פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. חָבִית סְתוּמָה מְדַמַּעַת בְּכָל שֶׁהוּא. כֵּיצַד? חָבִית סְתוּמָה שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּכַמָּה אֲלָפִים חָבִיּוֹת סְתוּמוֹת – נִדְמַע הַכֹּל. נִפְתְּחוּ הֶחָבִיּוֹת – תַּעֲלֶה בְּאֶחָד וּמֵאָה.
א. חָבִית סְתוּמָה. שסתמו אותה לאחר שמילאו אותה בתרומה. שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּכַמָּה אֲלָפִים חָבִיּוֹת סְתוּמוֹת. של חולין. נִדְמַע הַכֹּל. יש להתייחס לכל החביות כתרומה, והחבית אינה בטלה במאה מאחר שחבית סתומה היא אחד משבעה דברים שאינם בטלים מחמת חשיבותם (ראה הלכות מאכלות אסורות טז,ג-ד).
ב. נִתְעָרְבָה חָבִית סְתוּמָה בְּמֵאָה חָבִיּוֹת, וְנָפְלָה אַחַת מֵהֶן לַיָּם הַגָּדוֹל – הֻתְּרוּ כֻּלָּם, וְאוֹמְרִין: שֶׁל תְּרוּמָה הִיא שֶׁנָּפְלָה, מַה שֶּׁאֵין אוֹמְרִין כֵּן בִּתְאֵנָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה וְנָפְלָה אַחַת מֵהֶן לַיָּם הַגָּדוֹל, אֶלָּא צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ אַחַת, לְפִי שֶׁהֶחָבִית נְפִילָתָהּ נִכֶּרֶת, וּתְאֵנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אֵין נְפִילָתָהּ נִכֶּרֶת.
ב. וְאוֹמְרִין שֶׁל תְּרוּמָה הִיא שֶׁנָּפְלָה. ניתן להקל ולהניח שחבית התרומה היא שנפלה ואין צורך להעלות חבית אחת לשם תרומה. ואף שאם הייתה נשארת בתערובת לא היה לה ביטול אפילו על ידי העלאת חבית אחת לכהן (כמבואר לעיל ה"א) הקלו חכמים במקרה שאחת מהן נפלה לים. וּתְאֵנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אֵין נְפִילָתָהּ נִכֶּרֶת. ולכן לא התירו במקרה זה כדי שלא יבואו להתיר גם אם לא נפלה אחת (ע"פ רש"י זבחים עד,ב).
ג. חָבִית סְתוּמָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּמֵאָה חָבִיּוֹת, וְנִפְתְּחָה אַחַת מֵהֶן – נוֹטֵל מִמֶּנָּה אֶחָד מִמֵּאָה וְשׁוֹתֶה אוֹתָהּ הֶחָבִית, אֲבָל שְׁאָר הֶחָבִיּוֹת אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיִּפָּתְחוּ. וְכָל אַחַת וְאַחַת שֶׁתִּפָּתַח מֵהֶן – נוֹטֵל מִמֶּנָּה כְּדֵי דִּמּוּעָהּ, וְשׁוֹתֶה הַשְּׁאָר.
נִתְעָרְבָה חָבִית בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים חָבִיּוֹת, וְנִפְתְּחוּ מֵהֶן מֵאָה חָבִיּוֹת – נוֹטֵל מֵהֶן כְּדֵי דִּמּוּעָן חָבִית אַחַת, וְשׁוֹתֶה הַמֵּאָה, וּשְׁאָר הַחֲמִשִּׁים אֲסוּרוֹת, וְאֵין מַחֲזִיקִין לְאוֹתָהּ חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁהִיא בָּרֹב. אֲפִלּוּ הָיוּ כַּמָּה אֲלָפִים חָבִיּוֹת – כֻּלָּן מְדֻמָּע. וְכָל מַה שֶּׁיִּפָּתַח – נוֹטֵל מִמֶּנּוּ אֶחָד מִמֵּאָה, וְשׁוֹתֶה הַשְּׁיָרִים, וְהַשְּׁאָר מְדֻמָּע.
ג. וְנִפְתְּחָה. אבל אין לפתחה לכתחילה (ריק"ו על פי הגמרא). נוֹטֵל מִמֶּנָּה אֶחָד מִמֵּאָה וְשׁוֹתֶה אוֹתָהּ הֶחָבִית. מכיוון שנפתחה יצאה מכלל תערובת של חביות סתומות, ומתייחסים אליה כתערובת של תרומה שבטלה במאה שיש להעלות ממנה אחת ממאה לכהן והשאר מותר.
נוֹטֵל מֵהֶן כְּדֵי דִּמּוּעָן חָבִית אַחַת. לוקח חבית אחת כנגד כמות התרומה שהתערבה ונותנה לכהן. וּשְׁאָר הַחֲמִשִּׁים אֲסוּרוֹת. כל עוד לא נפתחו דינן עדיין כתרומה. וְאֵין מַחֲזִיקִין לְאוֹתָהּ חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁהִיא בְּרֹב. לא ניתן לסמוך על כך שרוב החביות נפתחו ולהניח שחבית התרומה ביניהן והחמישים האחרות הן חולין. כֻּלָּן מְדֻמָּע. ואין לחבית התרומה ביטול. וְהַשְּׁאָר מְדֻמָּע. שאר החביות שעדיין לא נפתחו.
ד. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת שֶׁהַמְחַמֵּץ וְהַמְתַבֵּל אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא. לְפִיכָךְ, אִם רִסֵּק תַּפּוּחַ שֶׁל תְּרוּמָה וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ הָעִסָּה וְהֶחֱמִיצָה – כָּל הָעִסָּה מְדֻמַּעַת, וַאֲסוּרָה לְזָרִים.
ד. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת. הלכות מאכלות אסורות טז,א. שֶׁהַמְחַמֵּץ וְהַמְתַבֵּל אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא. רכיבי אוכל המיועדים להחמצה או תיבול ויש להם השפעה ניכרת מאוד על המאכל אינם בטלים אף אם יש כמות מעטה שלהם במאכל.
ה. בֵּיצָה שֶׁנִּתַּבְּלָה בִּתְבָלִין שֶׁל תְּרוּמָה – אֲפִלּוּ חֶלְמוֹן שֶׁלָּהּ אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹלֵעַ.
ה. אֲפִלּוּ חֶלְמוֹן שֶׁלָּהּ אָסוּר. אף שהוא בחלק הפנימי של הביצה.
ו. שְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ הָעִסָּה וְהִגְבִּיהוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִתְחַמְּצָה – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת.
ו. שְׂאוֹר. בצק חמוץ המיועד להתפחת עיסות אחרות. וְהִגְבִּיהוֹ. הפריד אותו מהעיסה. הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. אף שהשפיע על חימוץ העיסה, מפני שהוגבה לפני שהשפעתו הורגשה.
ז. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאִם נִתְעָרְבָה תְּרוּמָה מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – בְּנוֹתֵן טַעַם. לְפִיכָךְ, בָּצָל מְחֻתָּךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַתַּבְשִׁיל: אִם הָיָה הַבָּצָל תְּרוּמָה וְהַתַּבְשִׁיל חֻלִּין, וְיֵשׁ בּוֹ טַעַם הַבָּצָל – הֲרֵי הַתַּבְשִׁיל אָסוּר לְזָרִים; וְאִם הָיָה הַתַּבְשִׁיל תְּרוּמָה וְהַבָּצָל חֻלִּין, וְנִמְצָא טַעַם הַתַּבְשִׁיל בַּבָּצָל – הֲרֵי הַבָּצָל אָסוּר לְזָרִים.
ז. כְּבָר בֵּאַרְנוּ. לעיל יג,ב. בְּנוֹתֵן טַעַם. דין התערובת תלוי בשאלה אם טעם התרומה ניכר בה.
ח. עֲדָשִׁים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ, וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִיךְ לְתוֹכָן בָּצָל יָבֵשׁ אֶחָד שָׁלֵם – הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם הָיָה מְחֻתָּךְ – בְּנוֹתֵן טַעַם. וְאִם בִּשֵּׁל הַבָּצָל עִם הָעֲדָשִׁים, בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ – בְּנוֹתֵן טַעַם. וּשְׁאָר כָּל הַתַּבְשִׁיל, בֵּין שֶׁהִשְׁלִיךְ הַבָּצָל אַחַר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בֵּין שֶׁבִּשְּׁלוֹ עִם הַתַּבְשִׁיל, בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ – מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם.
וּמִפְּנֵי מָה בָּצָל אֶחָד שָׁלֵם לְתוֹךְ עֲדָשִׁים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ אֵין מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ? מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹאֵב מֵהֶן, שֶׁהֲרֵי הוּא שָׁלֵם, וְלֹא פּוֹלֵט לְתוֹכָן, שֶׁכְּבָר נִתְבַּשְּׁלוּ. וְאִם הָיוּ בְּצָלִים רַבִּים – הֲרֵי הֵן כַּמְחֻתָּךְ. וְכֵן אִם נִטְּלָה פִּטְמָתוֹ אוֹ קְלִפָּתוֹ הַחִיצוֹנָה אוֹ שֶׁהָיָה לַח – הֲרֵי הוּא כַּמְחֻתָּךְ. וְהַקַּפְלוֹט, בֵּין לַח בֵּין יָבֵשׁ, בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ – בְּנוֹתֵן טַעַם.
ח. עֲדָשִׁים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ וכו'. בהלכה זו אין חילוק אם הבצל תרומה והעדשים חולין או להפך (פה"מ תרומות י,א). הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וזהו דין מיוחד לעדשים ובצל כמבואר בהמשך ההלכה. וּשְׁאָר כָּל הַתַּבְשִׁיל. תבשיל שאינו עדשים שבולע גם כשהוא מבושל וגם כשהבצל שלם.
פִּטְמָתוֹ. הבליטה שממנה מסתעפים שרשי הבצל (פה"מ עוקצין א,ב). אוֹ שֶׁהָיָה לַח. שאז אין חציצה טובה בינו לבין העדשים. וְהַקַּפְלוֹט. כרישה המצויה בארץ ישראל.
ט. הַכּוֹבֵשׁ יָרָק שֶׁל חֻלִּין עִם יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְזָרִים, חוּץ מִמִּינֵי בְּצָלִים וְחָצִיר וְשׁוּמִים, שֶׁאִם כָּבַשׁ יָרָק שֶׁל חֻלִּין עִם בְּצָלִים שֶׁל תְּרוּמָה, אוֹ בְּצָלִים חֻלִּין עִם בְּצָלִים שֶׁל תְּרוּמָה – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. כָּבַשׁ יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה עִם בָּצָל שֶׁל חֻלִּין – הֲרֵי הַבָּצָל מֻתָּר לְזָרִים.
ט. הַכּוֹבֵשׁ. במלח או בחומץ או בדבר אחר. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְזָרִים. ולא חוששים שנתנו טעם זה בזה. חוּץ מִמִּינֵי בְּצָלִים וכו'. שטעמם חריף ונותנים טעם במה שנכבש עמם. וְחָצִיר. שום הכרש, ובלשון חז"ל מכונה כרישה (על פי ת"א לבמדבר יא,ה ופה"מ כלים יז,ה). הֲרֵי הַבָּצָל מֻתָּר לְזָרִים. מכיוון שהוא נותן טעם בירק ולא מקבל ממנו טעם.
י. זֵיתֵי חֻלִּין שֶׁכְּבָשָׁן עִם זֵיתֵי תְּרוּמָה: אִם הָיוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ פְּצוּעִין, אוֹ שֶׁהָיוּ שֶׁל חֻלִּין פְּצוּעִים וְשֶׁל תְּרוּמָה שְׁלֵמִים, אוֹ שֶׁכְּבָשָׁן בְּמֵי תְּרוּמָה – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין; אֲבָל אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן שְׁלֵמִים, אוֹ שֶׁהָיוּ זֵיתֵי הַתְּרוּמָה פְּצוּעִים וְזֵיתֵי הַחֻלִּין שְׁלֵמִים – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין, לְפִי שֶׁהַפְּצוּעִים שׁוֹאֲבוֹת מִן הַשְּׁלֵמִים.
י. פְּצוּעִין. מרוסקים (פה"מ תרומות י,ז). אוֹ שֶׁכְּבָשָׁן. את החולין הפצועים. בְּמֵי תְּרוּמָה. מים שהשרו בהם פירות תרומה או שמעורב בהם משקה הבא מפירות תרומה (פה"מ שם). לְפִי שֶׁהַפְּצוּעִים שׁוֹאֲבוֹת מִן הַשְּׁלֵמִים. ולא להפך. שׁוֹאֲבוֹת. שואבות טעם.
יא. מֵי כְּבָשִׁין וּמֵי שְׁלָקוֹת שֶׁל תְּרוּמָה – הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין לְזָרִים.
יא. מֵי כְּבָשִׁין וּמֵי שְׁלָקוֹת שֶׁל תְּרוּמָה. מים שכבשו או שלקו בהם תרומה. הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין לְזָרִים. מכיוון שבלעו טעם מתרומה.
יב. הַשֶּׁבֶת: עַד שֶׁלֹּא נָתְנָה טַעַם בַּקְּדֵרָה – יֵשׁ בָּהּ מִשּׁוּם תְּרוּמָה; וּמִשֶּׁנָּתְנָה טַעַם בַּקְּדֵרָה – אֵין בָּהּ מִשּׁוּם תְּרוּמָה.
יב. הַשֶּׁבֶת. שמיר, צמח תבלין. יֵשׁ בָּהּ מִשּׁוּם תְּרוּמָה. יש לנהוג בה כתרומה. וּמִשֶּׁנָּתְנָה טַעַם בַּקְּדֵרָה אֵין בָּהּ מִשּׁוּם תְּרוּמָה. מאחר שמיועדת רק לנתינת טעם, מה שנותר ממנה לאחר שנתנה טעם הוא כפסולת מכיוון שאינו ראוי לאכילה (פה"מ עוקצין ג,ד וראה הלכות טומאת אוכלין א,ז).
יג. הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית שֶׁל יֵין תְּרוּמָה: אִם הָיְתָה פַּת חִטִּין – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת; וּפַת שְׂעוֹרִים – אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת.
יג. הָרוֹדֶה. מוציא את הפת מהתנור. הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. ואינה כתרומה מכיוון שאינה שואבת טעם מהיין. וּפַת שְׂעוֹרִים אֲסוּרָה. יש לנהוג בה כתרומה. מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת. טבעם של השעורים לבלוע יותר מחיטים, ומכיוון שהפת חמה היא סופגת מטעם היין (לדין נוסף הנובע מכך ראה הלכות טומאת אוכלין יד,ז).
יד. תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בְּכַמּוֹן שֶׁל תְּרוּמָה וְאָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת – הַפַּת מֻתֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ טַעַם הַכַּמּוֹן אֶלָּא רֵיחוֹ, וְהָרֵיחַ אֵינוֹ אוֹסֵר.
יד. תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בְּכַמּוֹן. חימם את התנור לצורך האפייה על ידי הבערת כמון של תרומה (כגון תרומת כמון שנטמאה). וְהָרֵיחַ אֵינוֹ אוֹסֵר. ראה הלכות מאכלות אסורות ט,כג, טו,לג ובפסקים ושיטות שם.
טו. שְׂעוֹרִים שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לְבוֹר שֶׁל מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁהִבְאִישׁוּ מֵימָיו – הֲרֵי הֵן מֻתָּרִין, שֶׁאֵין נוֹתֵן טַעַם שֶׁפָּגַם אוֹסֵר.
טו. אַף עַל פִּי שֶׁהִבְאִישׁוּ מֵימָיו. וטעמם ניכר במים, אלא שטעמם פוגם את המים ומקלקלם. הֲרֵי הֵן מֻתָּרִין. המים מותרים בשימוש כחולין. שֶׁאֵין נוֹתֵן טַעַם שֶׁפָּגַם אוֹסֵר. דבר האסור שטעמו עבר למאכל אחר וקלקל את טעמו, אינו אוסר אותו (ראה הלכות מאכלות אסורות טו,כח).
טז. תִּלְתָּן שֶׁל תְּרוּמָה, הוּא וְעֵצוֹ, שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ בּוֹר שֶׁל יַיִן, אִם יֵשׁ בְּזֶרַע הַתִּלְתָּן כְּדֵי לִתֵּן לְבַדּוֹ טַעַם בַּיַּיִן – הֲרֵי הַיַּיִן אָסוּר לְזָרִים.
טז. הוּא וְעֵצוֹ. אם נפל יחד עם הגבעול. אִם יֵשׁ בְּזֶרַע הַתִּלְתָּן כְּדֵי לִתֵּן לְבַדּוֹ טַעַם בַּיַּיִן וכו'. ולא מתייחסים לטעם שעובר מהגבעול, מכיוון שאין נהוג לאכלו ואין לו דין תרומה, אלא רק לזרע (ראה לעיל ב,ד, ב,ח).
יז. שְׁנֵי כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, אֶחָד תְּרוּמָה וְאֶחָד חֻלִּין, מָזַג כָּל אֶחָד מֵהֶן בְּמַיִם וְאַחַר כָּךְ עֵרְבָן – רוֹאִין אֶת יֵין הַחֻלִּין כְּאִלּוּ אֵינוֹ, וּכְאִלּוּ יֵין הַתְּרוּמָה נִתְעָרֵב בַּמַּיִם, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִינוֹ: אִם רָאוּי אוֹתוֹ הַמַּיִם לְבַטֵּל טַעַם יֵין הַתְּרוּמָה – הֲרֵי הַכֹּל מֻתָּר לְזָרִים; וְאִם לָאו – אָסוּר, שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין הַמַּיִם מַעֲלֶה אֶת הַיַּיִן.
יז. וְאֶחָד חֻלִּין. ואין בו כדי לבטל את יין התרומה ביחס של אחד למאה. מָזַג כָּל אֶחָד מֵהֶן בְּמַיִם. מהל כל כוס יין במים, לדללו לפני השתייה. רוֹאִין אֶת יֵין הַחֻלִּין כְּאִלּוּ אֵינוֹ וכו'. לא מתייחסים לטעם יין החולין, אלא לטעם יין התרומה לעומת כל המים, ומשערים אם יש ביין התרומה כדי לתת טעם במים, כדין תערובת מין בשאינו מינו (לעיל יג,ב, וראה גם הלכות מאכלות אסורות טז,לא). שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין הַמַּיִם מַעֲלֶה אֶת הַיַּיִן. שאם המים בפני עצמם לא מבטלים את טעם היין, אין המים מצטרפים ליין החולין כדי להעלות את יין התרומה במאה, כפי שנתבאר לעיל יג,ט, שהרי שיעור ביטולם שונה.
[יח] יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי פֵּרוֹת – יְדִיחֵם וְהֵן מֻתָּרוֹת. וְכֵן שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי פֵּרוֹת – יְדִיחֵם וְהֵן מֻתָּרוֹת. נָפַל הַשֶּׁמֶן עַל גַּבֵּי יַיִן – יַקְפֶּה אוֹתוֹ, וְהַיַּיִן מֻתָּר לְזָרִים. נָפַל עַל גַּבֵּי הַצִּיר – יַקְפֶּה אוֹתוֹ, וְיִטֹּל קְלִיפָּה מֵעַל הַצִּיר, כְּדֵי שֶׁיָּסִיר כָּל הַצִּיר שֶׁבּוֹ טַעַם הַשֶּׁמֶן. [יט] קְדֵרָה שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ תְּרוּמָה – לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חֻלִּין. וְאִם בִּשֵּׁל – בְּנוֹתֵן טַעַם. וְאִם שָׁטַף הַקְּדֵרָה בְּמַיִם אוֹ בְּיַיִן – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְבַשֵּׁל בָּהּ. בִּשֵּׁל בְּמִקְצָת הַכְּלִי – אֵינוֹ צָרִיךְ לִשְׁטֹף אֶת כֻּלּוֹ, אֶלָּא שׁוֹטֵף מְקוֹם הַבִּשּׁוּל בִּלְבַד.
יח. יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי פֵּרוֹת – יְדִיחֵם וְהֵן מֻתָּרוֹת. וְכֵן שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי פֵּרוֹת – יְדִיחֵם וְהֵן מֻתָּרוֹת. נָפַל הַשֶּׁמֶן עַל גַּבֵּי יַיִן – יַקְפֶּה אוֹתוֹ, וְהַיַּיִן מֻתָּר לְזָרִים. נָפַל עַל גַּבֵּי הַצִּיר – יַקְפֶּה אוֹתוֹ, וְיִטֹּל קְלִיפָּה מֵעַל הַצִּיר, כְּדֵי שֶׁיָּסִיר כָּל הַצִּיר שֶׁבּוֹ טַעַם הַשֶּׁמֶן.
יט. קְדֵרָה שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ תְּרוּמָה – לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חֻלִּין. וְאִם בִּשֵּׁל – בְּנוֹתֵן טַעַם. וְאִם שָׁטַף הַקְּדֵרָה בְּמַיִם אוֹ בְּיַיִן – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְבַשֵּׁל בָּהּ. בִּשֵּׁל בְּמִקְצָת הַכְּלִי – אֵינוֹ צָרִיךְ לִשְׁטֹף אֶת כֻּלּוֹ, אֶלָּא שׁוֹטֵף מְקוֹם הַבִּשּׁוּל בִּלְבַד.
כ. תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְהַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים – כֻּלָּן נִקְרְאוּ תְּרוּמָה. בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר הוּא אוֹמֵר: "וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יי" (במדבר יח,כו), וְאוֹמֵר: "כִּתְרוּמַת גֹּרֶן" וכו' (שם טו,כ). וּבַחַלָּה הוּא אוֹמֵר: "חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה" (שם), וְנֶאֱמַר: "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וכו' וּתְרוּמַת יָדֶךָ" (דברים יב,יז), וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁטָּעוּן הֲבָאַת מָקוֹם שֶׁלֹּא פֵּרְטוֹ בְּפָסוּק זֶה חוּץ מִן הַבִּכּוּרִים, וּבָהֶן נֶאֱמַר: "וּתְרוּמַת יָדֶךָ". הָא לָמַדְתָּה שֶׁהֵן קְרוּאִין תְּרוּמָה.
כ. וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. ראה לעיל ג,כ. וְהַחַלָּה. ראה הלכות ביכורים ה,יג-יד. וְהַבִּכּוּרִים. ראה הלכות ביכורים ג,א-ה. וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁטָּעוּן הֲבָאַת מָקוֹם שֶׁלֹּא פֵּרְטוֹ בְּפָסוּק זֶה חוּץ מִן הַבִּכּוּרִים. כל הדברים הנאכלים רק בירושלים נזכרים בשמם בפסוק זה, למעט ביכורים, ומכאן שהביטוי 'תרומת ידך' שנזכר בפסוק מתייחס לביכורים.
כא. לְפִיכָךְ דִּין אַרְבַּעְתָּן לְעִנְיַן אֲכִילָה וְדִמּוּעַ אֶחָד הוּא: כֻּלָּן עוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאִם נִטְמְאוּ – יִשָּׂרְפוּ. וְדִין תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי בְּכָל אֵלּוּ הַדְּרָכִים כִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל וַדַּאי, אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹקִין עַל אֲכִילָתָהּ.
כא. תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי. יבול שספק אם עישרו אותו ותיקנו חכמים להפריש ממנו תרומת מעשר מספק (הלכות מעשר ט,א-ב).
כב. כָּל הָאוֹכֵל תְּרוּמָה – מְבָרֵךְ בִּרְכַּת אוֹתוֹ מַאֲכָל, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ: 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לֶאֱכֹל תְּרוּמָה'. וְכָךְ קִבַּלְנוּ, וּרְאִינוּם מְבָרְכִין אֲפִלּוּ בְּחַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁגַּם אֲכִילַת קָדְשֵׁי הַגְּבוּל כָּעֲבוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם" (במדבר יח,ז).
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
כב. וְכָךְ קִבַּלְנוּ. כך קבלה מדורות קודמים אף שאין לכך מקור בחז"ל. וּרְאִינוּם. את הכהנים. אֲפִלּוּ בְּחַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ. אף שעיקר חיובה בחוץ לארץ מדברי חכמים (הלכות ביכורים ה,ז). שֶׁגַּם אֲכִילַת קָדְשֵׁי הַגְּבוּל כָּעֲבוֹדָה. גם מה שנאכל מחוץ לירושלים על ידי הכהנים הוא בכלל עבודה שהצטוו עליה הכהנים, ולכן יש לברך על כך ברכת המצוות בנוסף לברכת הנהנין של אותו מאכל. עֲבֹדַת מַתָּנָה. אכילת מתנות כהונה גם היא בכלל עבודת הכהנים כפי שאכילת בשר קרבנות היא מצווה (הלכות מעשה הקרבנות י,א-ב).

תקציר הפרק 

פרק ט"ו הלכות תרומות
פרק אחרון בנושא זה💪🏻

תרומה האוסרת בכלשהו ובטעם

בפרק זה משלים הרמב"ם את הלכות תערובת תרומה, ומבאר את המקרים החריגים שבהם התרומה אוסרת בכלשהו – דבר חשוב ומעמיד.
ומקרים שבהם התערובת אסורה משום נתינת טעם.

דינים שונים:

🔹אינם בטלים – חבית סתומה, דבר חריף.

🔹בצל – כל שנתן טעם (כמפורט בפרק), אסור.
🔹 כבישה – אינה אוסרת. מלבד בבצל, זיתים פצועים, ומי כבשים.
🔹ריח – אינו אוסר, מלבד בפת חמה עם שעורים.
🔹 יין – אוסר רק אם נתערב (כמפורט בפרק).
🔹בליעת תרומה – אוסרת בנותן טעם.

🔹כל האוכל תרומה, מברך ברכת אותו מאכל ואחר כך מברך:"אשר קידשנו בקדושתו של אהרון, וציוונו לאכול תרומה".

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות תרומות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.תיבל בטעות את הסלט בשמן תרומה-מותר לשטוף ולאכול?

2.שאור של תרומה שנילוש בעיסה טהורה – האם דימע את כולה?

3.האם חלה נחשבת לתרומה?

 

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן