פרק ט"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים לְדָבָר הָאָסוּר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִינוֹ הַמֻּתָּר – בְּשֶׁלֹּא הָיָה הַדָּבָר הָאָסוּר מְחַמֵּץ אוֹ מְתַבֵּל אוֹ דָּבָר חָשׁוּב, כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד כְּמוֹת שֶׁהוּא וְלֹא נִתְעָרֵב וְנִדְמַע בְּדָבָר הַמֻּתָּר. אֲבָל אִם הָיָה מְחַמֵּץ אוֹ מְתַבֵּל אוֹ דָּבָר חָשׁוּב – אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא.
א. מְחַמֵּץ. גורם לתגובת חימוץ. מְחַמֵּץ אוֹ מְתַבֵּל וכו'. ראה גם הלכות תרומות טו,ד. אוֹ דָּבָר חָשׁוּב כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד כְּמוֹת שֶׁהוּא וכו'. שאותם הדברים עומדים בפני עצמם ואינם מעורבים עם היתר.
ב. כֵּיצַד? שְׂאֹר שֶׁל חִטִּין שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסַּת חִטִּין שֶׁל חֻלִּין, וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ – הֲרֵי זוֹ הָעִסָּה כֻּלָּהּ מְדֻמַּעַת. וְכֵן תְּבָלִין שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לִקְדֵרַת חֻלִּין, וְיֵשׁ בָּהֶן כְּדֵי לְתַבֵּל, וְהֵן מִמִּין הַחֻלִּין – הַכֹּל מְדֻמָּע, אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׂאֹר אוֹ הַתְּבָלִין אֶחָד מֵאֶלֶף. וְכֵן שְׂאֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם לְתוֹךְ הָעִסָּה אוֹ תְּבָלִין שֶׁל עָרְלָה לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה – הַכֹּל אָסוּר בַּהֲנָיָה.
ב. מְדֻמַּעַת. תערובת של חולין ותרומה (לפירוט דינה ראה הלכות תרומות פרקים יג-טו). שְׂאֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם. חומר מחמיץ שהופק מתבואה שגדלה יחד עם גפן. הַכֹּל אָסוּר בַּהֲנָיָה. כדין כלאי הכרם וערלה (ראה לעיל י,ו, י,ט).
ג. דָּבָר חָשׁוּב שֶׁהוּא אוֹסֵר בְּמִינוֹ בְּכָל שֶׁהוּא – שִׁבְעָה דְּבָרִים, וְאֵלּוּ הֵן: אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ, וְרִמּוֹנֵי בָּדָן, וְחָבִיּוֹת סְתוּמוֹת, וְחֻלְפוֹת תְּרָדִין, וְקֻלְסֵי אֶכְרוּב, וּדְלַעַת יְוָנִית, וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
ג. פֶּרֶךְ… בָּדָן. שמות מקומות. סְתוּמוֹת. סגורות. וְחֻלְפוֹת תְּרָדִין. עלי תרד הגדלים משורשי התרד לאחר גזיזתו. וְקֻלְסֵי אֶכְרוּב. כרובים גדולים. וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. לחם הנאפה בבית ולא במאפייה.
ד. כֵּיצַד? רִמּוֹן אֶחָד מֵרִמּוֹנֵי בָּדָן שֶׁהָיָה עָרְלָה וְנִתְעָרֵב בְּכַמָּה אֲלָפִים רִמּוֹנִים – הַכֹּל אָסוּר בַּהֲנָיָה. וְכֵן חָבִית סְתוּמָה שֶׁל יֵין עָרְלָה אוֹ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּכַמָּה אֲלָפִים חָבִיּוֹת סְתוּמוֹת – הַכֹּל אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. וְכֵן שְׁאָר הַשִּׁבְעָה דְּבָרִים.
ה. וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה אוֹ שֶׁל בְּשַׂר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה אוֹ עוֹף אוֹ דָּג טְמֵאִים שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּכַמָּה אֲלָפִים חֲתִיכוֹת – הַכֹּל אָסוּר, עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ אוֹתָהּ חֲתִיכָה, וְאַחַר כָּךְ יְשַׁעֵר הַשְּׁאָר בְּשִׁשִּׁים; שֶׁאִם לֹא הִגְבִּיהָהּ – הֲרֵי הַדָּבָר הָאָסוּר עוֹמֵד וְלֹא נִשְׁתַּנָּה, וְהַחֲתִיכָה חֲשׁוּבָה אֶצְלוֹ, שֶׁהֲרֵי מִתְכַּבֵּד בָּהּ לִפְנֵי הָאוֹרְחִין.
ה. מִתְכַּבֵּד בָּהּ לִפְנֵי הָאוֹרְחִין. מגיש אותה כדבר מכובד לאורחים. עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ אוֹתָהּ חֲתִיכָה וְאַחַר כָּךְ יְשַׁעֵר הַשְּׁאָר בְּשִׁשִּׁים. יוציא את החתיכה האסורה, וישער אם יש בשאר שישים כנגד הטעם שנפלט מן החתיכה.
ו. וְהוּא הַדִּין בַּחֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר בְּחָלָב, אוֹ שֶׁל חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה שֶׁהֲרֵי הֵן אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה מִדִּבְרֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת שְׁחִיטָה – אוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ אוֹתָן. וְכֵן גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַגִּידִין אוֹ עִם הַבָּשָׂר: בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירוֹ – מַגְבִּיהוֹ, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר, שֶׁאֵין בַּגִּידִים בְּנוֹתֵן טַעַם; וְאִם אֵינוֹ מַכִּירוֹ – הַכֹּל אָסוּר; מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הֲרֵי הוּא חָשׁוּב, וְאוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא.
ו. וְהוּא הַדִּין בַּחֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר בְּחָלָב. האסורה בהנאה מן התורה (ראה לעיל ט,א), ועל אף שאין איסורה נובע מעצם החתיכה אלא מהחלב הבלוע בה, אוסרת בכל שהוא. חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה. בהמה שלא הוקדשה שנשחטה בעזרה שבמקדש ואסורה בהנאה מדברי חכמים. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת שְׁחִיטָה. הלכות שחיטה ב,ב-ג. שֶׁאֵין בַּגִּידִים בְּנוֹתֵן טַעַם. מחמת היותו חסר טעם אין בגיד עצמו כוח לאסור (ראה הכלל לעיל טו,יז). מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. ראה גם לעיל טו,יז.
ז. וְכֵן כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים חֲשׁוּבִין הֵן, וְאֵינָן בְּטֵלִים. לְפִיכָךְ, שׁוֹר הַנִּסְקָל שֶׁנִּתְעָרֵב בְּאֶלֶף שְׁוָרִים, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה בְּאֶלֶף עֲגָלוֹת, אוֹ צִפּוֹר מְצֹרָע הַשְּׁחוּטָה בְּאֶלֶף צִפֳּרִים, אוֹ פֶּטֶר חֲמוֹר בְּאֶלֶף חֲמוֹרִים – כֻּלָּן אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. אֲבָל שְׁאָר הַדְּבָרִים, אַף עַל פִּי שֶׁדַּרְכָּן לִמָּנוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלִין בְּשִׁעוּרָן.
ז. שׁוֹר הַנִּסְקָל וכו'. כל אלו אסורים בהנאה ולפיכך אוסרים את כל התערובת בהנאה. אַף עַל פִּי שֶׁדַּרְכָּן לִמָּנוֹת. ויש להם מעט חשיבות, בכל זאת עולים בשיעורם. שֶׁדַּרְכָּן לִמָּנוֹת. להיספר.
ח. כֵּיצַד? אֲגֻדָּה שֶׁל יָרָק מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּמָאתַיִם אֲגֻדּוֹת, אוֹ אֶתְרוֹג שֶׁל עָרְלָה שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמָאתַיִם אֶתְרוֹגִין – הַכֹּל מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ח. הַכֹּל מֻתָּר. שבטלים במאתיים (לעיל טו,יד).
ט. יֵרָאה לִי שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהוּא חָשׁוּב אֵצֶל בְּנֵי מָקוֹם מִן הַמְּקוֹמוֹת, כְּגוֹן אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ וְרִמּוֹנֵי בָּדָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָן הַזְּמַנִּים, שֶׁהוּא אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא לְפִי חֲשִׁיבוּתוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתוֹ זְמַן. וְלֹא הֻזְכְּרוּ אֵלּוּ אֶלָּא שֶׁהֵן אוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן בְּכָל מָקוֹם, וְהוּא הַדִּין לְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת. וְדָבָר בָּרוּר הוּא שֶׁכָּל אִסּוּרִין הָאֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם.
ט. שֶׁכָּל אִסּוּרִין הָאֵלּוּ. שפורטו לעיל, שאוסרים תערובתם בכל שהוא.
י. נָפַל רִמּוֹן אֶחָד מִן הַתַּעֲרֹבֶת הַזֹּאת לִשְׁנֵי רִמּוֹנִים אֲחֵרִים מֵרִמּוֹנֵי בָּדָן, וְנָפַל מִן הַשְּׁלֹשָׁה רִמּוֹן אֶחָד לְרִמּוֹנִים אֲחֵרִים – הֲרֵי אֵלּוּ הָאֲחֵרִים מֻתָּרִין, שֶׁהֲרֵי הָרִמּוֹן שֶׁל תַּעֲרֹבֶת הָרִאשׁוֹנָה בָּטֵל בְּרֹב. וְאִם נָפַל מִן הַתַּעֲרֹבֶת הָרִאשׁוֹנָה רִמּוֹן לְאֶלֶף – כֻּלָּן אֲסוּרִין; לֹא נֶאֱמַר בָּטֵל בְּרֹב אֶלָּא לְהַתִּיר סְפֵק סְפֵקוֹ, שֶׁאִם יִפֹּל מִן הַתַּעֲרֹבֶת הַשְּׁנִיָּה לְמָקוֹם אַחֵר אֵינוֹ אוֹסֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
י. נָפַל רִמּוֹן אֶחָד מִן הַתַּעֲרֹבֶת הַזֹּאת. של רימון בדן של איסור שהתערב ברימונים של היתר (לעיל ה"ד). לֹא נֶאֱמַר בָּטֵל בְּרֹב אֶלָּא לְהַתִּיר סְפֵק סְפֵקוֹ. שבתערובת הראשונה יש ודאי איסור, ובתערובת השנייה יש ספק איסור, ובתערובת השלישית ספק כפול, ובמקרה זה אף דבר האוסר בכל שהוא מתבטל.
יא. נִתְפַּצְּעוּ אֱגוֹזִים אֵלּוּ שֶׁנֶּאֶסְרוּ כֻּלָּן מִפְּנֵי אֱגוֹז עָרְלָה שֶׁבֵּינֵיהֶן, אוֹ נִתְפָּרְרוּ הָרִמּוֹנִים, וְנִתְפַּתְּחוּ הֶחָבִיּוֹת, וְנִתְחַתְּכוּ הַדְּלוּעִין, וְנִתְּפָּרְסוּ הַכִּכָּרוֹת אַחַר שֶׁנֶּאֶסְרוּ – הֲרֵי אֵלּוּ יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתַיִם. וְהוּא הַדִּין לַחֲתִיכַת נְבֵלָה שֶׁנִּדּוֹכָה בִּכְלַל הַחֲתִיכוֹת וְנַעֲשָׂה הַכֹּל כָּמוֹהָ, שֶׁהִיא עוֹלָה בְּשִׁשִּׁים.
יא. נִתְפַּצְּעוּ אֱגוֹזִים וכו'. במקרים המפורטים להלן הדבר החשוב אינו שלם, ולכן הוא מאבד את חשיבותו ואינו אוסר בכל שהוא (וראה גם הלכות תרומות טו,א). שֶׁנִּדּוֹכָה. נמעכה או נחתכה לחתיכות דקות. וְנַעֲשָׂה הַכֹּל כָּמוֹהָ. שכל החתיכות נמעכו ואין חתיכת הנבלה ניכרת בתוכן.
יב. וְאָסוּר לְפַצֵּעַ הָאֱגוֹזִים וּלְפָרֵר הָרִמּוֹנִים וְלִפְתֹּחַ הֶחָבִיּוֹת אַחַר שֶׁנֶּאֶסְרוּ כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתַיִם, שֶׁאֵין מְבַטְּלִין אִסּוּר לְכַתְּחִלָּה. וְאִם עָשָׂה כֵּן – קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְאוֹסְרִין עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יב. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל טו,כה.
יג. שְׂאֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם וְשֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הָעִסָּה, לֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ, וּבִשְׁנֵיהֶן כְּשֶׁיִּצְטָרְפוּ כְּדֵי לְחַמֵּץ – אוֹתָהּ עִסָּה אֲסוּרָה לְיִשְׂרָאֵל וּמֻתֶּרֶת לְכֹהֲנִים. וְכֵן תְּבָלִין שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה, וְלֹא בְּאֶחָד מֵהֶן כְּדֵי לְתַבֵּל, וּבִשְׁנֵיהֶן כְּדֵי לְתַבֵּל – אוֹתָהּ קְדֵרָה אֲסוּרָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי דָּבָר הָאָסוּר לָהֶם תִּבְּלָהּ, וּמֻתֶּרֶת לְכֹהֲנִים.
יג. אֲסוּרָה לְיִשְׂרָאֵל. שהרי גם כלאי הכרם וגם תרומה אסורים לישראל. וּמֻתֶּרֶת לְכֹהֲנִים. משום שהתרומה מותרת לכהנים, וכלאי הכרם הגם שאסורים אף לכהן, אין בהם שיעור חימוץ בפני עצמם, ומכיוון שהאיסור נגרם בצירוף התרומה וכלאי הכרם, הרי 'זה וזה גורם' ומותר (ראה לקמן הכ"ד).
יד. תְּבָלִין שֶׁהֵן שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד אוֹ שְׁלֹשָׁה מִינִין מִשֵּׁם אֶחָד – מִצְטָרְפִין לְתַבֵּל וְלֶאֱסֹר, וְכֵן לְחַמֵּץ. כֵּיצַד? שְׂאֹר שֶׁל חִטִּים וּשְׂאֹר שֶׁל שְׂעוֹרִים, הוֹאִיל וְשֵׁם שְׂאֹר אֶחָד הוּא – אֵינָן כְּמִין וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, אֶלָּא הֲרֵי הֵן כְּמִין אֶחָד, וּמִצְטָרְפִין לְשַׁעֵר בָּהֶן כְּדֵי לְחַמֵּץ בְּעִסָּה שֶׁל חִטִּין אִם הָיָה טַעַם שְׁנֵיהֶם טַעַם חִטִּים, אוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ בְּעִסָּה שֶׁל שְׂעוֹרִים אִם הָיָה טַעַם שְׁנֵיהֶן טַעַם שְׂעוֹרִים.
יד. שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד. מינים שווים עם כינוי שונה. מִינִין מִשֵּׁם אֶחָד. מינים שונים עם כינוי דומה.
טו. שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד כֵּיצַד? כְּגוֹן כַּרְפַּס שֶׁל נְהָרוֹת וְכַרְפַּס שֶׁל אֲפָר וְכַרְפַּס שֶׁל גִּנָּה, אַף עַל פִּי שֶׁלְּכָל אֶחָד מֵהֶן שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ, הוֹאִיל וְהֵם מִין אֶחָד – מִצְטָרְפִין לְתַבֵּל.
טו. כַּרְפַּס שֶׁל נְהָרוֹת וכו'. מיני כרפס שמכונים על שם מקום גידולם. אֲפָר. אחו.
טז. עִסָּה מְחֻמֶּצֶת שֶׁנָּפַל לְתוֹכָהּ שְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה אוֹ שְׂאֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, וְכֵן קְדֵרָה מְתֻבֶּלֶת שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹכָהּ תְּבָלִין שֶׁל תְּרוּמָה אוֹ שֶׁל עָרְלָה אוֹ שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם: אִם יֵשׁ בַּשְּׂאֹר כְּדֵי לְחַמֵּץ אִלּוּ הָיְתָה הָעִסָּה מַצָּה, וּבַתְּבָלִין כְּדֵי לְתַבֵּל הַקְּדֵרָה אִלּוּ הָיְתָה תְּפֵלָה – הֲרֵי הַכֹּל אָסוּר; וְאִם אֵין בָּהֶם כְּדֵי לְתַבֵּל וּלְחַמֵּץ – יַעֲלוּ בְּשִׁעוּרָן: תְּרוּמָה בְּאֶחָד וּמֵאָה, וְעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם בְּאֶחָד וּמָאתַיִם.
טז. אִם יֵשׁ בַּשְּׂאֹר כְּדֵי לְחַמֵּץ… הֲרֵי הַכֹּל אָסוּר. כדין דבר שמחמץ או מתבל שאוסר בכל שהוא (לעיל ה"א), ואף על פי שבפועל לא חימצו ותיבלו.
יז. הַתְּרוּמָה מַעֲלָה אֶת הָעָרְלָה וְאֶת כִּלְאֵי הַכֶּרֶם. כֵּיצַד? סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְתִשְׁעָה וְתִשְׁעִים סְאָה חֻלִּין, וְאַחַר כָּךְ נָפַל לַכֹּל חֲצִי סְאָה שֶׁל עָרְלָה אוֹ שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם – אֵין כָּאן אִסּוּר עָרְלָה וְלֹא אִסּוּר כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, שֶׁהֲרֵי עָלָה בְּאֶחָד וּמָאתַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָת הַמָּאתַיִם תְּרוּמָה.
יז. הַתְּרוּמָה מַעֲלָה וכו'. למרות שהיא עצמה אסורה לישראל ואינה מתבטלת, שהרי אין מאה כנגדה, היא מצטרפת להיתר שבתערובת לבטל איסור ערלה או כלאי הכרם, והתערובת מותרת באכילה לכהנים.
יח. וְכֵן הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם מַעֲלִין אֶת הַתְּרוּמָה. כֵּיצַד? מֵאָה סְאָה שֶׁל עָרְלָה אוֹ שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לְעֶשְׂרִים אֶלֶף שֶׁל חֻלִּין, נַעֲשֵׂית כָּל הַתַּעֲרֹבֶת עֶשְׂרִים אֶלֶף וּמֵאָה, וְאַחַר כָּךְ נָפַל לַכֹּל מָאתַיִם סְאָה וּסְאָה שֶׁל תְּרוּמָה – הֲרֵי הַכֹּל מֻתָּר, וְתַעֲלֶה הַתְּרוּמָה בְּאֶחָד וּמֵאָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָת הַמֵּאָה הַמַּעֲלִין אוֹתָהּ עָרְלָה אוֹ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם.
יח. שֶׁנָּפְלוּ לְעֶשְׂרִים אֶלֶף שֶׁל חֻלִּין. ונתבטל איסורן בתערובת. וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָת הַמֵּאָה… עָרְלָה אוֹ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם. שמכיוון שנתבטל איסורם בתחילה, נעשו כחולין ומצטרפים לשאר ההיתר לבטל את התרומה.
יט. וְכֵן הָעָרְלָה מַעֲלָה אֶת כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם אֶת הָעָרְלָה, וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם אֶת כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, וְהָעָרְלָה אֶת הָעָרְלָה. כֵּיצַד? מָאתַיִם סְאָה שֶׁל עָרְלָה אוֹ שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לְאַרְבָּעִים אֶלֶף חֻלִּין, וְאַחַר כָּךְ נָפַל לַכֹּל מָאתַיִם סְאָה וּסְאָה שֶׁל עָרְלָה אוֹ שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם – הֲרֵי הַכֹּל מֻתָּר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁבָּטַל הָאִסּוּר שֶׁנָּפַל תְּחִלָּה, נַעֲשָׂה הַכֹּל כְּחֻלִּין הַמֻּתָּרִין.
