פרק ט"ו, הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
כ״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ט באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ח באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ו באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ד באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ח׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ז׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ו׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ה׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ד׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ג׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ב׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
א׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ל׳ בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ט בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ח בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ז בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ו בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ה בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ד בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בְּמַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם, בֵּין בְּקָרְבְּנוֹת יָחִיד בֵּין בְּקָרְבְּנוֹת צִבּוּר – כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, חוּץ מִן הַחַטָּאת וְהַפֶּסַח, שֶׁאִם נַעֲשׂוּ בְּמַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם – פְּסוּלִין. וְאֶחָד הַמְשַׁנֶּה שֵׁם הַזֶּבַח בְּעֵת שְׁחִיטָה אוֹ בִּשְׁעַת קַבָּלָה אוֹ הוֹלָכָה אוֹ בִּזְרִיקָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כֵּיצַד לֹא עָלוּ לְשֵׁם חוֹבָה? כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט עוֹלָה לְשֵׁם שְׁלָמִים – לֹא עָלָת לַבְּעָלִים לֹא מִשּׁוּם עוֹלָה שֶׁהֵן חַיָּבִין בָּהּ וְלֹא מִשּׁוּם שְׁלָמִים, אֶלָּא חַיָּבִין לְהָבִיא זֶבַח אַחֵר. וְכֵן אִם שָׁחַט עוֹלַת רְאוּבֵן לְשֵׁם שִׁמְעוֹן – לֹא עָלָת לֹא לִרְאוּבֵן וְלֹא לְשִׁמְעוֹן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁעָקַר שֵׁם הַזֶּבַח בְּזָדוֹן. אֲבָל אִם טָעָה וְדִמָּה שֶׁזּוֹ הָעוֹלָה שְׁלָמִים הִיא, וְעָשָׂה כָּל עֲבוֹדוֹתֶיהָ לְשֵׁם שְׁלָמִים – עָלָת לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. וְכֵן הַחַטָּאת וְהַפֶּסַח שֶׁעָשָׂה אוֹתָן בְּמַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם בְּטָעוּת – כְּשֵׁרִים, שֶׁעֲקִירָה בְּטָעוּת אֵינָהּ עֲקִירָה. וְכֵן עוֹלַת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ אוֹ שֶׁמִּצָּה דָּמָהּ בְּמַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם – כְּשֵׁרָה, וְלֹא עָלָת לַבְּעָלִים. וְחַטַּאת הָעוֹף – פְּסוּלָה.
א. שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בְּמַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם. שחט קרבן שלא לשמו (עולה לשם שלמים) או שלא לשם בעליו. אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. וצריכים להביא קרבן אחר כדי לצאת ידי חובתם. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל יג,ג. בְּשֶׁעָקַר שֵׁם הַזֶּבַח בְּזָדוֹן. ידע מהו הקרבן ובכוונה שינה את מחשבתו. עָלָת לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. ואף שכל עבודותיו נעשו לשם שלמים יוצא בו ידי חובת עולה. שֶׁעֲקִירָה בְּטָעוּת אֵינָהּ עֲקִירָה. ואינה פוסלת בקרבן. שֶׁמְּלָקָהּ אוֹ שֶׁמִּצָּה דָּמָהּ. המחשבה בעבודות אלו פוסלת קרבן עוף (לעיל יג,ה).
ב. וְכֵן כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּמַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם – כְּשֵׁרוֹת, וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים, חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת, שֶׁאִם חִשֵּׁב בְּאַחַת מֵאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת שֶׁלָּהֶן מַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם – פְּסוּלוֹת. שִׁנּוּי הַשֵּׁם בַּמִּנְחָה כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁקָּמַץ מִנְחוֹת נְדָבָה לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא, אוֹ מַרְחֶשֶׁת לְשֵׁם מַחֲבַת, אוֹ מַחֲבַת לְשֵׁם מַרְחֶשֶׁת, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ב. מִמִּנְחַת חוֹטֵא. שמביא עני שאין ידו משיגה קרבן עוף המחויב קרבן עולה ויורד. וּמִנְחַת קְנָאוֹת. מנחת סוטה. בְּאַחַת מֵאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת שֶׁלָּהֶן. קמיצה, נתינת קומץ בכלי, הולכת הקומץ למזבח, זריקת הקומץ לאש (לעיל יג,ו). מִנְחוֹת נְדָבָה. אחת מהמנחות שאדם יכול להביאן בנדר או בנדבה.
ג. אָסוּר לְחַשֵּׁב בַּקֳּדָשִׁים מַחֲשָׁבָה שֶׁאֵינָהּ נְכוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ, זֶבַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ אוֹ מִנְחָה שֶׁקְּמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה – חַיָּב לְהַשְׁלִים שְׁאָר עֲבוֹדוֹת לִשְׁמָן. אֲפִלּוּ שָׁחַט וְקִבֵּל וְהוֹלִיךְ בְּמַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם, חַיָּב לִזְרֹק בְּמַחֲשָׁבָה נְכוֹנָה. וּמִפְּנֵי מָה נִשְׁתַּנָּה דִּין הַחַטָּאת וְהַפֶּסַח מִכָּל הַזְּבָחִים, וְדִין מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת מִכָּל הַמְּנָחוֹת? מִפְּנֵי שֶׁעִיֵּן עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב; הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בַּחַטָּאת: "וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת" (ויקרא ד,לג) – שֶׁתִּהְיֶה שְׁחִיטָה לְשֵׁם חַטָּאת, וְכֵן שְׁאָר עֲבוֹדוֹתֶיהָ לִשְׁמָהּ, וְנֶאֱמַר: "עַל חַטָּאתוֹ" (ויקרא ד,ג ועוד) – שֶׁתֵּעָשֶׂה לְשֵׁם אוֹתוֹ הַחֵטְא, וְנֶאֱמַר: "וְכִפֶּר עָלָיו" (שם ד,כו ועוד) – שֶׁתִּהְיֶה לְשֵׁם בְּעָלֶיהָ. וְנֶאֱמַר בַּפֶּסַח: "וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיי אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז,א) – שֶׁתִּהְיֶה כָּל עֲשִׂיָּתוֹ לְשֵׁם פֶּסַח, וְנֶאֱמַר: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי" (שמות יב,כז) – שֶׁתִּהְיֶה זְבִיחָתוֹ לְשֵׁם פֶּסַח; הָא אִם שִׁנָּה שְׁמוֹ אוֹ שֵׁם בְּעָלָיו – פָּסוּל. וּבְמִנְחַת חוֹטֵא הוּא אוֹמֵר: "כִּי חַטָּאת הִיא" (ויקרא ה,יא), וּבְמִנְחַת שׂוֹטָה נֶאֱמַר: "כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הִיא" (במדבר ה,טו, ושם: הוּא) – שֶׁיִּהְיוּ כָּל מַעֲשֵׂיהֶן לִשְׁמָן.
ג. אָסוּר לְחַשֵּׁב בַּקֳּדָשִׁים מַחֲשָׁבָה שֶׁאֵינָהּ נְכוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן יח,א. שֶׁעִיֵּן עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב. התורה ציינה לגביהם שייעשו לשמם. שֶׁתֵּעָשֶׂה לְשֵׁם אוֹתוֹ הַחֵטְא. גם שינוי זה נחשב שינוי השם ופוסל בחטאת (לקמן ה"ו).
ד. חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשׁוּם זֶבַח אַחֵר, כְּגוֹן שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם עוֹלָה אוֹ לְשׁוּם אָשָׁם אוֹ לְשֵׁם שְׁלָמִים – פְּסוּלָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אִם שְׁחָטָהּ לְשֵׁם חֻלִּין – הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה, וְלֹא עָלָת לַבְּעָלִים.
ד. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"א. שְׁחָטָהּ לְשֵׁם חֻלִּין. לשם אכילת הבהמה כחולין. הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה וְלֹא עָלָת לַבְּעָלִים. כדין שינוי השם בשאר הקרבנות (גם שאר קרבנות שנשחטו לשם חולין לא עלו לבעלים, ערוה"ש קנ,ב).
ה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהַקֳּדָשִׁים מְחַלְּלִין קָדָשִׁים וְאֵין הַחֻלִּין מְחַלְּלִין קָדָשִׁים.
ה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים בפירוש המקראות. שֶׁהַקֳּדָשִׁים מְחַלְּלִין קָדָשִׁים. מחשבה לשם קרבן אחר יכולה לפסול את הקרבן.
ו. שְׁחָטָהּ לְשֵׁם חֵטְא אַחֵר, כְּגוֹן שֶׁבָּאָה עַל אֲכִילַת חֵלֶב וּשְׁחָטָהּ עַל אֲכִילַת דָּם – פְּסוּלָה.
ו. שְׁחָטָהּ לְשֵׁם חֵטְא אַחֵר וכו'. ראה גם הלכות שגגות ג,ג.
ז. שְׁחָטָהּ לְשֵׁם אָדָם אַחֵר שֶׁהוּא מְחֻיָּב חַטָּאת, אֲפִלּוּ חַטָּאת שֶׁאֵינָהּ קְבוּעָה – הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה.
ז. חַטָּאת שֶׁאֵינָהּ קְבוּעָה. קרבן עולה ויורד. הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. שהרי שינה במחשבת הבעלים.
ח. אֲבָל אִם שְׁחָטָהּ לְשֵׁם אַחֵר שֶׁהוּא מְחֻיָּב עוֹלָה – הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה, וְלֹא עָלָת לַבְּעָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִפֶּר עָלָיו" (ויקרא ד,לא ועוד) – עָלָיו וְלֹא עַל חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא מְחֻיָּב חַטָּאת כְּמוֹתוֹ.
ח. שְׁחָטָהּ לְשֵׁם אַחֵר שֶׁהוּא מְחֻיָּב עוֹלָה. ואינו מחויב חטאת. הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה וְלֹא עָלָת לַבְּעָלִים. ככל שינוי השם בשאר הקרבנות. שֶׁנֶּאֱמַר וְכִפֶּר עָלָיו עָלָיו וְלֹא עַל חֲבֵרוֹ וכו'. מכאן נלמד שמחשבת שינוי הבעלים פוסלת רק כאשר החטאת נעשתה לשם אחר שמחויב חטאת.
ט. שְׁחָטָהּ לְשֵׁם מֵת – כְּשֵׁרָה, וְלֹא עָלָת לַבְּעָלִים, שֶׁאֵין כַּפָּרָה לַמֵּתִים. שְׁחָטָהּ לְשֵׁם מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב קָרְבָּן כְּלָל, לֹא חַטָּאוֹת וְלֹא עוֹלָה וְלֹא שְׁאָר קָרְבָּנוֹת – הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה, שֶׁמָּא מְחֻיָּב הוּא וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ.
ט. שְׁחָטָהּ לְשֵׁם מֵת. כגון שהיה חייב חטאת ומת לפני שהקריב. שֶׁאֵין כַּפָּרָה לַמֵּתִים. וממילא מת זה אינו מחויב חטאת והשחיטה לשמו אינה פוסלת. הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה שֶׁמָּא מְחֻיָּב הוּא וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ. יש לחשוש שמא האדם שלשמו נשחטה החטאת, מחויב גם כן חטאת (וכאשר נשחט לשם מי שמחויב עולה, מן הסתם הכוונה בשחיטה היא להוציאו ידי חובת העולה שהוא חייב בה ולכן הקרבן כשר – ליקו"ה זבחים ז,א, אבן האזל לקמן הי"ד).
י. שְׁחָטָהּ לִשְׁמָהּ, וְחִשֵּׁב בִּשְׁעַת הַשְּׁחִיטָה לִזְרֹק דָּמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה, לְפִי שֶׁמְּחַשְּׁבִין מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה, וְזֹאת הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁחִשֵּׁב בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה כְּאִלּוּ חִשְּׁבָהּ בִּשְׁעַת זְרִיקָה, וּלְפִיכָךְ פְּסוּלָה.
י. וְחִשֵּׁב בִּשְׁעַת הַשְּׁחִיטָה לִזְרֹק דָּמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. אפילו אם בסופו של דבר זרק לשמה. שֶׁמְּחַשְּׁבִין מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה. מחשבת עשייה שלא לשמה מועילה לא רק באותו מעשה, אלא אפילו כשחשב בשעת עבודה אחת לעשות עבודה אחרת שלא לשמה.
יא. הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בְּמַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם, בֵּין שֶׁשִּׁנָּה שְׁמוֹ לְשֵׁם זֶבַח אַחֵר בֵּין שֶׁשִּׁנָּהוּ לְשֵׁם חֻלִּין – פָּסַל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי" (שמות יב,כז). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁשְּׁחָטוֹ בִּזְמַנּוֹ, שֶׁהוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן; אֲפִלּוּ שְׁחָטוֹ בְּשַׁחֲרִית בְּמַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי – פָּסוּל. אֲבָל אִם שְׁחָטוֹ בְּלֹא זְמַנּוֹ: בְּמַחֲשֶׁבֶת שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – כָּשֵׁר; שֶׁלֹּא לְשֵׁם בְּעָלָיו – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ בְּעָלִים בִּזְמַנּוֹ, וּפָסוּל.
יא. שֶׁשִּׁנָּה שְׁמוֹ לְשֵׁם זֶבַח אַחֵר. ששחטו לשם קרבן אחר. שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי. וכשנשחט לשם חולין אינו לה' ולכן פסול (כס"מ). שֶׁשְּׁחָטוֹ בִּזְמַנּוֹ שֶׁהוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן אֲפִלּוּ שְׁחָטוֹ בְּשַׁחֲרִית. זמן שחיטת הפסח בי"ד בניסן בצהריים (הלכות קרבן פסח א,ד). אמנם לעניין מחשבת שינוי השם כל יום ארבעה עשר נחשב זמנו. שְׁחָטוֹ בְּלֹא זְמַנּוֹ בְּמַחֲשֶׁבֶת שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר. כששחטו שלא בזמנו לשם קרבן אחר אינו נחשב קרבן פסח, ומחשבת שינוי השם אינה פוסלת בו. שֶׁלֹּא לְשֵׁם בְּעָלָיו נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ בְּעָלִים בִּזְמַנּוֹ וּפָסוּל. פסח שנעשה שלא בזמנו בשינוי בעלים עדיין נחשב פסח, והרי הוא פסול כפסח שנעשה בזמנו שלא לשם בעליו.
יב. פֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ לִשְׁמוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר קֹדֶם חֲצוֹת – פָּסוּל, לְפִי שֶׁאֵינוֹ זְמַנּוֹ. עָבְרָה שְׁנָתוֹ, וְשָׁחַט בִּזְמַנּוֹ לְשֵׁם פֶּסַח, וְכֵן הַשּׁוֹחֵט שְׁאָר זְבָחִים לְשֵׁם פֶּסַח, אֲפִלּוּ שְׁחָטָן אַחַר חֲצוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים, וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה.
יב. לְפִי שֶׁאֵינוֹ זְמַנּוֹ. עדיין לא הגיע זמן שחיטתו. ופסח שנשחט לשמו שלא בזמנו פסול (בבלי זבחים ח,ב). עָבְרָה שְׁנָתוֹ וְשָׁחַט בִּזְמַנּוֹ לְשֵׁם פֶּסַח וכו'. הפסח מובא מזכרי הצאן בשנתם הראשונה, בהמה שהוקדשה לפסח ונכנסה לשנתה השנייה נפסלה ומקריבים אותה שלמים (הלכות קרבן פסח ד,ז). ואם שחטו אותה לשם פסח (בזמנו או שלא בזמנו) דינה כשלמים שנשחט שלא לשמו, שכשר ולא עלה לבעלים לשם חובה. הַשּׁוֹחֵט שְׁאָר זְבָחִים לְשֵׁם פֶּסַח אֲפִלּוּ שְׁחָטָן אַחַר חֲצוֹת. בהמה שהוקדשה לקרבן אחר ונעשתה לשם פסח, אפילו בזמן הקרבת קרבן פסח, נחשבת ככל הקרבנות שנשחטו שלא לשמם וכשרה.
יג. תּוֹדָה שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם שְׁלָמִים – עָלָת לַבְּעָלִים, וּשְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם תּוֹדָה – לֹא עָלוּ לַבְּעָלִים, לְפִי שֶׁהַתּוֹדָה נִקְרֵאת שְׁלָמִים, וּשְׁלָמִים לֹא נִקְרְאוּ תּוֹדָה.
יג. תּוֹדָה וכו'. התודה היא קרבן שלמים המובא עם לחמי תודה (הלכות מעשה הקרבנות ט,ה). שֶׁהַתּוֹדָה נִקְרֵאת שְׁלָמִים. "ובשר זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז,טו, על פי בבלי זבחים ד,א).
יד. עוֹלָה שֶׁשְּׁחָטָהּ עַל מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב קָרְבָּן כְּלָל – לֹא עָלָת לַבְּעָלִים, שֶׁהֲרֵי שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לְשֵׁם בְּעָלֶיהָ. וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שֶׁשְּׁחָטָהּ לִשְׁמוֹ אֵינוֹ מְחֻיָּב כְּלוּם בְּעֵינֵינוּ, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה חַיָּב כַּפָּרָה לַשָּׁמַיִם, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא עָבַר מֵעוֹלָם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה.
יד. עוֹלָה שֶׁשְּׁחָטָהּ עַל מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב קָרְבָּן כְּלָל. שחט עולה של אחד עבור אדם אחר שאינו חייב קרבן. לֹא עָלָת לַבְּעָלִים. ככל קרבן שנשחט במחשבת שינוי השם. וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שֶׁשְּׁחָטָהּ לִשְׁמוֹ אֵינוֹ מְחֻיָּב כְּלוּם בְּעֵינֵינוּ. ואם באמת לא היה חייב קרבן לא הייתה המחשבה מועילה והיו הבעלים יוצאים ידי חובה (ליקו"ה זבחים ז,א). שֶׁאֵין לְךָ אָדָם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא עָבַר מֵעוֹלָם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה. ומחויב קרבן עולה לכפרה (בבלי יומא לו,א, וראה הלכות מעשה הקרבנות ג,יד).
טו. עוֹלָה הַבָּאָה לְאַחַר מִיתָה, שֶׁעֲשָׂיָהּ שֶׁלֹּא לְשֵׁם בְּעָלִים – עָלָת לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, שֶׁאֵין בְּעָלִים לְאַחַר מִיתָה.
טו. עוֹלָה הַבָּאָה לְאַחַר מִיתָה. כגון אדם שנדר עולה ומת, והיורשים צריכים להביא מנכסיו את העולה שהתחייב (ראה הלכות מחוסרי כפרה א,יג). עָלָת לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. והיורשים אינם צריכים להביא קרבן נוסף. שֶׁאֵין בְּעָלִים לְאַחַר מִיתָה. ואם כן ההקרבה לשם אדם אחר אינה נחשבת שינוי.
טז. שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם אֵילִים – לֹא עָלוּ לַצִּבּוּר לְשֵׁם חוֹבָה. וְאִם דִּמָּה שֶׁהֵן אֵילִים, וּשְׁחָטָם לְשֵׁם אֵילִים – עָלוּ לָהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲקִירָה בְּטָעוּת.
טז. שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם אֵילִים. בחג השבועות מביאים עם שתי הלחם שני כבשים לשלמים (הלכות תמידין ומוספין ח,א). אם שינה בכוונת שחיטתם וחשב ששוחטם לשם אילים (כבשים בשנתם השנייה; וכגון שחשב לשחטם לשם שני אילי העולה שבאים עם הלחם), הכבשים כשרים אך לא יוצאים בהם ידי חובה. מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲקִירָה בְּטָעוּת. ואינה עקירה, כדלעיל ה"א.
יז. אֲשַׁם מְצֹרָע שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא נָתַן מִדָּמוֹ עַל גַּבֵּי בֹּהֲנוֹת – טָעוּן נְסָכִים, שֶׁאִם יַקְרִיב בְּלֹא נְסָכִים נִמְצָא כְּמַקְרִיב נְדָבָה, וְאֵין הָאָשָׁם בָּא נְדָבָה.
יז. אֲשַׁם מְצֹרָע. קרבן אשם שמביא המצורע ביום טהרתו. שלא כשאר האשמות, אשם זה טעון נסכים (הלכות מעשה הקרבנות ב,ו). שֶׁלֹּא נָתַן מִדָּמוֹ עַל גַּבֵּי בֹּהֲנוֹת. חלק מדם האשם מתקבל ביד הכהן ומזים ממנו על תנוך אוזן המצורע ועל בהונות ידיו ורגליו (הלכות מחוסרי כפרה ד,ב). כשלא נתן מהדם על הבהונות, הקרבן כשר ולא יצאו בו ידי חובה (שם ה,ב). טָעוּן נְסָכִים. אף שלא יוצאים בו ידי חובה, יש להביא עמו נסכים כפי שמביאים עם אשם מצורע, ולא להקריבו כשאר אשמות שמובאים ללא נסכים. שֶׁאִם יַקְרִיב בְּלֹא נְסָכִים נִמְצָא כְּמַקְרִיב נְדָבָה וכו'. האשם הוקדש לאשם מצורע, ואם מקריבו ללא נסכים נמצא שמקריבו כאשם אחר בתורת נדבה. וְאֵין הָאָשָׁם בָּא נְדָבָה. הלכות מעשה הקרבנות יד,ח.
יח. כֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעֹמֶר שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – לֹא יָבִיא מִנְחַת נְסָכִים שֶׁלּוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים, אֶלָּא עִשָּׂרוֹן אֶחָד כִּשְׁאָר הַנְּדָבוֹת, שֶׁהֲרֵי לֹא עָלָה לְשֵׁם חוֹבָתוֹ. וְכֵן תָּמִיד שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – לֹא יַעֲלֶה עִמּוֹ שְׁנֵי גִּזְרֵי עֵצִים כִּשְׁאָר הַתְּמִידִין, שֶׁהֲרֵי לֹא עָלָת לְחוֹבַת הַתָּמִיד, אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּכָל הַנְּדָבוֹת.
יח. כֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעֹמֶר. בט"ז ניסן מקריבים את מנחת העומר ומביאים עמה כבש לעולה. שלא כשאר כבשים, שטעונים עישרון סולת בלול בשלישית ההין שמן, כבש זה טעון שני עשרונים סולת בלולים בשלישית ההין שמן (הלכות מעשה הקרבנות ב,ה). לֹא יָבִיא מִנְחַת נְסָכִים שֶׁלּוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים… שֶׁהֲרֵי לֹא עָלָה לְשֵׁם חוֹבָתוֹ. כיוון שלא יוצאים ידי חובה בקרבן זה, יש להקריבו כעולת נדבה ואין לכפול את נסכיו. תָּמִיד וכו'. עם קרבן התמיד היו מעלים שני גזרי עצים להוסיף על אש המערכה (הלכות תמידין ומוספין ב,ב). כשלא יצאו ידי חובה בתמיד הוא קרב כעולת נדבה ואין להעלות עמו גזרי עצים.
יט. שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן בֵּין לִפְנֵי זְמַנָּן בֵּין לְאַחַר זְמַנָּן – הַדָּם יִזָּרֵק וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלוּ לַצִּבּוּר לְשֵׁם חוֹבָה. וְאִם הָיְתָה שַׁבָּת – לֹא יִזְרֹק, וְאִם זָרַק – הֻרְצָה לְהַקְטִיר אֵמוּרִין לָעֶרֶב.
יט. אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן בֵּין לִפְנֵי זְמַנָּן בֵּין לְאַחַר זְמַנָּן. שחטם לפני חג השבועות או אחריו. במקרים אלו הכבשים כשרים, ולא יצאו ידי חובה בהקרבתם. וְאִם הָיְתָה שַׁבָּת לֹא יִזְרֹק. יש איסור שבות (מדרבנן) בזריקת הדם, ושבות זו לא הותרה בשבת במקרה שלא יוצאים ידי חובה בקרבן (בבלי ביצה כ,ב). וְאִם זָרַק הֻרְצָה לְהַקְטִיר אֵמוּרִין לָעֶרֶב. כשזרק את הדם בשבת (באיסור), הוכשר הקרבן. אמנם אין להקטיר את אימוריו בשבת ויש להמתין למוצאי שבת ואז להקטירם (לדין דומה ראה הלכות שגגות ב,יד).
כ. וְכֵן שַׁלְמֵי נָזִיר שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים – הֲרֵי הֵן נֶאֱכָלִין לְיוֹם וָלַיְלָה, וְאֵין טְעוּנִין לֶחֶם. וְכֵן אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצֹרָע שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים – הֲרֵי הֵן נֶאֱכָלִין.
כ. שַׁלְמֵי נָזִיר. שמביא הנזיר ביום טהרתו ומביא עמו לחמים. שלא כשאר שלמים, שנאכלים לשני ימים ולילה אחד, שלמי הנזיר נאכלים רק ליום ולילה (הלכות מעשה הקרבנות י,ז). הֲרֵי הֵן נֶאֱכָלִין לְיוֹם וָלַיְלָה וְאֵין טְעוּנִין לֶחֶם. כיוון שלא יוצאים בהם ידי חובה לא צריך להביא אתם לחמים והם כשרים כשלמי נדבה (ראה גם הלכות נזירות ח,יב). אֲשַׁם נָזִיר. אשם שמביא נזיר שנטמא. הֲרֵי הֵן נֶאֱכָלִין. ככל האשמות.

תקציר הפרק 

פרק ט"ו הלכות פסולי המקודשין מחשבת שינוי השם בקרבן כל הזבחים והמנחות שנשחטו במחשבת שינוי השם, בין בקרבנות יחיד בין בקרבנות ציבור -כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. חוץ מקרבן החטאת והפסח -שאם נעשו במחשבת שינוי השם, פסולים. הדין זהה אם המשנה את שם הזבח בשעת שחיטה, או בשעת קבלה, או בשעת הולכה, או בזריקה, כמו שלמדנו בעבר. מה הכוונה שלא עלו לבעלים לשם חובה? כגון ששחט עולה לשם שלמים או אם שחט עולת ראובן לשם שמעון.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות פסולי המוקדשין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן