פרק ט', הלכות גירושין, ספר נשים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ לְאַחַר זְמַן קָבוּעַ – הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁקָּבַע. וַהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לִתְנַאי, וְאֵינוֹ תְּנַאי: דּוֹמֶה לִתְנַאי – שֶׁהִיא מִתְגָּרֶשֶׁת כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁקָּבַע, וְאֵינוֹ תְּנַאי – שֶׁהַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי הֲרֵי גֵּרֵשׁ, וְזֶה עֲדַיִן לֹא גֵּרֵשׁ עַד שֶׁיַּגִּיעַ אוֹתוֹ זְמַן. לְפִיכָךְ הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי צָרִיךְ לִכְפֹּל דְּבָרוֹ, וְזֶה אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפֹּל דְּבָרוֹ, וְלֹא לִשְׁאָר מִשְׁפְּטֵי הַתְּנָאִין שֶׁבֵּאַרְנוּ.
א. שֶׁהִיא מִתְגָּרֶשֶׁת כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁקָּבַע. בתנאי רגיל, שתהליך הגירושין מסתיים בקיום התנאי (ראה לעיל ח,א). הֲרֵי גֵּרֵשׁ. שהתחיל תהליך הגירושין עם מתן הגט. צָרִיךְ לִכְפֹּל דְּבָרוֹ. שאם יתקיים התנאי תהיה מגורשת, ואם לאו לא תהיה מגורשת. מִשְׁפְּטֵי הַתְּנָאִין שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות אישות ו,א-ב.
ב. כֵּיצַד? הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ, וְלֹא תִּתְגָּרְשִׁי בּוֹ אֶלָּא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם' – אֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת בּוֹ אֶלָּא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם מֵת הַבַּעַל אוֹ אָבַד הַגֵּט אוֹ נִשְׂרַף בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת.
ג. הָלְכָה וְהִנִּיחַתּוּ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים וְנִגְנַב אוֹ אָבַד מִשָּׁם לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם – הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, הוֹאִיל וְהָיָה הַגֵּט קַיָּם בַּיּוֹם שֶׁהִיא מִתְגָּרֶשֶׁת בּוֹ, וְיִחֲדָה אוֹתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁצִּדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים אֵינָן כִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
ג. בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים. במקום בצד רשות הרבים, שאין הרבים מהלכים בו, שהוא מקום שהגט נשמר בו.
ד. וְכֵן אִם תָּלָה הַגֵּרוּשִׁין בְּמַעֲשֶׂה – דִּינוֹ כְּדִין מְגָרֵשׁ אַחַר זְמַן. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁאָמַר לָאִשָּׁה: 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ, וְלֹא תִּתְגָּרְשִׁי בּוֹ עַד שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז' – הֲרֵי זוֹ מִתְגָּרֶשֶׁת אַחַר שֶׁתִּתֵּן. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹל תְּנָאוֹ וְלֹא לִשְׁאָר מִשְׁפְּטֵי הַתְּנָאִין שֶׁבֵּאַרְנוּ, שֶׁהֲרֵי לֹא גֵּרֵשׁ עַל תְּנַאי, אֶלָּא עֲדַיִן לֹא גֵּרֵשׁ זֶה, אֶלָּא תָּלָה הַגֵּרוּשִׁין בַּעֲשִׂיַּת כָּךְ וְכָךְ וְאַחַר כָּךְ תִּתְגָּרֵשׁ.
ה. וּמַה בֵּין הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי לָזֶה שֶׁקָּבַע זְמַן לַגֵּרוּשִׁין אוֹ תְּלָיָן בְּמַעֲשֶׂה? שֶׁהַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי – יֵשׁ שָׁם גֵּרוּשִׁין, וְאֵינָן גְּמוּרִין עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי – נִתְגָּרְשָׁה, אִם הָיָה הַגֵּט קַיָּם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתָהּ; וְאֵינָהּ צְרִיכָה לַחֲזֹר וְלִטְּלוֹ אוֹ לִהְיוֹתוֹ בִּרְשׁוּתָהּ אַחַר שֶׁנִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי, שֶׁהֲרֵי הִגִּיעַ לְיָדָהּ תְּחִלָּה בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין. וְאִם נִשֵּׂאת קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי – לֹא תֵּצֵא, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
אֲבָל הַתּוֹלֶה גֵּרוּשִׁין בִּזְמַן אוֹ בְּמַעֲשֶׂה – לֹא הִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין, אֶלָּא בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן עַד הַזְּמַן שֶׁקָּבַע אוֹ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן צְרִיכָה לִהְיוֹת הַגֵּט בִּרְשׁוּתָהּ אוֹ תַּחֲזֹר וְתִטְּלֶנּוּ אוֹ שֶׁיִּהְיֶה בַּמָּקוֹם שֶׁיִּחֲדָה אוֹתוֹ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רְשׁוּתָהּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְאַחַר כָּךְ תִּתְגָּרֵשׁ בּוֹ. וְאִם נִשֵּׂאת קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁקָּבַע אוֹ קֹדֶם שֶׁתַּעֲשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה שֶׁתָּלָה בּוֹ הַגֵּרוּשִׁין – תֵּצֵא, וְהַוָּלָד מַמְזֵר, שֶׁעֲדַיִן הִיא אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה וְאֵין כָּאן שֵׁם גֵּרוּשִׁין.
ה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ח,א.
כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שאם הניחה את הגט בצדי רשות הרבים הרי זו מגורשת (לעיל ה"ג).
ו. הַנּוֹתֵן גֵּט בְּיַד אִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ: 'אִם לֹא תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז אֵין זֶה גֵּט' אוֹ 'אֵין אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת' – הֲרֵי זֶה לֹא גֵּרֵשׁ כְּלָל, וְאֵין כָּאן גֵּט לֹא עַל תְּנַאי וְלֹא תָּלוּי בְּמַעֲשֶׂה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ו. הֲרֵי זֶה לֹא גֵּרֵשׁ כְּלָל. מפני שלא אמר בפירוש שאם תיתן תהיה מגורשת. וְלֹא תָּלוּי בְּמַעֲשֶׂה. שלא התנה את חלוּת הגט במעשה כפי שנאמר לעיל ה"ד, ומכיוון שלא אמר 'הרי זה גיטך' (אלא 'אין זה גט') או 'את מגורשת' אין כאן גירושין.