כ. בֶּגֶד שֶׁצְּבָעוֹ בִּקְלִפֵּי עָרְלָה – יִשָּׂרֵף; נִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים – יַעֲלֶה בְּאֶחָד וּמָאתַיִם. וְכֵן תַּבְשִׁיל שֶׁבִּשְּׁלוֹ בִּקְלִפֵּי עָרְלָה וּפַת שֶׁאֲפָיָהּ בִּקְלִפֵּי עָרְלָה אוֹ בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם – יִשָּׂרֵף הַתַּבְשִׁיל וְהַפַּת, שֶׁהֲרֵי הֲנָאָתוֹ נִכֶּרֶת בָּהֶן; נִתְעָרְבוּ בַּאֲחֵרִים – יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתַיִם.
כ. בִּקְלִפֵּי עָרְלָה. צבע המופק מקליפות פרי ערלה. יִשָּׂרֵף. שאסור ליהנות אף מקליפות פירות ערלה (הלכות מעשר שני ונטע רבעי ט,יב). שֶׁהֲרֵי הֲנָאָתוֹ נִכֶּרֶת בָּהֶן. שעל אף שאין בהם ממשות מהאיסור, הווייתם נבעה מהאיסור והדבר ניכר בהם, ולכן אסורים בהנאה. נִתְעָרְבוּ בַּאֲחֵרִים. התבשיל או הפת.
כא. וְכֵן בֶּגֶד שֶׁאָרַג בּוֹ מְלֹא הַסִּיט שֶׁצְּבָעוֹ בְּעָרְלָה, וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה הוּא – יַעֲלֶה בְּאֶחָד וּמָאתַיִם. נִתְעָרְבוּ סַמְמָנֵי עָרְלָה בְּסַמְמָנֵי הֶתֵּר – יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתַיִם. מֵי צֶבַע בְּמֵי צֶבַע – יִבְטַל בְּרֹב.
כא. מְלֹא הַסִּיט שֶׁצְּבָעוֹ בְּעָרְלָה. חוט באורך שתי אצבעות שנצבע בערלה (ראה הלכות שבת ט,ז, פה"מ ערלה ג,ב, הלכות שבת יג,ד). סַמְמָנֵי עָרְלָה. צבע שהופק מפירות ערלה. מֵי צֶבַע. מים שמעורב בהם צבע שהופק מפירות ערלה. יִבְטַל בְּרֹב. שאין כאן ממשות האיסור אלא רק מראהו.
כב. תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בִּקְלִפֵּי עָרְלָה וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, בֵּין חָדָשׁ בֵּין יָשָׁן – יוּצַן, וְאַחַר כָּךְ יָחֵם אוֹתוֹ בַּעֲצֵי הֶתֵּר. וְאִם בִּשֵּׁל בּוֹ קֹדֶם שֶׁיּוּצַן, בֵּין פַּת בֵּין תַּבְשִׁיל – הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָיָה, שֶׁשֶּׁבַח עֲצֵי אִסּוּר בַּפַּת אוֹ בַּתַּבְשִׁיל. גָּרַף אֶת כָּל הָאֵשׁ וְאַחַר כָּךְ בִּשֵּׁל אוֹ אָפָה בְּחֻמּוֹ שֶׁל תַּנּוּר – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, שֶׁהֲרֵי עֲצֵי אִסּוּר הָלְכוּ לָהֶם.
כב. יוּצַן. ימתין שיתקרר. יָחֵם אוֹתוֹ. יסיקו. שֶׁשֶּׁבַח עֲצֵי אִסּוּר בַּפַּת אוֹ בַּתַּבְשִׁיל. עצי האיסור הועילו לתבשיל ואסרוהו (לדוגמאות נוספות ראה הלכות עבודה זרה ז,יג, הלכות חמץ ומצה ג,יא). שֶׁהֲרֵי עֲצֵי אִסּוּר הָלְכוּ לָהֶם. שמכיוון שמקור החום ועיקרו הסתלק, אין זו הנאה ממשית מהאיסור.
כג. קְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וּקְדֵרוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת שֶׁבִּשְּׁלָן הַיּוֹצֵר בִּקְלִפֵּי עָרְלָה – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה, שֶׁהֲרֵי דָּבָר הָאָסוּר בַּהֲנָיָה עָשָׂה אוֹתָן חֶרֶשׂ.
כג. הַיּוֹצֵר. קדר. שֶׁהֲרֵי דָּבָר הָאָסוּר בַּהֲנָיָה וכו'. שכלי החרס נוצרו בעזרת קליפות הערלה.
כד. פַּת שֶׁבִּשְּׁלָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים שֶׁל עֲצֵי עָרְלָה – מֻתֶּרֶת; כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ גֶּחָלִים – הָלַךְ אִסּוּרָן, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בּוֹעֲרוֹת. קְדֵרָה שֶׁבִּשֵּׁל אוֹתָהּ בִּקְלִפֵּי עָרְלָה אוֹ בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם וּבַעֲצֵי הֶתֵּר – הֲרֵי הַתַּבְשִׁיל אָסוּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה וָזֶה גּוֹרֵם, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה מֵחֲמַת עֲצֵי אִסּוּר, עֲדַיִן לֹא בָּאוּ עֲצֵי הַהֶתֵּר, וְנִמְצָא מִקְצָת הַבִּשּׁוּל בַּעֲצֵי הֶתֵּר וּמִקְצָתוֹ בְּאִסּוּר.
כד. קְדֵרָה שֶׁבִּשֵּׁל אוֹתָהּ. שבישל בתוכה תבשיל. בִּקְלִפֵּי עָרְלָה אוֹ בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם וּבַעֲצֵי הֶתֵּר. בזה אחר זה. וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה וָזֶה גּוֹרֵם וכו'. על אף שבדרך כלל דבר אסור ודבר מותר הגורמים איסור, הדבר מותר (ראה הלכות עבודה זרה ז,יד, הלכות מעשר שני ונטע רבעי י,כא), דווקא כשגרמו זאת בבת אחת, אבל בזה אחר זה אסור.
כה. נְטִיעָה שֶׁל עָרְלָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּנְטִיעוֹת, וְכֵן עֲרוּגָה שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם בַּעֲרוּגוֹת – הֲרֵי זֶה לוֹקֵט לְכַתְּחִלָּה מִן הַכֹּל, וְאִם הָיְתָה נְטִיעָה בְּמָאתַיִם נְטִיעוֹת וַעֲרוּגָה בְּמָאתַיִם עֲרוּגוֹת – הֲרֵי כָּל הַנִּלְקָט מֻתָּר; וְאִם הָיוּ בְּפָחוֹת מִזֶּה – הֲרֵי כָּל הַנִּלְקָט אָסוּר. וְלָמָּה הִתִּירוּ לִלְקֹט לְכַתְּחִלָּה, וְהָיָה מִן הַדִּין שֶׁאוֹסְרִין לוֹ הַכֹּל עַד שֶׁיִּטְרַח וְיוֹצִיא הַנְּטִיעָה וְהַעֲרוּגָה הָאֲסוּרָה? שֶׁהַדָּבָר חֲזָקָה שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר כַּרְמוֹ בִּנְטִיעָה אַחַת, וְאִלּוּ הָיָה יוֹדְעָהּ – הָיָה מוֹצִיאָהּ.
כה. שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּנְטִיעוֹת. שאין נטיעת הערלה ניכרת בין הנטיעות. וְהָיָה מִן הַדִּין שֶׁאוֹסְרִין לוֹ הַכֹּל. מחשש שיבוא לערב לכתחילה נטיעת ערלה בנטיעות מותרות כדי לבטלה, ואין מבטלין איסור לכתחילה (ראה לעיל טו,כה). שֶׁהַדָּבָר חֲזָקָה. ההנחה היא. שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר כַּרְמוֹ בִּנְטִיעָה אַחַת. ולא יבוא לטעת בה ערלה לכתחילה כדי לבטלה.
כו. הַמַּעֲמִיד גְּבִינָּה בִּשְׂרַף פַּגֵּי עָרְלָה אוֹ בְּקֵבַת תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ בְּחֹמֶץ יַיִן שֶׁל גּוֹיִם – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָּל שֶׁהוּא, שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר הָאָסוּר הוּא הַנִּכָּר וְהוּא שֶׁעָשָׂה אוֹתָהּ גְּבִינָּה.
כו. הַמַּעֲמִיד. מגבן. בִּשְׂרַף פַּגֵּי עָרְלָה. שרף היוצא מפירות ערלה שלא הבשילו. בְּקֵבַת תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה. קיבה של בהמה שהוקרבה לשם עבודה זרה, ומעמידים גבינה בעורה. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. על אף שלעיל ה"א נתבאר שהמחמץ והמתבל ודבר חשוב אוסרים בכל שהוא דווקא מין במינו, אבל מין בשאינו מינו בנותן טעם, שונה הדין בדבר המעמיד, האוסר בכל שהוא גם בשאינו מינו, משום שהוא הגורם להתהוות הדבר. שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר הָאָסוּר וכו'. ראה לעיל ג,יג.
כז. הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם – דִּין הַפֵּרוֹת שֶׁלָּהֶן שֶׁיִּשָּׂרְפוּ, וְהַמַּשְׁקִין שֶׁלָּהֶן יִקָּבְרוּ, מִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׂרֹף הַמַּשְׁקִין.
כז. וְהַמַּשְׁקִין שֶׁלָּהֶן יִקָּבְרוּ. ראה גם הלכות פסולי המוקדשין יט,י.
כח. יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּתְעָרֵב עִם הַיַּיִן – הַכֹּל אָסוּר בַּהֲנָיָה בְּכָל שֶׁהוּא, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהוּרַק הַיַּיִן הַמֻּתָּר עַל טִפָּה שֶׁל יֵין נֶסֶךְ. אֲבָל אִם עֵרָה יֵין נֶסֶךְ מִצִּלְצוּל קָטָן לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל יַיִן, אֲפִלּוּ עֵרָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ – רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל. עֵרָה מִן הֶחָבִית, בֵּין שֶׁעֵרָה מִן הַמֻּתָּר לָאָסוּר אוֹ מִן הָאָסוּר לַמֻּתָּר – הַכֹּל אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהָעַמּוּד הַיּוֹרֵד מִפִּי הֶחָבִית גָּדוֹל.
כח. כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. לעיל טו,ו-ז.
מִצִּלְצוּל קָטָן. כלי קטן. רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל. כל טיפה שמקלחת אל בור היין בטלה ברגע שמתערבת בהיתר (לדוגמה נוספת ראה הלכות טומאת מת ב,יד). עֵרָה מִן הֶחָבִית וכו'. מפני שהקילוח גדול ונשפך בבת אחת לא שייך לומר 'ראשון ראשון בטל'. שֶׁהָעַמּוּד הַיּוֹרֵד. הקילוח.
כט. נִתְעָרֵב סְתָם יֵינָם בְּיַיִן – הֲרֵי זֶה אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא לִשְׁתִיָּה, וְיִמָּכֵר כֻּלּוֹ לְגוֹיִם, וְלוֹקֵחַ דְּמֵי הַיַּיִן הָאָסוּר שֶׁבּוֹ וּמַשְׁלִיכוֹ לְיָם הַמֶּלַח, וְיֵהָנֶה בִּשְׁאָר הַמָּעוֹת. וְכֵן אִם נִתְעָרְבָה חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בֵּין הֶחָבִיּוֹת – הַכֹּל אֲסוּרִין בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּרִין בַּהֲנָיָה, וְיוֹלִיךְ דְּמֵי אוֹתָהּ חָבִית לְיָם הַמֶּלַח כְּשֶׁיִּמְכֹּר הַכֹּל לְגוֹי. וְכֵן בְּחָבִית שֶׁל סְתָם יֵינָם.
כט. סְתָם יֵינָם. יין של גויים שלא ידוע אם התנסך לעבודה זרה ואסור בהנאה (לעיל יא,ג). הֲרֵי זֶה אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא לִשְׁתִיָּה. כדין יין נסך האוסר בכל שהוא, אך התירו לו ליהנות ממנו. וּמַשְׁלִיכוֹ לְיָם הַמֶּלַח. זורק את המעות לים ויאבדו.
ל. מַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּיַיִן אוֹ יַיִן בְּמַיִם – בְּנוֹתֵן טַעַם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁנָּפַל הַמַּשְׁקֶה הַמֻּתָּר לְתוֹךְ הַמַּשְׁקֶה הָאָסוּר. אֲבָל אִם נָפַל הַמַּשְׁקֶה הָאָסוּר לְתוֹךְ הַמַּשְׁקֶה הַמֻּתָּר – רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל; וְהוּא שֶׁיּוּרַק מִצִּלְצוּל קָטָן, שֶׁהוּא מֵרִיק וְיוֹרֵד מְעַט מְעַט. וְהֵיאַךְ יִהְיוּ הַמַּיִם אֲסוּרִין? כְּגוֹן שֶׁהָיוּ נֶעֱבָדִין, אוֹ תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה.
ל. בְּמַיִם. האסורים. וְהוּא שֶׁיּוּרַק מִצִּלְצוּל קָטָן. ראה לעיל הכ"ח. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ נֶעֱבָדִין. שהשתחוו להם כעבודה זרה (הלכות עבודה זרה ח,ב). תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה. שהקריבום לפני עבודה זרה (שם ז,ב).
לא. בּוֹר שֶׁל יַיִן שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ קִיתוֹן שֶׁל מַיִם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָפַל לְתוֹכוֹ יֵין נֶסֶךְ – רוֹאִין אֶת יֵין הַהֶתֵּר כְּאִלּוּ אֵינוֹ, וְהַמַּיִם שֶׁנָּפְלוּ מְשַׁעֲרִין בָּהֶן עִם יֵין נֶסֶךְ: אִם רְאוּיִין לְבַטֵּל טַעַם אוֹתוֹ יֵין נֶסֶךְ – הֲרֵי הַמַּיִם רַבִּין עָלָיו וּמְבַטְּלִין אוֹתוֹ, וַהֲרֵי הַכֹּל מֻתָּר.
לא. קִיתוֹן. כלי גדול. רוֹאִין אֶת יֵין הַהֶתֵּר כְּאִלּוּ אֵינוֹ. על אף שלעיל טו,כב התבאר שמין במינו ודבר אחר שנתערבו, מצטרף הדבר שהוא מינו לדבר שאינו מינו ומתבטל האיסור, כל זה דווקא באיסורים הבטלים במינם בשישים ובאינם מינם בנותן טעם, אך משום שיין נסך אוסר במינו במשהו (לעיל טו,ו), אין כוח ביין ההיתר להצטרף למים ולבטלו. אִם רְאוּיִין לְבַטֵּל טַעַם אוֹתוֹ יֵין נֶסֶךְ. כדין מין בשאינו מינו שבטל כשאינו נותן טעם.
לב. יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל הָעֲנָבִים – יְדִיחֵן, וְהֵן מֻתָּרוֹת בַּאֲכִילָה. וְאִם הָיוּ מְבֻקָּעוֹת, בֵּין שֶׁהָיָה הַיַּיִן יָשָׁן בֵּין שֶׁהָיָה חָדָשׁ: אִם נָתַן טַעַם בַּעֲנָבִים – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרוֹת בַּהֲנָאָה; וְאִם לָאו – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת בַּאֲכִילָה.
לב. יְדִיחֵן. ישטוף במים. מְבֻקָּעוֹת. סדוקות. בֵּין שֶׁהָיָה חָדָשׁ. אף שהיין החדש דומה בטעמו לענבים, בכל אופן יש הבדל ביניהם ונחשב כמין בשאינו מינו ששיעורו בנותן טעם.
לג. נָפַל עַל גַּבֵּי תְּאֵנִים – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהַיַּיִן פּוֹגֵם בְּטַעַם הַתְּאֵנִים.
לג. שֶׁהַיַּיִן פּוֹגֵם בְּטַעַם הַתְּאֵנִים. והנותן טעם לפגם מותר (לעיל טו,כח).
לד. יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל הַחִטִּים – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרוֹת בַּאֲכִילָה וּמֻתָּרוֹת בַּהֲנָיָה; וְלֹא יִמְכְּרֵם לְגוֹי, שֶׁמָּא יַחֲזֹר וְיִמְכְּרֵם לְיִשְׂרָאֵל. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשֶׂה? טוֹחֵן אוֹתָן וְעוֹשֶׂה מֵהֶן פַּת, וּמוֹכְרָהּ לְגוֹיִם שֶׁלֹּא בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְחוּ אוֹתָהּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגּוֹי, שֶׁהֲרֵי הַפַּת שֶל גּוֹיִם אֲסוּרָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְלָמָּה אֵין בּוֹדְקִין אֶת הַחִטִּין בְּנוֹתֵן טַעַם? מִפְּנֵי שֶׁהֵן שׁוֹאֲבוֹת, וְהַיַּיִן נִבְלָע בָּהֶן.
לד. יַחֲזֹר וְיִמְכְּרֵם לְיִשְׂרָאֵל. וייכשל הישראל באכילת איסור. שֶׁלֹּא בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל. שלא בנוכחות ישראל אחר, כדי שלא יקנה לחם זה מן הגוי. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן יז,ט. וְלָמָּה אֵין בּוֹדְקִין אֶת הַחִטִּין בְּנוֹתֵן טַעַם. כדין מין בשאינו מינו.

לה. יֵין נֶסֶךְ שֶׁהֶחֱמִיץ וְנָפַל לְתוֹךְ חֹמֶץ שֵׁכָר – אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּמִינוֹ, שֶׁשְּׁנֵיהֶן חֹמֶץ הֵן. וְיַיִן שֶׁנִּתְעָרֵב עִם הַחֹמֶץ, בֵּין שֶׁנָּפַל חֹמֶץ לַיַּיִן בֵּין שֶׁנָּפַל יַיִן לַחֹמֶץ – מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם.

לה. מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. כדין מין בשאינו מינו.

תקציר הפרק 

פרק ט"ז הלכות מאכלות אסורות

המשך מהפרק הקודם

למדנו שאיסור שמתערבב עם מותר -פעמים ובטל (בשישים או יותר וכו)
היום לומדים כלל חשוב:

כל השיעורים האלו שנתנו חכמים בדבר האסור שנתערב במינו המותר -בשלא היה הדבר האסור מחמץ (גורם להתפחת הבצק) או מתבל (נותן טעם משמעותי), או דבר חשוב שהוא עומד כמות שהוא ולא נתערב והתערבב בדבר המותר. אבל אם היה מחמץ או מתבל, או דבר חשוב -אוסר בכל שהוא.

הפרק ארוך בשל דוגמאות רבות שהרמב"ם מביא ואנו נביא מקצת מהדוגמאות:
🔹שאור של תרומה שנפל לתוך בצק חיטים חולין -העיסה כולה 'מדומעת'. אפילו השאור קטן מאד ביחס לבצק.
🔹רימון ערלה מזן חשוב שהתערב ונתערב בכמה אלפי רימונים -הכל אסור בהנאה.
🔹חתיכה של נבילה שנתערבה בכמה אלפים חתיכות -הכול אסור עד שיגביה אותה חתיכה (כמפורט בפרק).
🔹יין שנתנסך לעבודה זרה שנתערב עם היין -אוסר הכול בהניה בכל שהוא.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מאכלות אסורות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם איסור משם שונה מצטרף לשיעור ביטול?

2.מחירו של ליצ'י כלאיים עומד על 80 ₪ לקילו – האם הליצ'י מוגדר כדבר חשוב?

3.איסור המטפטף לתוך היתר – האם בטל?

תשובות
1-כן 2-לא 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן