פרק ט"ז, הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִפְּנֵי מָה טִהֲרוּ חֲכָמִים סְפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים? שֶׁהֲרֵי הַצִּבּוּר עוֹשִׂין הַפֶּסַח בְּטֻמְאָה בִּזְמַן שֶׁהַטְּמֵאִים מְרֻבִּין. אִם טֻמְאָה וַדָּאִית נִדְחֵית מִפְּנֵיהֶם – קַל וָחֹמֶר לִסְפֵק טֻמְאָה; שֶׁאִסּוּר כָּל הַסְּפֵקוֹת מִדִּבְרֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת.
וּמִפְּנֵי מָה הֶחֱמִירוּ בִּסְפֵק רְשׁוּת הַיָּחִיד? שֶׁהֲרֵי שׂוֹטָה שֶׁנִּסְתְּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר סָפֵק – הֲרֵי הִיא טְמֵאָה לְבַעְלָהּ עַד שֶׁתִּשְׁתֶּה.
א. שֶׁהֲרֵי הַצִּבּוּר עוֹשִׂין הַפֶּסַח בְּטֻמְאָה בִּזְמַן שֶׁהַטְּמֵאִים מְרֻבִּין. ראה הלכות קרבן פסח ז,א. אִם טֻמְאָה וַדָּאִית נִדְחֵית מִפְּנֵיהֶם קַל וָחֹמֶר לִסְפֵק טֻמְאָה שֶׁאִסּוּר כָּל הַסְּפֵקוֹת מִדִּבְרֵיהֶם. אם פסח, שהאיסור לעשותו בטומאה הוא מן התורה – נדחה בציבור, כל שכן שספק טומאה, שאיסורו רק מדברי סופרים – ידחה ברשות הרבים שהוא מקום ציבורי וספק הטומאה בו נוגע לרבים (ראה חידושי ר' שמעון שקופ כתובות סימן ח). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת. יח,יז.
שֶׁהֲרֵי שׂוֹטָה שֶׁנִּסְתְּרָה וכו'. הסוטה היא אישה שבעלה הזהירה בפני עדים שלא תיסתר עם מישהו מסוים ונסתרה עמו, ומחמת הספק שמא נבעלה לו היא אסורה לבעלה עד שתיבדק על ידי שתיית מי המרים המאררים (הלכות סוטה א,א-ב). וספק זה הוא ברשות היחיד שהרי האפשרות להסתתר היא רק ברשות היחיד.
ב. וּכְשֵׁם שֶׁהַסּוֹטָה וּבוֹעֲלָהּ שְׁנַיִם, כָּךְ סְפֵק טֻמְאָה בִּשְׁנַיִם. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁלֹשָׁה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – הֲרֵי סְפֵק טֻמְאָתָן שָׁם טָהוֹר כִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה זֶה שֶׁנִּטְמָא בְּסָפֵק יֵשׁ בּוֹ דַּעַת לְהִשָּׁאֵל וְלִדְרֹשׁ מִמֶּנּוּ מָה אֵרַע לוֹ, כְּשׂוֹטָה. אֲבָל אִם הָיָה חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה אוֹ קָטָן, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב עַל הָעִנְיָן כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ – הֲרֵי סְפֵקוֹ טָהוֹר.
כֵּיצַד? חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לְהִשָּׁאֵל שֶׁנִּמְצְאוּ בְּחָצֵר אוֹ מָבוֹי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֻמְאָה, וְסָפֵק נָגְעוּ סָפֵק לֹא נָגְעוּ – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין. וְכֵן כָּל שֶׁאֵין לוֹ דַּעַת לְהִשָּׁאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד הַסָּפֵק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – סְפֵקוֹ טָהוֹר.
ג. הַסּוּמָא וְהַיָּשֵׁן וְהַמְהַלֵּךְ בַּלַּיְלָה – סְפֵקוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת לְהִשָּׁאֵל.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכָּל שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לְהִשָּׁאֵל סְפֵקוֹ טָהוֹר? בְּשֶׁהָיָה הַדָּבָר שָׁקוּל וְאֵין שָׁם חֲזָקָה. אֲבָל אִם הָיָה הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁנִּטְמָא – הֲרֵי זֶה טָמֵא. כֵּיצַד? תִּינוֹק טָמֵא שֶׁנִּמְצָא בְּצַד הָעִסָּה וְהַבָּצֵק בְּיָדוֹ – הֲרֵי הָעִסָּה טְמֵאָה, שֶׁדֶּרֶךְ הַתִּינוֹק לְטַפֵּחַ, וּבְכָךְ הִיא חֶזְקָתוֹ. וְאֵין שׂוֹרְפִין עַל חֲזָקָה זוֹ.
ג. הַסּוּמָא. עיוור. סְפֵקוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד טָמֵא וכו'. שאף שאינם רואים, מאחר שיש להם דעת ספקם ברשות היחיד טמא.
בְּשֶׁהָיָה הַדָּבָר שָׁקוּל. שאין אחד מצדדי הספק חזק יותר מהשני. תִּינוֹק טָמֵא שֶׁנִּמְצָא בְּצַד הָעִסָּה וְהַבָּצֵק בְּיָדוֹ. ואין ידוע אם התינוק חתך בידו מן העיסה וטימאה או שמא אדם טהור חתך ונתן לו. שֶׁדֶּרֶךְ הַתִּינוֹק לְטַפֵּחַ וּבְכָךְ הִיא חֶזְקָתוֹ. מאחר שדרכו של תינוק לטפל בעיסה ולהכות בידו עליה הדבר נחשב כחזקה והעיסה טמאה. וְאֵין שׂוֹרְפִין. תרומה וקדשים.
ד. הָיוּ מַשְׁקִין טְמֵאִין וּבָצֵק טָהוֹר, וּבְהֵמָה אוֹ חַיָּה אוֹ עוֹפוֹת בַּבַּיִת, וְנִמְצָא בַּבָּצֵק מְקוֹם נְשִׁיכָתָן – חֲזָקָה שֶׁשָּׁתוּ מַשְׁקִין וְנָשְׁכוּ בַּבָּצֵק וְטִמְּאוּהוּ: אִם הָיָה שָׁם פָּרָה, וּבֵין הַמַּשְׁקִין וְהַבָּצֵק כְּדֵי שֶׁתְּלַחֵךְ אֶת לְשׁוֹנָהּ – הֲרֵי הַבָּצֵק טָהוֹר; וּבִשְׁאָר כָּל הַבְּהֵמָה – כְּדֵי שֶׁתְּנַגֵּב אֶת פִּיהָ, פָּחוֹת מִזֶּה – הַבָּצֵק טָמֵא; וְאִם הָיָה כֶּלֶב, אֲפִלּוּ הָיוּ הַמַּשְׁקִין בְּצַד הַבָּצֵק – הֲרֵי זֶה טָהוֹר, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל כֶּלֶב לְהַנִּיחַ הַמָּזוֹן וְלֵילֵךְ לוֹ אֶל הַמַּיִם.
נִמְצָא בַּבָּצֵק נְקִירַת הַתַּרְנְגוֹלִין: אִם יֵשׁ בֵּין הַמַּשְׁקִין וְהַבָּצֵק כְּדֵי שֶׁיְּנַגְּבוּ אֶת פִּיהֶן בָּאָרֶץ – הַבָּצֵק טָהוֹר; וְאִם לָאו – טָמֵא, שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁשָּׁתוּ וְנִקְּרוּ בַּבָּצֵק בַּמַּשְׁקִין שֶׁבְּפִיהֶן.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיוּ הַמַּשְׁקִין צְלוּלִין, שֶׁבָּבוּאָה שֶׁל תִּינוֹק נִכֶּרֶת בָּהֶן. אֲבָל עֲכוּרִין – הַבָּצֵק טָהוֹר, שֶׁאִלּוּ נִקְּרוּ בַּמַּשְׁקִין הָיָה מְקוֹם הַמַּשְׁקִין נִכָּר בַּבָּצֵק. וְאִם הָיוּ צְלוּלִין, אַף עַל פִּי שֶׁהַבָּצֵק בְּחֶזְקַת טֻמְאָה – אֵין שׂוֹרְפִין עַל חֲזָקָה זוֹ, אֶלָּא תּוֹלִין.

