָהּ שֶׁלּוֹ, וְחָזַר וְלָקַח הַחֵצִי הָאַחֵר וְהִקְדִּישׁוֹ – הֲרֵי זוֹ קְדֵשָׁה וּקְרֵבָה; אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְּחִלָּתָהּ דְּחוּיָה הָיְתָה כְּשֶׁהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ, אֵין הַדָּחוּי מֵעִקָּרוֹ דָּחוּי, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא קְדֻשַּׁת דָּמִים; הוֹאִיל וְהִיא בַּעֲלֵי חַיִּים, אֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין, וַהֲרֵי נִרְאֵית כֻּלָּהּ לְהַקְרָבָה, לְפִיכָךְ תִּקְרַב, וְעוֹשָׂה תְּמוּרָה.

ד. וְלָקַח הַחֵצִי הָאַחֵר. קנה מן השותף את החצי השני. אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְּחִלָּתָהּ דְּחוּיָה הָיְתָה כְּשֶׁהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ. בהתחלה כשהקדיש את החצי הראשון לא היה אפשר להקריב את הבהמה כלל. אֵין הַדָּחוּי מֵעִקָּרוֹ דָּחוּי וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא קְדֻשַּׁת דָּמִים. יש כלל הנוגע לדברים הקדושים (בין בקדושת הגוף ובין בקדושת דמים) שדבר שהיה ראוי להקרבה ונדחה בשל פסול מסוים, הרי הוא נפסל לגמרי אף אם סיבת הפסול כבר אינה קיימת ('נראה ונדחה אינו חוזר ונראה'). אמנם, כאשר הדבר לא היה ראוי להקרבה מתחילה, כשנעשה ראוי, מקריבים אותו ('אין הדחוי מעיקרו דחוי'; ראה גם הלכות פסולי המוקדשין ג,כב-כד ובביאור שם). הוֹאִיל וְהִיא בַּעֲלֵי חַיִּים אֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין. נראה שיש כאן טעם נוסף לדין האמור: שהכלל 'שנראה ונדחה אינו חוזר ונראה', אינו נוגע לבעלי חיים בהיותם חיים. ולכן כאשר חזר והקדיש את החצי השני ונעשתה הבהמה ראויה, יכול להקריבה (לכלל זה ראה גם הלכות פסולי המוקדשין שם, הלכות שגגות ג,ח ועוד). וְעוֹשָׂה תְּמוּרָה. האומר על בהמת חולין שתהיה תמורת בהמת קודש, נשארת בהמת הקודש בקדושתה ובנוסף חלה קדושה על הבהמה המומרת (הלכות תמורה א,א). כאשר אחד מהשותפים המיר בהמה, אין התמורה קודש (שם), אך לאחר שקנה את חלק חברו נעשית התמורה קודש.

[ה] הָאוֹמֵר: 'דְּמֵי בְּהֵמָה זוֹ עוֹלָה' אוֹ: 'הֲרֵי זוֹ לְעוֹלָה': אִם הָיְתָה רְאוּיָה לִקְרַב עוֹלָה – נִתְקַדְּשָׁה קְדֻשַּׁת הַגּוּף, וְהִיא עַצְמָהּ תִּקְרַב עוֹלָה; וְאִם אֵינָהּ רְאוּיָה – תִּמָּכֵר, וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ עוֹלָה. [ו] אָמַר עַל בְּהֵמָה טְמֵאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מֵאִסּוּרֵי הַקָּרְבָּן שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן: 'הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלָה' – לֹא אָמַר כְּלוּם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ. אָמַר: 'הֲרֵי אֵלּוּ לְעוֹלָה' – יִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלָה.

ה. אִם הָיְתָה רְאוּיָה לִקְרַב עוֹלָה. זכר תמים. נִתְקַדְּשָׁה קְדֻשַּׁת הַגּוּף. גם במקרה שהקדיש אותה לדמיה, חלה עליה קדושת הגוף למזבח (ראה גם הלכות ערכין וחרמין ה,יד). תִּמָּכֵר. לאחר שיפול בה מום (פה"מ תמורה ג,ג, כס"מ; וראה גם הלכות פסולי המוקדשין ד,טז; ויש שכתבו שתימכר אפילו בלא מום, ריק"ו).
ו. לֹא אָמַר כְּלוּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ. ג,י (ושם משמע שכשהקדישם למזבח לא חלה עליה קדושת הגוף אלא קדושת דמים – ראה שם בביאור. וייתכן שההפניה כאן להלכות איסורי מזבח מתייחסת למקרה הנזכר בסמוך 'הרי אלו לעולה' שבמקרה זה חלה על הבהמה קדושת דמים ותימכר ויביא בדמיה עולה). הֲרֵי אֵלּוּ לְעוֹלָה יִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלָה. כיוון שמדובר באיסורי מזבח שלא חלה עליהם קדושה, יש לפרש את דבריו שהתכוון להקדיש את דמיהם לעולה (רדב"ז).

[ז] הָאוֹמֵר: 'דְּמֵי פָּרָה זוֹ לְעוֹלָה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁלָמִים', אוֹ שֶׁאָמַר: 'דָּמֶיהָ לִשְׁלָמִים כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם לְעוֹלָה' – דְּבָרָיו קַיָּמִין, וְאִם הִקְרִיב דָּמֶיהָ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – מֵבִיא בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁנָּדַר, וְאִם הִקְרִיבָן לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם – מֵבִיא כְּמוֹ שֶׁנָּדַר.

ז. דְּבָרָיו קַיָּמִין. ומוכר את הבהמה ומביא בדמיה כפי שנדר: תוך שלושים יום עולה ולאחר שלושים יום שלמים (ואף שלעיל ה"ה התבאר שכשהקדיש בהמה לדמיה והיא ראויה להיקרב, היא מתקדשת קדושת הגוף וקרבה על המזבח וממילא אי אפשר למכרה, כאן שהקדישה לזמן מוגבל אין קדושת הגוף חלה – ראה ערוה"ש צג,לה).

[ח] הָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה מְעֻבֶּרֶת, וְאָמַר: 'אִם יָלְדָה זָכָר – הֲרֵי הוּא עוֹלָה, וְאִם נְקֵבָה – זִבְחֵי שְׁלָמִים': יָלְדָה זָכָר – יִקְרַב עוֹלָה; יָלְדָה נְקֵבָה – תִּקְרַב זִבְחֵי שְׁלָמִים; יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה – הַזָּכָר יִקְרַב עוֹלָה וְהַנְּקֵבָה זִבְחֵי שְׁלָמִים; יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים – הָאֶחָד יִקְרַב עוֹלָה וְהַשֵּׁנִי יִמָּכֵר לְצָרְכֵי עוֹלָה, וְדָמָיו חֻלִּין. וְכֵן אִם יָלְדָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת – אַחַת תִּקְרַב שְׁלָמִים וְהַשְּׁנִיָּה תִּמָּכֵר לְצָרְכֵי שְׁלָמִים, וְדָמֶיהָ חֻלִּין.
יָלְדָה טֻמְטוּם וְאַנְדְּרָגִינָס – אֵינָן קְדֵשִׁין, וַהֲרֵי הֵן חֻלִּין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַמְקַדֵּשׁ עֻבָּר בִּמְעֵי בַּעֲלַת מוּם וְכַיּוֹצֵא בָּהּ – הֲרֵי זֶה קָדוֹשׁ.

ח. יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים הָאֶחָד יִקְרַב עוֹלָה וְהַשֵּׁנִי יִמָּכֵר לְצָרְכֵי עוֹלָה וְדָמָיו חֻלִּין. קדושת עולה חלה על שני הזכרים שנולדו. אמנם הוא מחויב להביא רק אחד, ולכן ימכור אחד מהם לאחר שצריך להביא עולה, ודמי המכירה חולין (רש"י תמורה כד,ב).
טֻמְטוּם. בהמה שאיברי מינה מכוסים ולא ניכר אם היא זכר או נקבה. וְאַנְדְּרָגִינָס. שיש לה איברי מין זכריים ונקביים. אֵינָן קְדֵשִׁין וַהֲרֵי הֵן חֻלִּין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שהמקדיש טומטום ואנדרגינס כמקדיש עצים ואבנים והם חולין לכל דבר (הלכות איסורי מזבח ג,י). וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. בהמות פסולות להקרבה.