[א] הַנּוֹדֵר גָּדוֹל, וְהֵבִיא קָטָן – לֹא יָצָא. נָדַר קָטָן, וְהֵבִיא גָּדוֹל – יָצָא. כֵּיצַד? אָמַר: 'הֲרֵי עָלַי עוֹלָה' אוֹ 'שְׁלָמִים' – 'כֶּבֶשׂ', וְהֵבִיא אַיִל, אוֹ שֶׁנָּדַר עֵגֶל וְהֵבִיא שׁוֹר, גְּדִי וְהֵבִיא שָׂעִיר – יָצָא. [ב] נָדַר עוֹלָה מִן הַכְּבָשִׂים אוֹ מִן הָאֵילִים, וְהֵבִיא פַּלְגָּס – הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ אוֹ לֹא יָצָא. וְכֵן הַנּוֹדֵר עוֹלַת הָעוֹף מִן הַתּוֹרִים אוֹ מִבְּנֵי הַיּוֹנָה, וְהֵבִיא תְּחִלַּת הַצִּהוּב בָּזֶה וּבָזֶה – הֲרֵי זֶה סָפֵק.
נָדַר שָׁחוֹר וְהֵבִיא לָבָן, לָבָן וְהֵבִיא שָׁחוֹר, זָכָר וְהֵבִיא נְקֵבָה, נְקֵבָה וְהֵבִיא זָכָר – לֹא יָצָא.

א. נָדַר קָטָן וְהֵבִיא גָּדוֹל. מהמין שאותו נדר. כֶּבֶשׂ. עד גיל שנה. אַיִל. מגיל שנה וחודש והלאה. עֵגֶל. עד גיל שנה. שָׂעִיר. בתוך שנתו השנייה (לעיל א,יד).
ב. וְהֵבִיא פַּלְגָּס הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ אוֹ לֹא יָצָא. זכרי הכבשים עד גיל שנה נחשבים 'כבש' ומגיל שנה וחודש נחשבים 'איל', בשלושים יום הראשונים של שנתם השנייה הם נקראים 'פלגס' והגדרתם ההלכתית מסופקת (ראה לעיל א,יד). הַתּוֹרִים אוֹ מִבְּנֵי הַיּוֹנָה וכו'. עולת העוף היא מתורים גדולים או מבני יונה קטנים. בתחילת הציהוב הם כבר אינם קטנים אך עדיין לא גדולים ואין להקריבם (הלכות איסורי מזבח ג,ב), ואם הביאם ספק אם יצא ידי נדרו.

[ג] הַנּוֹדֵר סְתָם – מֵבִיא מִן הַגְּדוֹלִים שֶׁבַּמִּין שֶׁנָּדַר. וְאִם אוֹתוֹ הַמָּקוֹם רְגִילִין לִקְרוֹת בִּסְתָם לְאֶחָד מִן הַמִּינִין – מֵבִיא כְּאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם. כֵּיצַד? נָדַר עוֹלָה מִן הַבָּקָר – יָבִיא שׁוֹר. אָמַר: 'הֲרֵי עָלַי עוֹלָה': אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לִקְרוֹת עוֹלָה סְתָם אֲפִלּוּ לְעוֹלַת הָעוֹף – מֵבִיא פְּרִידָה אַחַת, תּוֹר אוֹ בֶּן יוֹנָה; וְאִם דַּרְכָּן שֶׁאֵין קוֹרְאִין עוֹלָה סְתָם אֶלָּא לְעוֹלַת בָּקָר – יָבִיא שׁוֹר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

ג. הַנּוֹדֵר סְתָם. נדר מין בהמה מסוים, ולא פירש את גודלה. וְאִם אוֹתוֹ הַמָּקוֹם רְגִילִין לִקְרוֹת בִּסְתָם לְאֶחָד מִן הַמִּינִין וכו'. אם נדר קרבן מסוים (עולה או שלמים) באופן סתמי מבלי לפרש את מינו, מביא את המין הפחות שייתכן שהתכוון אליו לפי מה שרגילים לקרוא באותו המקום (פה"מ מנחות יג,ו, לח"מ). פְּרִידָה אַחַת. עוף יחיד.

[ד] מִי שֶׁנָּדַר שׁוֹר אוֹ אַיִל אוֹ כֶּבֶשׂ אוֹ עֵגֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – לֹא יָבִיא כָּחוּשׁ בְּיוֹתֵר שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמִּין, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו מוּעָטִין, וְאֵינוֹ חַיָּב לְהָבִיא הַיָּפֶה הַשָּׁמֶן בְּיוֹתֵר שֶׁאֵין שָׁם לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ, אֶלָּא יָבִיא הַבֵּינוֹנִי. וְאִם הֵבִיא הַכָּחוּשׁ – יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ.

ד. לֹא יָבִיא כָּחוּשׁ בְּיוֹתֵר שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמִּין. ראה גם הלכות איסורי מזבח ז,א.

[ה] הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי עָלַי שׁוֹר שָׁוֶה מָנֶה' – יָבִיא שׁוֹר שֶׁשָּׁוֶה מָנֶה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם חוּץ מִנְּסָכָיו. הֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה – לֹא יָצָא.

ה. יָבִיא שׁוֹר שֶׁשָּׁוֶה מָנֶה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם חוּץ מִנְּסָכָיו. בהתחייבותו הוא קצב את סכום השור ולא כלל בזה את הנסכים הבאים עם הקרבן (לעיל ב,א).

[ו] הָאוֹמֵר: 'שׁוֹר זֶה עוֹלָה', וְנָפַל בּוֹ מוּם – אִם רָצָה, יָבִיא בְּדָמָיו שְׁנַיִם. וַאֲפִלּוּ הֵבִיא בְּדָמָיו אַיִל אֶחָד – יָצָא. אָמַר: 'שְׁנֵי שְׁוָרִים אֵלּוּ עוֹלָה', וְנָפַל בָּהֶן מוּם – אִם רָצָה, יָבִיא בִּדְמֵיהֶן אֶחָד. 'אַיִל זֶה עוֹלָה', וְנָפַל בּוֹ מוּם – אִם רָצָה, יָבִיא בְּדָמָיו כֶּבֶשׂ. וְכֵן אִם נָדַר כֶּבֶשׂ, וְנִפְסַל – אִם רָצָה, יָבִיא בְּדָמָיו אַיִל.

ו. שׁוֹר זֶה עוֹלָה וְנָפַל בּוֹ מוּם. ויש למכור אותו ולקנות בדמיו בהמה אחרת ולהקריבה עולה. אִם רָצָה יָבִיא בְּדָמָיו שְׁנַיִם וַאֲפִלּוּ וכו'. כיוון שהתחייב להביא שור מסוים (נדבה), לאחר שנפל בו מום בטלה ההתחייבות שלו (לעיל יד,ה). אמנם עליו להביא מדמי השור קרבן לעולה, ולכן הוא יכול להביא בדמי השור איזו עולה שירצה.

[ז] אָמַר: 'הֲרֵי עָלַי עוֹלָה', וְהִפְרִישׁ שׁוֹר, וְנִגְנַב – פּוֹטֵר עַצְמוֹ בְּשֶׂה. אָמַר: 'שׁוֹר זֶה וְדָמָיו עָלַי עוֹלָה' – הֻקְבַּע, וְאִם נִפְסַל – לֹא יָבִיא בְּדָמָיו אֶלָּא שׁוֹר.

ז. הֲרֵי עָלַי עוֹלָה וְהִפְרִישׁ שׁוֹר וְנִגְנַב פּוֹטֵר עַצְמוֹ בְּשֶׂה. מכיוון שבשעת הנדר לא התחייב להביא שור. שׁוֹר זֶה וְדָמָיו עָלַי עוֹלָה הֻקְבַּע וכו'. כשאמר כך התחייב להביא דווקא שור (גם אם יביא שור אחר מדמי שור זה), ונקבע חיובו להביא שור אחר מדמי שור זה.

[ח] הָאוֹמֵר: 'אֶחָד מִכְּבָשַׂי הֶקְדֵּשׁ' וְ'אֶחָד מִשְּׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ', וְהָיוּ לוֹ שְׁנַיִם – הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. הָיוּ שְׁלֹשָׁה – הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ, וְחוֹשְׁשִׁין לַבֵּינוֹנִי. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יַמְתִּין לַבֵּינוֹנִי עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, וְתָחוּל הַקְּדֻשָּׁה עַל הַגָּדוֹל לְבַדּוֹ. וְאִם אָמַר: 'שׁוֹר שֶׁבִּשְׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ' – הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לַבֵּינוֹנִי.

ח. הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. כיוון שהמקדיש דבר להקדש מן הסתם מקדיש בעין יפה (בבלי מנחות קח,ב). הָיוּ שְׁלֹשָׁה הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ וְחוֹשְׁשִׁין לַבֵּינוֹנִי. חוששים שמא התכוון להקדיש את הבינוני, שגם הקדש הבינוני נחשב הקדש בעין יפה יחסית לקטן (שם). יַמְתִּין לַבֵּינוֹנִי עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם וְתָחוּל הַקְּדֻשָּׁה עַל הַגָּדוֹל לְבַדּוֹ. שלאחר שהבינוני נפסל ואינו ראוי לקרבן, נעשה הגדול לבדו קדוש. שׁוֹר שֶׁבִּשְׁוָרַי וכו'. לשון זו משמעה השור המובחר בעדר, ולכן רק הגדול שבהם הקדש.

[ט] פֵּרֵשׁ אֶחָד מֵהֶן וְשָׁכַח, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו: 'אֶחָד מֵהֶן הֶקְדֵּשׁ' – הֲרֵי זֶה מַקְדִּישׁ גָּדוֹל שֶׁבָּהֶן, וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן הַנּוֹדֵר עוֹלָה מִן הַבָּקָר, וְקָבַע נִדְרוֹ, וְשָׁכַח מַה קָּבַע, אִם שׁוֹר אִם עֵגֶל – הֲרֵי זֶה יָבִיא שׁוֹר. וְכֵן אִם קָבַע בַּכְּבָשִׂים, וְשָׁכַח מַה קָּבַע – יָבִיא אַיִל. קָבַע בָּעִזִּים וְשָׁכַח – יָבִיא שָׂעִיר. שָׁכַח בְּאֵי זֶה מִין מֵהַבְּהֵמָה קָבַע עוֹלָתוֹ – יָבִיא שׁוֹר וְאַיִל וְשָׂעִיר. וְאִם נִסְתַּפֵּק לוֹ שֶׁמָּא בָּעוֹף קָבַע עוֹלָתוֹ – יוֹסִיף תּוֹר וּבֶן יוֹנָה.

ט. פֵּרֵשׁ אֶחָד מֵהֶן וְשָׁכַח. הקדיש בפירוש בהמה מסוימת. אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו אֶחָד מֵהֶן הֶקְדֵּשׁ. ולא אמר לו איזו בהמה הוקדשה. הֲרֵי זֶה מַקְדִּישׁ גָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. שכשאמר בפירוש על אחת הבהמות שהיא הקדש, מן הסתם הקדיש את הגדול והמובחר בעין יפה, ולא חוששים לבינוני. וְכֵן הַנּוֹדֵר עוֹלָה וכו'. העולה אינה באה מנקבות (לעיל א,ח) ולכן הספק הוא רק בזכרים. מִן הַבָּקָר וְקָבַע נִדְרוֹ. פירש בשעת הנדר שור או עגל. הֲרֵי זֶה יָבִיא שׁוֹר. שהרי כשנדר קטן יוצא גם בגדול (לעיל ה"א). קָבַע בַּכְּבָשִׂים וְשָׁכַח מַה קָּבַע. כבש קטן או איל. קָבַע בָּעִזִּים וְשָׁכַח. אם נדר גדי קטן או שעיר.

[י] נָדַר תּוֹדָה אוֹ שְׁלָמִים, וְקָבַע נִדְרוֹ בַּבָּקָר, וְשָׁכַח בַּמֶּה קְבָעוֹ – יָבִיא פַּר וּפָרָה. וְכֵן אִם נִסְתַּפֵּק לוֹ בַּכְּבָשִׂים – יָבִיא אַיִל וְרָחֵל. נִסְתַּפֵּק לוֹ בָּעִזִּים – יָבִיא שָׂעִיר וּשְׂעִירָה. שָׁכַח בְּאֵי זֶה מִין קָבַע נִדְרוֹ – מֵבִיא פַּר וּפָרָה, אַיִל וְרָחֵל, שָׂעִיר וּשְׂעִירָה.
הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי עָלַי עוֹלַת עוֹף' – מֵבִיא תּוֹר אוֹ בֶּן יוֹנָה. פֵּרֵשׁ, וְשָׁכַח בְּאֵי זֶה מִין קָבַע נִדְרוֹ – מֵבִיא תּוֹר וּבֶן יוֹנָה.

י. תּוֹדָה אוֹ שְׁלָמִים. באים מזכרים ומנקבות (לעיל א,יא). וְקָבַע נִדְרוֹ בַּבָּקָר וְשָׁכַח בַּמֶּה קְבָעוֹ. התחייב להביא בקר ולא זוכר באיזה גודל (עגל, פר) ואם זכר או נקבה. יָבִיא פַּר וּפָרָה. ויוצא בכך גם חובת הקטנים (לעיל ה"א).

[יא] הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי עָלַי לַמִּזְבֵּחַ' – יָבִיא קֹמֶץ לְבוֹנָה, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁקָּרֵב כֻּלּוֹ לַמִּזְבֵּחַ כְּמוֹת שֶׁהוּא אֶלָּא לְבוֹנָה. פֵּרֵשׁ נִדְרוֹ, וְשָׁכַח מַה פֵּרֵשׁ – יָבִיא מִכָּל דָּבָר שֶׁקָּרֵב כֻּלּוֹ לַמִּזְבֵּחַ. לְפִיכָךְ מֵבִיא עוֹלַת בְּהֵמָה, וְעוֹלַת עוֹף, וּמִנְחַת נְסָכִים, וּלְבוֹנָה, וְיַיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

יא. הֲרֵי עָלַי לַמִּזְבֵּחַ. מתפרש כנדר להביא דבר שכולו למזבח. שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁקָּרֵב כֻּלּוֹ לַמִּזְבֵּחַ כְּמוֹת שֶׁהוּא אֶלָּא לְבוֹנָה. כמפורש לקמן הי"ג. ואילו שאר הדברים שמקריבים למזבח אינן ניתנים על האש בשלמותם (ראה בבלי מנחות קו,ב-קז,א). פֵּרֵשׁ נִדְרוֹ וְשָׁכַח מַה פֵּרֵשׁ. אמר הרי עלי למזבח דבר מסוים, ושכח מה אמר. יָבִיא מִכָּל דָּבָר שֶׁקָּרֵב כֻּלּוֹ לַמִּזְבֵּחַ. יביא מכל הדברים שמקריבים אותם למזבח ושייריהם אינם נאכלים. במקרה זה מכיוון שהזכיר מה עליו להביא ולא אמר סתם 'למזבח', ייתכן שאמר דבר אחר ולא דווקא לבונה. וּמִנְחַת נְסָכִים. סולת בלולה בשמן הבאה עם הקרבנות, ונודרים מנחה זו בפני עצמה (לעיל יד,א).

[יב] אָמַר: 'הֲרֵי עָלַי בְּסֶלַע לַמִּזְבֵּחַ' – יָבִיא כֶּבֶשׂ, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁקָּרֵב בְּסֶלַע לַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא כֶּבֶשׂ. פֵּרֵשׁ, וְשָׁכַח מַה פֵּרֵשׁ – יָבִיא בְּסֶלַע מִכָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁקָּרֵב לַמִּזְבֵּחַ.

יב. הֲרֵי עָלַי בְּסֶלַע לַמִּזְבֵּחַ. עלי להביא למזבח דבר שמחירו סלע. שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁקָּרֵב בְּסֶלַע לַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא כֶּבֶשׂ. שזהו המחיר הרגיל של כבש (מחצית ממחיר האיל שנקבע על ידי התורה לשני סלעים – בבלי כריתות י,ב, וראה תוס' שם). פֵּרֵשׁ וְשָׁכַח מַה פֵּרֵשׁ יָבִיא בְּסֶלַע מִכָּל דָּבָר וכו'. כשהתחייב להביא דבר מסוים במחיר סלע ואינו זוכר מה התחייב, יביא מכל דבר שאפשר להקריבו, במחיר סלע (ודבר שאי אפשר לקנותו במחיר סלע אלא רק במחיר יקר יותר לא יביא, רש"י מנחות קז,ב).

[יג] הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי עָלַי לְבוֹנָה' – לֹא יִפְחֹת מִקֹּמֶץ. 'הֲרֵי עָלַי עֵצִים' – לֹא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי גְּזָרִין, עָבְיָן כְּמָחוֹקוֹת וְאָרְכָּן אַמָּה. 'הֲרֵי עָלַי עֵץ' – מֵבִיא גֶּזֶר אֶחָד, אָרְכּוֹ אַמָּה. וְאִם רָצָה לְהָבִיא דְּמֵי הָעֵצִים – יָבִיא.

יג. לְבוֹנָה. לזיהויה ראה הלכות כלי המקדש ב,ד. מִקֹּמֶץ. ושיעורו לא פחות מכשני זיתים (לעיל יג,יד). הֲרֵי עָלַי עֵצִים. להביא למערכת האש שעל המזבח. עָבְיָן כְּמָחוֹקוֹת. עובי כל גזר כעובי מקל המשמש להסיר גודש שעל כלי מדידה (ראה גם הלכות איסורי מזבח ז,ג). וְאִם רָצָה לְהָבִיא דְּמֵי הָעֵצִים יָבִיא. כשנדר עצים אינו חייב להביא עצים, אלא יכול להביא את דמיהם להקדש כדי שיקנו בהם עצים (במקדש הייתה קופה מיוחדת ובה שמו את דמי העצים, הלכות שקלים ב,ב).

[יד] מִי שֶׁנָּדַר אוֹ הִתְנַדֵּב שֶׁמֶן, כֵּיצַד עוֹשִׂין בּוֹ? קוֹמֵץ מִמֶּנּוּ קֹמֶץ, וְנוֹתֵן עָלָיו מֶלַח, וְזוֹרְקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, כִּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת. וְכֵיצַד עוֹשִׂין בַּיַּיִן הַבָּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ? נוֹתֵן עָלָיו מֶלַח, וּמְנַסְּכוֹ כֻּלּוֹ עַל גַּבֵּי הַשִּׁיתִין כְּכָל הַנְּסָכִים. וְהַלְבוֹנָה הַבָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ – נוֹתֵן עָלֶיהָ מֶלַח, וְכֻלָּהּ לָאִשִּׁים.

יד. הָאִשִּׁים. אש המערכה שעל המזבח. כִּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת. הנאכלים לכהנים לאחר הקטרת הקומץ (לעיל יב,ט). בַּיַּיִן הַבָּא בִּפְנֵי עַצְמו. כשנדר להביא יין למזבח. נוֹתֵן עָלָיו מֶלַח. אבל על יין הנסכים אין נותנים מלח (הלכות איסורי מזבח ה,יא). וּמְנַסְּכוֹ כֻּלּוֹ עַל גַּבֵּי הַשִּׁיתִין. נקבים בפינה הדרומית מערבית של המזבח (לעיל ב,א).

[טו] מִי שֶׁנָּדַר נֶדֶר – לֹא יְבִיאֶנּוּ מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁהֲרֵי נִתְחַיֵּב בְּקָרְבָּן זֶה, וְכָל הַמְחֻיָּב קָרְבָּן לֹא יָבִיא קָרְבָּנוֹ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. [טז] אָמַר: 'הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין, וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר' – לֹא יָבִיא לַחְמָהּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, שֶׁהֲרֵי נָדַר בְּקָרְבַּן תּוֹדָה, וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא עִם הַלֶּחֶם.

טו. מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. כסף פדיון מעשר שני שקונים בו אוכל בירושלים ואוכלים שם (ראה הלכות מעשר שני ב,א-ב). וְכָל הַמְחֻיָּב קָרְבָּן וכו'. אבל כשהתנה לפני ההתחייבות שיביא ממעות מעשר, רשאי. לֹא יָבִיא קָרְבָּנוֹ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. ראה גם הלכות חגיגה ב,ח.
טז. וְלַחְמָהּ. הלחמים שבאים עם קרבן התודה (לעיל ט,יז-כב). הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר וכו'. החייב להביא תודה חייב להביא את לחמה. ולכן לא יכול להתנות על לחמיה לאחר שכבר התחייב תודה מהחולין.

[יז] פֵּרֵשׁ וְאָמַר: 'הֲרֵי עָלַי לְהָבִיא תּוֹדָה מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין' – יֵשׁ לוֹ לְהָבִיא כְּמוֹ שֶׁנָּדַר. וְאִם הֵבִיא הַכֹּל מִן הַחֻלִּין – יָצָא. וְכֵן אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר: 'הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר' – יָבִיא. וְלֹא יָבִיא לַחְמָהּ מֵחִטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁני, כְּמוֹ הַבְּהֵמָה שֶׁהִיא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
וְאַף עַל פִּי שֶׁפֵּרֵשׁ שֶׁיָּבִיא לַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר – לֹא יָבִיא נְסָכֶיהָ מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁאֵין הַנְּסָכִים בָּאִין לְעוֹלָם אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן: "וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַיי" (במדבר טו,ד) – עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשֶּׁלּוֹ וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶן צַד לַגָּבֹהַּ כְּלָל.

יז. וְאִם הֵבִיא הַכֹּל מִן הַחֻלִּין יָצָא. וזוהי הדרך היותר רצויה (פה"מ מנחות ז,ה). וְלֹא יָבִיא לַחְמָהּ מֵחִטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וכו'. למרות שמפרישים מעשר שני מן הדגן, אין להכין את לחמי התודה מחיטי מעשר שני, אלא יש להביאם ממעות מעשר שני (חיטים או חלות שנקנו מכספי פדיון מעשר שני). כְּמוֹ הַבְּהֵמָה שֶׁהִיא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. שהרי הבהמה עצמה אינה יכולה להיות מעשר שני.
שֶׁאֵין הַנְּסָכִים בָּאִין לְעוֹלָם אֶלָּא מִן הַחֻלִּין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ב,יג.