א. הָאֻמָּן – אֵין לוֹ חֲזָקָה בַּכֵּלִים שֶׁתַּחַת יָדוֹ, אֶחָד כֵּלִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר וְאֶחָד שְׁאָר הַכֵּלִים. כֵּיצַד? רָאָה כֵּלָיו בְּיַד הָאֻמָּן וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁהַכְּלִי הַזֶּה שֶׁלּוֹ, וְהוּא טוֹעֵן וְאוֹמֵר: 'לְתַקֵּן נְתַתִּיו לְךָ', וְהָאֻמָּן אוֹמֵר: 'לֹא בָּא לְיָדִי אֶלָּא בִּמְכִירָה' אוֹ 'בְּמַתָּנָה', אוֹ שֶׁטָּעַן: 'אַתָּה נְתַתּוֹ לִי' אוֹ 'אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי' 'אַחַר שֶׁבָּא לְיָדִי לְתַקְּנוֹ', אַף עַל פִּי שֶׁמְּסָרוֹ לוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – בַּעַל הַכְּלִי נֶאֱמָן, וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיַּד הָאֻמָּן, וְיִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת עַל טַעֲנָתוֹ.
וְיֵשׁ גְּאוֹנִים שֶׁדָּנוּ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיא בַּעַל הַבַּיִת עֵדִים שֶׁזֶּה הַכְּלִי שֶׁלּוֹ, הוֹאִיל וְרָאָה כִּלְיוֹ, וַהֲרֵי הָאֻמָּן מוֹדֶה לוֹ שֶׁהָיָה שֶׁלּוֹ וּמְכָרוֹ לוֹ – אֵין הָאֻמָּן נֶאֱמָן. אֲבָל אִם אָמַר: 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, וְשֶׁלִּי הוּא כְּלִי זֶה' – הָאֻמָּן נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת. וְאִם הֵבִיא בַּעַל הַבַּיִת עֵדִים שֶׁהַכְּלִי הַזֶּה יָדוּעַ לוֹ – אֵין הָאֻמָּן נֶאֱמָן. וְדִין זֶה פֶּלֶא הוּא בְּעֵינַי.
א. אֶחָד כֵּלִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר וְאֶחָד שְׁאָר הַכֵּלִים. שלא כשאר בני אדם שיש להם חזקה במיטלטלין שתחת ידם, חוץ מדברים שעשויים להשאיל ולהשכיר (כדלעיל ח,ג), לאומן אין חזקה בכל הכלים שדרכו לעסוק בהם מכיוון שרגילים למסור לו אותם לצורך תיקון.
ב. לֹא רָאָה הַכְּלִי בְּיַד הָאֻמָּן, אֶלָּא טָעַן וְאָמַר: 'כְּלִי פְּלוֹנִי נָתַתִּי לְךָ לְתַקֵּן', וְהָאֻמָּן אוֹמֵר: 'חָזַרְתָּה וּמְכַרְתּוֹ לִי' אוֹ 'נְתַתּוֹ לִי' – הָאֻמָּן נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם'. וַאֲפִלּוּ מְסָרוֹ לוֹ לְתַקֵּן בְּעֵדִים – הֲרֵי הָאֻמָּן נֶאֱמָן, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: 'הֶחֱזַרְתִּיו לְךָ', שֶׁהַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ בְּעֵדִים.
לְפִיכָךְ נִשְׁבָּע הָאֻמָּן הֶסֵּת וְנִפְטָר, וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא הַכְּלִי. וְאִם הוֹצִיאוֹ, הוֹאִיל וְנִרְאָה – הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת מֵבִיא עֵדִים שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וְנוֹטְלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּסָרוֹ לוֹ בְּלֹא עֵדִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
לְפִיכָךְ, אִם טָעַן הָאֻמָּן וְאָמַר: 'שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי בִּשְׂכָרִי', וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר: 'לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אַחַת': אִם הָיָה הַכְּלִי נִרְאֶה בִּפְנֵיהֶם, הוֹאִיל וְהָאֻמָּן אֵין לוֹ בּוֹ חֲזָקָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהוּא לָקוּחַ בְּיָדוֹ – הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ עַל הַקְּצִיצָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׂכִירוּת, וְנוֹתֵן; וְאִם אֵין הַכְּלִי נִרְאֶה בִּפְנֵיהֶם, הוֹאִיל וְהָאֻמָּן נֶאֱמָן לוֹמַר: 'לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי' – יָכוֹל לִטְעֹן עַד כְּדֵי דָּמָיו, וְנִשְׁבָּע בִּנְטִילַת חֵפֶץ, וְנוֹטֵל כְּדֶרֶךְ כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ב. מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר הֶחֱזַרְתִּיו לְךָ. ומכיוון שיכול לטעון שהחזיר לו נאמן גם כשטוען שמכר או נתן לו אותו ('מיגו'). שֶׁהַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ בְּעֵדִים. הלכך היה יכול לטעון שהחזיר לו.
וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא הַכְּלִי. כדי להראותו, שאין מחייבים אותו לפגוע ביכולת הטענה שלו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"א.
קָצַצְתָּ. קצבת. אִם הָיָה הַכְּלִי נִרְאֶה בִּפְנֵיהֶם. וגם ידוע שהיה של בעל הבית. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׂכִירוּת. הלכות שכירות יא,ח (ושם כתב הרמב"ם שנשבע בעל הבית היסת וראה מ"מ ומרכה"מ שם שהתייחסו לסתירה זו). וְנוֹתֵן. משלם לו רק אחת בשכרו. יָכוֹל לִטְעֹן עַד כְּדֵי דָּמָיו. יכול לטעון שמגיע לו שכר עד השווי של החפץ שמוחזק בידו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל א,ב.
ג. אֻמָּן שֶׁיָּרַד מֵאֻמָּנוּתוֹ, וּבֶן הָאֻמָּן – הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר כָּל אָדָם, וְיֵשׁ לָהֶן חֲזָקָה בְּכָל הַמִּטַּלְטְלִין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ג. אֻמָּן שֶׁיָּרַד מֵאֻמָּנוּתוֹ. שפסק מלעסוק באומנותו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ח,א.
ד. מִי שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי בַּעַל הַבַּיִת, וְיָצָא וְכֵלִים טְמוּנִין לוֹ תַּחַת כְּנָפָיו וְהָעֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ, לְאַחַר זְמַן תְּבָעוֹ בַּעַל הַבַּיִת וְאָמַר לוֹ: 'הַחֲזִיר לִי כְּלִי שֶׁהִשְׁאַלְתִּיךָ, וַהֲרֵי הָעֵדִים', וְהוּא אוֹמֵר: 'לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי' – אֵינוֹ נֶאֱמָן, וְנִשְׁבָּע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת עַל טַעֲנָתוֹ שֶׁלֹּא מְכָרָן וְלֹא נְתָנָן, וְיַחְזְרוּ הַכֵּלִים לַבְּעָלִים.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּבַעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו, וְזֶה שֶׁהוֹצִיא הַכֵּלִים תַּחַת כְּנָפָיו אֵין דַּרְכּוֹ לְהַצְנִיעַ, וְאוֹתָן הַכֵּלִים אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַצְנִיעָן, לְפִיכָךְ חַיָּב לְהַחֲזִיר, לְפִי שֶׁלֹּא הִצְנִיעָן אֶלָּא לִכְפֹּר בָּהֶן.
אֲבָל בַּעַל הַבַּיִת הֶעָשׂוּי לִמְכֹּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה צָנוּעַ וְאֵין דֶּרֶךְ אוֹתָן הַכֵּלִים לְהַטְמִינָן תַּחַת הַכְּנָפַיִם – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁהֵן לְקוּחִין בְּיָדוֹ.
וְכֵן אִם יָצָא בָּהֶן מְגֻלִּין בִּפְנֵי עֵדִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעַל הַבַּיִת עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו – הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן לוֹמַר: 'לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי', שֶׁמָּא נִצְרְכוּ לוֹ מָעוֹת וּמָכַר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ מִדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר.
אֲבָל דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר – לְעוֹלָם הֵן בְּחֶזְקַת בַּעֲלֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיאָן מְגֻלִּין, וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו, הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁזֶּה הַכְּלִי הֶעָשׂוּי לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר בִּלְבַד יָדוּעַ הוּא לוֹ – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיַּד זֶה עַל כָּל פָּנִים, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁמְּכָרוֹ לוֹ אוֹ נְתָנוֹ לוֹ, כְּקַרְקָעוֹת.
ד. בִּפְנֵי בַּעַל הַבַּיִת. אבל אם נכנס שלא בפני בעל הבית חייב להחזיר בכל מקרה (ראה הלכות גזלה ד,יב). כְּנָפָיו. כנפי בגדו. הַחֲזִיר לִי כְּלִי שֶׁהִשְׁאַלְתִּיךָ וַהֲרֵי הָעֵדִים וְהוּא אוֹמֵר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי אֵינוֹ נֶאֱמָן. אבל אם התובע טען שגנב ממנו, הנתבע נאמן לטעון שקנה ממנו, אלא אם כן הוא מוחזק כגנב (הלכות גנבה ה,יב).
שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו. אינו רגיל למכור את חפציו. לְפִי שֶׁלֹּא הִצְנִיעָן אֶלָּא לִכְפֹּר בָּהֶן. מן הסתם הצניע אותם כדי שיוכל לטעון שלא הוציא אותם.
הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת. הנתבע.
שֶׁמָּא נִצְרְכוּ לוֹ מָעוֹת וּמָכַר. ייתכן שהתובע היה זקוק לכסף ומכר אותם לנתבע.
כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ח,ג. וְיֵשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁזֶּה הַכְּלִי… יָדוּעַ הוּא לוֹ. העדים מעידים שידוע להם שהכלי שלו. כְּקַרְקָעוֹת. שנותנים אותן למי שידוע כבעלים, ולא למוחזק הנוכחי, וכדלקמן יא,א.
ה. אֲפִלּוּ מֵת זֶה שֶׁהַכְּלִי תַּחַת יָדוֹ – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיַּד הַיּוֹרֵשׁ בְּלֹא שְׁבוּעָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין לְאָבִיו לִטְעֹן שֶׁלְּקָחוֹ אוֹ שֶׁהוּא מַשְׁכּוֹן, כָּךְ אֵין זֶה יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ. וְאִם טָעַן הַיּוֹרֵשׁ טַעֲנַת וַדַּאי וְאָמַר: 'בְּפָנַי נְתָנוֹ לְאָבִי' אוֹ 'מְכָרוֹ לוֹ' – הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע הֶסֵּת כִּשְׁאָר כָּל הַנִּתְבָּעִין. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁיִּשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת וְאַחַר כָּךְ יַחֲזִיר כֵּלָיו מִיַּד הַיּוֹרֵשׁ. וְאֵין דַּעְתִּי נוֹטָה לָזֶה.
ה. שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין לְאָבִיו לִטְעֹן שֶׁלְּקָחוֹ אוֹ שֶׁהוּא מַשְׁכּוֹן. שהרי מדובר בכלים העשויים להשאיל ולהשכיר, ולפיכך טענתו שקנה אותם או שהם משכון אינה מתקבלת. כָּךְ אֵין זֶה יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ. אם היורש אינו יודע בוודאות שאביו קנה את הכלי, הוא אינו יכול להשביע את התובע. וגם לא מועיל כאן הכלל שבית דין טוענים עבור יורש מה שהיה יכול לטעון אביו, משום שכלל זה לא נאמר ביחס לטענה שיכולה רק לחייב שבועה, אלא לטענה שמסייעת לטוען להחזיק בחפץ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁיִּשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת. גם אם היורש אינו טוען טענת ודאי (לעיל ח,ג).
ו. מִי שֶׁלָּקַח קַרְדֹּם וְאָמַר: 'הֲרֵינִי הוֹלֵךְ לִגְזֹר דִּקְלוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי שֶׁמְּכָרוֹ לִי', וְכָרַת אֶת הַדֶּקֶל – הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקָתוֹ, שֶׁאֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו וְכוֹרֵת אִילָן שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וְאִם טָעֲנוּ הַבְּעָלִים שֶׁלֹּא מְכָרוּהוּ – נִשְׁבָּע זֶה הַכּוֹרֵת הֶסֵּת שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, וְנִפְטָר; כֵּיוָן שֶׁנִּכְרַת – הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין.
וְכֵן הַיּוֹרֵד לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם, וְהַבְּעָלִים טוֹעֲנִין שֶׁזֶּה יָרַד שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְגַזְלָן הוּא וְאָכַל, וַהֲרֵי עֵדִים שֶׁאָכַל, וְהַיּוֹרֵד אוֹמֵר: 'בִּרְשׁוּתְךָ יָרַדְתִּי לֶאֱכֹל פֵּרוֹתֶיהָ' – הֲרֵי זֶה הָאוֹכֵל נֶאֱמָן, וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת עַל כָּךְ; חֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו וְאוֹכֵל פֵּרוֹת שֶׁאֵינָם שֶׁלּוֹ.
אַף עַל פִּי שֶׁהַקַּרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ, אֵין הַפֵּרוֹת בְּחֶזְקַת הַבְּעָלִים, שֶׁאֵין אָדָם מוֹכֵר פֵּרוֹת שָׂדֵהוּ בִּשְׁטָר כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר לָזֶה הָאוֹכֵל: 'הָבֵא שְׁטָרְךָ'. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָכַל פֵּרוֹתֶיהָ שָׁנִים רַבּוֹת, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: 'לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי', נֶאֱמָן לוֹמַר: 'לְפֵרוֹת בִּלְבַד יָרַדְתִּי', וְיִשָּׁבַע הֶסֵּת.
ו. קַרְדֹּם. גרזן. שֶׁאֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו וְכוֹרֵת אִילָן שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. ומן הסתם עשה כדין. כֵּיוָן שֶׁנִּכְרַת הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין. שאין מוציאים אותם מידי מי שהם ברשותו (כדלעיל ח,א).אַף עַל פִּי שֶׁהַקַּרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ וכו'. אף על פי שעל הקרקע אינו נאמן לטעון שקנויה לו מאחר שאין לו שטר, על הפירות נאמן לטעון שקנה אותם, מכיוון שלא כותבים על כך שטר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר וכו'. אם החזיק בקרקע שלוש שנים לפחות, בוודאי נאמן על הפירות מתוך שיכול לטעון שקנה את הקרקע כולה וכעת השטר אינו בידו (ראה לקמן יא,ב-ד).
ז. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ אוֹחֲזִין בִּכְלִי אֶחָד, אוֹ שֶׁהָיוּ רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, אוֹ אֶחָד רוֹכֵב וְאֶחָד מַנְהִיג, אוֹ יוֹשְׁבִין בְּצַד עֲרֵמָה שֶׁל חִטִּים הַמֻּנַּחַת בְּסִימְטָא אוֹ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם, זֶה אוֹמֵר: 'הַכֹּל שֶׁלִּי' וְזֶה אוֹמֵר: 'הַכֹּל שֶׁלִּי' – כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם נִשְׁבָּע בִּנְטִילַת חֵפֶץ שֶׁאֵין לוֹ בְּדָבָר זֶה פָּחוֹת מֵחֶצְיוֹ, וְיַחֲלֹקוּ. וּשְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּל אֶחָד תּוֹפֵס בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְנוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה.
ז. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ אוֹחֲזִין בִּכְלִי אֶחָד. בקצהו (ראה לקמן ה"ט). וְאֶחָד מַנְהִיג. הולך ברגליו ומוליך את הבהמה. בְּסִימְטָא אוֹ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם. שהם מקומות ששניהם יכולים לזכות בדבר בקניין משיכה (ראה הלכות מכירה ד,ג-ה), ולכן שניהם מוחזקים בו בצורה שווה. נִשְׁבָּע בִּנְטִילַת חֵפֶץ שֶׁאֵין לוֹ בְּדָבָר זֶה פָּחוֹת מֵחֶצְיוֹ. ואינו נשבע שיש לו בו חציו, מכיוון שזה סותר את טענתו על כולו. וּשְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא וכו'. שמעיקר הדין היו יכולים לחלוק ללא שבועה מאחר ששניהם מוחזקים בו בשווה.
ח. זֶה אוֹמֵר: 'כֻּלָּהּ שֶׁלִּי', וְזֶה אוֹמֵר: 'חֶצְיָהּ שֶׁלִּי' – הָאוֹמֵר 'כֻּלָּהּ שֶׁלִּי' יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה חֲלָקִים, וְהָאוֹמֵר 'חֶצְיָהּ שֶׁלִּי' יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵרְבִיעַ, וְזֶה נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים וְזֶה נוֹטֵל רְבִיעַ.
מִכָּאן אַתָּה לָמֵד לְכָל הַנִּשְׁבָּעִין לִטֹּל, בֵּין שְׁבוּעָה קַלָּה בֵּין שְׁבוּעָה חֲמוּרָה, שֶׁאֵינוֹ נִשְׁבָּע עַל מַה שֶּׁטּוֹעֵן אֶלָּא עַל מַה שֶּׁנּוֹטֵל, אַף עַל פִּי שֶׁטּוֹעֵן יוֹתֵר.
ח. וְזֶה נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים וְזֶה נוֹטֵל רְבִיעַ. מכיוון שעל חצי אחד יש הסכמה והטענות הן על החצי השני, חולקים את החצי ביניהם.
ט. הָיוּ שְׁנַיִם אֲדוּקִין בְּטַלִּית, זֶה אוֹמֵר: 'כֻּלָּהּ שֶׁלִּי' וְזֶה אוֹמֵר: 'כֻּלָּהּ שֶׁלִּי' – זֶה נוֹטֵל עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת וְזֶה נוֹטֵל עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה אַחַר שֶׁנִּשְׁבָּעִין. וְיֵשׁ לְכָל אֶחָד לְגַלְגֵּל עַל חֲבֵרוֹ שֶׁכָּל מַה שֶּׁנָּטַל כַּדִּין נָטַל.
ט. הָיוּ שְׁנַיִם אֲדוּקִין בְּטַלִּית. אם כל אחד תופס חלק מגוף הטלית ולא רק את קצותיה. אַחַר שֶׁנִּשְׁבָּעִין. על חצי ממה שנותר. וְיֵשׁ לְכָל אֶחָד לְגַלְגֵּל עַל חֲבֵרוֹ שֶׁכָּל מַה שֶּׁנָּטַל כַּדִּין נָטַל. כל אחד יכול לדרוש מהשני שיכלול בשבועתו שגם נטל כדין את מה שאחז בידו.
י. הָיָה זֶה אוֹחֵז בַּחוּטִין שֶׁבִּשְׂפַת הַטַּלִּית וְזֶה בַּחוּטִין שֶׁבַּשָּׂפָה הָאַחֶרֶת – חוֹלְקִין אֶת כֻּלָּהּ בְּשָׁוֶה אַחַר שֶׁנִּשְׁבָּעִין. וְכָל חֲלֻקָּה הָאֲמוּרָה כָּאן – לְדָמִים, לֹא שֶׁיַּפְסִידוּ עַצְמוֹ שֶׁל כְּלִי אוֹ שֶׁל טַלִּית אוֹ שֶׁיָּמִיתוּ הַבְּהֵמָה.
י. חוֹלְקִין אֶת כֻּלָּהּ בְּשָׁוֶה. מכיוון שאינם אוחזים בגופה של הטלית. וְכָל חֲלֻקָּה הָאֲמוּרָה כָּאן לְדָמִים וכו'. אם החלוקה תפגום בדבר אין מחלקים אותו לחלקים אלא חולקים את הערך הכספי שלו.
יא. הָיָה הָאֶחָד אוֹחֵז אֶת כֻּלָּהּ, וְזֶה מִתְאַבֵּק עִמּוֹ וְנִתְלֶה בָּהּ – הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת הָאוֹחֵז אֶת כֻּלָּהּ.
יא. הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת הָאוֹחֵז אֶת כֻּלָּהּ. ותפיסתו של השני אינה נחשבת.
יב. בָּאוּ שְׁנֵיהֶם אֲדוּקִין בָּהּ, וּשְׁמָטָהּ הָאֶחָד מִיַּד חֲבֵרוֹ בְּפָנֵינוּ וְשָׁתַק הַשֵּׁנִי, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְצָוַח – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ; כֵּיוָן שֶׁשָּׁתַק בַּתְּחִלָּה, הֲרֵי זֶה כְּמוֹדֶה לוֹ. חָזַר וּתְקָפָהּ מִן הָרִאשׁוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁהָרִאשׁוֹן צוֹוֵחַ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – חוֹלְקִין.
יב. כֵּיוָן שֶׁשָּׁתַק בַּתְּחִלָּה הֲרֵי זֶה כְּמוֹדֶה לוֹ. כאילו הודה לו שהטלית שלו, ומכיוון שכעת הראשון מוחזק בטלית אי אפשר להוציא ממנו ללא ראיה. אַף עַל פִּי שֶׁהָרִאשׁוֹן צוֹוֵחַ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף חוֹלְקִין. ששתיקתו של השני בתחילה אינה נחשבת להודאה ודאית שהטלית של הראשון, אלא שמחמת הספק אין מוציאים את הטלית מידי הראשון שמוחזק בה. אבל לאחר שהשני חזר וחטף את הטלית מהראשון חזר הדין לקדמותו ששני הצדדים מוחזקים בטלית באותה המידה, ולכן חולקים.
יג. בָּאוּ שְׁנֵיהֶם אֲדוּקִין בְּטַלִּית, וְאָמְרוּ לָהֶן: 'צְאוּ וְחִלְקוּ אֶת דָּמֶיהָ', וְיָצְאוּ וְחָזְרוּ וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יַד אֶחָד מֵהֶן, זֶה טוֹעֵן: 'הוֹדָה לִי וְנִסְתַּלֵּק מִמֶּנָּה', וְזֶה טוֹעֵן: 'שְׂכַרְתִּיהָ לוֹ' אוֹ 'נִתְגַּבֵּר עָלַי וַחֲטָפָהּ' – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה – יִשָּׁבַע זֶה שֶׁהִיא כֻּלָּהּ בְּיָדוֹ הֶסֵּת שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ, וְיִפָּטֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יג. הוֹדָה לִי. שהיא שלי. שְׂכַרְתִּיהָ לוֹ. השכרתי לו את חלקי. הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה וכו'. שמיטלטלין נידונים לפי המוחזק ונשבע היסת למי שטוען עליהם (כדלעיל ח,א).