ז. הָרוֹצֶה לְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי וְיִהְיֶה עִנְיַן תְּנָאוֹ שֶׁלֹּא תִּתְגָּרֵשׁ עַד זְמַן פְּלוֹנִי – הֲרֵי זֶה מוֹצִיא עִנְיָן זֶה בִּלְשׁוֹן תְּנַאי, וְיִתְלֶה הַתְּנַאי בְּבִיאָתוֹ בִּזְמַן קָבוּעַ אוֹ בַּהֲלִיכָתוֹ. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר לָהּ: 'אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה גֵּט, וְאִם בָּאתִי בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לֹא יְהֵא גֵּט', וְנוֹתֵן הַגֵּט בְּיָדָהּ, אוֹ יֹאמַר לָהּ: 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ מֵעַכְשָׁו אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם' אוֹ 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא אָבֹא לִמְדִינָה זוֹ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם'. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ז. הָרוֹצֶה לְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי וכו'. כדי שתהיה מגורשת אף אם הגט לא יהיה ברשותה כגט שקבע לו זמן (לעיל ה"ה). מוֹצִיא עִנְיָן זֶה בִּלְשׁוֹן תְּנַאי. מנסח את דבריו באופן של תנאי. אוֹ יֹאמַר לָהּ וכו'. שבתנאי 'מעכשיו' אין צריך לכפול תנאו, והאומר 'על מנת' כאומר מעכשיו (ראה הלכות אישות ו,יז).
ח. הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁיִּהְיֶה גֵּט אִם לֹא בָּא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם לִמְדִינָה זוֹ, וְהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְחָלָה אוֹ עִכְּבוֹ נָהָר וְלֹא בָּא עַד אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם – הֲרֵי זֶה גֵּט, אֲפִלּוּ עוֹמֵד וְצֹוֵחַ: 'הֲרֵינִי אָנוּס', שֶׁאֵין אֹנֶס בַּגִּטִּים, וְאַף עַל פִּי שֶׁגִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ לְגָרֵשׁ.
ח. שֶׁאֵין אֹנֶס בַּגִּטִּים. אין התנאי מתבטל בגט, גם במקרה שאונס גרם לו שלא יעמוד בתנאי (לעומת תנאי שבממון, ראה הלכות מכירה יט,ה-ז). וְאַף עַל פִּי שֶׁגִּלָּה דַּעְתּוֹ. אף על פי שברור שאינו רוצה לגרשה.
ט. הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ כְּשֶׁיַּעֲבֹר מִכְּנֶגֶד פָּנֶיהָ שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא, הוֹלֵךְ וּבָא, וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ – כְּשֶׁיֵּלֵךְ וְיִשְׁהֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם, תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, הוֹאִיל וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ – הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהִתְנָה וְאָמַר: 'הֲרֵי הִיא נֶאֱמֶנֶת עָלַי לוֹמַר שֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּי אוֹתָהּ'. אֲבָל אִם לֹא הֶאֱמִינָהּ – חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא פִּיֵּס אוֹתָהּ כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא, וּמָחֲלָה לוֹ, וְחָזַר לָהּ וּבִטֵּל הַגֵּט כְּשֶׁפִּיְּסָהּ; וּמִפְּנֵי חֲשָׁשׁ זֶה יְהֵא הַגֵּט פָּסוּל לְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם.
וְכֵן הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה: 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ', וְהָיָה עִמָּהּ בַּמְּדִינָה – חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא פִּיֵּס, עַד שֶׁיֹּאמַר: 'נֶאֱמֶנֶת עָלַי שֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּי'.
ט. כְּשֶׁיַּעֲבֹר מִכְּנֶגֶד פָּנֶיהָ שְׁלֹשִׁים יוֹם. שלא ייפגשו במשך חודש. וְהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא הוֹלֵךְ וּבָא. הולך וחוזר, ובכל פעם נפגש עמה. כְּשֶׁיֵּלֵךְ וְיִשְׁהֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם. שבמהלכם לא ייפגשו כלל. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם וכו'. למרות שחזר בתוך שלושים יום, אין חוששים שבא עליה והגט ישן ופסול (לעיל ג,ה, לקמן י,יח), שהרי לא התייחדו. ולכשיושלם התנאי תתגרש בו.
חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא פִּיֵּס אוֹתָהּ… וּבִטֵּל הַגֵּט. שהתנאי נועד מלכתחילה לטובת האישה, למנוע מן הבעל מלהיעדר לזמן ארוך. וכאן חוששים שמא ביקש ממנה לוותר לו על התנאי, והיא הסכימה ומתוך כך ביטל את הגט. אבל אם התנה שתהיה נאמנת לטעון שלא פייסה, לא יוכל לטעון שביטלו.
י. וְכֵן כָּל הַתְּנָאִים שֶׁהֵן תְּלוּיִין בִּרְצוֹנָהּ וְאִם רָצָת וּמָחֲלָה אוֹתָן וּבַעְלָהּ בִּטֵּל הַגֵּט – חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא פִּיֵּס, עַד שֶׁיֹּאמַר: 'נֶאֱמֶנֶת עָלַי'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִתְגָּרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין, שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ. אֲבָל בְּמִתְגָּרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין – אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא פִּיֵּס.
י. הַתְּנָאִים שֶׁהֵן תְּלוּיִין בִּרְצוֹנָהּ וְאִם רָצָת וּמָחֲלָה אוֹתָן וּבַעְלָהּ בִּטֵּל הַגֵּט. התנאים שהם לטובת האישה שיש אפשרות שתמחול עליהם לבעלה והוא יבטל את הגט. [ויש כתבי יד שגורסים: "ואם רצת ובטלה אותן בטל הגט".] גַּס בָּהּ. רגיל בה.
יא. 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ מֵעַכְשָׁו אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ' – אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בָּא בַּסֵּתֶר, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לָבֹא בְּצִנְעָה. וְאִם תַּם הַזְּמַן שֶׁקָּבַע וְלֹא בָּא – הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. מֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר, אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבֹא וַהֲרֵי הִיא מְגֹרֶשֶׁת – לֹא תִּנָּשֵׂא בִּמְקוֹם יָבָם עַד אַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי.
יא. לֹא תִּנָּשֵׂא בִּמְקוֹם יָבָם. שאם יש למת אח ואין לו בנים, אסורה האלמנה להינשא לאחרים משום מצוות ייבום (הלכות ייבום וחליצה א,א-ב), ואילו גרושה מותרת. וזו אינה נידונה כגרושה כל עוד לא התקיים התנאי, אף על פי שברור לחלוטין שיתקיים בתום הזמן שקבע (וראה לעיל ח,כב).
יב. בָּרִיא שֶׁהִתְנָה שֶׁיִּהְיֶה זֶה גֵּט אִם מֵת, אוֹ חוֹלֶה שֶׁהִתְנָה שֶׁיִּהְיֶה זֶה גֵּט אִם מֵת מֵחֹלִי זֶה – לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁמַּשְׁמַע 'אִם מַתִּי' לְאַחַר מִיתָה, וּמַשְׁמָעוֹ מֵעָתָּה. לְפִיכָךְ אִם אָמַר: 'אִם מַתִּי' – הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר: 'לְאַחַר מוֹתִי', וְאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה.
יב. לֹא אָמַר כְּלוּם. דיבורו חסר תוקף. שֶׁמַּשְׁמַע אִם מַתִּי לְאַחַר מִיתָה וּמַשְׁמָעוֹ מֵעָתָּה. ניתן לפרש את דבריו, שהגט יחול משעה שימות, או שיחול משעת האמירה. וכל זמן שלא הוכח אחרת, יש לפרש את דבריו כמשמעותם הראשונה (כבהלכה הבאה).
יג. אָמַר לָהּ: 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ מֵעַכְשָׁו אִם מַתִּי' אוֹ 'מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי' – הֲרֵי זֶה גֵּט, וּכְשֶׁיָּמוּת תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת.
יג. מֵעַכְשָׁו אִם מַתִּי… מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי. כאן ברור שהתכוון שהגט יחול משעת האמירה. וּכְשֶׁיָּמוּת תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת. למפרע משעת האמירה.
יד. אָמַר לָהּ: 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ מֵעַכְשָׁו' אוֹ 'מֵהַיּוֹם' 'לְאַחַר מִיתָתִי', וּמֵת – הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁמָּא אַחַר שֶׁאָמַר 'מֵעַכְשָׁו' חָזַר בּוֹ, וְסָמְכָה דַּעְתּוֹ עַל לְאַחַר מִיתָה, שֶׁאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה.
טו. 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ לִכְשֶׁתֵּצֵא חַמָּה', וּמֵת בַּלַּיְלָה – אֵינוֹ גֵּט. 'עַל מְנָת שֶׁתִּזְרַח חַמָּה', וּמֵת בַּלַּיְלָה – הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, וּכְשֶׁתִּזְרַח חַמָּה יִתְקַיֵּם הַתְּנַאי. הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁאִם זָרְחָה חַמָּה יִהְיֶה גֵּט וְאִם לֹא זָרְחָה לֹא יִהְיֶה גֵּט, וּמֵת בַּלַּיְלָה – אֵינוֹ גֵּט, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי עַד שֶׁמֵּת, וְאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה.
טו. לִכְשֶׁתֵּצֵא חַמָּה. כשתזרח השמש, שהוא גט התלוי בזמן, שיחול רק כשיגיע הזמן (לעיל ה"א). עַל מְנָת שֶׁתִּזְרַח חַמָּה. שבתנאי כזה לאחר קיום התנאי מגורשת למפרע משעת מתן הגט (לעיל ח,א). שֶׁאִם זָרְחָה חַמָּה יִהְיֶה גֵּט וכו'. שבתנאי כזה, הגירושין נגמרים רק בשעה שמתקיים התנאי (לעיל הל' א, ה; ח,א).
טז. שְׁכִיב מֵרָע שֶׁכָּתַב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְגֵרְשָׁהּ, וְעָמַד – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, שֶׁאֵין גִּטּוֹ כְּמַתְּנָתוֹ; שֶׁאִם תֹּאמַר: יַחֲזֹר בּוֹ, יֹאמְרוּ: גִּטּוֹ לְאַחַר מִיתָה יְגָרֵשׁ, כְּמוֹ מַתְּנָתוֹ שֶׁאֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה.
טז. שְׁכִיב מֵרָע. חולה מסוכן העומד למות. וְעָמַד. הבריא. אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. אף שנראה שנתכוון לגרשה רק בתנאי שימות (לנוסח הגט שמאפשר חזרה לחולה ראה לקמן ה"כ). שֶׁאֵין גִּטּוֹ כְּמַתְּנָתוֹ. שבמתנתו אם הבריא הקניין מתבטל, שהרי נעשה רק מחשש שימות (הלכות זכייה ומתנה ח,יד). שֶׁאִם תֹּאמַר יַחֲזֹר בּוֹ וכו'. אם הדין בגט יהיה שאם יבריא יחזור בו, כמתנה, יטעו לומר שכשאמר שמגרשה לאחר מיתה הגט כשר.
יז. 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי מֵחֹלִי זֶה', וְנָפַל עָלָיו בַּיִת אוֹ נְשָׁכוֹ נָחָשׁ אוֹ טְרָפוֹ אֲרִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וּמֵת – אֵינוֹ גֵּט.
יז. אֵינוֹ גֵּט. שלא מת מאותו החולי אלא מחמת דבר אחר.
יח. אָמַר לָהּ: 'אִם לֹא יַעֲמוֹד מֵחֹלִי זֶה', וְנָפַל עָלָיו בַּיִת אוֹ טְרָפוֹ אֲרִי – הֲרֵי זֶה סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת.
'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ מֵעַכְשָׁו', 'מֵהַיּוֹם', 'אִם מַתִּי מֵחֹלִי זֶה', וְעָמַד וְהָלַךְ בַּשּׁוּק וְחָלָה וּמֵת – אוֹמְדִין אוֹתוֹ: אִם מֵחֲמַת חֹלִי הָרִאשׁוֹן מֵת – הֲרֵי זֶה גֵּט; וְאִם לָאו – אֵינוֹ גֵּט. וְאִם נִתַּק מֵחֹלִי לְחֹלִי וְלֹא עָמַד בַּשּׁוּק – הֲרֵי זֶה גֵּט וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֹמֶד.
יח. אִם לֹא יַעֲמוֹד. אם לא אבריא. הֲרֵי זֶה סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. שיש להסתפק האם משמעות התנאי שלא יבריא מחליו, או שהמשמעות היא שימות מן החולי, והרי לא מת מאותו החולי אלא מחמת דבר אחר, ולא התקיים התנאי.
וְעָמַד וְהָלַךְ בַּשּׁוּק. התחזק והלך ברחוב. אוֹמְדִין. מעריכים. נִתַּק מֵחֹלִי לְחֹלִי. שחלה במחלה אחרת, ומת ממנה.
יט. וּבְכָל אֵלּוּ הַתְּנָאִין, כָּל הַיָּמִים שֶׁמִּנְּתִינַת הַגֵּט עַד שֶׁיָּמוּת וְיִתְקַיֵּם הַתְּנַאי – הֲרֵי הִיא מְגֹרֶשֶׁת לְכָל דָּבָר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְיַחֵד עִמָּהּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יט. שֶׁלֹּא יִתְיַחֵד עִמָּהּ. שמא יבוא עליה ויבטל את הגט. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ח,ב.
כ. חוֹלֶה שֶׁרָצָה לְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ עַל תְּנַאי כְּשֶׁיָּמוּת כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפֹּל לִפְנֵי יָבָם, וְאִם עָמַד לֹא תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת, וְלֹא רָצָה לְגָרְשָׁהּ מֵעַכְשָׁו כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ – כָּךְ הוּא כּוֹתֵב בַּגֵּט אַחַר שֶׁכּוֹתֵב הַתֹּרֶף, אוֹ אוֹמֵר לָהּ כְּשֶׁנּוֹתֵן לָהּ הַגֵּט: 'אִם לֹא מַתִּי לֹא יִהְיֶה גֵּט, וְאִם מַתִּי יִהְיֶה גֵּט, וְאִם לֹא מַתִּי לֹא יִהְיֶה גֵּט', כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה תְּנַאי כָּפוּל, וְהִין קוֹדֵם לְלָאו, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו תְּחִלָּה לְפֻרְעָנוּת. וְאִם מֵת – תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת כְּשֶׁיָּמוּת, וְהוּא כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ קֹדֶם מִיתָה.
כ. שֶׁלֹּא תִּפֹּל לִפְנֵי יָבָם. שתהיה גרושה ולא אלמנה, כדי שלא תיזקק לייבום או חליצה מאחיו. וְאִם עָמַד לֹא תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת. ורוצה שהגט לא יחול אם יבריא. וְלֹא רָצָה לְגָרְשָׁהּ מֵעַכְשָׁו וכו'. שלצדדים רבים גירושין בתנאי 'מעכשיו' חלים מיד עם נתינת הגט (ראה לעיל ח,א), ומחשבות על כך עלולות לשבש את דעתו. אַחַר שֶׁכּוֹתֵב הַתֹּרֶף. מפני שאין כותבים תנאי לפני כתיבת התורף (לעיל ח,ד). וְהִין קוֹדֵם לְלָאו. 'אם מתי' קודם ל'אם לא מתי'. וְלֹא יִפְתַּח פִּיו תְּחִלָּה לְפֻרְעָנוּת. ולפיכך הוא מקדים לומר 'אם לא מתי'.
כא. בַּעַל שֶׁנָּתַן גֵּט לְאַחֵר, וְאָמַר לוֹ: 'זְכֵה בְּגֵט זֶה לְאִשְׁתִּי כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפֹּל לִפְנֵי יָבָם', וּמֵת הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ – הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁרֹב הַנָּשִׁים זְכוּת הִיא לָהֶם שֶׁלֹּא יִפְּלוּ לִפְנֵי יָבָם, וּלְפִיכָךְ תִּהְיֶה סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ, הוֹאִיל וְזָכָה לָהּ בּוֹ אַחֵר.
כא. סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת שֶׁרֹב הַנָּשִׁים זְכוּת הִיא וכו'. שחוששים שהדבר זכות הוא לה ולא חובה, שהרי רוב הנשים מעדיפות שלא להיזקק לייבום. והכלל הוא: "זכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו" (והשווה לעיל ה,ב).
כב. אָמַר לָעֵדִים: 'לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי', אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם: 'כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ' – הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין אַחַר הַזְּמַן שֶׁקָּבַע וְנוֹתְנִין לָהּ. וְאִם כְּתָבוּהוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן, אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוּהוּ לָהּ אַחַר זְמַן שֶׁאָמַר – אֵינוֹ גֵּט. כְּתָבוּהוּ אַחַר הַזְּמַן שֶׁאָמַר, וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּנָּתֵן לָהּ – אֵינוֹ גֵּט. וְאִם לֹא נוֹדַע אִם מִיתָה קָדְמָה לִנְתִינַת הַגֵּט אוֹ נְתִינַת הַגֵּט קָדְמָה לַמִּיתָה – הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת.
כב. כּוֹתְבִין אַחַר הַזְּמַן שֶׁקָּבַע וְנוֹתְנִין לָהּ. ואין אומרים שהתכוון שיכתבו בתוך הזמן ויתנו אחר הזמן.
כג. אָמַר לָהֶם: 'כִּתְבוּ וּתְנוּ לָהּ אַחַר הַשָּׁבוּעַ' – אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא עַד שָׁנָה מֵאַחַר הַשָּׁבוּעַ. אָמַר לָהֶם: 'לְאַחַר הַשָּׁנָה' – כּוֹתְבִין לְאַחַר חֹדֶשׁ מִשָּׁנָה שְׁנִיָּה. אָמַר לָהֶם: 'לְאַחַר הַחֹדֶשׁ' – כּוֹתְבִין לְאַחַר שַׁבָּת מֵחֹדֶשׁ שֵׁנִי. אָמַר לָהֶם: 'לְאַחַר הַשַּׁבָּת' – כּוֹתְבִין מֵאַחַר יוֹם הַשַּׁבָּת עַד סוֹף יוֹם שְׁלִישִׁי. אָמַר לָהֶם: 'כִּתְבוּ וּתְנוּ לָהּ קֹדֶם הַשַּׁבָּת' – כּוֹתְבִין מִיּוֹם רְבִיעִי וְעַד סוֹף יוֹם שִׁשִּׁי, וְנוֹתְנִין לָהּ.
כג. אַחַר הַשָּׁבוּעַ. אחר שנת השמיטה. אֶלָּא עַד שָׁנָה מֵאַחַר הַשָּׁבוּעַ. רק שנה שלאחר השמיטה. ואין לאחרו יותר, מפני שלשון "אחר השבוע" משמעו מיד אחריו, בלא תוספת של יחידת זמן נוספת הבאה אחריו (יד"פ). לְאַחַר שַׁבָּת מֵחֹדֶשׁ שֵׁנִי. ממוצאי שבת הראשונה החלה בחודש הבא (יד"פ).
כד. הֲרֵי שֶׁאִחֲרוּ אַחַר הַזְּמַן שֶׁאָמַר וְאַחַר כָּךְ כָּתְבוּ וְנָתְנוּ לָהּ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לָהֶם: 'לְאַחַר הַחֹדֶשׁ' וְכָתְבוּ וְנָתְנוּ לָהּ לְאַחַר שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת מֵחֹדֶשׁ שֵׁנִי – הֲרֵי זֶה פָּסוּל.
כד. לְאַחַר שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת מֵחֹדֶשׁ שֵׁנִי. ממוצאי השבת השנייה החלה בחודש הבא (יד"פ).
כה. נִתְיַחֵד עִמָּהּ אַחַר שֶׁאָמַר לָהֶם לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם וְלִתֵּן לָהּ – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִכְתְּבוּ. וְקַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים: אִם הַגֵּט שֶׁנִּתַּן לָהּ לְיָדָהּ כְּשֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ – נִפְסַד הַגֵּט שֶׁמָּא בָּעַל, קַל וָחֹמֶר לָזֶה שֶׁלֹּא נִכְתַּב. וְאִם כָּתְבוּ וְנָתְנוּ לָהּ אַחַר שֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ – אֵינוֹ גֵּט.
כה. כְּשֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ נִפְסַד הַגֵּט. שחוששים שמא נבעלה וקדשה בכך, וצריכה גט מספק (לקמן י,יח; יד"פ). קַל וָחֹמֶר לָזֶה שֶׁלֹּא נִכְתַּב. שביטל את שליחותם.
כו. אָמַר לַעֲשָׂרָה: 'כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי' – אֶחָד כּוֹתֵב עַל יְדֵי כֻּלָּם. 'כֻּלְּכֶם כְּתֹבוּ' – כּוֹתֵב אֶחָד מֵהֶם בְּמַעֲמַד כֻּלָּם. 'הוֹלִיכוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי' – מוֹלִיכוֹ אֶחָד מֵהֶם עַל יְדֵי כֻּלָּם. 'כֻּלְּכֶם הוֹלִיכוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי' – מוֹלִיכוֹ אֶחָד מֵהֶם בְּמַעֲמַד כֻּלָּם.
כו. עַל יְדֵי. בעבור. בְּמַעֲמַד. בנוכחות.
כז. אָמַר לַעֲשָׂרָה: 'כִּתְבוּ גֵּט וְחִתְמוּ וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי' – אֶחָד מֵהֶם כּוֹתֵב, וּשְׁנַיִם מֵהֶן חוֹתְמִין, וְאֶחָד מֵהֶם נוֹתְנוֹ לָהּ. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַכּוֹתֵב הוּא אֶחָד מִשְּׁנֵי הָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ בּוֹ וְהוּא הַשָּׁלִיחַ שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אָמַר לָהֶם: 'כֻּלְּכֶם חֲתֹמוּ' – כֻּלָּם חוֹתְמִין. וְאִם מְנָאָן, בֵּין שֶׁמָּנָה כֻּלָּן בֵּין שֶׁמָּנָה מִקְצָתָן, וְאָמַר לָהֶם: 'חֲתֹמוּ' – הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר 'כֻּלְּכֶם חֲתֹמוּ', וּשְׁנַיִם שֶׁחוֹתְמִין בַּתְּחִלָּה הֵן מִשּׁוּם עֵדִים, וְהַשְּׁאָר מִשּׁוּם תְּנַאי.
לְפִיכָךְ, אִם הָיוּ הַשְּׁאָר פְּסוּלִין, אוֹ חָתְמוּ זֶה הַיּוֹם וְזֶה לְמָחָר, אֲפִלּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. מֵת אֶחָד מֵהֶם קֹדֶם חֲתִימָה – הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל. הָיָה אֶחָד מִשְּׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים פָּסוּל – הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: עֵד פָּסוּל כָּשֵׁר בְּעֵדוּת שְׁאָר שְׁטָרוֹת בְּעֵת שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים רַבִּים. וְלֹא הִכְשִׁירוּהוּ בְּגֵט שֶׁעֵדָיו רַבִּים אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁעֵדֵי מְסִירָה הֵם הָעִקָּר.
כז. מְנָאָן. ספר אותם. הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר כֻּלְּכֶם חֲתֹמוּ. שכל מי שנמנה צריך לחתום. וְהַשְּׁאָר מִשּׁוּם תְּנַאי. לחתימת השאר אין דין עדות על הגט, אלא רק קיום תנאו של הבעל.
לְפִיכָךְ אִם הָיוּ הַשְּׁאָר פְּסוּלִין… הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. ואילו הייתה חתימתם בגדר עדות, היה הגט פסול (לעיל א,יז, כה). שֶׁמָּא יֹאמְרוּ עֵד פָּסוּל כָּשֵׁר בְּעֵדוּת שְׁאָר שְׁטָרוֹת וכו'. והדין בשאר שטרות שכולם נחשבים כעדות אחת, אם ישבו כולם יחד לחתום, ואם אחד מהם פסול, השטר בטל (הלכות עדות ה,ו). וְלֹא הִכְשִׁירוּהוּ בְּגֵט שֶׁעֵדָיו רַבִּים וכו'. בגט הקלו, להתיר להחתים פסולים על הגט (משום תנאי), משום שעדי המסירה הם העיקר, ועדי החתימה הם רק מתקנת חכמים (לעיל א,טו).
כח. תִּקְּנוּ חֲכָמִים, שֶׁהָאוֹמֵר לְרַבִּים לִכְתֹּב גֵּט אוֹ לַחְתֹּם אוֹ לְהוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ: אִם לִכְתִיבָה – אוֹמֵר לָהֶם: 'כָּל אֶחָד מִכֶּם יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי', וְכֵן לְהוֹלָכָה – יֹאמַר: 'כָּל אֶחָד מִכֶּם יוֹלִיךְ'; וְאִם לַחֲתִימָה – יֹאמַר לָהֶם: 'כָּל שְׁנַיִם מִכֶּם יַחְתְּמוּ בְּגֵט זֶה, וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי'.
כח. שֶׁהָאוֹמֵר לְרַבִּים. במעמד רבים. כָּל אֶחָד מִכֶּם יִכְתֹּב גֵּט וכו'. כל אחד מהם כשר לכך. ותיקנו זאת, כדי שלא ישתמע כאילו מתכוון לכולם (לעיל הל' כו-כז).
כט. וְלָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים: עֵדֵי הַגֵּט אֵין חוֹתְמִין אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה? גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמַר לְרַבִּים: 'כֻּלְּכֶם חֲתֹמוּ'. אִם תֹּאמַר: חוֹתְמִין זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה – שֶׁמָּא יָעִידוּ שְׁנַיִם, וְתִטֹּל הַגֵּט בְּיָדָהּ, וְתַחֲשֹׁב שֶׁכְּבָר הֵעִידוּ בּוֹ, וַעֲדַיִן לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי.
כט. שֶׁמָּא יָעִידוּ שְׁנַיִם וכו'. שמכיוון שלא כל החותמים מצויים שם, יחתמו רק שניים מתוכם, ותחשוב האישה שהוא כשר בכך, אף שלא נתקיים התנאי.
ל. אָמַר לִשְׁלֹשָׁה: 'שְׁנַיִם מִכֶּם יִכְתְּבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְיַחְתְּמוּ וְיִתְּנוּ לָהּ', וְהָיָה בָּהֶם אָב וּבְנוֹ, בֵּין שֶׁחָתַם הָאָב עִם הָאַחֵר בֵּין שֶׁחָתַם הַבֵּן עִם הָאַחֵר – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה הַבֵּן שָׁלִיחַ בִּמְקוֹם הָאָב.
ל. וְהָיָה בָּהֶם אָב וּבְנוֹ. והם אינם כשרים לחתום יחדיו על הגט, משום שהם קרובים, ופסולים לעדות יחד (הלכות עדות יג,א). שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה הַבֵּן שָׁלִיחַ בִּמְקוֹם הָאָב. אדם ממנה את הבן לשליח, גם כאשר אביו מצוי שם, ואין לחשוש שכוונתו הייתה למנות את האב דווקא משום כבודו.
לא. אָמַר לִשְׁנַיִם: 'כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לִפְלוֹנִי שֶׁיּוֹלִיךְ לְאִשְׁתִּי' אוֹ 'תְּנוּ לְשָׁלִיחַ שֶׁיּוֹלִיךְ לָהּ' – אֶחָד מֵהֶן כּוֹתֵב, וּשְׁנֵיהֶן חוֹתְמִין וְנוֹתְנִין לְשָׁלִיחַ. וְאִם הוֹלִיכוּ הֵן בְּעַצְמָן וְנָתְנוּ לָהּ – אֵינוֹ גֵּט, שֶׁלֹּא עָשָׂה אוֹתָם שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין. כֵּיצַד יַעֲשׂוּ? יִטְּלוּ אוֹתוֹ מִמֶּנָּה וְיִתְּנוּהוּ לְשָׁלִיחַ, וְחוֹזֵר וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵיהֶם אוֹ בִּפְנֵי אֲחֵרִים. וְרַבּוֹתַי הוֹרוּ בְּגֵט זֶה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה, מִפְּנֵי שִׁבּוּשׁ שֶׁהָיָה בַּנֻּסְחָאוֹת שֶׁלָּהֶם.
לא. כֵּיצַד יַעֲשׂוּ. אם נתנו לה את הגט בעצמם. וְרַבּוֹתַי הוֹרוּ וכו'. ראה בפסקים ושיטות.
לב. אָמַר לַסּוֹפֵר: 'כְּתֹב לִי גֵּט לְאִשְׁתִּי', כְּתָבוֹ וּנְתָנוֹ לַבַּעַל בְּלֹא עֵדִים, וּנְטָלוֹ הַבַּעַל וּנְתָנוֹ לְשָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ: 'תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בִּפְנֵי עֵדִים', וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וּנְתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים – הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁאֵין הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן לְהַתִּיר הָעֶרְוָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֵד אֶחָד, אֶלָּא מִפְּנֵי כְּתַב הָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ עַל הַגֵּט, שֶׁהֵן כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן, עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מְעַרְעֵר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם הָיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ שֶׁגֵּט זֶה הַבַּעַל נְתָנוֹ לַשָּׁלִיחַ לְגָרְשָׁהּ בּוֹ – הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת.
לב. וּנְתָנוֹ לַבַּעַל בְּלֹא עֵדִים. בלי שחתמו עדים עליו. תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בִּפְנֵי עֵדִים. עדי מסירה בלא עדי חתימה (ראה לעיל א,יח). הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. מפני שאין הוכחה שהגט ניתן על פי הבעל. שֶׁאֵין הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן לְהַתִּיר הָעֶרְוָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֵד אֶחָד אֶלָּא מִפְּנֵי כְּתַב הָעֵדִים. שבדרך כלל כשרות הגט ונאמנות השליח להביאו נובעות מחתימת העדים על הגט, שהיא הוכחה לכך שהגט ניתן על פי הבעל. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ז,כד. וכאן אין עדי חתימה. הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. שיש ראייה שהגט ניתן על פי הבעל (יד"פ).
לג. הָאוֹמֵר לַשָּׁלִיחַ: 'תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי', וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר – אֵינוֹ גֵּט. 'הֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי', וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר – כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁמַּרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ. אָמַר לוֹ: 'אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא בַּבַּיִת', וּנְתָנוֹ לָהּ בָּעֲלִיָּה, 'אַל תִּתְּנֵהוּ אֶלָּא בְּיָמִין', וּנְתָנוֹ לָהּ בִּשְׂמֹאל, 'תְּנֵהוּ לָהּ בְּיוֹם פְּלוֹנִי', וּנְתָנוֹ בְּתוֹךְ הַזְּמַן – אֵינוֹ גֵּט. 'אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי', וּנְתָנוֹ לָהּ מִלְּפָנָיו אוֹ מֵאַחֲרָיו – אֵינוֹ גֵּט, שֶׁהֲרֵי הִקְפִּיד עַל עַצְמוֹ שֶׁל יוֹם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
לג. וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר אֵינוֹ גֵּט. שהרי אמר הבעל לתת לה באותו המקום, ונמצא שהקפיד על כך, ואם לא עשה כדבריו – אין הוא שליחו. כָּשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁמַּרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ. הבעל ציין את מקומה כדי לסייע לשליח למצוא אותה, אך לא הקפיד שיתנו לה דווקא שם. בָּעֲלִיָּה. בקומה השניה. בְּתוֹךְ הַזְּמַן. לפני שהגיע אותו יום שאמר הבעל.
לד. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לִשְׁלוּחָהּ: 'הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי', וְקִבְּלוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר – אֵינוֹ גֵּט. 'הָבֵא לִי גִּטִּי לְמָקוֹם פְּלוֹנִי', וֶהֱבִיאוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר – כָּשֵׁר.
לד. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה וכו'. בשליחות לקבלת הגט השליח מקבל את הגט במקום האישה עצמה, ובמעשה זה היא מגורשת (ראה לעיל ו,א-ד), ולכן שינויים בביצועו מבטלים את עצם השליחות. ואילו הבאת הגט אל האישה אינה אלא פעולה של הובלה, ולפיכך אין הקפדה על מקום הקבלה (ר"ן על הרי"ף גיטין לא,ב).
לה. הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: 'הוֹלֵךְ גֵּט לְאִשְׁתִּי', בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ 'הוֹלֵךְ' בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ 'אַתְּ הוֹלֵךְ', וְחָלָה אוֹ נֶאֱנַס – מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וְאִם אָמַר לוֹ: 'טֹל לִי מִמֶּנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי וְתֵן לָהּ גֵּט זֶה' – הֲרֵי זֶה לֹא יְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר; וְאִם שִׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר, וְיָצָאת הָאִשָּׁה לִקְרַאת הַשָּׁלִיחַ, וְנָתְנָה הַחֵפֶץ בַּתְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָתַן לָהּ הַגֵּט – הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת.
לה. מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. מותר לו למנות אחר כשליח לתת לאישה את הגט (לעיל ז,ד). הֲרֵי זֶה לֹא יְשַלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. שאין רצונו שיהיה חפץ זה מופקד בידיו של אחר (לקמן הל"ז). וְיָצָאת הָאִשָּׁה לִקְרַאת הַשָּׁלִיחַ… הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. למרות שלכתחילה לא ישלחו ביד אחר, מכל מקום התקיימה דרישת הבעל ליטול את החפץ ואחר כך לתת את הגט.
לו. נָתַן לָהּ הַגֵּט וְאַחַר כָּךְ נָטַל הַחֵפֶץ, אֲפִלּוּ מִיַּד הַשָּׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן – אֵינוֹ גֵּט, שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל דִּבְרֵי הַבַּעַל בְּדָבָר שֶׁסְּתָם בְּנֵי אָדָם מַקְפִּידִין עָלָיו, שֶׁהֲרֵי הַבַּעַל אָמַר לוֹ: 'טֹל הַחֵפֶץ וְתֵן לָהּ', וְהוּא נָתַן וְאַחַר כָּךְ נָטַל.
לו. עָבַר עַל דִּבְרֵי הַבַּעַל בְּדָבָר שֶׁסְּתָם בְּנֵי אָדָם מַקְפִּידִין עָלָיו. שהבעל רצה שתיתן את החפץ לפני שתקבל את הגט, כך שהגט יינתן בתמורה לאותו החפץ (ראה רש"י גיטין כט,ב).
לז. אָמַר לוֹ: 'תֵּן לָהּ הַגֵּט וְטֹל מִמֶּנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי' – הֲרֵי זֶה לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר, שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיִּהְיֶה פִּקְדוֹנוֹ בְּיַד אַחֵר. וְאִם שִׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר – הֲרֵי זֶה גֵּט, בֵּין שֶׁנָּתְנָה הַחֵפֶץ תְּחִלָּה בֵּין שֶׁלֹּא נָתְנָה אֶלָּא בַּסּוֹף.
לז. שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיִּהְיֶה פִּקְדוֹנוֹ בְּיַד אַחֵר. שאין הבעל מעוניין שאדם שלישי ישמור בעבורו על החפץ, אלא השליח שמינה (הלכות שכירות א,ד). וְאִם שִׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר הֲרֵי זֶה גֵּט. שנתינת הגט לא הותנתה במתן החפץ.
לח. נָתַן הַגֵּט לְשָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ: 'אַל יִתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא אַתָּה', וּנְתָנוֹ לְאַחֵר וּנְתָנוֹ לָהּ – אֵינוֹ גֵּט. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ: 'אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אַתָּה, אֶלָּא תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי וְהוּא יִתְּנֶנּוּ לָהּ', וּנְתָנוֹ לָהּ הַשָּׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן – אֵינוֹ גֵּט, לְפִי שֶׁלֹּא עָשָׂהוּ שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין.
לח. אַל יִתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא אַתָּה וכו'. ונמצא שהקפיד הבעל בדבר זה, שדווקא אדם מסוים ייתן את הגט ולא אחר.
לט. נָתַן לוֹ הַגֵּט וְאָמַר לוֹ: 'הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי', אָמַר לוֹ הַשָּׁלִיחַ: 'אֵינִי מַכִּירָהּ', אָמַר לוֹ הַבַּעַל: 'תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי, הוּא מַכִּירָהּ' – הֲרֵי זֶה שָׁלִיחַ שֶׁלֹּא נִתַּן לְגֵרוּשִׁין, וְאֵינוֹ נוֹתֵן הַגֵּט אֶלָּא לִפְלוֹנִי שֶׁאָמַר הַבַּעַל, וְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי הוּא שְׁלִיחַ הַגֵּרוּשִׁין, וְהוּא שֶׁמּוֹלִיכוֹ לָהּ אוֹ מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר אִם חָלָה אוֹ נֶאֱנַס.
לט. הֲרֵי זֶה שָׁלִיחַ שֶׁלֹּא נִתַּן לְגֵרוּשִׁין. למרות שרצה הבעל מלכתחילה למנות אותו כשליח הגט, ורק משום שלא הכירה אמר לו לתת לאחר – אינו נחשב כשליח לגירושין, הואיל ובסופו של דבר לא נתמנה לגרש.
מ. נָתַן הַגֵּט לַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ: 'אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם', וְחָלָה אוֹ נֶאֱנַס בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים – מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עַכְשָׁיו שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין, הוֹאִיל וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם יִהְיֶה שְׁלִיחַ גֵּרוּשִׁין, עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אַחֵר בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים.
מ. מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. שייתן לה אחרי תום שלושים יום.
מא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁלֹּא הָיָה בַּעְלָהּ עִמָּהּ בַּמְּדִינָה, אוֹ שֶׁהָיְתָה מִתְגָּרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין. אֲבָל מִתְגָּרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין וּבַעְלָהּ עִמָּהּ בַּמְּדִינָה – חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא פִּיֵּס, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר: 'נֶאֱמֶנֶת עָלַי שֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּי'. אֲבָל נוֹתֵן הַגֵּט לָהּ לְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים, וְחוֹשְׁשִׁין לָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, עַד שֶׁיֹּאמַר: 'נֶאֱמֶנֶת עָלַי שֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּי'.
מא. בְּשֶׁלֹּא הָיָה בַּעְלָהּ עִמָּהּ בַּמְּדִינָה. כך שאין חשש שבא בתוך הזמן הזה ופייסה, וביטל את הגט (לעיל ה"ט). אוֹ שֶׁהָיְתָה מִתְגָּרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין. שאינו רגיל בה ולא חוששים שפייסה (שם). חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא פִּיֵּס. מאחר והשהה את זמן נתינת הגט חוששים שלא גמר בדעתו לגרשה, ומשאיר לעצמו את האפשרות לפייסה ולבטל את הגט (מאירי גיטין כט,ב). אֲבָל נוֹתֵן הַגֵּט. השליח הראשון בעצמו. וְחוֹשְׁשִׁין לָהּ. שמא פייסה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ט.

תקציר הפרק 

פרק ט הלכות גירושין

*תנאים שונים בגיטין ובשליחות*

המגרש את אשתו לאחר זמן קבוע, הרי זו מגורשת כשיגיע הזמן שקבע.
אין הגירושין מתחילים עד שיעבור הזמן או שיתקיים המעשה שתלה בו. ולכן: א) אין תנאים לתנאי (הסבר מפורט המבאר את ההבדל הדק בין זה לבין תנאי נמצא בהלכה ה) ב) בינתיים היא אשת איש; ג) כשיגיע המעשה/הזמן- צריך הגט להיות ברשותה.

א) תנאי בזמן – אפשרי; ב) מחילת התנאי – פעמים שחוששים לכך; ג) אחר מיתת הבעל – אין גט; ד) שכיב מרע – אינו חוזר בו. ומתנה שתתגרש לפני מותו; ה) נתייחד עמה לפני פקיעת הזמן – פסל הגט; ו) השולח רבים – לפי לשונו נקבע הדין; ז) שינה השליח – ביטל שליחותו.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות גירושין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.בין מתן הגט לקיום תנאו – האשה נחשבת לגרושה?

2.התנה בלשון : "אם מתי" – האם מגורשת?

3.אין הבדל בין תנאי לתליה במעשה?

תשובות
1.כן
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד!

* שווי מקורי לסט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן