א. הַנּוֹגֵעַ בְּמֵי חַטָּאת שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַזָּיָה, בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים – טָמֵא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב" (במדבר יט,כא). הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁמֵּי נִדָּה אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת שֶׁל תּוֹרָה, וְטֻמְאַת מַגָּעָן בְּכָל שֶׁהוּא.
וְאִם הָיָה בָּהֶן כְּדֵי הַזָּיָה – מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְהַנּוֹגֵעַ בָּהֶן אוֹ הַנּוֹשְׂאָן שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ אוֹ בִּשְׁעַת מַשָּׂאוֹ עַד שֶׁיִּפְרֹשׁ מִמְּטַמְּאָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו" (במדבר יט,כא) – אֵינוֹ מְדַבֵּר בַּמַּזֶּה עַל הַטָּמֵא: אִם טִהֵר אֶת הַטָּמֵא, קַל וָחֹמֶר שֶׁיִּהְיֶה הוּא טָהוֹר.
מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה" (במדבר יט,כא), לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא לַשִּׁעוּר: שֶׁהַנּוֹגֵעַ אוֹ הַנּוֹשֵׂא מֵי נִדָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כְּדֵי הַזָּיָה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַזָּיָה – טָמֵא וּמְטַמֵּא בְּגָדִים דִּין תּוֹרָה. וְכַמָּה הוּא שִׁעוּר הַזָּיָה? כְּדֵי שֶׁיַּטְבִּיל רָאשֵׁי גִּבְעוֹלִין שֶׁל אֵזוֹב בַּמַּיִם.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמֵּי חַטָּאת מְטַמְּאִין? בִּזְמַן שֶׁנָּגַע בָּהֶן אוֹ נְשָׂאָן שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ קֹדֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ מִצְוָתָן. אֲבָל אַחַר שֶׁיַּעֲשׂוּ מִצְוָתָן – אֵינָן מְטַמְּאִין כְּלָל.
כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁטָּבַל אֶת הָאֵזוֹב וְהִזָּה עַל הָאָדָם הַטָּמֵא אוֹ עַל הַכֵּלִים, וְהָיוּ הַמַּיִם שׁוֹתְתִין וְיוֹרְדִין מֵעַל הַטָּמֵא לָאָרֶץ, וְכֵן הַמַּיִם הַנִּתָּזִין בִּשְׁעַת הַזָּיָה עַל הָאָרֶץ אוֹ עַל הַטָּהוֹר – הֲרֵי אוֹתָן הַמַּיִם טְהוֹרִין, וְהַנּוֹגֵעַ בָּהֶן וְהַנּוֹשְׂאָן טָהוֹר.
הִטְבִּיל אֶת הָאֵזוֹב לְהַזּוֹת עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה – הֲרֵי הַמַּיִם הַמְנַטְּפִין כְּשֵׁרִים לְהַזּוֹת מֵהֶן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ מְטַמְּאִין טֻמְאַת מֵי חַטָּאת, לְפִי שֶׁלֹּא עָשׂוּ מִצְוָתָן, שֶׁהֲרֵי הַטְּבִילָה הָיְתָה לְשֵׁם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה.
ב. אֵין מֵי חַטָּאת מְטַמְּאִין אֶת הַכֹּל קֹדֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ מִצְוָתָן, עַד שֶׁיִּהְיוּ טְהוֹרִים וּכְשֵׁרִין לְהַזָּיָה. אֲבָל מֵי חַטָּאת שֶׁנִּפְסְלוּ, כְּגוֹן שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶן מַיִם אוֹ שָׁתַת מֵהֶן בְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ מִדְּבָרִים הַפּוֹסְלִין אוֹתָן, אִם נָגַע בָּהֶן הַטָּהוֹר לִתְרוּמָה – נִטְמָא, בֵּין שֶׁנָּגַע בְּיָדוֹ בֵּין שֶׁנָּגַע בִּשְׁאָר גּוּפוֹ. נָגַע בָּהֶן אָדָם הַטָּהוֹר לְחַטָּאת, וַאֲפִלּוּ בְּיָדָיו – הֲרֵי הוּא טָהוֹר כְּמוֹת שֶׁהָיָה.
ג. מֵי חַטָּאת שֶׁנִּטְמְאוּ, וְנָגַע בָּהֶן אַחַר שֶׁנִּטְמְאוּ אָדָם הַטָּהוֹר לִתְרוּמָה, בֵּין בְּיָדָיו בֵּין בְּגוּפוֹ – נִטְמָא. וְאִם נָגַע בָּהֶן הַטָּהוֹר לְחַטָּאת בְּיָדָיו – נִטְמָא. נָגַע בִּשְׁאָר גּוּפוֹ – הֲרֵי הוּא טָהוֹר כְּמוֹת שֶׁהָיָה.
ד. מֵי חַטָּאת שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹכָן מֵי מַעְיָן אוֹ מֵי מִקְוֶה אוֹ מֵי פֵּרוֹת: אִם רֹב מֵי חַטָּאת – מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא; וְאִם רֹב מֵי פֵּרוֹת – אֵין מְטַמְּאִין; מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה – מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. אֵפֶר פָּרָה שֶׁנִּתְעָרֵב בְּאֵפֶר מִקְלֶה, וְקִדֵּשׁ בְּכֻלּוֹ: אִם הָיָה הָרֹב אֵפֶר פָּרָה – מְטַמְּאִין כְּמֵי נִדָּה; וְאִם הָיָה הָרֹב אֵפֶר מִקְלֶה – אֵין מְטַמְּאִין בְּמַגָּע, אֲבָל מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא.
ה. אֵפֶר כָּשֵׁר שֶׁנְּתָנוֹ עַל גַּבֵּי מַיִם שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְקַדְּשָׁן, וְנָגַע בָּהֶן הַטָּהוֹר לִתְרוּמָה, בֵּין בְּיָדָיו בֵּין בְּגוּפוֹ – נִטְמָא. נָגַע בָּהֶן הַטָּהוֹר לְחַטָּאת אֲפִלּוּ בְּיָדָיו – הֲרֵי זֶה טָהוֹר כְּמוֹת שֶׁהָיָה.
ו. מֵי חַטָּאת שֶׁנִּפְסְלוּ – לֹא יְגַבְּלֵם בְּטִיט, שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂם תַּקָּלָה לַאֲחֵרִים, שֶׁמָּא יִגַּע בַּטִּיט וְיִטְמָא, שֶׁמֵּי חַטָּאת אֵינָן בְּטֵלִים בְּטִיט, שֶׁנֶּאֱמַר: "חַטָּאת הִיא" (במדבר יט,ט).
ז. פָּרָה שֶׁשָּׁתָת מֵי חַטָּאת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁחֲטָה בְּתוֹךְ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת – הֲרֵי בְּשָׂרָהּ טָהוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה" (שם): בִּזְמַן שֶׁהֵם שְׁמוּרִין אֵינָן בְּטֵלִין, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁשָּׁתָת אוֹתָן פָּרָה – בָּטְלוּ, שֶׁהֲרֵי אֵינָן שְׁמוּרִין.
ח. הַמַּזֶּה מֵחַלּוֹן שֶׁמַּזִּין מִמֶּנּוּ עַל הָרַבִּים, וְהֻזָּה עָלָיו, וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִין – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁחֶזְקַת הַמַּיִם שֶׁמַּזִּין מֵהֶן עַל הָרַבִּים שֶׁהֵן כְּשֵׁרִים, וַהֲרֵי זֶה כְּאָנוּס. אֲבָל אִם הֻזָּה עָלָיו מֵחַלּוֹן שֶׁל יָחִיד וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ, וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִין – חַיָּב בְּקָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לִבְדֹּק עַל הַמַּיִם וְאַחַר כָּךְ יִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ.
מַחֲלִיקִין הָיוּ הָעָם בַּמַּיִם שֶׁשּׁוֹתְתִים בָּאָרֶץ מֵחַלּוֹן שֶׁל רַבִּים וְדוֹרְסִין אוֹתָן וְנִכְנָסִין לַמִּקְדָּשׁ, וְלֹא הָיוּ חוֹשְׁשִׁין לָהֶם שֶׁמָּא פְּסוּלִים הֵם.
ט. הַמַּזֶּה בְּאֵזוֹב הַטָּמֵא לְחַטָּאת: אִם יֵשׁ בּוֹ כַּבֵּיצָה – הַמַּיִם פְּסוּלִין וְהַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה; אֵין בּוֹ כַּבֵּיצָה – הַמַּיִם כְּשֵׁרִים וְהַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה. וְאֵזוֹב זֶה מְטַמֵּא חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה, שֶׁאֵין מוֹנִין לַחַטָּאת.
י. הַמַּגְבִּיהַּ כְּלִי שֶׁהֻזָּה עָלָיו, וַהֲרֵי עָלָיו הַמַּיִם כְּדֵי הַזָּיָה – טָהוֹר, שֶׁהַמַּיִם שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן אֵינָן מְטַמְּאִין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
הָיָה בָּהֶן כְּדֵי הַזָּיָה. מים בכמות שאפשר להזות מהם (והשיעור מבואר לקמן). וְהַנּוֹגֵעַ בָּהֶן… מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ. משום שהנוגע במים אי אפשר שלא יסיט אותם ולפיכך דינו כנושא (ראה הלכות שאר אבות הטומאות ו,יג). מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ אוֹ בִּשְׁעַת מַשָּׂאוֹ. וכן מטמא כל בגד או כלי שיגע בו בשעת חיבורו במי הנידה (לעיל ה,ב). עַד שֶׁיִּפְרֹשׁ מִמְּטַמְּאָיו. כמבואר שם. קַל וָחֹמֶר שֶׁיִּהְיֶה הוּא טָהוֹר. ולפיכך לא ניתן להסביר את הפסוק כפשוטו, אלא כפי שמבאר בפסקה הבאה.
מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חז"ל.הַמַּיִם הַנִּתָּזִין בִּשְׁעַת הַזָּיָה… אוֹתָן הַמַּיִם טְהוֹרִין. שטבילת האזוב במים מחשיבה את המים שעליו כמים שנעשו מצוותם שאינם מטמאים.
כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל י,ט. שֶׁהֲרֵי הַטְּבִילָה הָיְתָה לְשֵׁם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. אך במקרה שהטבילה הייתה לשם דבר המקבל טומאה, המים המנטפים נחשבים כנעשו מצוותן.