א. שִׁשָּׁה דְּבָרִים מוֹנְעִין נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם: הַלָּשׁוֹן, וְהַמּוּמִין, וְהָעֲבֵרָה, וְהַשָּׁנִים, וְהַיַּיִן, וְטֻמְאַת הַיָּדַיִם. הַלָּשׁוֹן כֵּיצַד? הָעִלְּגִין שֶׁאֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוֹתִיּוֹת כְּתִקְנָן, כְּגוֹן שֶׁקּוֹרִין לְאַלְ"פִין עַיְ"נִין וּלְעַיְ"נִין אַלְ"פִין אוֹ לְשִׁבֹּלֶת סִבֹּלֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן — אֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם. וְכֵן כִּבְדֵי פֶּה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן שֶׁאֵין דִּבְרֵיהֶם נִכָּרִין לַכֹּל — אֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם.
א. מוֹנְעִין נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם. בלא הקפדה עליהם אין הכהן רשאי לברך. הַלָּשׁוֹן. היכולת לבטא את הברכה כהוגן. וְהַמּוּמִין. פגמים גופניים המושכים תשומת לב (לקמן ה"ב). וְהָעֲבֵרָה. עברות שונות שאם עבר הכהן עליהן אסור לו לברך (לקמן ה"ג). וְהַשָּׁנִים. הגיל (לקמן ה"ד). וְהַיַּיִן. שהשתוי אסור לברך (לקמן ה"ד). וְטֻמְאַת הַיָּדַיִם. שאין לברך בלא נטילת ידיים (לקמן ה"ה). שֶׁקּוֹרִין לְאַלְ"פִין עַיְ"נִין. שמבטאים את האות אל"ף בצורה גרונית כמו עי"ן, או את עי"ן בצורה רפויה כמו אל"ף. שֶׁאֵין דִּבְרֵיהֶם נִכָּרִין לַכֹּל. שרבים אינם מבינים מה שהם אומרים.
ב. הַמּוּמִין כֵּיצַד? כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ מוּמִין בְּיָדָיו אוֹ בְּפָנָיו אוֹ בְּרַגְלָיו, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ אֶצְבְּעוֹתָיו עֲקֻמּוֹת אוֹ עֲקוּשׁוֹת אוֹ שֶׁהָיוּ יָדָיו בַּהֲקָנִיּוֹת — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, לְפִי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ. מִי שֶׁהָיָה רִירוֹ יוֹרֵד עַל זְקָנוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְדַבֵּר, וְכֵן סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הָיָה דָּשׁ בְּעִירוֹ, וְהָיוּ הַכֹּל רְגִילִין בְּזֶה הַסּוּמָא בְּאַחַת אוֹ בְּזֶה שֶׁרִירוֹ זָב — מֻתָּר, לְפִי שֶׁאֵין הָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ. וְכֵן מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת אֶסְטֵיס וּפוּאָה — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם רֹב אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר מְלַאכְתָּן בְּכָךְ — מֻתָּר, לְפִי שֶׁאֵין מִסְתַּכְּלִין בּוֹ.
ב. מוּמִין בְּיָדָיו אוֹ בְּפָנָיו אוֹ בְּרַגְלָיו. שהמומים הללו ניכרים בהם בשעת הברכה. עֲקוּשׁוֹת. מעוותות. בַּהֲקָנִיּוֹת. שיש בהן בהרות לבנות (ראה הלכות טומאת צרעת א,א). לְפִי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ. והדבר מפריע לכוונת הברכה (ראה לעיל יד,ז). הָיָה דָּשׁ בְּעִירוֹ. היה מצוי שם במשך זמן רב.
אֶסְטֵיס וּפוּאָה. חומרים המשמשים לצביעה (ראה לדוגמה הלכות שבת ט,יד). רֹב אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר מְלַאכְתָּן בְּכָךְ. ואין ייחוד בכך שידיו של אותו אדם צבועות.
אֶסְטֵיס וּפוּאָה. חומרים המשמשים לצביעה (ראה לדוגמה הלכות שבת ט,יד). רֹב אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר מְלַאכְתָּן בְּכָךְ. ואין ייחוד בכך שידיו של אותו אדם צבועות.
ג. הָעֲבֵרָה כֵּיצַד? כֹּהֵן שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ אֲפִלּוּ בִּשְׁגָגָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ישעיהו א,טו), וְכָתוּב: "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם" וכו' (שם). וְכֹהֵן שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בִּשְׁגָגָה, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה — אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת" וכו' (מלכים ב כג,ט), וּבְרָכָה כָּעֲבוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ" (דברים י,ח). וְכֵן כֹּהֵן שֶׁנִּשְׁתַּמֵּד לַעֲבוֹדָה זָרָה, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר בּוֹ — אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו לְעוֹלָם. וּשְׁאָר הָעֲבֵרוֹת — אֵין מוֹנְעִין.
ג. אֶת הַנֶּפֶשׁ. אדם. אֲפִלּוּ בִּשְׁגָגָה. לא בכוונה. יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ וְכָתוּב וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם. ודרשו פסוק זה, שידיים המגואלות בדם פסולות לנשיאת כפיים. וְכֹהֵן שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה. ונפסל על ידי כך מלעבוד במקדש (הלכות ביאת המקדש ט,יג). וּבְרָכָה כָּעֲבוֹדָה. כשם שנפסל מחמת העברה מן העבודה, כך נפסל מן הברכה. כֹּהֵן שֶׁנִּשְׁתַּמֵּד לַעֲבוֹדָה זָרָה. המיר את דתו. וּשְׁאָר הָעֲבֵרוֹת אֵין מוֹנְעִין. וראה לקמן ה"ו.
ד. הַשָּׁנִים כֵּיצַד? כֹּהֵן נַעַר לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו עַד שֶׁיִּתְמַלֵּא זְקָנוֹ. וְהַיַּיִן כֵּיצַד? מִי שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִית יַיִן חַי בְּבַת אַחַת — אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו עַד שֶׁיָּסוּר יֵינוֹ מֵעָלָיו, לְפִי שֶׁהֻקְּשָׁה בְּרָכָה לָעֲבוֹדָה. שָׁתָה רְבִיעִית בִּשְׁתֵּי פְּעָמִים אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ מְעַט מַיִם — מֻתָּר. וְאִם שָׁתָה יָתֵר מֵרְבִיעִית, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מָזוּג, וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתָהוּ בְּכַמָּה פְּעָמִים — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו עַד שֶׁיָּסוּר יֵינוֹ מֵעָלָיו. וְכַמָּה הִיא רְבִיעִית? אֶצְבָּעַיִם עַל אֶצְבָּעַיִם עַל רוּם אֶצְבָּעַיִם וַחֲצִי אֶצְבַּע וְחֹמֶשׁ אֶצְבַּע. וְזֶה הָאֶצְבַּע שֶׁמּוֹשְׁחִין בּוֹ בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הוּא הַגּוּדָל, וְהוּא הַנִּקְרָא בֹּהֶן הַיָּד.
ד. כֹּהֵן נַעַר לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו עַד שֶׁיִּתְמַלֵּא זְקָנוֹ. שיגיע לגיל צמיחת כל שערות הזקן, שאין כבוד הציבור להתברך מכהן כה צעיר (לעיל ח,יא; וראה הלכות כלי המקדש ה,טו). מִי שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִית יַיִן חַי וכו'. שאם עבד כך במקדש חייב מיתה (הלכות ביאת המקדש א,א).
עַד שֶׁיָּסוּר יֵינוֹ מֵעָלָיו. שימתין עד שיתפכח (ראה שם א,ה). שֶׁהֻקְּשָׁה בְּרָכָה לָעֲבוֹדָה. לעיל ה"ג. בִּשְׁתֵּי פְּעָמִים. שלא שתה בבת אחת אלא הפסיק באמצע. אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ מְעַט מַיִם. וכבר אינו משכר כל כך. וְכַמָּה הִיא רְבִיעִית. הוא שיעור לנוזלים המשמש בכמה עניינים בהלכה (ראה למשל הלכות נזיר ה,ב ובעוד מקומות רבים). אֶצְבָּעַיִם. מידת האצבע היא רוחב האגודל (כשני ס"מ). רוּם. גובה. שֶׁמּוֹשְׁחִין. שמודדים. הַגּוּדָל. האגודל (וראה גם הלכות ביכורים ו,טו). וְהוּא הַנִּקְרָא בֹּהֶן הַיָּד. כך הוא נקרא בלשון התורה.
עַד שֶׁיָּסוּר יֵינוֹ מֵעָלָיו. שימתין עד שיתפכח (ראה שם א,ה). שֶׁהֻקְּשָׁה בְּרָכָה לָעֲבוֹדָה. לעיל ה"ג. בִּשְׁתֵּי פְּעָמִים. שלא שתה בבת אחת אלא הפסיק באמצע. אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ מְעַט מַיִם. וכבר אינו משכר כל כך. וְכַמָּה הִיא רְבִיעִית. הוא שיעור לנוזלים המשמש בכמה עניינים בהלכה (ראה למשל הלכות נזיר ה,ב ובעוד מקומות רבים). אֶצְבָּעַיִם. מידת האצבע היא רוחב האגודל (כשני ס"מ). רוּם. גובה. שֶׁמּוֹשְׁחִין. שמודדים. הַגּוּדָל. האגודל (וראה גם הלכות ביכורים ו,טו). וְהוּא הַנִּקְרָא בֹּהֶן הַיָּד. כך הוא נקרא בלשון התורה.
ה. טֻמְאַת הַיָּדַיִם כֵּיצַד? כֹּהֵן שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, אֶלָּא נוֹטֵל יָדָיו בְּמַיִם עַד הַפֶּרֶק כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּקַדְּשִׁין לַעֲבוֹדָה, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: "שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת יי" (תהלים קלד,ב). וְהֶחָלָל אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּכִהוּנוֹ.
ה. עַד הַפֶּרֶק. פרק כף היד (ראה לעיל ד,ב). כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּקַדְּשִׁין לַעֲבוֹדָה. כשם שהעובד במקדש צריך לקדש את ידיו במים לפני העבודה (הלכות ביאת המקדש ה,א-טז). שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת יי. שלצורך הברכה ונשיאת הידים, הן צריכות להיות מקודשות. וְהֶחָלָל. הנולד מנישואי כהן ואישה האסורה לכהונה (לפירוטן ראה הלכות איסורי ביאה יז,א), שהוא כזר והתחלל מקדושת הכהונה (הלכות איסורי ביאה יט,י).
ו. כֹּהֵן שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ דָּבָר מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמּוֹנְעִין אֶת נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָכָם וְאֵינוֹ מְדַקְדֵּק בְּמִצְווֹת, אוֹ שֶׁהָיוּ הַבְּרִיּוֹת מְרַנְּנִין אַחֲרָיו, אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּצֶדֶק — הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְאֵין מוֹנְעִין אוֹתוֹ, לְפִי שֶׁזּוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה עַל כָּל כֹּהֵן וְכֹהֵן שֶׁרָאוּי לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם, וְאֵין אוֹמְרִין לְאָדָם רָשָׁע: הוֹסִיף רֶשַׁע וְהִמָּנַע מִן הַמִּצְווֹת.
ו. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָכָם וְאֵינוֹ מְדַקְדֵּק בְּמִצְווֹת. שאינו דמות מופת לדביקות בה'. שֶׁהָיוּ הַבְּרִיּוֹת מְרַנְּנִין אַחֲרָיו. שיש שמועות על כך שעשה עבירות. שֶׁלֹּא הָיָה מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּצֶדֶק. שהוא מרמה בני אדם במסחר. וְאֵין אוֹמְרִין לְאָדָם רָשָׁע הוֹסִיף רֶשַׁע וְהִמָּנַע מִן הַמִּצְווֹת. שאם לא יישא כפיו, הרי הוא מבטל מצוות עשה (לקמן הי"ב).
ז. וְאַל תִּתְמַהּ וְתֹאמַר: וּמַה תּוֹעִיל בִּרְכַּת הֶדְיוֹט זֶה? שֶׁאֵין קִבּוּל הַבְּרָכָה תָּלוּי בַּכֹּהֲנִים, אֶלָּא בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם" (במדבר ו,כז) — הַכֹּהֲנִים עוֹשִׂים מִצְוָה שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרַחֲמָיו מְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל כְּחֶפְצוֹ.
ז. הֶדְיוֹט. אדם פשוט, שאינו מיוחד. וַאֲנִי אֲבָרְכֵם. ה' הוא המברך את ישראל. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרַחֲמָיו מְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל כְּחֶפְצוֹ. כך שאין מצבו של הכהן משפיע על קבלת הברכה.
ח. עַם שֶׁהֵן אֲחוֹרֵי הַכֹּהֲנִים — אֵינָן בִּכְלַל הַבְּרָכָה, וְהָעוֹמְדִין מִצִּדֵּיהֶן — הֲרֵי הֵן בִּכְלַל הַבְּרָכָה. וְאִם הָיְתָה מְחִצָּה בֵּין הַכֹּהֲנִים וּבֵין הַמִּתְבָּרְכִין, אֲפִלּוּ הִיא חוֹמָה שֶׁל בַּרְזֶל, הוֹאִיל וּפְנֵיהֶן לְמוּל פְּנֵי הַכֹּהֲנִים — הֲרֵי הֵן בִּכְלַל הַבְּרָכָה.
ח. עַם שֶׁהֵן אֲחוֹרֵי הַכֹּהֲנִים. שאינם עומדים כנגד פניהם. וְהָעוֹמְדִין מִצִּדֵּיהֶן. שאף הצדדים נחשבים כלפנים. וְאִם הָיְתָה מְחִצָּה וכו'. שאין למחיצה פיזית משמעות לעניינים שברוח.
ט. נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בַּעֲשָׂרָה, וְכֹהֲנִים מִן הַמִּנְיָן. בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁכֻּלּוֹ כֹּהֲנִים — כֻּלָּן נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן. וּלְמִי הֵן מְבָרְכִין? לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּצָּפוֹן וְלַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּדָּרוֹם. וּמִי עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם אָמֵן? הַנָּשִׁים וְהַטַּף. וְאִם נִשְׁאַר שָׁם עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים יָתֵר עַל אֵלּוּ שֶׁעָלוּ לַדּוּכָן — הָעֲשָׂרָה עוֹנִין אָמֵן, וְהַשְּׁאָר מְבָרְכִין.
ט. בַּעֲשָׂרָה. כדין דבר שבקדושה (לעיל ח,ה). וְכֹהֲנִים מִן הַמִּנְיָן. שאף הם נספרים כחלק מן העשרה. כֻּלָּן נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן. אף שאין לפניהם ציבור המתברך. לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּצָּפוֹן וְלַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּדָּרוֹם. שאינם בבית הכנסת. הַנָּשִׁים וְהַטַּף. המצויים בבית הכנסת. וְאִם נִשְׁאַר שָׁם עֲשָׂרָה וכו'. אם יש שם יותר מעשרה כהנים, יישארו עשרה לענות אמן, והשאר יברכו.
י. צִבּוּר שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶן כֹּהֵן אֶלָּא שְׁלִיחַ צִבּוּר לְבַדּוֹ — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הַבְטָחָתוֹ הִיא שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ — רַשַּׁאי. וְאִם אֵין לָהֶן כֹּהֵן כְּלָל — כְּשֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְ'שִׂים שָׁלוֹם', אוֹמֵר: 'אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, בָּרְכֵנוּ בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה, הָאֲמוּרָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶׁיךָ, כָּאָמוּר: "יְבָרֶכְךָ יי וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר יי וכו', יִשָּׂא יי וכו', וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי" וכו' (במדבר ו,כד-כז), וְאֵין הָעָם עוֹנִין אָמֵן, וּמַתְחִיל וְאוֹמֵר: 'שִׂים שָׁלוֹם' וכו'.
י. לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. שמא יתבלבל בתפילתו ולא יוכל לסיימה. הַבְטָחָתוֹ. ברור לו. וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ. מבלי להתבלבל. כְּשֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְשִׂים שָׁלוֹם. לפני הברכה האחרונה, שהוא מקומה של ברכת הכהנים (לעיל יד,ד). בָּרְכֵנוּ בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה. בקשה שה' יברך אותנו בברכה הכתובה בתורה ומורכבת משלוש ברכות. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי וכו'. הכהנים יזכירו את שמו של ה' בברכת ישראל, והוא יברך אותם (ראה לעיל ה"ז). וְאֵין הָעָם עוֹנִין אָמֵן. שאין זו הברכה עצמה אלא זכר בלבד.
יא. כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא כַּפָּיו בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהָלַךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אַחֵר, וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין וְלֹא הִגִּיעוּ לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים — נוֹשֵׂא יָדָיו לָהֶן וּמְבָרְכָם וַאֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים בַּיּוֹם. כֹּהֵן שֶׁלֹּא עָקַר רַגְלָיו מִמְּקוֹמוֹ לַעֲלוֹת לַדּוּכָן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר שְׁלִיחַ צִבּוּר 'רְצֵה' — שׁוּב אֵינוֹ עוֹלֶה בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה. אֲבָל אִם עָקַר רַגְלָיו לַעֲלוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַדּוּכָן אֶלָּא לְאַחַר הָעֲבוֹדָה — הֲרֵי זֶה עוֹלֶה וּמְבָרֵךְ.
יא. נוֹשֵׂא יָדָיו לָהֶן וּמְבָרְכָם. משום צורך הציבור להתברך. וַאֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים בַּיּוֹם. ואין בדבר משום האיסור שלא להוסיף (לעיל יד,יב), שאין איסור לקיים מצווה בשלמותה פעם נוספת. עָקַר רַגְלָיו. זז ממקומו והתחיל ללכת (לעיל יד,ג). שׁוּב אֵינוֹ עוֹלֶה בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה. משום שיש קשר בין עבודת הקרבנות לברכת הכהנים, וברכת 'רצה' עוסקת בקבלת הקרבנות לרצון, והשבת העבודה למקדש.
יב. כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לַדּוּכָן, אַף עַל פִּי שֶׁבִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת — הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵר עַל שְׁלֹשָׁה עֲשֵׂה: "כֹּה תְבָרְכוּ" (במדבר ו,כג), "אָמוֹר לָהֶם" (שם), "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי" (שם ו,כז). וְכָל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ — אֵינוֹ מִתְבָּרֵךְ, וְכָל כֹּהֵן הַמְבָרֵךְ — מִתְבָּרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ" (בראשית יב,ג).
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
יב. אַף עַל פִּי שֶׁבִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת וכו'. על אף שיש כאן מצווה אחת, לברך את ישראל, היא נאמרה בשלושה ביטויים של ציווי, והדבר מחזק את תוקף המצווה ומדגיש את הפסדו של מי שאינו מקיים אותה (לרעיון דומה ראה הלכות תפילין ד,כו). וְכָל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ אֵינוֹ מִתְבָּרֵךְ. וזהו הפסד נוסף שיש בביטול המצווה הזו.
