פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
כ״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ט באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ח באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ו באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ד באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ח׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ז׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ו׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ה׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ד׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ג׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ב׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
א׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ל׳ בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ט בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ח בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ז בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ו בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ה בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ד בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ג בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן כָּל זוֹבֵחַ בְּהֵמָה טְהוֹרָה לַכֹּהֵן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים" וכו' (דברים יח,ג), וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִין מַתָּנוֹת בְּכָל מָקוֹם. וּמִצְוָה זוֹ נוֹהֶגֶת תָּמִיד, בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, וּבְכָל מָקוֹם, בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וּבַחֻלִּין, אֲבָל לֹא בַּמֻּקְדָּשִׁין.
א. זוֹבֵחַ. שוחט. הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה. ראה לקמן הל' יח-יט. וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים. והמשך הכתוב: "מאת העם מאת זֹבחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרֹע והלחיים והקבה". בִּפְנֵי הַבַּיִת. בזמן שבית המקדש קיים. בַּמֻּקְדָּשִׁין. בהמות שהוקדשו לנכסי בית המקדש או לקרבנות.
ב. כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ – חַיָּבִין בַּמַּתָּנוֹת. וְאִם קָדַם מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן אוֹ שֶׁהִקְדִּישָׁן תְּמִימִין וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד בָּהֶן מוּם, וְנִפְדּוּ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַמַּתָּנוֹת.
ב. שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וכו'. שבזמן שהקדיש את הבהמה היה בה מום קבוע שפוסל אותה מלהיות קרבה על המזבח, ומשום כך לא חלה הקדושה על גופה אלא על דמיה, ולאחר פדייתה דינה כחולין לכל דבר (הלכות איסורי מזבח א,יא, הלכות מעילה א,ט). וְאִם קָדַם וכו'. אם בשעת ההקדשה היה בה מום עובר (שפוסל אותה רק באופן זמני עד שיעבור המום) או שהייתה תמימה, חלה עליה קדושת הגוף, ואפילו לאחר שנפל בה מום קבוע ונפדתה יש בה מקצת קדושה (הלכות מעילה שם).
ג. סְפֵק בְּכוֹר – חַיָּב בַּמַּתָּנוֹת מִכָּל צַד: אִם בְּכוֹר הוּא – כֻּלּוֹ לַכֹּהֵן; וְאִם אֵינוֹ בְּכוֹר – מַתְּנוֹתָיו לַכֹּהֵן. וְאִם נִסְתַּפֵּק בִּשְׁנַיִם, וְלָקַח הַכֹּהֵן הָאֶחָד מִסָּפֵק – הֲרֵי הַשֵּׁנִי פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, עָשׂוּ אוֹתוֹ כְּמִי שֶׁזָּכָה בּוֹ הַכֹּהֵן וּנְתָנוֹ בְּמוּמוֹ לִבְעָלָיו. אֲבָל סְפֵק הַמַּעֲשֵׂר – פָּטוּר מִכָּל מָקוֹם, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
ג. סְפֵק בְּכוֹר. בהמה שיש ספק אם היא בכור או לא. ואינה ניתנת לכהן אלא דינה שצריך להמתין עד שיפול בה מום ונאכלת על ידי הבעלים (הלכות בכורות ה,ג). אִם בְּכוֹר הוּא כֻּלּוֹ לַכֹּהֵן. על הצד שהוא בכור, הוא צריך להינתן כולו לכהן, ואף המתנות בכלל זה. וְאִם אֵינוֹ בְּכוֹר מַתְּנוֹתָיו לַכֹּהֵן. על הצד שאינו בכור, הרי חייבים לתת את מתנותיו לכהן, ונמצא שמכל צד המתנות שייכות לכהן (ובכור ודאי פטור מן המתנות שהרי בהמת מוקדשים פטורה מן המתנות). וְאִם נִסְתַּפֵּק בִּשְׁנַיִם וְלָקַח הַכֹּהֵן הָאֶחָד מִסָּפֵק. אם אחד מהם בוודאי בכור אך לא ידוע איזה, והכהן לקח אחד מהם, והשני נאכל במומו לבעלים כדין ספק בכור. עָשׂוּ אוֹתוֹ כְּמִי שֶׁזָּכָה בּוֹ הַכֹּהֵן וּנְתָנוֹ בְּמוּמוֹ לִבְעָלָיו. אף שהכהן לא קיבל לרשותו את השני, החשיבוהו חכמים כאילו קיבל אותו הכהן בתור בכור ונתנו לישראל לאחר שנפל בו מום, וממילא פטור ממתנות כדין בכור. סְפֵק הַמַּעֲשֵׂר. ספק מעשר בהמה. ומעשר ודאי קרב כקרבן והבעלים אוכלים את בשרו, וכשהוא ספק נאכל במומו לבעלים (ראה שם ו,ד). שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. מכיוון שבהמת מעשר פטורה מן המתנות, הכהן שרוצה להוציא מהבעלים את המתנות, צריך להביא ראיה שבהמה זו אינה מעשר.
ד. בֶּהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁנִּפְסְלָה בְּמוּמָהּ וְאֵינָהּ חַיֶּבֶת בַּמַּתָּנוֹת שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּבְהֵמוֹת אֲחֵרוֹת, אֲפִלּוּ אַחַת בְּמֵאָה: בִּזְמַן שֶׁכָּל בְּהֵמָה מֵהֶן לְאֶחָד – כֻּלָּן פְּטוּרִין, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד סָפֵק, וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה; הָיָה אֶחָד הוּא הַשּׁוֹחֵט אֶת כֻּלָּן – פּוֹטֵר מַתְּנוֹת אַחַת מֵהֶן בִּלְבַד.
ד. בִּזְמַן שֶׁכָּל בְּהֵמָה מֵהֶן לְאֶחָד. אם כל בהמה שייכת לאדם אחר. הָיָה אֶחָד הוּא הַשּׁוֹחֵט אֶת כֻּלָּן פּוֹטֵר מַתְּנוֹת אַחַת מֵהֶן בִּלְבַד. יש שהבינו מלשון זו של הרמב"ם שכאשר שחיטת הבהמות מתבצעת על ידי שוחט אחד, אפילו אם כל בהמה שייכת לאדם אחר, רק בהמה אחת פטורה, כיוון שהכהן יכול לתבוע את המתנות מהשוחט (ראה עוד לקמן ה"י בפסקים ושיטות) והשוחט אינו יכול לדחותו בטענת ספק. ולפי זה כל הבהמות פטורות רק במקרה שכל בהמה שייכת לאדם אחר ונשחטת על ידי שוחט אחר (שבט סופר חולין קלב,א).
ה. אֵין חַיָּב בַּמַּתָּנוֹת אֶלָּא בְּהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם שׁוֹר אִם שֶׂה" (דברים יח,ג). כִּלְאַיִם הַבָּא מִכֶּבֶשׂ וְעֵז – חַיָּב בַּמַּתָּנוֹת. וְהַכּוֹי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סָפֵק – מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ כָּל הַמַּתָּנוֹת. צְבִי הַבָּא עַל הָעֵז וְיָלְדָה – הַוָּלָד חַיָּב בַּחֲצִי מַתָּנוֹת: "אִם שֶׂה" – אֲפִלּוּ מִקְצָת שֶׂה. אֲבָל תַּיִשׁ הַבָּא עַל הַצְּבִיָּה – הַוָּלָד פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.
ה. בְּהֵמָה. ולא חיה ועוף. שֶׂה. כבש או עז. וְהַכּוֹי. בעל חיים שהוא ספק חיה ספק בהמה (ראה הלכות מאכלות אסורות א,יג, הלכות נזירות ב,י-יא, פה"מ ביכורים ב,ח). אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סָפֵק מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ כָּל הַמַּתָּנוֹת. מדברי חכמים (ראה ריק"ו ורדב"ז). צְבִי. חיה טהורה. הַוָּלָד חַיָּב בַּחֲצִי מַתָּנוֹת. כיוון שמצד אביו פטור ומצד אמו חייב. אִם שֶׂה אֲפִלּוּ מִקְצָת שֶׂה. חכמים למדו מהפסוק שחיוב מתנות שייך גם בבעל חיים שאינו בהמה גמורה. אֲבָל תַּיִשׁ הַבָּא עַל הַצְּבִיָּה הַוָּלָד פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. כאשר אביו בהמה ואמו חיה פטור לגמרי, כיוון שחכמים הסתפקו אם הולכים רק אחר האם ודינו כאמו לכל דבר או שהולכים גם אחר האב, והכהן הרוצה חצי מהמתנות צריך להביא ראיה שהולכים גם אחר האב (ובמקרה הקודם, כאשר אמו בהמה, הכהן הרוצה את כל המתנות צריך להביא ראיה שהולכים רק אחר האם, ולכן מחמת הספק נותן לכהן רק חצי מתנות – בבלי חולין קלב,א).
ו. אֶחָד הַשּׁוֹחֵט לַאֲכִילַת אָדָם אוֹ הַשּׁוֹחֵט לַאֲכִילַת גּוֹיִם אוֹ לַאֲכִילַת כְּלָבִים אוֹ לִרְפוּאָה – חַיָּב בַּמַּתָּנוֹת.
ז. בֶּהֱמַת הַשֻּׁתָּפִין חַיֶּבֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "זֹבְחֵי הַזֶּבַח" (דברים יח,ג).
ח. הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית – חַיֶּבֶת בַּמַּתָּנוֹת.
כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִין מִן הַמַּתָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "מֵאֵת הָעָם" (דברים יח,ג), וְסָפֵק הֵן הַלְוִיִּם אִם הֵן בִּכְלַל הָעָם אוֹ אֵינָן, לְפִיכָךְ אֵין נוֹטְלִין מֵהֶן. וְאִם נָטַל הַכֹּהֵן – לֹא יַחֲזִיר.
ח. הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית. קנה בהמה תמורת פירות שביעית או כסף שביעית. חַיֶּבֶת בַּמַּתָּנוֹת. למרות שחלה עליה קדושת שביעית (הלכות שמיטה ו,ז), כיוון שהמתנות נועדו לאכילת הכהן ונתינתן אינה בגדר סחורה (השווה הלכות בכורות ה,ט).
אֵין נוֹטְלִין מֵהֶן. הכהנים אינם לוקחים מתנות מהלוויים מחמת הספק. וְאִם נָטַל הַכֹּהֵן לֹא יַחֲזִיר. כיוון שהמתנות כעת ברשותו, והלוי שרוצה להוציא ממנו צריך להביא ראיה שלוויים פטורים.
ט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּשּׁוֹחֵט לְעַצְמוֹ. אֲבָל כֹּהֵן טַבָּח שֶׁשּׁוֹחֵט וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק – מַמְתִּינִין לוֹ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שַׁבָּתוֹת, מִכָּאן וָאֵילָךְ מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הַמַּתָּנוֹת וְנוֹתְנִין אוֹתָן לְכֹהֲנִים אֲחֵרִים. וְאִם קָבַע בֵּית מִטְבָּחַיִם לִמְכֹּר – אֵין מַמְתִּינִין לוֹ, אֶלָּא מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ מִיָּד. וְאִם נִמְנַע מִלִּתֵּן – מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן.
ט. מַמְתִּינִין לוֹ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שַׁבָּתוֹת. מחכים לראות אם מוכר באופן קבוע. מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הַמַּתָּנוֹת וְנוֹתְנִין אוֹתָן לְכֹהֲנִים אֲחֵרִים. שאף שהבהמה שלו ומן התורה פטור מן המתנות, חכמים תיקנו שייתן לאחרים כדי שלא להרגיל טבחים ישראלים להשתתף עמו ולהיפטר (תוס' חולין קלב,א). שַׁבָּתוֹת. שבועות.
י. הַשּׁוֹחֵט לַנָּכְרִי וְלַכֹּהֵן – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִם הַכֹּהֵן – צָרִיךְ שֶׁיִּרְשֹׁם חֶלְקוֹ, כְּדֵי שֶׁיַּנִּיחַ הַמַּתָּנוֹת בְּחֵלֶק הַכֹּהֵן, שֶׁאִם לֹא עִיֵּן חֶלְקוֹ – חַיָּב בַּמַּתָּנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁהַכֹּהֵן שֻׁתָּף לוֹ. לְפִיכָךְ, אִם הָיָה הַכֹּהֵן עוֹמֵד עִמּוֹ בַּמִּטְבָּחַיִם וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן עִמּוֹ – אֵינוֹ צָרִיךְ לִרְשֹׁם. וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִם הַנָּכְרִי – אֵינוֹ צָרִיךְ לִרְשֹׁם, שֶׁסְּתָם גּוֹי מַרְבֶּה דְּבָרִים וּמוֹדִיעַ לַכֹּל שֶׁהוּא שֻׁתָּף, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עִמּוֹ בִּשְׁעַת מְכִירָה.
י. הַשּׁוֹחֵט לַנָּכְרִי וְלַכֹּהֵן. בהמה של נכרי או כהן. וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִם הַכֹּהֵן וכו'. מדין תורה בהמה ששייכת לכהן וישראל פטורה ממתנות, אמנם חכמים חששו למראית עין ואסרו על הישראל לקחת את המתנות. צָרִיךְ שֶׁיִּרְשֹׁם חֶלְקוֹ כְּדֵי שֶׁיַּנִּיחַ הַמַּתָּנוֹת בְּחֵלֶק הַכֹּהֵן. צריך לסמן את חלקו ולהשאיר את המתנות בחלק הכהן. עִיֵּן. הגדיר, ציין. אֵינוֹ צָרִיךְ לִרְשֹׁם. ורשאי הישראל לקחת את המתנות, כיוון שהכל רואים שהכהן שותף בבהמה.
יא. הִתְנָה עִמּוֹ הַכֹּהֵן שֶׁהוּא שֻׁתָּף חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת – הֲרֵי הַמַּתָּנוֹת לַכֹּהֵן; כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ 'חוּץ' – הֲרֵי שִׁיֵּר לוֹ הַכֹּהֵן חֵלֶק בַּמַּתָּנוֹת, וּלְפִיכָךְ הֵן שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן: 'עַל מְנַת שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁלִּי' – הֲרֵי הַמַּתָּנוֹת שֶׁל זֶה הַיִּשְׂרְאֵלִי, וְנוֹתְנָן לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה. אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁהֵן שֶׁלּוֹ, לֹא נִפְטַר מִן הַמַּתָּנוֹת, שֶׁהָאוֹמֵר 'עַל מְנַת' – לֹא שִׁיֵּר לוֹ בְּעַצְמָן שֶׁל מַתָּנוֹת כְּלוּם, וְהוֹאִיל וְלֹא שִׁיֵּר לוֹ בָּהֶן שֻׁתָּפוּת – לֹא קָנָה אוֹתָן בִּתְנַאי זֶה.
יא. שֶׁהוּא שֻׁתָּף חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת. שהישראל יהיה שותף עמו בבהמתו, חוץ מהמתנות שיישארו ברשות הכהן. הֲרֵי שִׁיֵּר לוֹ הַכֹּהֵן חֵלֶק בַּמַּתָּנוֹת. הכהן השאירן לעצמו, ולא נכללו כלל בשותפות. אִם אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן עַל מְנַת שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁלִּי הֲרֵי וכו'. במקרה זה הכהן לא השאיר את המתנות ברשותו, אלא כלל אותן בשותפות והתנה שהישראל ייתן את המתנות לו ולא לכהן אחר. ומשום כך הישראל חייב לתת את המתנות (משום מראית עין כמובא בהלכה הקודמת), ואינו מחויב לקיים את תנאו של הכהן כיוון שעל פי דין התורה הבעלים רשאי לתת לאיזה כהן שרוצה, ותנאי נגד דין התורה אין לו תוקף.
יב. הָיָה הַכֹּהֵן שֻׁתָּף בָּרֹאשׁ – פָּטוּר מִן הַלֶּחִי. שֻׁתָּף בַּיָּד – פָּטוּר מִן הַזְּרוֹעַ. שֻׁתָּף בִּבְנֵי מֵעַיִם – פָּטוּר מִן הַקֵּבָה. אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן: 'הֲרֵי הַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ שֶׁלִּי וְהָרֹאשׁ שֶׁלְּךָ' – חַיָּב בַּלֶּחִי, שֶׁדָּבָר הַחַיָּב הֲרֵי הוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
יב. שֻׁתָּף בָּרֹאשׁ. ולא בשאר הבהמה. פָּטוּר מִן הַלֶּחִי. וחייב בזרוע וקיבה כרגיל. בִּבְנֵי מֵעַיִם. מערכת העיכול, או כינוי לכלל האיברים הפנימיים.
יג. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה שְׁחוּטָה: אִם נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר – פָּטוּר; וְאִם נִשְׁחֲטָה אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר – חַיָּב; וְאִם סָפֵק – פָּטוּר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
יד. בְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ – מֻתָּר לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה, שֶׁאֵינָהּ דּוֹמָה לְטֶבֶל, שֶׁהֲרֵי מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה מֻבְדָּלִין. וְהַמַּתָּנוֹת עַצְמָן – אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְאָכְלָן אֶלָּא בִּרְשׁוּת כֹּהֵן. עָבַר וַאֲכָלָן אוֹ הִזִּיקָן אוֹ מְכָרָן – אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבֵעַ יָדוּעַ. וְהַקּוֹנֶה אוֹתָן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְאָכְלָן, מִפְּנֵי שֶׁמַּתְּנוֹת כְּהֻנָּה נִגְזָלוֹת.
יד. לְטֶבֶל. פירות לא מעושרים שאסורים באכילה. שֶׁהֲרֵי מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה מֻבְדָּלִין. שהמתנות הן איברים מסוימים ומוגדרים גם לפני ההפרשה (בניגוד לפירות טבל שרק בזמן ההפרשה מתברר אילו פירות מיועדים למעשרות). שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבֵעַ יָדוּעַ. שאינו שייך לכהן מסוים. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי. כיוון שמסייע למוכר לגזול. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְאָכְלָן. ואינו צריך לתתן לכהן. מִפְּנֵי שֶׁמַּתְּנוֹת כְּהֻנָּה נִגְזָלוֹת. ולכן כאשר הישראל מכרן נחשב שגזלן מן הכהנים, והן עוברות לרשות האדם שקנאן (ומן הגוזל אי אפשר לתבוע שהוא ממון שאין לו תובעים).
טו. אָמַר לַטַּבָּח: 'מְכֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה', וְהָיוּ בָּהּ מַתָּנוֹת – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לְקָחָן מִמֶּנּוּ בְּמִשְׁקָל – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וּמְנַכֶּה לַטַּבָּח מִן הַדָּמִים.
טו. נוֹתְנָן לַכֹּהֵן. שהמתנות אינן קנויות לו כיוון שהמוכר לא התכוון לגזול אותן (בניגוד להלכה הקודמת). וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. אינו מוריד מהמחיר את ערך הקיבה, שהמוכר יכול לטעון שהסכום שגבה אינו כולל את הקיבה ששייכת לכהן. לְקָחָן מִמֶּנּוּ בְּמִשְׁקָל. והטבח גבה תשלום גם עבור משקלן של המתנות.
טז. הַמְשַׁלֵּחַ בָּשָׂר לַחֲבֵרוֹ וְהָיוּ בּוֹ מַתָּנוֹת – אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא עָבַר זֶה וּגְזָלָן.
מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ כֹּהֵן – מַעֲלֶה הַמַּתָּנוֹת בְּדָמִים וְאוֹכְלָן, מִפְּנֵי הֶפְסֵד כֹּהֵן, וְיִתֵּן הַדָּמִים לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה.
טז. אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא עָבַר זֶה וּגְזָלָן. המקבל אינו צריך לחשוש שהשולח גזל את המתנות, שסתם אדם בחזקת כשרות, ויש להניח שהגיעו לידו בהיתר (כגון שקנה אותן מהכהן).
מַעֲלֶה הַמַּתָּנוֹת בְּדָמִים. משער את ערכן הכספי. מִפְּנֵי הֶפְסֵד כֹּהֵן. שעלולות להתקלקל.
יז. הָרוֹצֶה לִתֵּן הַמַּתָּנוֹת לְכֹהֵן אֶחָד – נוֹתֵן. וְאִם רָצָה לְחַלֵּק אוֹתָן – לֹא יִתֵּן חֲצִי קֵבָה לְאֶחָד אוֹ חֲצִי זְרוֹעַ, אֶלָּא זְרוֹעַ לְאֶחָד וְקֵבָה לְאֶחָד וּלְחָיַיִם לִשְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "תִּתֶּן לוֹ" (דברים יח,ד) – שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ כְּדֵי מַתָּנָה. וְאִם הָיוּ שֶׁל שׁוֹר – חוֹלֵק אוֹתָן חֲתִיכוֹת, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּכָל חֲתִיכָה כְּדֵי מַתָּנָה.
יז. בְּכָל חֲתִיכָה כְּדֵי מַתָּנָה. כמות שנחשבת ככמות ראויה.
יח. אֵי זֶה הוּא הַזְּרוֹעַ? זֶה זְרוֹעַ שֶׁל יָמִין, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכֻּבָּה עַד כַּף שֶׁל יָד, שֶׁהֵן שְׁנֵי אֵבָרִים זֶה מְעֹרֶה בָּזֶה. וְהַלְּחָיַיִם – מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי וְעַד פִּיקָה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת, שֶׁהִיא טַבַּעַת גְּדוֹלָה, עִם הַלָּשׁוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶן, הַכֹּל לַכֹּהֵן.
יח. זְרוֹעַ שֶׁל יָמִין. הרגל הקדמית הימנית. מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכֻּבָּה עַד כַּף שֶׁל יָד. מהמפרק שבקצה עצם הזרוע המחוברת לגוף, כלפי מטה עד הפרסות (ראה פה"מ חולין ד,ו, י,ד). שֶׁהֵן שְׁנֵי אֵבָרִים זֶה מְעֹרֶה בָּזֶה. בזרוע כלולות שתי עצמות המחוברות יחד (וייתכן לפרש שמילים אלו מוסבות על 'כף של יד', ומסבירות שהכוונה לפרסת הבהמה שמורכבת משתי עצמות צמודות זו לזו). מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי. ממקום חיבור הלסת התחתונה עם הגולגולת. וְעַד פִּיקָה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת. עד הטבעת ('פיקה') העליונה של הקנה ('גרגרת').
יט. אֵין מוֹלְגִין אוֹתָן וְאֵין מַפְשִׁיטִין אוֹתָן, אֶלָּא יִנָּתְנוּ לוֹ בְּעוֹרָן וְצַמְרָן, וְהַקֵּבָה בַּחֵלֶב שֶׁעָלֶיהָ. וּכְבָר נָהֲגוּ הַכֹּהֲנִים לְהַנִּיחַ חֵלֶב הַקֵּבָה לַבְּעָלִים.
יט. אֵין מוֹלְגִין. לא שמים אותם במים רותחים כדי להסיר מהם את הצמר. וְאֵין מַפְשִׁיטִין. את העור. בַּחֵלֶב. שומן. וּכְבָר נָהֲגוּ. מזמן התנאים (תוספתא חולין ט,יא).
כ. הַכֹּהֶנֶת אוֹכֶלֶת הַמַּתָּנוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נְשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא הַבַּעַל אוֹכֵל מַתָּנוֹת בִּגְלַל אִשְׁתּוֹ. אֲבָל חֲלָלָה אֵינָהּ אוֹכֶלֶת, שֶׁאֵין חֲלָלִים בִּכְלַל כֹּהֲנִים. וְאִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְכֹּר הַמַּתָּנוֹת אוֹ לִתְּנָם בְּמַתָּנָה, אֲפִלּוּ לְגוֹי, אוֹ לְהַאֲכִילָם לַכְּלָבִים – מַאֲכִיל, שֶׁאֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה כְּלָל.
כ. הַכֹּהֶנֶת אוֹכֶלֶת הַמַּתָּנוֹת… וְלֹא עוֹד אֶלָּא הַבַּעַל וכו'. בעל הבהמה יכול לתת את המתנות לבת כהן שנשואה לישראל, ואפילו לבעלה הישראל. מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה. אלא רק עניין ממוני, בניגוד לתרומה שנקראת קודש ואינה ניתנת לבת כהן הנשואה לישראל (ראה הלכות תרומות ו,ה). חֲלָלָה. שאביה כהן ואמה אסורה לכהן, או שהיא עצמה נבעלה לכהן באיסור (הלכות איסורי ביאה יט,א).
כא. כֹּהֵן שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבֵרִים שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ הַמַּתָּנוֹת, אִם רָצָה לְזַכּוֹת בָּהֶן לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ – הֲרֵי זֶה מְזַכֶּה לוֹ בָּהֶן, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּאוּ לְיָדוֹ, וְיִהְיוּ אוֹתָן הַחֲבֵרִים זוֹבְחִין וְנוֹתְנִין הַמַּתָּנוֹת לְזֶה הַיִּשְׂרְאֵלִי שֶׁזָּכָה בָּהֶן. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה יִשְׂרְאֵלִי זֶה בְּדֹחַק וְאֵין לוֹ לִקְנוֹת בָּשָׂר, וְיִהְיֶה הַכֹּהֵן שֶׁזָּכָה לוֹ חֲבֵרוֹ. אֲבָל אִם הָיָה הַכֹּהֵן שַׁמָּשׁוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל זֶה אוֹ שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ – אֵינוֹ מְזַכֶּה לוֹ עַד שֶׁיָּבֹאוּ לְיָדוֹ, שֶׁמָּא יְזַכֶּה בְּעַל כָּרְחוֹ.
כא. חֲבֵרִים שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ הַמַּתָּנוֹת. באופן קבוע (בלשון הגמרא 'מכירי כהונה'). וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּאוּ לְיָדוֹ וכו'. מכיוון שרגיל ליטול מהם נחשב כאילו קיבל מהם את המתנות אף שלא באו לידו, ויכול לזכות בהן לחברו (ראה הלכות מעשר ז,ו). זוֹבְחִין. שוחטים. וּלְקִיטוֹ. עובד אצלו בימות הקציר והאסיף (רש"י עירובין סד,א).
כב. לֹא יַחֲטֹף הַכֹּהֵן הַמַּתָּנוֹת וְלֹא יִשְׁאַל בְּפִיו, אֶלָּא אִם נִתְּנוּ לוֹ בְּכָבוֹד – נוֹטֵל. וּבִזְמַן שֶׁהֵם רַבִּים בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, הַצְּנוּעִין מוֹשְׁכִין יְדֵיהֶן, וְהַגַּרְגְּרָנִין נוֹטְלִין. וְאִם הָיָה כֹּהֵן צָנוּעַ וְאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא כֹּהֵן – הֲרֵי זֶה נוֹטֵל, כְּדֵי שֶׁיִּוָּדַע לַכֹּל שֶׁהוּא כֹּהֵן. וְאֵין הַכֹּהֲנִים אוֹכְלִין הַמַּתָּנוֹת אֶלָּא צָלִי בְּחַרְדָּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמָשְׁחָה בָהֶם" (במדבר יח,ח, ושם ללא 'בהם') – כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמְּלָכִים אוֹכְלִין.
כב. לְמָשְׁחָה בָהֶם. באופן של גדולה וכבוד.

תקציר הפרק 

פרק ט הלכות ביכורים ומתנות כהונה

זרוע לחיים וקיבה🐄🍖🍗

בפרק הזה ובבא עוסק הרמב"ם במתנות שניתנות לכהן מן הבהמה.
בפרק זה עוסק הרמב"ם במתנות הניתנות מן הבהמה הנשחטת -זרוע לחיים וקיבה.

בחלקו הראשון של הפרק עוסק הרמב"ם בחובת הנתינה – הן מצד הבהמה החייבת, והן מצד האנשים החייבת לתת. בחלקו השני של הפרק דן הרמב"ם בזכייה במתנות – הזכות הממונית במתנות, החלקים שניתנים ומי הזוכה במתנות ודרך אכילתן.

דינים שונים:

🐄הבהמה -רק בהמת חולין טהורה שנשחטה, ואינה של כהן/לוי או גוי.
🐄 מצווה זו נוהגת בכל מקום וזמן (גם בימינו!)
🐄המתנות -שייכות לכהן, והם חולין (גם ישראל יכול לאוכלם).
🐄הנתינה -איברים שלמים, כפי שהם.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות ביכורים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מחלקים את מתנות הכהונה שווה בשווה לפי משקל?

2.יש הגבלה באופן אכילתן של מתנות כהונה?

3.האם מותר לתת מתנות כהונה לגוי?

 

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן