א. הַמּוֹכֵר זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה, שֶׁאֵין עַצְמָן שֶׁל זֵרְעוֹנִים נֶאֱכָל, לַחֲבֵרוֹ, וְלֹא צָמְחוּ – חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, וּמַחֲזִיר לוֹ הַדָּמִים שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ, שֶׁחֶזְקָתָן לִזְרִיעָה. וְהוּא שֶׁלֹּא צָמְחוּ מֵחֲמַת עַצְמָן. אֲבָל אִם לָקָת הָאָרֶץ בַּבָּרָד וְכַיּוֹצֵא בּוֹ – אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, שֶׁמָּא מֵחֲמַת הַבָּרָד לֹא צָמְחוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
א. שֶׁאֵין עַצְמָן שֶׁל זֵרְעוֹנִים נֶאֱכָל. אלא הצומח מהם. שֶׁחֶזְקָתָן לִזְרִיעָה. שזרעונים מסוג זה נקנים לצורך זריעה, ואם אינם צומחים הרי זה מקח טעות. וְהוּא שֶׁלֹּא צָמְחוּ מֵחֲמַת עַצְמָן. שאין סיבה הנראית לעין מדוע לא צמחו, וממילא יש להניח שהזרעים פגומים.
ב. מָכַר לוֹ זְרָעִים הַנֶּאֱכָלִין, כְּגוֹן חִטִּים וּשְׂעוֹרִים, וּזְרָעָן וְלֹא צָמְחוּ – אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. אֲפִלּוּ הָיוּ זֶרַע פִּשְׁתָּן, שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם קוֹנִין אוֹתוֹ לִזְרִיעָה, הוֹאִיל וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ – אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּת זְרִיעָתוֹ. וְאִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא קוֹנֶה לְזֶרַע – חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. וְהוּא הַדִּין לִדְבָרִים הַנִּמְכָּרִין לִרְפוּאָה וְלִצְבִיעָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ב. הוֹאִיל וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ. מקצת האנשים. וְהוּא הַדִּין לִדְבָרִים הַנִּמְכָּרִין לִרְפוּאָה. שאם משמשים רק לרפואה או שהודיעו שהוא קונה לרפואה, ולא הועילו, צריך המוכר להחזיר את הכסף שקיבל.
ג. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהַלּוֹקֵחַ מֶקַח מֵחֲבֵרוֹ, וְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מוֹלִיכוֹ לִמְדִינָה פְּלוֹנִית לְמָכְרוֹ שָׁם, וְאַחַר שֶׁהוֹלִיכוֹ לְשָׁם נִמְצָא בּוֹ מוּם – אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: 'הַחֲזִיר לִי מִקְחִי לְכָאן', אֶלָּא מַחֲזִיר לוֹ אֶת הַדָּמִים, וְהַמּוֹכֵר מִטַּפֵּל לְהָבִיא מִמְכָּרוֹ אוֹ לְמָכְרוֹ שָׁם. וַאֲפִלּוּ אָבַד אוֹ נִגְנַב אַחַר שֶׁהוֹדִיעוֹ – הֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת מוֹכֵר.
אֲבָל אִם לֹא הוֹדִיעוֹ שֶׁיּוֹלִיכוֹ לִמְדִינָה אַחֶרֶת, וְהוֹלִיכוֹ וְנִמְצָא בּוֹ שָׁם מוּם – הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ, עַד שֶׁיַּחֲזִיר הַמֶּקַח בְּמוּמוֹ לַמּוֹכֵר.
אֲבָל אִם לֹא הוֹדִיעוֹ שֶׁיּוֹלִיכוֹ לִמְדִינָה אַחֶרֶת, וְהוֹלִיכוֹ וְנִמְצָא בּוֹ שָׁם מוּם – הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ, עַד שֶׁיַּחֲזִיר הַמֶּקַח בְּמוּמוֹ לַמּוֹכֵר.
ג. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד וכו'. בהלכות הקודמות, התבאר שכאשר המוכר יודע שהזרע נקנה לצורך זריעה ולא צמח, חייב להחזיר לקונה את כספו אף שהזרע נמצא באדמה והקונה אינו יכול להחזירו. מכך ניתן ללמוד לגבי קונה שהוליך את המקח למדינה אחרת כפי שמפרש והולך. אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ. המוכר לקונה. וְהַמּוֹכֵר מִטַּפֵּל. מתעסק. וַאֲפִלּוּ אָבַד אוֹ נִגְנַב אַחַר שֶׁהוֹדִיעוֹ. לאחר שהקונה הודיע למוכר שיש מום במקח (ראה כס"מ ולח"מ). הֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת מוֹכֵר. כאילו אבד או נגנב מהמוכר, וצריך להחזיר לקונה את כספו.
ד. הַלּוֹקֵחַ מֶקַח וְנִמְצָא בּוֹ מוּם, וְאָבַד אַחַר כָּךְ אוֹ נִגְנַב – הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ עַד שֶׁיַּחֲזִירוֹ לַמּוֹכֵר. וְאִם הִתְלִיעַ וְנִפְסַד מֵחֲמַת הַזְּמַן – הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת מוֹכֵר. וְאִם הָיָה לוֹ לְהוֹדִיעַ הַמּוֹכֵר וְלֹא הוֹדִיעוֹ – הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ.
ד. הַלּוֹקֵחַ מֶקַח וְנִמְצָא בּוֹ מוּם וכו'. אדם שקונה מקח שיש בו פגם המהווה עילה לביטול העסקה, הרי העסקה בטלה מעיקרה. אמנם כל זמן שלא החזיר את המקח למוכר, יש לו אחריות עליו כדין שומר שכר (שהרי אם יזדמן לו אדם שירצה לקנות את המקח – ימכור לו ויקבל שכר – באר הגולה בשם ב"ח). משום כך, במקרה שהמקח אבד או נגנב, הקונה הפסיד את כספו הנמצא אצל המוכר, כדין שומר שכר הנושא באחריות על גנבה ואבדה (קרית מלך רב). וְאִם הִתְלִיעַ וְנִפְסַד מֵחֲמַת הַזְּמַן. התקלקל ונרקב. הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת מוֹכֵר. הקונה נחשב כאנוס ואינו חייב באחריות המקח, ונמצא שהמוכר הפסיד וחייב להחזיר לקונה את כספו. וְאִם הָיָה לוֹ לְהוֹדִיעַ הַמּוֹכֵר וְלֹא הוֹדִיעוֹ. אם הקונה היה יכול להודיע למוכר שהמקח עומד להתקלקל והתרשל ולא הודיעו. הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ. שאין זה אונס ועליו לשאת באחריות (שם).
ה. הַמּוֹכֵר שׁוֹר לַחֲבֵרוֹ וְנִמְצָא נַגָּח – יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: 'לִשְׁחִיטָה מְכַרְתִּיו לְךָ'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה הַלּוֹקֵחַ קוֹנֶה לִשְׁחִיטָה וְלַחֲרִישָׁה. אֲבָל אִם הָיָה יָדוּעַ שֶׁהוּא קוֹנֶה לַחֲרִישָׁה בִּלְבַד – הֲרֵי זֶה מֶקַח טָעוּת, וְחוֹזֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ה. הַמּוֹכֵר שׁוֹר לַחֲבֵרוֹ וְנִמְצָא נַגָּח. התברר שהוא רגיל לנגוח, ויש לשחטו כדי למנוע ממנו לנגוח ואי אפשר להשתמש בו לחרישה. בְּשֶׁהָיָה הַלּוֹקֵחַ קוֹנֶה לִשְׁחִיטָה וְלַחֲרִישָׁה. שהקונה רגיל לקנות הן לשחיטה והן לחרישה, כגון שהוא מוכר בשר וגם חקלאי. אֲבָל אִם הָיָה יָדוּעַ שֶׁהוּא קוֹנֶה לַחֲרִישָׁה בִּלְבַד. אף אם לא אמר זאת במפורש, כגון שהוא חקלאי שקונה תמיד לחרישה.
ו. הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַטַּבָּח וּשְׁחָטָהּ, וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, אִם נוֹדַע בְּוַדַּאי שֶׁהָיְתָה טְרֵפָה כְּשֶׁלְּקָחָהּ – הֲרֵי זֶה מַחֲזִיר לוֹ אֶת הַשְּׁחוּטָה וְיַחֲזִיר הַמּוֹכֵר אֶת הַדָּמִים. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁהַמּוֹכֵר שֶׁהָיָה מוּם בְּמִמְכָּרוֹ וְעָשָׂה בּוֹ הַלּוֹקֵחַ מוּם אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּוָּדַע לוֹ הַמּוּם הָרִאשׁוֹן: אִם עָשָׂה דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ, כְּגוֹן זֶה שֶׁשָּׁחַט אֶת הַטְּרֵפָה – פָּטוּר; וְאִם שִׁנָּה וְעָשָׂה מוּם אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּוָּדַע לוֹ הַמּוּם – מַחֲזִיר הַמֶּקַח לִבְעָלָיו וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי הַמּוּם שֶׁעָשָׂה.
ו. אִם נוֹדַע בְּוַדַּאי שֶׁהָיְתָה טְרֵפָה כְּשֶׁלְּקָחָהּ. לדוגמה כזו ראה לקמן כ,טו. הֲרֵי זֶה מַחֲזִיר לוֹ אֶת הַשְּׁחוּטָה וְיַחֲזִיר הַמּוֹכֵר אֶת הַדָּמִים. והמוכר אינו יכול לטעון שהוא רוצה לקבל חזרה בהמה חיה, שהרי הקונה הוא טבח שדרכו לשחוט. וְאִם שִׁנָּה וְעָשָׂה מוּם אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּוָּדַע לוֹ הַמּוּם וכו'. אם עשה מום שאין דרך לעשותו, צריך לשלם על כך למוכר.
ז. קָנָה בֶּגֶד וּקְרָעוֹ לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ חָלוּק, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע הַמּוּם מֵחֲמַת הַקְּרִיעָה – מַחֲזִיר לוֹ אֶת הַקְּרָעִים. תְּפָרוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע הַמּוּם – אִם הִשְׁבִּיחַ, נוֹטֵל שֶׁבַח הַתְּפִירָה מִן הַמּוֹכֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ז. מַחֲזִיר לוֹ אֶת הַקְּרָעִים. ואינו צריך להחזיר בגד, מכיוון שעשה בו שימוש הרגיל, כבהלכה הקודמת. תְּפָרוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע הַמּוּם וכו'. אדם שקנה בגד והעלה את ערכו באמצעות תפירה, ולאחר מכן מצא בו מום ורוצה להחזירו למוכר, זכאי לקבל מהמוכר את כספו חזרה, ובנוסף לכך תשלום על תוספת הערך של הבגד.
ח. הַמּוֹכֵר קַרְקַע לַחֲבֵרוֹ וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ, וּלְאַחַר זְמַן נִרְאָה לוֹ בָּהּ מוּם – אִם רָצָה לְהַחֲזִיר הַקַּרְקַע לַבְּעָלִים, מַחֲזִיר כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל. וְאִם הָיְתָה חָצֵר וְדָר בָּהּ – צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר.
ח. מַחֲזִיר כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל. הקונה צריך לשלם למוכר על הפירות שאכל, מכיוון שהתבטל המקח למפרע ונמצא שהפירות שנאכלו שייכים למוכר (סמ"ע חו"מ סי' רלב ס"ק לג). צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. הקונה צריך לשלם למוכר דמי שכירות על הזמן שדר בחצרו.
ט. הַמּוֹכֵר דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּם שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה, וְאָבַד הַמֶּקַח מֵחֲמַת אוֹתוֹ הַמּוּם – הֲרֵי זֶה מַחֲזִיר אֶת הַדָּמִים.
ט. הֲרֵי זֶה מַחֲזִיר אֶת הַדָּמִים. המוכר מחזיר לקונה את כספו.
י. כֵּיצַד? הַמּוֹכֵר שׁוֹר לַחֲבֵרוֹ שֶׁאֵין לוֹ טוֹחֲנוֹת, וְהִנִּיחוֹ הַלּוֹקֵחַ עִם הַבָּקָר שֶׁלּוֹ, וְהָיָה מַנִּיחַ הַמַּאֲכָל לִפְנֵי כֻּלָּם וְאוֹכְלִין, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה אֵינוֹ אוֹכֵל עַד שֶׁמֵּת בָּרָעָב – הֲרֵי זֶה מַחֲזִיר לוֹ אֶת הַנְּבֵלָה, וְיַחֲזִיר זֶה אֶת הַדָּמִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
י. טוֹחֲנוֹת. שיניים.
יא. הָיָה הַמּוֹכֵר סַפְסָר, שֶׁלּוֹקֵחַ מִזֶּה וּמוֹכֵר לָזֶה וְאֵינוֹ מַשְׁהֶה הַמֶּקַח עִמּוֹ, וְלֹא יָדַע בְּמוּם זֶה – הֲרֵי הַסַּפְסָר נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁלֹּא יָדַע בְּמוּם זֶה, וְיִפָּטֵר, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה עַל הַלּוֹקֵחַ לִבְדֹּק הַשּׁוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּלְהַחֲזִירוֹ לוֹ קֹדֶם שֶׁיָּמוּת, וְהָיָה הַסַּפְסָר מַחֲזִירוֹ עַל הַמּוֹכֵר הָרִאשׁוֹן; וְהוֹאִיל וְלֹא עָשָׂה – הוּא הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יא. נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת. כדין הכופר בתביעה (ראה הלכות טוען ונטען א,ג). מִפְּנֵי שֶׁהָיָה עַל הַלּוֹקֵחַ לִבְדֹּק הַשּׁוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שאדם הקונה מן הספסר יודע שהספסר אינו משהה את המקח אצלו ואינו בקי בטיבו, וממילא הקונה צריך לבדוק את המקח בעצמו (שלא כהלכה הקודמת העוסקת במוכר רגיל שיודע בטיב המקח וחייב לגלות לקונה את כל מה שיודע).
יב. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמְכָרוֹ, וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ לְמֻמְחֶה: מִי שֶׁאָכַל – אָכַל, וְיַחֲזִיר לוֹ אֶת הַדָּמִים, וְהַנִּשְׁאָר מִן הַבָּשָׂר בְּיַד הַלָּקוֹחוֹת – יִקָּבֵר, וְיַחֲזִיר לָהֶן אֶת הַדָּמִים. וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וּמְכָרָהּ וְנוֹדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה: מִי שֶׁאָכַל – אָכַל, וְיַחֲזִיר לוֹ אֶת הַדָּמִים, וּמִי שֶׁלֹּא אָכַל – יַחֲזִיר הַבָּשָׂר לַטַּבָּח וְיַחֲזִיר לוֹ אֶת הַדָּמִים.
יב. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וכו'. בכור בהמה טהורה קדוש ויש להקריבו על המזבח, אך אם נפל בו מום מותר לשחטו ולאכלו. ואין שוחטים את הבכור אלא על פי מומחה שקבע שמום זה מתיר את הבכור בשחיטה, ואם שחטו שלא על פי מומחה הבכור אסור באכילה וצריך לקברו (הלכות בכורות ג,א-ט). מִי שֶׁאָכַל אָכַל וְיַחֲזִיר לוֹ אֶת הַדָּמִים. כיוון שמכר איסור, קנסוהו להחזיר לקונה את כספו, ואפילו את הכסף של מה שהקונה כבר אכל (ראה גם הלכות בכורות ג,ט).
יג. מָכַר הַלּוֹקֵחַ בָּשָׂר זֶה שֶׁל טְרֵפָה לַגּוֹיִם אוֹ שֶׁהֶאֱכִילוֹ לַכְּלָבִים – יְחַשֵּׁב עִם הַטַּבָּח עַל דְּמֵי הַטְּרֵפָה, וְיַחֲזִיר לוֹ הַטַּבָּח אֶת הַמּוֹתָר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יג. יְחַשֵּׁב עִם הַטַּבָּח עַל דְּמֵי הַטְּרֵפָה וְיַחֲזִיר לוֹ הַטַּבָּח אֶת הַמּוֹתָר. יעריכו את שווי הטרפה, והטבח ייתן לקונה את ההפרש בין הסכום שהקונה שילם לו ובין שווי הטרפה (שבשר כשר שווה יותר מבשר טרף).
יד. הַמּוֹכֵר בָּשָׂר לַחֲבֵרוֹ וְנִמְצָא בְּשַׂר בְּכוֹר, פֵּרוֹת וְנִמְצְאוּ טְבָלִים, יַיִן וְנִמְצָא יֵין נֶסֶךְ – מִי שֶׁאָכְלוּ אָכְלוּ, וְיַחֲזִיר לָהֶן אֶת הַדָּמִים. וְכֵן כָּל הַמּוֹכֵר דָּבָר שֶׁאָסוּר לְאָכְלוֹ מִן הַתּוֹרָה כָּךְ הוּא דִּינוֹ, בֵּין שֶׁהָיָה אִסּוּרוֹ בְּכָרֵת בֵּין שֶׁהָיָה בְּלָאו בִּלְבַד.
אֲבָל הַמּוֹכֵר דָּבָר שֶׁאִסּוּר אֲכִילָתוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: אִם הָיוּ הַפֵּרוֹת קַיָּמִים – מַחֲזִיר אֶת הַפֵּרוֹת וְנוֹטֵל אֶת דָּמָיו; וְאִם אֲכָלָן – אָכַל, וְאֵין הַמּוֹכֵר מַחֲזִיר לוֹ כְּלוּם. וְכָל אִסּוּרֵי הֲנָיָה, בֵּין מִן הַתּוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵיהֶם – מַחֲזִיר אֶת הַדָּמִים וְאֵין בָּהֶן דִּין מְכִירָה כְּלָל.
אֲבָל הַמּוֹכֵר דָּבָר שֶׁאִסּוּר אֲכִילָתוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: אִם הָיוּ הַפֵּרוֹת קַיָּמִים – מַחֲזִיר אֶת הַפֵּרוֹת וְנוֹטֵל אֶת דָּמָיו; וְאִם אֲכָלָן – אָכַל, וְאֵין הַמּוֹכֵר מַחֲזִיר לוֹ כְּלוּם. וְכָל אִסּוּרֵי הֲנָיָה, בֵּין מִן הַתּוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵיהֶם – מַחֲזִיר אֶת הַדָּמִים וְאֵין בָּהֶן דִּין מְכִירָה כְּלָל.
יד. וְנִמְצְאוּ טְבָלִים. שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות. וְנִמְצָא יֵין נֶסֶךְ. שהתנסך לעבודה זרה.
וְאִם אֲכָלָן אָכַל וְאֵין הַמּוֹכֵר מַחֲזִיר לוֹ כְּלוּם. שבאיסור מדברי סופרים לא קנסו את המוכר להחזיר את הכסף (ראה סמ"ע חו"מ רלד ס"ק ג, נתה"מ שם ס"ק ד, ש"ך יו"ד קיט ס"ק כז שביארו בדרכים שונות את טעם החילוק בין איסור תורה לאיסור דרבנן). וְכָל אִסּוּרֵי הֲנָיָה בֵּין מִן הַתּוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵיהֶם. כגון חמץ בפסח שאסור בהנאה מן התורה, ובערב פסח בשעה השישית אסור בהנאה מדברי חכמים. וְאֵין בָּהֶן דִּין מְכִירָה כְּלָל. מפני שאין להם כל ערך.
וְאִם אֲכָלָן אָכַל וְאֵין הַמּוֹכֵר מַחֲזִיר לוֹ כְּלוּם. שבאיסור מדברי סופרים לא קנסו את המוכר להחזיר את הכסף (ראה סמ"ע חו"מ רלד ס"ק ג, נתה"מ שם ס"ק ד, ש"ך יו"ד קיט ס"ק כז שביארו בדרכים שונות את טעם החילוק בין איסור תורה לאיסור דרבנן). וְכָל אִסּוּרֵי הֲנָיָה בֵּין מִן הַתּוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵיהֶם. כגון חמץ בפסח שאסור בהנאה מן התורה, ובערב פסח בשעה השישית אסור בהנאה מדברי חכמים. וְאֵין בָּהֶן דִּין מְכִירָה כְּלָל. מפני שאין להם כל ערך.