ד. וְנִמְצָא בַּבָּצֵק מְקוֹם נְשִׁיכָתָן. על הבצק ניכרים סימנים של הנשיכה שלהם. וּבֵין הַמַּשְׁקִין וְהַבָּצֵק כְּדֵי שֶׁתְּלַחֵךְ אֶת לְשׁוֹנָהּ. שבמרחק שבין המשקים והבצק יש שהות לפרה ללחך בלשונה את המשקים שבשפת פיה.

תּוֹלִין. מניחים ללא הכרעה, לא אוכלים ולא שורפים.

ה. אֵי זוֹ הִיא חֲזָקָה שֶׁשּׂוֹרְפִין עָלֶיהָ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד? עִסָּה בַּבַּיִת, וּשְׁרָצִים וּצְפַרְדְּעִים מְנֻפָּלִין שָׁם, וְנִמְצְאוּ חֲתִיכוֹת מִבְּשָׂרָן בָּעִסָּה: אִם רֹב הַמְנֻפָּלִין שְׁרָצִים – הָעִסָּה טְמֵאָה, וְתִשָּׂרֵף; וְאִם הָרֹב צְפַרְדְּעִים – טְהוֹרָה.
ה. וּצְפַרְדְּעִים. שאינם משמונת השרצים המטמאים (לעיל ד,יד). מְנֻפָּלִין. מושלכים.
ו. הָיוּ טֻמְאוֹת וּטְהָרוֹת בְּצִדּוֹ אוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ, וְנִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ, וְסָפֵק נָגְעוּ סָפֵק לֹא נָגְעוּ בְּעֵת שֶׁנִּתְעַטֵּף: אִם הָיוּ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – סְפֵקוֹ טָמֵא, שֶׁסְּפֵק טֻמְאָה הַבָּאָה בִּידֵי אָדָם נִשְׁאָלִין עָלֶיהָ, אֲפִלּוּ בִּכְלִי הַמֻּנָּח עַל גַּבֵּי קַרְקַע, הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לְהִשָּׁאֵל; וְאִם הָיוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – סְפֵקוֹ טָהוֹר; וְאִם אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע – סְפֵקוֹ טָמֵא.
ו. וְסָפֵק נָגְעוּ סָפֵק לֹא נָגְעוּ בְּעֵת שֶׁנִּתְעַטֵּף. ויש לחשוש שנטמאה הטלית מהטומאות ונגעה בטהרות וטימאה אותם. שֶׁסְּפֵק טֻמְאָה הַבָּאָה בִּידֵי אָדָם נִשְׁאָלִין עָלֶיהָ וכו'. מאחר שהספק כאן בא כתוצאה ממעשה האדם, הרי הוא נחשב כספק טומאה בדבר שיש בו דעת להישאל שהוא טמא ברשות היחיד (לעיל ה"ב). וְאִם אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע. וקרוב לוודאי שהטהרות נטמאו. סְפֵקוֹ טָמֵא. אפילו ברשות הרבים.
ז. כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁהוּא נָתוּן עַל גַּבֵּי הַדַּף, וּמִדְרָס נָתוּן תַּחְתָּיו, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ כְּשֶׁיִּפֹּל שֶׁלֹּא יִגַּע בַּמִּדְרָס, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּמְקוֹם מִדְרוֹן וּבָא וּמָצָא הַכִּכָּר בְּמָקוֹם אַחֵר – הֲרֵי הוּא בְּטָהֳרָתוֹ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָדָם בָּא וּנְטָלוֹ וּנְתָנוֹ בְּמָקוֹם זֶה. וְאִם אָמַר: 'בָּרִיא לִי שֶׁלֹּא בָּא אָדָם לְכָאן' – טָמֵא, שֶׁוַּדַּאי נָפַל וְנָגַע בַּמִּדְרָס כְּשֶׁנָּפַל.
ז. עַל גַּבֵּי הַדַּף. לוח הקבוע בקיר, כמדף. וּמִדְרָס נָתוּן תַּחְתָּיו. כגון בגד טמא שמטמא את התרומה. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּמְקוֹם מִדְרוֹן. שהמדרס מונח בשיפוע כך שאם נפל עליו הכיכר לא היה נשאר על גביו אלא מתגלגל ממנו ויורד (כס"מ ע"פ תוספות נידה ד,א). שֶׁאֲנִי אוֹמֵר אָדָם בָּא וּנְטָלוֹ וּנְתָנוֹ בְּמָקוֹם זֶה. ומניחים שאדם זה טהור היה (ראה הטעם בשו"ת הרמב"ם סי' שמג).
ח. תִּינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד בֵּית הַקְּבָרוֹת, וְהַשּׁוֹשַׁנִּים בְּיָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם שׁוֹשַׁנִּים אֶלָּא בִּמְקוֹם הַטֻּמְאָה – סְפֵקוֹ טָהוֹר, שֶׁמָּא אַחֵר לִקְּטָן וּנְתָנָן לוֹ. וְכֵן חֲמוֹר הָעוֹמֵד בֵּין הַקְּבָרוֹת – כֵּלָיו טְהוֹרִים, וְאֵין אוֹמְרִין: שֶׁמָּא נִתְמַעֵךְ בָּהֶן וְנָגְעוּ בַּקֶּבֶר; מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לְהִשָּׁאֵל, וּכְשֶׁנִּמְצְאוּ לֹא נִמְצְאוּ נוֹגְעִים, וְכָל הַטֻּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן.
ח. בְּצַד בֵּית הַקְּבָרוֹת. והקבר מטמא במגע ובאוהל (הלכות טומאת מת ב,טו). אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם שׁוֹשַׁנִּים אֶלָּא בִּמְקוֹם הַטֻּמְאָה. שהשושנים צומחות בצמוד לקבר, ומסתבר לומר שהתינוק קטף את השושנים משם ונטמא. כֵּלָיו טְהוֹרִים. הכלים שעל גבי החמור.
ט. תִּינוֹק שֶׁהָיָה תּוֹפֵשׂ בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו, אוֹ שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי כְּתֵפוֹ שֶׁל אָבִיו – סְפֵקוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁאָבִיו נִשְׁאָל עָלָיו.
ט. סְפֵקוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד טָמֵא. אף על פי שתינוק אין בו דעת להישאל וכשהוא לבדו אפילו ברשות היחיד ספקו טהור. מִפְּנֵי שֶׁאָבִיו נִשְׁאָל עָלָיו. והרי זה כספק טומאה הבאה בידי אדם שיש בו דעת להישאל, שהוא טמא (לעיל ה"ו).
י. וְאַרְבַּע סְפֵקוֹת אָמְרוּ חֲכָמִים בְּתִינוֹק: תִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ, שֶׁהִנִּיחַתּוּ אִמּוֹ, וּבָאָה וּמָצְאָה אוֹתוֹ כְּמוֹת שֶׁהוּא בִּמְקוֹמוֹ – טָהוֹר, וְאֵין אוֹמְרִין: שֶׁמָּא טְמֵאָה בָּאָה וּנְשָׁקַתּוּ וְגִפְּפַתּוּ.
הִתְחִיל הַתִּינוֹק לָצֵאת וּלְהִכָּנֵס – בְּגָדָיו טְהוֹרִין, וְאֵינָן מִדְרָס כִּשְׁאָר בִּגְדֵי עַמֵּי הָאָרֶץ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְהוֹרִין, אֵין עוֹשִׂין עַל גַּבֵּיהֶן טְהָרוֹת. הִגְדִּיל עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ דַּעַת לְהִשָּׁאֵל – סְפֵקוֹ טָמֵא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. הִגְדִּיל עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ דַּעַת לְשַׁמֵּר אֶת גּוּפוֹ – אוֹכְלִין עַל גַּב גּוּפוֹ טְהָרוֹת; יוֹדֵעַ לְשַׁמֵּר אֶת יָדָיו – אוֹכְלִין עַל גַּב יָדָיו טְהָרוֹת.
כֵּיצַד בּוֹדְקִין אוֹתוֹ? מַטְבִּילִין אוֹתוֹ, וְנוֹתְנִין לוֹ חֻלִּין לְשֵׁם תְּרוּמָה: אִם הָיָה יוֹדֵעַ לְשַׁמֵּר אֶת גּוּפוֹ – אוֹכְלִין עַל גַּב גּוּפוֹ טְהָרוֹת; וְאִם הָיָה יוֹדֵעַ לְשַׁמֵּר אֶת יָדָיו – אוֹכְלִין עַל גַּב יָדָיו טְהָרוֹת.
י. וְאַרְבַּע סְפֵקוֹת אָמְרוּ חֲכָמִים בְּתִינוֹק. לפי ארבעה שלבים שונים של התפתחותו. וְגִפְּפַתּוּ. חיבקה אותו.
הִתְחִיל הַתִּינוֹק לָצֵאת וּלְהִכָּנֵס. שמסוגל להלך ברגליו בכוחות עצמו. וְאֵינָן מִדְרָס כִּשְׁאָר בִּגְדֵי עַמֵּי הָאָרֶץ. שבגדי עם הארץ נחשבים מדרס לטהרות (לעיל יג,א). וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְהוֹרִין אֵין עוֹשִׂין עַל גַּבֵּיהֶן טְהָרוֹת. שאין סומכים על טהרתם לכתחילה. לְשַׁמֵּר אֶת גּוּפוֹ. מלהיטמא. אוֹכְלִין עַל גַּב גּוּפוֹ. שאם נגעו טהרות בגופו (שלא בידיו) לא נטמאו. יוֹדֵעַ לְשַׁמֵּר אֶת יָדָיו. שיודע להיזהר בטומאת הידיים (והיודע לשמר את גופו וידיו נחשבים כדבר אחד לעניין הארבעה).
חֻלִּין לְשֵׁם תְּרוּמָה. נותנים לו חולין אך אומרים לו שהם תרומה כדי לראות כיצד ינהג בה.

תקציר הפרק 

פרק ​טז הלכות ​שְׁאָר אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת​

ספק טומאה ברשות היחיד והרבים
הפרק כעת קל, בהמשך השבוע מעט מתעמקים בנושא זה, מומלץ להבין את היסודות טוב כדי לצלוח את המשך השבוע.

הכלל:
​טומאת ספק טומאה ברשות הרבים -טהור.​
​​טומאת ספק טומאה ברשות היחיד -טמא (אם יש בו דעת להישאל/חזקתו שנטמא)

​רקע:​
טומאת ספק טומאה ברשות היחיד נלמדה מטומאת סוטה לבעלה, שהיא גם ספק. ולכן, הטומאה מותנית בלא יותר משני אנשים שיש להם דעת, או שיש חזקת טומאה​

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שאר אבות הטומאות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.על כל החזקות לא שורפים את התרומה?

2.רשות היחיד שיש בה ג' אנשים-כרשות הרבים לעניין טומאה?

3.חמור העומד בבית הקברות-אוכפו טהור?

תשובות

1-לא 2-כן 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן