פרק ט"ז, הלכות עדות, ספר שופטים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. רְאוּבֵן שֶׁגָּזַל שָׂדֶה אוֹ טַלִּית מִשִּׁמְעוֹן, וּבָא יְהוּדָה וְעִרְעֵר עַל רְאוּבֵן, וְאָמַר: 'שָׂדֶה זוֹ' אוֹ 'טַלִּית זוֹ' 'שֶׁלִּי הִיא' – אֵין שִׁמְעוֹן יָכוֹל לְהָעִיד לִרְאוּבֵן שֶׁאֵין זוֹ הַשָּׂדֶה שֶׁל יְהוּדָה וְלֹא זוֹ הַטַּלִּית שֶׁל יְהוּדָה, שֶׁהֲרֵי שִׁמְעוֹן רוֹצֶה לְהַעֲמִיד שָׂדֶה זוֹ וְטַלִּית זוֹ בְּיַד רְאוּבֵן שֶׁהוּא טוֹעֵן שֶׁהוּא גְּזָלָם מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ לוֹ מִיַּד הַגַּזְלָן, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה הָרְאָיָה שֶׁל שִׁמְעוֹן שֶׁמּוֹצִיא בָּהּ מִיַּד רְאוּבֵן אֶפְשָׁר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא בָּהּ מִיַּד יְהוּדָה.
וְכֵן אִם מָכַר רְאוּבֵן הַשָּׂדֶה הַגְּזוּלָה אוֹ הוֹרִישָׁהּ לְלֵוִי, וּבָא יְהוּדָה לְעַרְעֵר עַל לֵוִי – אֵין שִׁמְעוֹן מֵעִיד שֶׁאֵינָהּ שֶׁל יְהוּדָה, שֶׁמָּא נַחַת יֵשׁ לוֹ לְהוֹצִיאָהּ מִיַּד לֵוִי.
א. שֶׁהֲרֵי שִׁמְעוֹן רוֹצֶה לְהַעֲמִיד שָׂדֶה זוֹ וְטַלִּית זוֹ בְּיַד רְאוּבֵן וכו'. שמעון מעוניין שהשדה או הטלית יהיו ברשות ראובן, כדי שלאחר מכן יוכל להוציאן מידו בטענת גזלה. שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה הָרְאָיָה שֶׁל שִׁמְעוֹן וכו'. כגון שיש גם לשמעון וגם ליהודה עדים שהשדה שלהם, ולכן נוח לשמעון שהשדה לא תעמוד ביד יהודה אלא ביד ראובן.
שֶׁמָּא נַחַת יֵשׁ לוֹ לְהוֹצִיאָהּ מִיַּד לֵוִי. כגון שיהודה הוא בעל דין קשה ושמעון מעדיף שלא לדון עמו.
ב. מָכַר הַטַּלִּית הַגְּזוּלָה לְלֵוִי, וּבָא יְהוּדָה לְעַרְעֵר: אִם מֵת רְאוּבֵן – שִׁמְעוֹן מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁאֵינָהּ שֶׁל יְהוּדָה, שֶׁהֲרֵי אֵין טַלִּית זוֹ חוֹזֶרֶת לְשִׁמְעוֹן לְעוֹלָם, שֶׁכְּבָר קָנָה אוֹתָהּ הַלּוֹקֵחַ בְּיֵאוּשׁ וְשִׁנּוּי רְשׁוּת, וּכְבָר מֵת רְאוּבֵן הַגַּזְלָן, וְאֵין לוֹ מִמִּי יִטֹּל דָּמֶיהָ.
אֲבָל אִם עֲדַיִן רְאוּבֵן קַיָּם – אֵין שִׁמְעוֹן מֵעִיד אַף עַל הַטַּלִּית, שֶׁהֲנָיָה לוֹ שֶׁלֹּא תַּעֲמֹד בְּיַד יְהוּדָה, כְּדֵי שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁרְאוּבֵן גְּזָלָהּ, וִישַׁלֵּם לוֹ דָּמֶיהָ. וְכֵן אִם הָיְתָה הַטַּלִּית בְּיַד יוֹרְשֵׁי רְאוּבֵן – אֵין שִׁמְעוֹן מֵעִיד עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁסּוֹפָהּ אִם תַּעֲמֹד בְּיַד הַיּוֹרֵשׁ לַחֲזֹר לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ב. מָכַר הַטַּלִּית הַגְּזוּלָה לְלֵוִי. והתייאש שמעון ממנה. שִׁמְעוֹן מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁאֵינָהּ שֶׁל יְהוּדָה. ואינו נוגע בדבר שכן בכל מקרה אינו יכול לתבוע בחזרה את גזלתו. שֶׁכְּבָר קָנָה אוֹתָהּ הַלּוֹקֵחַ בְּיֵאוּשׁ וְשִׁנּוּי רְשׁוּת. שכאשר אדם גוזל חפץ מחברו ומוכרו לאדם אחר והנגזל התייאש מהחפץ, קונה הלוקח את החפץ ואינו צריך להחזירו לנגזל (הלכות גזלה ב,ג). וּכְבָר מֵת רְאוּבֵן הַגַּזְלָן וְאֵין לוֹ מִמִּי יִטֹּל דָּמֶיהָ. אף שבמקרה של ייאוש ושינוי רשות מחויב הגזלן להחזיר לנגזל את שווי הגזלה, מכיוון שהוא מת והגזלה אינה נמצאת ביד יורשיו, הם אינם חייבים לשלם את דמי הגזלה (ראה שם ה,ה, וראה פסקים ושיטות).
וִישַׁלֵּם לוֹ דָּמֶיהָ. שאמנם אינו יכול לתבוע את הטלית עצמה מאחר שלוי כבר זכה בה, אך יכול לתבוע מהגזלן את שווייה. מִפְּנֵי שֶׁסּוֹפָהּ אִם תַּעֲמֹד בְּיַד הַיּוֹרֵשׁ לַחֲזֹר לוֹ. הואיל ומעבר הטלית ליורשיו אינה נחשבת לשינוי רשות.
ג. רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת, וּבָא יְהוּדָה לְעַרְעֵר עַל שִׁמְעוֹן וּלְהוֹצִיאָהּ מִתַּחַת יָדוֹ – אֵין רְאוּבֵן מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו אַחֲרָיוּתָהּ, הֲרֵי הוּא רוֹצֶה שֶׁתַּעֲמֹד בְּיַד שִׁמְעוֹן, כְּדֵי שֶׁיָּבֹא בַּעַל חוֹב שֶׁל רְאוּבֵן וְיִטְרֹף אוֹתָהּ בְּחוֹבוֹ, וְלֹא יִהְיֶה לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם.
ג. שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת. שהתנה במפורש שאם יוציאוה מידו לא יהיה עליו לפצותו. הֲרֵי הוּא רוֹצֶה שֶׁתַּעֲמֹד בְּיַד שִׁמְעוֹן כְּדֵי שֶׁיָּבֹא בַּעַל חוֹב שֶׁל רְאוּבֵן וְיִטְרֹף אוֹתָהּ בְּחוֹבוֹ. ראובן מעוניין שהשדה תהיה ברשות שמעון כדי שאם לא יהיה בידי ראובן לפרוע את חובו, יוכל בעל חובו לגבות משמעון את השדה שראובן מכר לו שמשועבדת לבעל חובו. וְלֹא יִהְיֶה לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם. שלא יהיה בגדר של רשע שלווה ואינו משלם (ע"פ תהלים לז,כא, וראה הלכות מלווה ולווה א,ג). אמנם לגבי הקונה אינו נחשב רשע, שהרי התנה במפורש שמוכר לו את השדה בלי אחריות (כס"מ).
ד. רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר פָּרָה אוֹ טַלִּית לְשִׁמְעוֹן, וּבָא יְהוּדָה לְעַרְעֵר וּלְהוֹצִיאָהּ מִיַּד שִׁמְעוֹן – רְאוּבֵן מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ שֶׁהִיא שֶׁל שִׁמְעוֹן, שֶׁאֲפִלּוּ עָמְדָה בְּיַד שִׁמְעוֹן, אֵין בַּעַל חוֹבוֹ שֶׁל רְאוּבֵן טוֹרֵף מִן הַמִּטַּלְטְלִין, וַאֲפִלּוּ הָיוּ הַפּוֹתִיקֵי.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה שִׁמְעוֹן מוֹדֶה שֶׁזּוֹ הַפָּרָה וְהַטַּלִּית הֵן שֶׁל רְאוּבֵן הַמּוֹכֵר בְּוַדַּאי, וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֱמֶת הֵם שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם לֹא הוֹדָה שִׁמְעוֹן – אֵין רְאוּבֵן מֵעִיד לְאַבֵּד זְכוּת יְהוּדָה, שֶׁאִם תֵּצֵא מִתַּחַת יַד שִׁמְעוֹן, יַחֲזֹר שִׁמְעוֹן וְיִתְבַּע רְאוּבֵן בְּדָמִים, וְיֹאמַר לוֹ: 'מָכַרְתָּה לִי דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ', שֶׁהֲרֵי בָּאוּ עֵדִים שֶׁהֵם שֶׁל יְהוּדָה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיָּעִיד רְאוּבֵן לְאַבֵּד זְכוּת יְהוּדָה וְיַעֲמִיד הַמִּטַּלְטְלִין בְּיַד שִׁמְעוֹן? בְּשֶׁבָּאוּ עֵדִים וְהֵעִידוּ שֶׁ'אָנוּ יוֹדְעִין רְאוּבֵן זֶה, שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ קַרְקַע מֵעוֹלָם'. אֲבָל אִם לֹא בָּאוּ עֵדִים בְּכָךְ – אַף עַל הַפָּרָה וְהַטַּלִּית אֵינוֹ מֵעִיד.
וְלָמָּה אֵינוֹ מֵעִיד עֲלֵיהֶן? שֶׁמָּא הִקְנָה אוֹתָן לְבַעַל חוֹבוֹ עַל גַּב הַקַּרְקַע, וְכָתַב לוֹ "דְּאִקְנֶה", וְהִקְנָה לוֹ מִטַּלְטְלִין עַל גַּב הַקַּרְקַע, שֶׁנִּמְצָא בַּעַל חוֹב טוֹרֵף אַף הַפָּרָה וְהַטַּלִּית, לְפִיכָךְ לֹא יָעִיד עֲלֵיהֶן, שֶׁהֲרֵי רוֹצֶה לְהַעֲמִידָן בְּיַד שִׁמְעוֹן כְּדֵי שֶׁיָּבֹא בַּעַל חוֹב שֶׁלּוֹ וְיִטְרֹף אוֹתָן.
וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּרָכִים. וּדְבָרִים אֵלּוּ אֵינָן תְּלוּיִין אֶלָּא בְּדַעַת הַדַּיָּן וְעֹצֶם בִּינָתוֹ שֶׁיָּבִין בְּעִקְּרֵי הַמִּשְׁפָּטִים וְיֵדַע דָּבָר הַגּוֹרֵם לְדָבָר אַחֵר, וְיַעֲמִיק לִרְאוֹת: אִם יִמְצָא שֶׁיֵּשׁ לְזֶה הָעֵד צַד הֲנָיָה בָּעוֹלָם בְּעֵדוּת זוֹ, אֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְנִפְלָאָה – הֲרֵי זֶה לֹא יָעִיד בָּהּ.
וּכְדֶרֶךְ שֶׁלֹּא יָעִיד בְּדָבָר זֶה שֶׁמָּא נוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ הוּא, כָּךְ לֹא יָדוּן בְּאוֹתוֹ דָּבָר. וְכֵן שְׁאָר מִינֵי הַפַּסְלָנוּת, כְּשֵׁם שֶׁפּוֹסְלִין בָּעֵדִים – כָּךְ פּוֹסְלִין בַּדַּיָּנִין.
ד. רְאוּבֵן מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ וכו'. שהרי אינו מרוויח מכך שתישאר ביד שמעון. שֶׁאֲפִלּוּ עָמְדָה בְּיַד שִׁמְעוֹן אֵין בַּעַל חוֹבוֹ שֶׁל רְאוּבֵן טוֹרֵף מִן הַמִּטַּלְטְלִין. שכן בעל חוב אינו גובה מיטלטלין מלקוחות של החייב (ראה הלכות מלווה ולווה יח,ב). וַאֲפִלּוּ הָיוּ הַפּוֹתִיקִי. הפותיקי הוא נכס שסוכם עליו מראש שבעל החוב יגבה ממנו את חובו (שם ה"ג). ואפילו כאשר סיכמו כך מראש, מכיוון שמדובר במיטלטלין, אם מכרם לאדם אחר אין בעל החוב יכול לגבות מהם את חובו (ראה שם ה"ה).
בְּשֶׁהָיָה שִׁמְעוֹן מוֹדֶה שֶׁזּוֹ הַפָּרָה וְהַטַּלִּית הֵן שֶׁל רְאוּבֵן. ושיהודה תובע אותן שלא כדין. יַחֲזֹר שִׁמְעוֹן וְיִתְבַּע רְאוּבֵן בְּדָמִים. יתבע ממנו להשיב את הכסף ששילם לו.שֶׁמָּא הִקְנָה אוֹתָן לְבַעַל חוֹבוֹ וְכָתַב לוֹ דְּאִקְנֶה וכו'. שכאשר אדם כותב בשטר החוב שמקנה לבעל חובו אגב קרקע את זכות הגבייה מכל הנכסים שעתיד לקנות ('דאקנה') לעניין שיכול לגבות מהם, חל השעבוד אף על המיטלטלין ויכול בעל החוב לגבות מהם אף אם נמכרו לאדם אחר (ראה הלכות מלווה ולווה יח,ב).
וְנִפְלָאָה. נדירה, לא מצויה.

ה. וּלְפִיכָךְ אֵין סוֹמְכִין בַּסַּנְהֶדְרִין שְׁנַיִם הַקְּרוֹבִים זֶה לָזֶה, בֵּין בְּסַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה בֵּין בְּסַנְהֶדְרִי קְטַנָּה. אֲבָל אֵלּוּ שֶׁמּוֹסִיפִין עַד שִׁבְעָה לְעַבֵּר הַשָּׁנָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ – יֵרָאֶה לִי שֶׁאִם הָיָה בָּהֶם קְרוֹבִים, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.
ה. אֵין סוֹמְכִין בַּסַּנְהֶדְרִין שְׁנַיִם הַקְּרוֹבִים זֶה לָזֶה. אין ממנים שני קרובים לדון יחד. בְּסַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה. בית הדין הגדול בירושלים של שבעים ואחד דיינים. בְּסַנְהֶדְרִי קְטַנָּה. בית דין עירוני של עשרים ושלושה דיינים (ואף בבית דין של שלושה אין דנים שני קרובים יחד – כס"מ). אֲבָל אֵלּוּ שֶׁמּוֹסִיפִין עַד שִׁבְעָה לְעַבֵּר הַשָּׁנָה. הדיון על עיבור השנה היה נעשה בתחילה על ידי הרכב של שלושה דיינים, ואם רובם הסכימו שיש לבדוק אם השנה צריכה עיבור היו מוסיפים שני דיינים ונושאים ונותנים בדבר, ואם רובם סברו שצריך לעבר היו מוסיפים עוד שניים ומחליטים על פי הרכב של שבעה דיינים. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ. ד,ט-י. יֵרָאֶה לִי שֶׁאִם הָיָה בָּהֶם קְרוֹבִים אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. כיוון שמוסיפים אותם רק מפאת חשיבות המעמד ואם עיברו את השנה בשלושה הרי זו מעוברת (שם ה"י).
ו. כָּל הַכָּשֵׁר לָדוּן – כָּשֵׁר לְהָעִיד. וְיֵשׁ כָּשֵׁר לְהָעִיד וְאֵינוֹ כָּשֵׁר לַדִּין: הָאוֹהֵב, וְהַשּׂוֹנֵא, וְהַגֵּר, וְהַמְשֻׁחְרָר; וְכֵן הַזָּקֵן, וְהַסָּרִיס, וְהַמַּמְזֵר, וְסוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו – כְּשֵׁרִים לְהָעִיד וְאֵינָן כְּשֵׁרִים לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ו. הָאוֹהֵב וְהַשּׂוֹנֵא. פסולים לדון מפני שחוששים שלא יהפכו בזכות הנידונים או בחובתם (ראה גם הלכות סנהדרין כג,ו). וְהַגֵּר וְהַמְשֻׁחְרָר. גר, ועבד כנעני ששוחרר שדינו כגר, שרק מי שאמו ישראלית כשר לדון (שם ב,ט, יא,יא). וְכֵן הַזָּקֵן וְהַסָּרִיס וְהַמַּמְזֵר וְסוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו… וְאֵינָן כְּשֵׁרִים לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת. הגם שכשרים לדון דיני ממונות. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שם ב,ג, ב,ט, יא,יא.

תקציר הפרק 

סיפור על אהבה ושנאה
"שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים", אומר שלמה המלך במשלי, וזה מובן, אך גם לאהבה יש השפעה על תפיסת המציאות: "וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (י, יב). השנאה והאהבה הם רגשות מנוגדים, אבל לשתיהן דבר משותף: הן מעוותות את הראייה, והאדם השונא או האוהב רואה דרכן את המציאות באופן סובייקטיבי בלבד, שצבוע לחלוטין בצבעי האהבה או השנאה שלו. מכאן מובנת ההלכה ש"יש כשר להעיד ואינו כשר לדין", והדוגמאות הראשונות שמביא רמב"ם הן "האוהב והשונא". שני אלו לא יכולים לדון את מי שהם אוהבים או שונאים, שכן אנחנו חוששים שהם לא יעשו את מלאכתם כראוי ולא יהפכו בזכות בעלי הדין או בחובתם בשל הרגשות שהם חשים (הלכה ו) ❤️

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות עדות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.כל הכשר להעיד כשר לדון?

2.בדיון על עיבור השנה מותר שהדיינים יהיו קרובים?

3.האם ממזר כשר לדון בדיני ממונות?

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן