פרק ט"ו, הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
כ״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ה בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. סְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים כֵּיצַד? סָפֵק אָכַל אֳכָלִים טְמֵאִים וְשָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין, סָפֵק שֶׁלֹּא אָכַל וְלֹא שָׁתָה, סָפֵק שֶׁבָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עָלָיו מַיִם שְׁאוּבִין, סָפֵק שֶׁלֹּא בָּא וְלֹא נָפְלוּ עָלָיו – הֲרֵי זֶה טָהוֹר.
וְכֵן אִם אָכַל אֳכָלִים טְמֵאִים אוֹ שָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִים, אוֹ בָּא בְּמַיִם שְׁאוּבִין אוֹ נָפְלוּ עָלָיו מַיִם שְׁאוּבִין, וְסָפֵק נָגַע בִּטְהָרוֹת אֵלּוּ סָפֵק לֹא נָגַע – הֲרֵי טְהָרוֹת אֵלּוּ טְהוֹרוֹת.
וְכֵן הָאוֹכֵל סְפֵק אֳכָלִים טְמֵאִים וְהַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין שֶׁהֵן טְמֵאִים בְּסָפֵק – הֲרֵי הוּא טָהוֹר. וְכֵן הָאוֹכֵל תְּרוּמָה תְּלוּיָה – טָהוֹר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ מִוַּלְדֵי טֻמְאוֹת שֶׁהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים – סְפֵקָן טָהוֹר. אֲבָל אָב שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים – סְפֵקוֹ טָמֵא, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הָאָב עַצְמוֹ טָמֵא בְּסָפֵק, כְּגוֹן בֵּית הַפְּרָס וְאֶרֶץ הָעַמִּים, שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין עַל סְפֵק מַגָּעָן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

א. סָפֵק אָכַל אֳכָלִים טְמֵאִים… הֲרֵי זֶה טָהוֹר. שכל אלו הן טומאות שגזרו חכמים (לעיל ח,י, ט,א).

וְכֵן הָאוֹכֵל תְּרוּמָה תְּלוּיָה. תרומה שנטמאה באחד הספקות שאין שורפים עליהם את התרומה אלא מניחים אותה ללא הכרעה, שאף על פי שאסור לאכלה אין האוכלה נעשה טמא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ מִוַּלְדֵי טֻמְאוֹת שֶׁהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים סְפֵקָן טָהוֹר. שכל הנטמא בספק בדבר שהוא ולד הטומאה (ראשון לטומאה ומטה) מדברי סופרים, טהור. אֲבָל אָב שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. כגון טומאת גויים ועבודה זרה (הלכות מטמאי משכב ומושב ב,י, לעיל ו,א, ולרשימת אבות הטומאה מדברי סופרים ראה פה"מ בהקדמה לסדר טהרות). אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הָאָב עַצְמוֹ טָמֵא בְּסָפֵק כְּגוֹן בֵּית הַפְּרָס וְאֶרֶץ הָעַמִּים. שעיקר הטומאה שגזרו עליהם היא מחמת הספק. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל יג,יג.

ב. סְפֵק הַחֻלִּין, הִיא טָהֳרַת אוֹכְלֵי חֻלֵּיהֶן בְּטָהֳרָה, וְהֵן הַנִּקְרָאִין פְּרוּשִׁין. כֵּיצַד? אוֹכְלֵי חֻלֵּיהֶן בְּטָהֳרָה שֶׁנּוֹלַד לָהֶן סְפֵק טֻמְאָה בְּטָהֳרוֹתֵיהֶן – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים בְּכָל הַסְּפֵקוֹת כֻּלָּן, וְאֵין לָהֶן טֻמְאָה אֶלָּא טֻמְאָה וַדָּאִית.
ב. שֶׁנּוֹלַד לָהֶן סְפֵק טֻמְאָה בְּטָהֳרוֹתֵיהֶן. שהחולין הטהורים שלהם נטמאו בספק.
ג. סְפֵק הַקָּרְבָּנוֹת כֵּיצַד? מְחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁיֵּשׁ עָלָיו סְפֵק חָמֵשׁ קָרְבָּנוֹת, כְּגוֹן הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ סְפֵק חָמֵשׁ זִיבוֹת אוֹ סְפֵק חָמֵשׁ לֵדוֹת – מֵבִיא קָרְבָּן אֶחָד וְטָהֵר לֶאֱכֹל בַּקֳּדָשִׁים, וְאֵין הַשְּׁאָר עָלָיו חוֹבָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה.
ג. כְּגוֹן הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ סְפֵק חָמֵשׁ זִיבוֹת אוֹ סְפֵק חָמֵשׁ לֵדוֹת. שאין ידוע אם היא חייבת עליהם קרבנות (לדוגמאות לספק זיבה ראה הלכות איסורי ביאה ו,יט-כ, ולספק לידה ראה שם י,ב). וְאֵין הַשְּׁאָר עָלָיו חוֹבָה. אין המחוסר כיפורים צריך להביא את שאר הקרבנות, שמכיוון שהוא חייב בהם מספק די לו להביא קרבן אחד לטהרו לאכילת קדשים. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה. א,י.
ד. סְפֵק נְגָעִים כֵּיצַד? עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַטֻּמְאָה – סְפֵקוֹ טָהוֹר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק שִׁשִּׁי מֵהִלְכוֹת נְגָעִים.
ד. עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַטֻּמְאָה סְפֵקוֹ טָהוֹר. כל עוד הנגע לא נקבע באופן סופי כטמא ('הוחלט לטומאה'), אין מחליטים אותו במקרה של ספק. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק שִׁשִּׁי מֵהִלְכוֹת נְגָעִים. הלכות טומאת צרעת ו,ה.
ה. סְפֵק עוֹמֵד וְעוֹבֵר כֵּיצַד? מְצֹרָע שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב תַּחַת הָאִילָן, וְעָבַר הַטָּהוֹר, סָפֵק הֶאֱהִיל עָלָיו הָאִילָן וְנִטְמָא סָפֵק לֹא הֶאֱהִיל, וְכֵן אִם הָיָה הַטָּהוֹר יוֹשֵׁב תַּחַת הָאִילָן וְהַמְּצֹרָע עוֹבֵר תַּחְתָּיו, סָפֵק עָמַד הַמְּצֹרָע וְנִטְמָא הַטָּהוֹר סָפֵק לֹא עָמַד – סְפֵקוֹ טָהוֹר.
ה. סְפֵק עוֹמֵד וְעוֹבֵר וכו'. ראה גם הלכות טומאת צרעת י,יב. מְצֹרָע שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב תַּחַת הָאִילָן וכו'. מושבו של המצורע טמא, לפיכך כאשר המצורע יושב או אפילו עומד תחת האילן, האילן נעשה מושב המצורע ומטמא את כל העובר תחת ענפיו. סָפֵק עָמַד הַמְּצֹרָע וְנִטְמָא הַטָּהוֹר סָפֵק לֹא עָמַד. שכל עוד המצורע אינו עומד במקומו אין האילן נעשה לו מושב ואין הטהור נטמא.
ו. סְפֵק שְׁרָצִים, זֶה סְפֵק הַנִּזְרָקִין, כֵּיצַד? זָרַק שֶׁרֶץ אוֹ דָּבָר טָמֵא לְבֵין הַכִּכָּרוֹת, אוֹ שֶׁזָּרַק כִּכָּר לְבֵין הַטְּמֵאוֹת, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע – הֲרֵי זֶה טָהוֹר, הוֹאִיל וּמָצָא הַכִּכָּר הַטָּהוֹר שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ בַּטֻּמְאָה. שֶׁכָּל הַטֻּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן, וְאֵין אוֹמְרִין: שֶׁמָּא נָגַע בּוֹ וְאַחַר כָּךְ נָפַל בְּצִדּוֹ, אֶלָּא הֲרֵי הֵן כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן.
ז. הַשֶּׁרֶץ בְּפִי הַחֻלְדָּה, וּמְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵקוֹ טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָחָה הַטֻּמְאָה. הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בּוֹ וְנוֹגֵעַ בַּכִּכָּרוֹת, סָפֵק חַי סָפֵק מֵת – הֲרֵי הֵן טְהוֹרוֹת.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁנְּטָלַתּוּ וְהָלְכָה לָהּ. אֲבָל אִם נִמְצָא מֵת בְּפִיהָ – הֲרֵי הַכִּכָּרוֹת טְמֵאוֹת. רָאוּהוּ חַי בְּפִיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּצָאוּהוּ מֵת בְּפָנֶיהָ – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרוֹת.
וְכֵן הַשֶּׁרֶץ בְּפִי הַחֻלְדָּה וְהַנְּבֵלָה בְּפִי הַכֶּלֶב, וְעָבְרוּ בֵּין הַטְּהוֹרִים אוֹ שֶׁעָבְרוּ טְהוֹרִים בֵּינֵיהֶן – סְפֵקוֹ טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לַטֻּמְאָה מָקוֹם קָבוּעַ. הָיוּ מְנַקְּרִין בָּהֶן עַל הָאָרֶץ – הֲרֵי הֵן כְּמֻנָּחִין, וּמְטַמְּאִין לְמַפְרֵעַ מִסָּפֵק אִם הָיוּ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
ז. הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בּוֹ וְנוֹגֵעַ בַּכִּכָּרוֹת, סָפֵק חַי סָפֵק מֵת. השרץ שבפי החולדה נגע בוודאות בכיכרות, אך יש ספק אם בזמן שנגע בהם היה מת או שהיה חי ואז אינו מטמא.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שכשיש ספק אם השרץ שנגע בכיכרות היה חי או מת, ספקו טהור. בִּזְמַן שֶׁנְּטָלַתּוּ וְהָלְכָה לָהּ. לאחר שעברה על הכיכרות, ואין ידוע אם השרץ חי או מת. אֲבָל אִם נִמְצָא מֵת בְּפִיהָ הֲרֵי הַכִּכָּרוֹת טְמֵאוֹת. שכל הטומאות כשעת מציאתן (לעיל ה"ו), ומניחים שהיה מת בתחילה (ביאור הגר"א לתוספתא טהרות ד,ד). רָאוּהוּ חַי בְּפִיהָ. שראו שהיה חי בעודו בפה שלה קודם שהלכה אתו על הכיכרות. אַף עַל פִּי שֶׁמְּצָאוּהוּ מֵת בְּפָנֶיהָ. לאחר מכן.
הָיוּ מְנַקְּרִין בָּהֶן עַל הָאָרֶץ הֲרֵי הֵן כְּמֻנָּחִין. אף שהמנקרים מנענעים את השרץ או הנבלה או מגביהים אותם מעט בפיהם מידי פעם, הם נחשבים כמונחים במקום קבוע (כדין שרץ הנגרר שנחשב כמונח במקומו, לעיל יד,ג; תפא"י טהרות ד,ג). וּמְטַמְּאִין לְמַפְרֵעַ מִסָּפֵק אִם הָיוּ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. כיוון שהטומאה נידונית כמונחת, כאשר היא נמצאת ברשות היחיד ספקה טמא כדין ספק טומאה ברשות היחיד (לקמן ה"ח), ובמקרה זה היא מטמאת גם למפרע וכל הטהרות שהיו שם משעה שנמצאו השרץ והנבלה באותו מקום טמאות מספק כדלקמן יח,ד.
ח. סְפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים כֵּיצַד? טֻמְאָה שֶׁהִיא מֻנַּחַת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, סָפֵק נָגַע בָּהּ סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵקוֹ טָהוֹר. הָיְתָה מֻנַּחַת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְסָפֵק נָגַע בָּהּ סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵקוֹ טָמֵא. וְכָל אֵלּוּ הַסְּפֵקוֹת שֶׁטִּהֲרוּ חֲכָמִים אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת לְהִשָּׁאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
ח. טֻמְאָה שֶׁהִיא מֻנַּחַת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים… הָיְתָה מֻנַּחַת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. להגדרת רשות הרבים ורשות היחיד לעניין טומאה ראה לקמן פרק כ. וְכָל אֵלּוּ הַסְּפֵקוֹת שֶׁטִּהֲרוּ חֲכָמִים אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת לְהִשָּׁאֵל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אף שבדרך כלל ספק רשות היחיד טמא, ישנם מקרי ספק ברשות היחיד שטיהרו חכמים (כפי שיבואר בפרקים הבאים), וזאת מפני שמדובר במקרי ספק שאין בהם דעת להישאל כפי שיתבאר לקמן טז,ב (מרכה"מ, משנ"א טהרות ד,ז, קרן אורה נזיר סד,א).
ט. סְפֵק שְׁנֵי רְשֻׁיּוֹת כֵּיצַד? הָיָה דָּבָר טָמֵא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְדָבָר טָהוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ שֶׁהָיָה הַדָּבָר הַטָּמֵא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהַדָּבָר הַטָּהוֹר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זֶה מֵהֶן נָגַע, אוֹ שֶׁהֵסִיט אֶת אֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה הֵסִיט אִם הָיָה הַדָּבָר הַטָּמֵא מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן מְטַמֵּא בְּאֹהֶל וְהֶאֱהִיל עַל אֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ עַל אֵיזֶה מֵהֶן הֶאֱהִיל – הֲרֵי זֶה טָהוֹר.
אַף עַל פִּי שֶׁסְּפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר, כְּשֶׁיָּבֹא לִשְׁאֹל – אוֹמְרִין לוֹ: 'אִם טָבַלְתָּ אֵין בְּכָךְ הֶפְסֵד'. אִם טָבַל – הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח; וְאִם לֹא טָבַל וְעָשָׂה טְהָרוֹת – הֲרֵי הֵן טְהוֹרוֹת, שֶׁסְּפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר.
ט. אוֹ שֶׁהֵסִיט אֶת אֶחָד מֵהֶן… אִם הָיָה הַדָּבָר הַטָּמֵא מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא. שההיסט בכלל המשא הוא (הלכות טומאת מת א,ז).
י. שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא שָׂרוּף וּמֻנָּח עַל גַּבֵּי אֳכָלִין, וְכֵן טַלִּית שֶׁנִּמְצֵאת מְהוּהָה וּמַחַט שֶׁנִּמְצֵאת שְׁבוּרָה אוֹ חֲלוּדָה בֵּין הַכֵּלִים – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים, בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְאֵין אוֹמְרִין: שֶׁמָּא אַחַר שֶׁנָּגַע בָּאֳכָלִים נִשְׂרַף, וְאַחַר שֶׁנִּטְמְאוּ הַכֵּלִים בְּמַגַּע הַטַּלִּית וְהַמַּחַט נִשְׁבְּרָה הַמַּחַט אוֹ הֶחֱלִידָה וּבָלְתָה הַטַּלִּית עַד שֶׁטָּהֲרָה, שֶׁכָּל הַטֻּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן.
י. שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא שָׂרוּף. וכגון שאין שלדו קיים, כך שאינו מטמא כלל (בבלי נידה נו,א, וראה לעיל ד,יב). וְכֵן טַלִּית שֶׁנִּמְצֵאת מְהוּהָה. טלית שידוע שהייתה אב הטומאה (כגון שנטמאה במת או במדרס) שנמצאת בלויה באופן שכעת היא טהורה מטומאתה (ראה הלכות כלים כב,טז). וּמַחַט שֶׁנִּמְצֵאת שְׁבוּרָה אוֹ חֲלוּדָה. שידוע שהייתה טמאה וכעת היא שבורה או חלודה באופן שטהורה מטומאתה (ראה שם יא,יד-טז).
יא. שְׁנֵי עֵדִים אוֹמְרִין לוֹ: 'נִטְמֵאתָ', וְהוּא אוֹמֵר: 'טָהוֹר אֲנִי' – הוּא נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן, אֵין אוֹמְרִין לוֹ: 'עֲסֹק בִּטְהָרוֹת', אֶלָּא אִם עָשָׂה טְהָרוֹת – הֲרֵי הֵן טְהוֹרוֹת, וְיָחוּשׁ לְעַצְמוֹ. עֵד אוֹמֵר: 'נִטְמָא', וּשְׁנַיִם אוֹמְרִין: 'לֹא נִטְמָא', בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – טָהוֹר.
שְׁנַיִם אוֹמְרִין: 'נִטְמָא', וְעֵד אוֹמֵר: 'לֹא נִטְמָא', בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – הֲרֵי זֶה טָמֵא. עֵד אוֹמֵר: 'נִטְמָא', וְעֵד אוֹמֵר: 'לֹא נִטְמָא', אִשָּׁה אוֹמֶרֶת: 'נִטְמָא', וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת: 'לֹא נִטְמָא': בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – טָמֵא; בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – טָהוֹר.
יא. הוּא נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ… וְיָחוּשׁ לְעַצְמוֹ. שרק לעצמו הוא נאמן ונחשב טהור אבל לאחרים אינו נאמן אלא נחשב טמא, ואפילו לגבי עצמו יש לו להחמיר לכתחילה ולהיטהר (ר"ש טהרות ה,ט, אברהם יגל). ויש מפרשים שכאשר אומר 'טהור אני' נאמן אף לאחרים מכיוון שמפרשים את כוונתו שטבל לאחר שראוהו שנטמא (השווה הלכות נזירות ט,יז, הלכות שגגות יא,ח), אלא שאין אחרים נותנים לו טהרות ואפילו הוא עצמו יש לו לחוש ולטבול שמא טועה לחשוב שטבל (תפא"י טהרות ה,ט; ועיין משנ"א שם, ח"ד טהרות ו,יג).

תקציר הפרק 

פרק ​טו הלכות ​שְׁאָר אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת​

אתמול למדנו על 12 ספקות שטיהרו חכמים

דברים אלו הן מכלל ​8⃣1⃣גזירות שהן פרק חשוב בדברי הימים של חכמינו:

במסכת שבת מסופר שהחכמים חשבו לגנוז את ספר יחזקאל, שכן כמה פסוקים בו נראו מנוגדים לאמור בתורה.

כדי ליישב את הסתירות הללו, התבודד רבי חנניה בן חזקיה​ בעליית גג ועסק בפירוש ספר יחזקאל, וחכמי הדור היו עולים אליו לבקרו.

באחת הפעמים, הזדמנה בעליית גגו קבוצה גדולה של תלמידי בית שמאי ובית הלל, עד שלא היה אדם הראוי להוראה שלא שהה שם. החליטו, לפסוק בהלכות שטרם הוכרעו, ואכן רוב הדברים הוכרעו מתוך הסכמה רחבה.

אבל נותרו ​8⃣1⃣ נושאים בהם נפלה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל. באורח חריג, היה לבית שמאי רוב כמותי באותו מעמד ביחס לבית הלל, ובהתאם לכלל "אחרי רבים להטות", ההלכה נפסקה כדעת בית שמאי.

הלכות אלה נקראות גזירות י"ח דבר

זהו שהרמב"ם מציין כאן כי שמונה עשר דברים שגזרו חכמים – נקראו 'דברי סופרים'.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שאר אבות הטומאות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.פרושים-אלו האוכלים חולין בטהרה?

2.העידו ב' שנטמא, והוא מכחיש-מותר לעסוק בטהרות?

3.הכרעה בספק טומאה-לפי הנמצא בשטח עתה?

תשובות

1-כן 2-כן 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן