פרק ט"ז, הלכות טומאת צרעת, ספר טהרה
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. בַּיִת הַמְנֻגָּע – אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת, כָּל הַנּוֹגֵעַ בּוֹ יִטְמָא. וְכֵן אֲבָנִים שֶׁחוֹלְצִין מִמֶּנּוּ אַחַר הֶסְגֵּר אוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר שֶׁל בַּיִת כְּשֶׁנּוֹתְצִין אוֹתוֹ – כֻּלָּן אֲבוֹת טֻמְאוֹת, וְכָל כַּזַּיִת מֵהֶן מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְבִיאָה.
כֵּיצַד? אִם נִכְנַס מֵהֶן כַּזַּיִת לְבַיִת טָהוֹר – נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבַּיִת מֵאָדָם וְכֵלִים, שֶׁכֻּלָּן מְטַמְּאִין בְּבִיאָה כְּאָדָם מְצֹרָע, וְכֻלָּם אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. וְאִם שְׂרָפָן וְעָשָׂה מֵהֶן סִיד – הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "צָרַעַת מַמְאֶרֶת" (ויקרא יד,מד) – תֵּן בּוֹ מְאֵרָה וְאַל תֵּהָנֶה בּוֹ. וְכֻלָּם מְשַׁלְּחִין אוֹתָן חוּץ לָעִיר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת חוֹמָה.
א. וְכֵן אֲבָנִים שֶׁחוֹלְצִין מִמֶּנּוּ אַחַר הֶסְגֵּר וכו'. כמבואר לעיל טו,ב. מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְבִיאָה. אך אינו מטמא במשכב ומושב, שלא כאדם המצורע וכבגדים המנוגעים (ראה לעיל י,יא, יג,יג).
כְּאָדָם מְצֹרָע. לעיל י,יב. מְאֵרָה. קללה. וְכֻלָּם מְשַׁלְּחִין אוֹתָן חוּץ לָעִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת חוֹמָה. בדומה לבגדים המנוגעים (לעיל יג,טו) ובניגוד לאדם מצורע שאינו משתלח אלא מעיירות המוקפות חומה בלבד (לעיל י,ז, הלכות ביאת מקדש ג,א-ב).
ב. בַּיִת מֻסְגָּר אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא מִתּוֹכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב" (ויקרא יד,מו). אֲבָל הַמֻּחְלָט מְטַמֵּא מִתּוֹכוֹ וּמֵאֲחוֹרָיו, שֶׁהַנּוֹגֵעַ בּוֹ מֵאֲחוֹרָיו טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "צָרַעַת מַמְאֶרֶת… בַּבַּיִת טָמֵא הוּא" (שם יד,מד). וְכִי טָהוֹר הָיָה? אֶלָּא הוֹסִיף לוֹ טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ, שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ טָמֵא וִיטַמֵּא מֵאֲחוֹרָיו. וְכֵן אֲבָנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הַנֶּגַע בַּמֻּסְגָּר – מְטַמְּאִין מֵאֲחוֹרֵיהֶן.
ב. וְכִי טָהוֹר הָיָה. והלא כבר בעודו מוסגר היה טמא. אֲבָנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הַנֶּגַע בַּמֻּסְגָּר מְטַמְּאִין מֵאֲחוֹרֵיהֶן. אף על פי שהבית המוסגר מטמא מתוכו בלבד, האבנים שבהן נמצא הנגע מטמאות גם מצדן האחורי.
ג. אֶחָד הַמֻּסְגָּר וְהַמֻּחְלָט לְטַמֵּא בְּבִיאָה. כֵּיצַד? בַּיִת שֶׁהָיָה מֵסֵךְ עַל גַּבֵּי בַּיִת מְנֻגָּע, בֵּין מֻחְלָט בֵּין מֻסְגָּר, אוֹ אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עָלָיו – הָעוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן אוֹ הַנִּכְנָס לַבַּיִת הַחִיצוֹן, טָמֵא, שֶׁהֲרֵי הוּא וְהַבַּיִת הַטָּמֵא תַּחַת אֹהֶל אֶחָד.
וְכֵן אֶבֶן מְנֻגַּעַת הַנִּכְנֶסֶת לָאֹהֶל וְהֻנְּחָה שָׁם – נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל. הָיְתָה מֻנַּחַת תַּחַת הָאִילָן, וְהַטָּהוֹר עוֹבֵר – נִטְמָא. הָיָה הַטָּהוֹר עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן, וְעָבַר אָדָם בְּאֶבֶן מְנֻגַּעַת – לֹא טִמְּאָהוּ, וְאִם הִנִּיחָהּ שָׁם – טִמְּאָהוּ, שֶׁמּוֹשַׁב הַמְנֻגָּע כָּמוֹהוּ, בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים, בֵּין אֲבָנִים וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ.
ג. בַּיִת שֶׁהָיָה מֵסֵךְ וכו'. שהוא מאהיל על הבית המנוגע.
וְעָבַר אָדָם בְּאֶבֶן מְנֻגַּעַת לֹא טִמְּאָהוּ וְאִם הִנִּיחָהּ שָׁם טִמְּאָהוּ. בדומה לאדם המצורע שאינו מטמא בביאה אלא כאשר הוא עומד במקומו (לעיל י,יב). שֶׁמּוֹשַׁב הַמְנֻגָּע כָּמוֹהוּ. מה הוא טמא אף מושבו טמא (שם). בֵּין כֵּלִים. כגון אלו הנטמאים בצרעת הבגד (ראה לעיל יג,יג).
ד. הַמַּאֲהִיל בְּיָדוֹ עַל אֶבֶן מְנֻגַּעַת, אוֹ שֶׁהֶאֱהִילָה עָלָיו – טָהוֹר עַד שֶׁיִּגַּע.
ד. הַמַּאֲהִיל בְּיָדוֹ עַל אֶבֶן מְנֻגַּעַת… טָהוֹר. שאין המנוגע מטמא טומאת אוהל כמת (ראה הלכות טומאת מת א,י-יא) אלא בביאה בלבד (וראה פה"מ כלים א,ה על ההבדלים שבין טומאת אוהל לטומאת ביאה).
ה. טָהוֹר שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת מְנֻגָּע דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו, אֲפִלּוּ נִכְנַס כֻּלּוֹ חוּץ מֵחָטְמוֹ – טָהוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת" (ויקרא יד,מו) – דֶּרֶךְ בִּיאָה טִמְּאָה תּוֹרָה.
ה. דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו. כאשר גבו נכנס תחילה לבית. אֲפִלּוּ נִכְנַס כֻּלּוֹ חוּץ מֵחָטְמוֹ טָהוֹר. שאינו נטמא עד שייכנס כל גופו לתוך הבית, בניגוד לנכנס כדרכו שהוא נטמא מיד עם כניסת ראשו ורובו (לקמן בהלכה הבאה). דֶּרֶךְ בִּיאָה טִמְּאָה תּוֹרָה. באופן הרגיל שבני אדם נכנסים.
ו. טָהוֹר שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְבַיִת טָמֵא – נִטְמָא. וְכֵן טַלִּית טְהוֹרָה שֶׁהִכְנִיס מִמֶּנָּה שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ לְבַיִת טָמֵא – נִטְמֵאת. וְכֵן כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁהִכְנִיס אֲוִירוֹ לְבַיִת טָמֵא – נִטְמָא. אֲבָל שְׁאָר כֵּלִים – עַד שֶׁיַּכְנִיס רֹב הַכְּלִי, וּמִשֶּׁיִּכָּנֵס רֻבּוֹ – נִטְמָא מִיָּד.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּכֵלִים שֶׁנִּכְנְסוּ חֲלוּצִים. אֲבָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת מְנֻגָּע וְהוּא לָבוּשׁ בִּבְגָדָיו, וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו – הֲרֵי הָאָדָם טָמֵא מִיָּד, וּבְגָדָיו טְהוֹרִים עַד שֶׁיִּשְׁהֶה שָׁם כְּדֵי שֶׁיָּסֵב אָדָם וְיֹאכַל כְּשָׁלֹשׁ בֵּיצִים פַּת חִטִּין בְּלִפְתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו" (ויקרא יד,מז) – וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאֵין בְּגָדָיו מִתְטַמְּאִין עַד שֶׁיֹּאכַל שָׁם? אֶלָּא לִתֵּן שִׁעוּר לַשּׁוֹכֵב כָּאוֹכֵל. וְאֶחָד הַשּׁוֹכֵב אוֹ הַיּוֹשֵׁב אוֹ הָעוֹמֵד, אִם שָׁהָה כְּדֵי לֶאֱכֹל שִׁעוּר אֲכִילָה הָאָמוּר – נִטְמְאוּ בְּגָדָיו.
ו. שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ. שיעור הבגד לקבלת טומאה (הלכות כלים כב,א, לעיל יב,י). שֶׁהִכְנִיס אֲוִירוֹ לְבַיִת טָמֵא נִטְמָא. שכלי חרס מקבל טומאה דרך אווירו (הלכות טומאת מת ו,ג, הלכות כלים יג,א). אֲבָל שְׁאָר כֵּלִים. המקבלים טומאה מגבם.
שֶׁנִּכְנְסוּ חֲלוּצִים. שלא לבושים על האדם. וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו. ענודות על אצבעותיו. כְּדֵי שֶׁיָּסֵב אָדָם וְיֹאכַל כְּשָׁלֹשׁ בֵּיצִים פַּת חִטִּין בְּלִפְתָּן. שיעור זמן שלוקח לאדם להסב ולאכול לחם מקמח חיטה בנפח של כשלוש ביצים, כאשר הוא אוכל אותו יחד עם מאכל הנאכל עם הפת (שבאופן זה האכילה מהירה ואין צריך ללעוס הרבה, פה"מ נגעים יג,ט). אֶלָּא לִתֵּן שִׁעוּר לַשּׁוֹכֵב כָּאוֹכֵל. שהשוכב יכבס בגדיו רק במקרה ששהה בבית כשיעור הזמן שהאוכל שוהה שם.
ז. מִי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת מְנֻגָּע וְכֵלָיו עַל כְּתֵפוֹ וְסַנְדָּלָיו וְטַבַּעְתּוֹ בְּכַפָּיו – הוּא וְהֵם טְמֵאִים מִיָּד, שֶׁאֵינוֹ מַצִּיל מִלְּטַמֵּא מִיָּד אֶלָּא כֵּלִים שֶׁהוּא לָבוּשׁ בָּהֶן. וְכֵן הַגּוֹי וְהַבְּהֵמָה שֶׁהָיוּ מְלֻבָּשִׁין בְּכֵלִים וְנִכְנְסוּ לְבַיִת מְנֻגָּע – נִטְמְאוּ הַכֵּלִים מִיָּד. אֲבָל הַגּוֹי אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, כַּבְּהֵמָה.
ז. וְכֵלָיו. בגדיו. אֲבָל הַגּוֹי אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. אף על פי שהכלים שעליו נטמאים, הוא עצמו אינו מקבל טומאה (ראה הלכות טומאת מת א,יג-יד).
ח. מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּבַיִת מְנֻגָּע, וּפָשַׁט יָדָיו חוּץ לַבַּיִת וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, אִם שָׁהָה כְּדֵי אֲכִילַת הַשִּׁעוּר – נִטְמְאוּ הַטַּבָּעוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בַּחוּץ. וְכֵן הָעוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדָיו לְבַיִת מְנֻגָּע – נִטְמְאוּ יָדָיו בִּלְבַד מִיָּד. וְאִם שָׁהוּ יָדָיו בִּפְנִים כְּדֵי אֲכִילַת הַשִּׁעוּר – נִטְמְאוּ טַבְּעוֹתָיו, וְאִם לֹא שָׁהוּ – טְהוֹרוֹת.
ח. וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו. ענודים על אצבעותיו. נִטְמְאוּ יָדָיו בִּלְבַד. ובהלכות שאר אבות הטומאות (ח,ב) מבואר שמדובר כאן בטומאה מדברי סופרים.
ט. כָּל הַמַּצִּיל בְּצָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת – מַצִּיל מְכֻסֶּה בְּבַיִת מְנֻגָּע. וְכָל הַמַּצִּיל מְכֻסֶּה בְּאֹהֶל הַמֵּת – אֲפִלּוּ הָיָה מְגֻלֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע, הֲרֵי זֶה טָהוֹר.
כֵּיצַד? כְּלֵי חֶרֶשׂ אוֹ כְּלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהָיוּ אֳכָלִים וּמַשְׁקִין וְכֵלִים בְּתוֹכָן וְהָיוּ מְכֻסִּין בְּבַיִת הַמְנֻגָּע, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מֻקָּפִין צָמִיד פָּתִיל – הֵן וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָן טָהוֹר. הַבּוֹר וְהַחַדּוּת שֶׁבְּבַיִת הַמְנֻגָּע, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְגֻלִּים – כֵּלִים שֶׁבְּתוֹכָן טְהוֹרִים.
ט. הַמַּצִּיל בְּצָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת. כלי המונח באוהל המת שיש על גביו כיסוי צמוד ומהודק מציל את מה שבתוכו מלהיטמא, והוא שיהיה כלי חרס או כלי שאינו מקבל טומאה כלל (ראה הלכות טומאת מת כא,א). מַצִּיל מְכֻסֶּה בְּבַיִת מְנֻגָּע. שאם כלי זה מונח בבית המנוגע הוא מציל אפילו כאשר הכיסוי שעל גביו אינו צמוד ומהודק. וְכָל הַמַּצִּיל מְכֻסֶּה בְּאֹהֶל הַמֵּת. כגון שהוא אוהל החוצץ בפני הטומאה כך שהוא מציל על מה שבתוכו על ידי כיסוי בלבד ואפילו אינו צמיד פתיל (שם).
וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כלים שאינם מקבלים טומאה. הַבּוֹר וְהַחַדּוּת. המצילים באוהל המת בכיסוי בלבד (הלכות טומאת מת כא, ו-ז), והחדות היא כעין ברכה שכתליה גבוהים מעל הקרקע (פה"מ ראש השנה ג,ה ועוד).
י. הַצָּרַעַת הוּא שֵׁם הָאָמוּר בְּשֻׁתָּפוּת, כּוֹלֵל עִנְיָנִים הַרְבֵּה שֶׁאֵין דּוֹמִין זֶה לָזֶה, שֶׁהֲרֵי לֹבֶן עוֹר הָאָדָם קָרוּי צָרַעַת, וּנְפִילַת מִקְצָת שְׂעַר הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן נִקְרָא צָרַעַת, וְשִׁנּוּי עֵין הַבְּגָדִים אוֹ הַבָּתִּים קָרוּי צָרַעַת. וְזֶה הַשִּׁנּוּי הָאָמוּר בַּבְּגָדִים וּבַבָּתִּים שֶׁקָּרְאָה אוֹתוֹ תּוֹרָה צָרַעַת בְּשֻׁתָּפוּת הַשֵּׁם – אֵינוֹ מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶלָּא אוֹת וָפֶלֶא הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְהַזְהִירָם מִלָּשׁוֹן הָרַע.
שֶׁהַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע – מִשְׁתַּנּוֹת קִירוֹת בֵּיתוֹ. אִם חָזַר בּוֹ – יִטְהַר הַבַּיִת, וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁהֻתַּץ הַבַּיִת – מִשְׁתַּנִּין כְּלֵי הָעוֹר שֶׁבְּבֵיתוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹכֵב עֲלֵיהֶן. אִם חָזַר בּוֹ – יִטְהָרוּ, וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ – מִשְׁתַּנִּין הַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו. אִם חָזַר בּוֹ – יִטְהָרוּ, וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ – מִשְׁתַּנֶּה עוֹרוֹ וְיִצְטָרֵעַ, וְיִהְיֶה מֻבְדָּל וּמְפֻרְסָם לְבַדּוֹ, עַד שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בְּשִׂיחַת רְשָׁעִים שֶׁהִיא הַלֵּצוּת וְלָשׁוֹן הָרַע.
וְעַל עִנְיָן זֶה הוּא מַזְהִיר בַּתּוֹרָה וְאוֹמֵר: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת וכו' זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יי אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ" וכו' (דברים כד,ח-ט). הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: הִתְבּוֹנְנוּ מָה אֵרַע לְמִרְיָם הַנְּבִיאָה שֶׁדִּבְּרָה בְּאַחִיהָ, שֶׁהִיא גְּדוֹלָה מִמֶּנּוּ בְּשָׁנִים, וְגִדְּלָה אוֹתוֹ עַל בִּרְכֶּיהָ, וְסִכְּנָה בְּעַצְמָהּ לְהַצִּילוֹ מִן הַיָּם, וְהִיא לֹא דִּבְּרָה בִּגְנוּתוֹ, אֶלָּא טָעָת שֶׁהִשְׁוָת אוֹתוֹ לִשְׁאָר נְבִיאִים, וְהוּא לֹא הָיָה מַקְפִּיד עַל כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד" (במדבר יב,ג), וְאַף עַל פִּי כֵן מִיָּד נֶעֶנְשָׁה בְּצָרַעַת.
קַל וָחֹמֶר לִבְנֵי הָאָדָם הָרְשָׁעִים הַטִּפְּשִׁים שֶׁמַּרְבִּין לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת. לְפִיכָךְ רָאוּי לְמִי שֶׁרָצָה לְכַוֵּן אֳרָחָיו, לְהִתְרַחֵק מִישִׁיבָתָן וּמִלְּדַבֵּר עִמָּהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתָּפֵס אָדָם בְּרֶשֶׁת רְשָׁעִים וְסִכְלוּתָם.
וְזֶה הוּא דֶּרֶךְ יְשִׁיבַת הַלֵּצִים הָרְשָׁעִים: בַּתְּחִלָּה מַרְבִּין בְּדִבְרֵי הֲבַאי, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים" (קהלת ה,ב). וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאִין לְסַפֵּר בִּגְנוּת הַצַּדִּיקִים, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק" (תהלים לא,יט). וּמִתּוֹךְ כָּךְ יִהְיֶה לָהֶם הֶרְגֵּל לְדַבֵּר בַּנְּבִיאִים וְלִתֵּן דֹּפִי בְּדִבְרֵיהֶם, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו" (דברי הימים ב לו,טז). וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאִין לְדַבֵּר בֵּאלֹהִים וְכוֹפְרִין בָּעִקָּר, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יי אֱלֹהֵיהֶם" (מלכים ב יז,ט).
וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בָּהֶם: "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ" (תהלים עג,ט) – מִי גָּרַם לָהֶם לָשִׁית בַּשָּׁמַיִם פִּיהֶם? לְשׁוֹנָם שֶׁהָלְכָה תְּחִלָּה בָּאָרֶץ, זוֹ הִיא שִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁגּוֹרֶמֶת לָהּ יְשִׁיבַת קְרָנוֹת וִישִׁיבַת כְּנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבַת בָּתֵּי מִשְׁתָּאוֹת עִם שׁוֹתֵי שֵׁכָר.
אֲבָל שִׂיחַת כְּשֵׁרֵי יִשְׂרָאֵל וְצַדִּיקֵיהֶם אֵינָהּ אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְדִבְרֵי חָכְמָה. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזֵר עַל יָדָם וּמְזַכֶּה אוֹתָם בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יי אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יי" וכו' (מלאכי ג,טז).עוֹזֵר עַל יָדָם וּמְזַכֶּה אוֹתָם בָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר אָז נִדְבְּרוּ וכו'. והמשך הפסוק "ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו" מכאן שמשיחתם של יראי ה' נכתב ספר לזכותם.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן

י. שֵׁם הָאָמוּר בְּשֻׁתָּפוּת. שם המשותף לכמה דברים. עֵין. צבע. כְּדֵי לְהַזְהִירָם מִלָּשׁוֹן הָרַע. לפרטי איסור לשון הרע ורכילות ראה הלכות דעות ז,א-ו.

וְסִכְּנָה בְּעַצְמָהּ לְהַצִּילוֹ מִן הַיָּם. בשעה שהונח בתיבה על שפת היאור (ראה שמות ב,ג-ט). אֶלָּא טָעָת שֶׁהִשְׁוָת אוֹתוֹ לִשְׁאָר נְבִיאִים. ראה הלכות יסודי התורה ז,ו לגבי ההבדלים שבין נבואת משה רבנו לשאר הנביאים.

לְפִיכָךְ רָאוּי לְמִי שֶׁרָצָה לְכַוֵּן אֳרָחָיו לְהִתְרַחֵק מִישִׁיבָתָן וּמִלְּדַבֵּר עִמָּהֶם. ראה גם הלכות דעות ו,א.
הֲבַאי. הבל. עָתָק. דברי חוצפה קשים. דֹּפִי. פגם, פקפוק. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וכו'. ראה גם הלכות תלמוד תורה ו,יא. וְכוֹפְרִין בָּעִקָּר. באדון העולם (וראה גם הלכות דעות ז,ג). וַיְחַפְּאוּ. טפלו, העלילו.
לָשִׁית בַּשָּׁמַיִם פִּיהֶם. לדבר על ה' ומלאכיו. יְשִׁיבַת קְרָנוֹת. ישיבת בטלה בפינות העיר או הרחוב.
עוֹזֵר עַל יָדָם וּמְזַכֶּה אוֹתָם בָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר אָז נִדְבְּרוּ וכו'. והמשך הפסוק "ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו" מכאן שמשיחתם של יראי ה' נכתב ספר לזכותם.

תקציר הפרק 

פרק טז הלכות טומאת צרעת:
פרק אחרון בהלכות טומאת צרעת.

דין טומאת הבית

כל בית מנוגע הוא אב הטומאה, ומטמא דבר שנוגע בו, או שנכנס לתוכו, או שנמצא עמו תחת אוהל אחר. ואסור בהנאה. ובית מוחלט מטמא במגע אף מאחוריו.

חובה לקרוא את דברי החיזוק (והתוכחה) גענייני שמירת הלשון של הרמב"ם בסוף הפרק (הלכה י עד הסוף)
פרסומת לדבריו:
וְזֶה הוּא דֶֶּרךְ יְשִׁיבַת הַלֵּצִים הְָרשָׁעִים: בַּתְּחִלָּה
מְַרבִּין בְּדִבְֵרי הֲבַאי…
וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאִין לְסַפֵּר
בִּגְנוּת הַצַּדִּיקִים…
וּמִתּוֹךְ כָּךְ יִהְיֶה לָהֶם הְֶרגֵּל לְדַבֵּר בַּנְּבִיאִים ולִתֵּן
דֹּפִי בְּדִבְֵריהֶם… וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאִין לְדַבֵּר
בֵּא-לֹהִים וכוֹפְִרין בָּעִקָּר
אֲבָל שִׂיחַת כְּשֵֵׁרי יִשְָׂראֵל וְצַדִּיקֵיהֶם אֵינָהּ אֶלָּא
בְּדִבְֵרי תּוָֹרה ודִבְֵרי חָכְמָה. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
עוֹזֵר עַל יָדָם וּמְזַכֶּה אוֹתָם בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז נִדְבְּרוּ
יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה'"

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות טומאת צרעת ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.הנכנס לבית מנוגע בצעידה אחורנית-האם טמא?

2.כל סוגי הצרעת הם אזהרה מדורגת למדבר לשון הרע?

3.שיחת פטפוט והבל עלולה להתדרדר לכפירה בה'?

תשובות

1-לא 2-כן 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן