א. הַמּוֹכֵר לַהֶקְדֵּשׁ, וְאָמַר לוֹ הַגִּזְבָּר: 'בְּכַמָּה אַתָּה מוֹכֵר חֵפֶץ זֶה?', וְאָמַר: 'בַּעֲשָׂרָה', אֲפִלּוּ הָיָה שָׁוֶה מֵאָה, כֵּיוָן שֶׁאָמַר 'בַּעֲשָׂרָה' – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, שֶׁהָאֲמִירָה לַגָּבֹהַּ כִּמְסִירָה לְהֶדְיוֹט.
א. הַגִּזְבָּר. הממונה על נכסי המקדש. שֶׁהָאֲמִירָה לַגָּבֹהַּ כִּמְסִירָה לְהֶדְיוֹט. לא ניתן לחזור מאמירה בנוגע לנכסי הקדש, כשם שלא ניתן לחזור לאחר קניין מסירה במכירה רגילה, ולפיכך הוא מחויב למכור להקדש במחיר שנקב בתחילה (ראה יד המלך ואבן האזל).
ב. הַגִּזְבָּר שֶׁקָּנָה לַהֶקְדֵּשׁ אוֹ שֶׁמָּכַר הַהֶקְדֵּשׁ – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. כֵּיצַד? נָתַן דָּמִים שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ הַפֵּרוֹת: אִם הוּקְרוּ – קָנָה כְּדִין תּוֹרָה; וְאִם הוּזְלוּ הַפֵּרוֹת – חוֹזֵר, שֶׁהֲרֵי לֹא מָשַׁךְ, וְלֹא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ.
וְכֵן אִם מָכַר חֵפֶץ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וּמְשָׁכוֹ הַלּוֹקֵחַ וְלֹא נָתַן דָּמִים, וְהוּזַל הַחֵפֶץ – קָנָה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ. וְאִם הוּקַר הַחֵפֶץ – חוֹזֵר בּוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא לָקַח הַגִּזְבָּר דָּמִים, וְהַהֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ נִקְנֶה אֶלָּא בְּכֶסֶף, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָתַן אֶת הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ" (על פי ויקרא כז,יט). וְאֵין הַגִּזְבָּר חַיָּב לְקַבֵּל 'מִי שֶׁפָּרַע'.
וְכֵן אִם מָכַר חֵפֶץ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וּמְשָׁכוֹ הַלּוֹקֵחַ וְלֹא נָתַן דָּמִים, וְהוּזַל הַחֵפֶץ – קָנָה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ. וְאִם הוּקַר הַחֵפֶץ – חוֹזֵר בּוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא לָקַח הַגִּזְבָּר דָּמִים, וְהַהֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ נִקְנֶה אֶלָּא בְּכֶסֶף, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָתַן אֶת הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ" (על פי ויקרא כז,יט). וְאֵין הַגִּזְבָּר חַיָּב לְקַבֵּל 'מִי שֶׁפָּרַע'.
ב. אִם הוּקְרוּ. אם בינתיים הפירות התייקרו. קָנָה כְּדִין תּוֹרָה. הפירות קנויים להקדש על סמך נתינת המעות, שמן התורה מעות קונות אף לפני משיכה (לעיל ג,א). חוֹזֵר שֶׁהֲרֵי לֹא מָשַׁךְ וְלֹא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט וכו'. הגזבר רשאי לחזור בו מן העסקה, שהרי במכירה רגילה הצדדים רשאים לחזור בהם לאחר נתינת המעות ולפני קניין משיכה (לעיל ג,ד), ולא ייתכן שהזכות של אדם רגיל תהיה גדולה מזכות ההקדש.
אִם מָכַר. הגזבר. קָנָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט וכו'. הקונה אינו יכול לחזור בו, כדין מכירה רגילה שלא ניתן לחזור לאחר משיכה, וצריך לשלם כשווי החפץ בשעת המשיכה. חוֹזֵר בּוֹ. הגזבר. שֶׁנֶּאֱמַר וְנָתַן אֶת הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ. לשון הפסוק הוא: "ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו" (ויקרא כז,יט), והציטוט כאן נמשך אחר לשון התוספתא ערכין ד,ד (לפי הנוסח בכתבי היד ובדפוס ראשון), ובדומה לכך בבבלי בכמה מקומות (כגון ברכות מז,ב, שבת קכח,א וראה תוס' שם ד"ה ונתן הכסף). וְאֵין הַגִּזְבָּר חַיָּב לְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע. גזבר שחוזר בו לאחר נתינת דמים או לאחר משיכה, אינו מקבל 'מי שפרע' (שלא כהדיוט שלאחר משיכה אינו יכול לחזור כלל, ולאחר נתינת דמים יכול לחזור ולקבל 'מי שפרע' כדלעיל ז,א; והשווה את הדינים כאן להלכות ערכין וחרמין ז,יג, ושם מבואר שבמקרה שהגזבר הוא המוכר נתינת מעות לפני משיכה מחייבת את שני הצדדים ואף הגזבר אינו יכול לחזור בו – וראה מ"מ וכס"מ כאן שהציעו ביאורים לחילוק בין המקרים).
אִם מָכַר. הגזבר. קָנָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט וכו'. הקונה אינו יכול לחזור בו, כדין מכירה רגילה שלא ניתן לחזור לאחר משיכה, וצריך לשלם כשווי החפץ בשעת המשיכה. חוֹזֵר בּוֹ. הגזבר. שֶׁנֶּאֱמַר וְנָתַן אֶת הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ. לשון הפסוק הוא: "ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו" (ויקרא כז,יט), והציטוט כאן נמשך אחר לשון התוספתא ערכין ד,ד (לפי הנוסח בכתבי היד ובדפוס ראשון), ובדומה לכך בבבלי בכמה מקומות (כגון ברכות מז,ב, שבת קכח,א וראה תוס' שם ד"ה ונתן הכסף). וְאֵין הַגִּזְבָּר חַיָּב לְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע. גזבר שחוזר בו לאחר נתינת דמים או לאחר משיכה, אינו מקבל 'מי שפרע' (שלא כהדיוט שלאחר משיכה אינו יכול לחזור כלל, ולאחר נתינת דמים יכול לחזור ולקבל 'מי שפרע' כדלעיל ז,א; והשווה את הדינים כאן להלכות ערכין וחרמין ז,יג, ושם מבואר שבמקרה שהגזבר הוא המוכר נתינת מעות לפני משיכה מחייבת את שני הצדדים ואף הגזבר אינו יכול לחזור בו – וראה מ"מ וכס"מ כאן שהציעו ביאורים לחילוק בין המקרים).
ג. נִכְסֵי יְתוֹמִים קְטַנִּים – הֲרֵי הֵן כַּהֶקְדֵּשׁ. כֵּיצַד? יְתוֹמִים שֶׁמָּכְרוּ פֵּרוֹת, וְנִמְשְׁכוּ מֵהֶן הַפֵּרוֹת וַעֲדַיִן לֹא לָקְחוּ הַדָּמִים, וְהוּקְרוּ הַפֵּרוֹת – חוֹזְרִין בָּהֶן, שֶׁאֵין נִכְסֵי יְתוֹמִים נִקְנִין אֶלָּא בְּכֶסֶף, כַּהֶקְדֵּשׁ. הוּזְלוּ הַפֵּרוֹת – לֹא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט יָתֵר מִכֹּחָן.
ג. נִכְסֵי יְתוֹמִים קְטַנִּים הֲרֵי הֵן כַּהֶקְדֵּשׁ. חכמים תיקנו לטובת היתומים שבמקרים מסוימים יהיה להם דין כמו בהקדש לעניין האפשרות לבטל את העסקה. שֶׁאֵין נִכְסֵי יְתוֹמִים נִקְנִין אֶלָּא בְּכֶסֶף כַּהֶקְדֵּשׁ. ולמעשה זהו המקרה היחיד שבו דינם כהקדש, אבל בשאר המקרים שנזכרים לקמן דין יתומים כדין שאר אדם (כס"מ). הוּזְלוּ הַפֵּרוֹת לֹא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט יָתֵר מִכֹּחָן. כשם שהקונה מכל אדם אינו יכול לחזור בו לאחר משיכה, וחייב לשלם על הפירות כפי ערכם בשעת המכירה, כך הקונה מן היתומים.
ד. וְכֵן אִם לָקְחוּ הַדָּמִים וַעֲדַיִן לֹא נִמְשְׁכוּ פֵּרוֹתֵיהֶן, וְהוּקְרוּ – חוֹזְרִין, כִּשְׁאָר הַהֶדְיוֹטוֹת.
אֲבָל אִם הוּזְלוּ הַפֵּרוֹת וְרָצוּ הַלָּקוֹחוֹת לַחֲזֹר – חוֹזְרִין, וּמְקַבְּלִין 'מִי שֶׁפָּרַע' כְּדִינָם עִם שְׁאָר הָעָם, שֶׁאִם נְחַיֵּב אוֹתָם לִקַּח הַפֵּרוֹת בְּדִין תּוֹרָה – הֲרֵי זוֹ רָעָה לַיְתוֹמִים, שֶׁאִם יִהְיֶה דִּינָם כָּךְ, כְּשֶׁיִּצְטָרְכוּ לִמְכֹּר לֹא יִמְצְאוּ מִי שֶׁיִּתֵּן לָהֶם דָּמִים.
אֲבָל אִם הוּזְלוּ הַפֵּרוֹת וְרָצוּ הַלָּקוֹחוֹת לַחֲזֹר – חוֹזְרִין, וּמְקַבְּלִין 'מִי שֶׁפָּרַע' כְּדִינָם עִם שְׁאָר הָעָם, שֶׁאִם נְחַיֵּב אוֹתָם לִקַּח הַפֵּרוֹת בְּדִין תּוֹרָה – הֲרֵי זוֹ רָעָה לַיְתוֹמִים, שֶׁאִם יִהְיֶה דִּינָם כָּךְ, כְּשֶׁיִּצְטָרְכוּ לִמְכֹּר לֹא יִמְצְאוּ מִי שֶׁיִּתֵּן לָהֶם דָּמִים.
ד. חוֹזְרִין כִּשְׁאָר הַהֶדְיוֹטוֹת. ולגבי 'מי שפרע' מבואר לקמן כט,ח שקטן אינו מקבל 'מי שפרע'.
שֶׁאִם נְחַיֵּב אוֹתָם לִקַּח הַפֵּרוֹת בְּדִין תּוֹרָה. כפי דין תורה שמעות קונות. לֹא יִמְצְאוּ מִי שֶׁיִּתֵּן לָהֶם דָּמִים. שאדם אינו רוצה לשלם לפני שקיבל את המקח ולהתחייב באופן חד-צדדי כלפי המוכר בזמן שהוא אינו מחויב כלפיו. ואמנם במקרה שהקונה משך את הפירות מהיתומים התבאר לעיל שהיתומים יכולים לחזור ולא הקונה, אך שם לא חששו חכמים שהיתומים לא ימצאו קונים, כיוון שהעיכוב בהשלמת העסקה נובע מהקונה שטרם שילם (מל"מ).
שֶׁאִם נְחַיֵּב אוֹתָם לִקַּח הַפֵּרוֹת בְּדִין תּוֹרָה. כפי דין תורה שמעות קונות. לֹא יִמְצְאוּ מִי שֶׁיִּתֵּן לָהֶם דָּמִים. שאדם אינו רוצה לשלם לפני שקיבל את המקח ולהתחייב באופן חד-צדדי כלפי המוכר בזמן שהוא אינו מחויב כלפיו. ואמנם במקרה שהקונה משך את הפירות מהיתומים התבאר לעיל שהיתומים יכולים לחזור ולא הקונה, אך שם לא חששו חכמים שהיתומים לא ימצאו קונים, כיוון שהעיכוב בהשלמת העסקה נובע מהקונה שטרם שילם (מל"מ).
ה. וְכֵן יְתוֹמִים שֶׁלָּקְחוּ פֵּרוֹת, וּמָשְׁכוּ הַפֵּרוֹת וְלֹא נָתְנוּ הַדָּמִים, וְהוֹקִירוּ – לֹא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט גָּדוֹל מִכֹּחָן; וְאִם הוּזְלוּ הַפֵּרוֹת – אֵינָן חוֹזְרִין, שֶׁזּוֹ רָעָה לָהֶן, שֶׁכְּשֶׁיִּצְטָרְכוּ לִקְנוֹת פֵּרוֹת לֹא יִמְצְאוּ מִי שֶׁיִּמְכֹּר לָהֶם.
ה. לֹא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט גָּדוֹל מִכֹּחָן. המוכר ליתומים אינו יכול לחזור בו לאחר משיכה, כדין בכל מכירה, אלא מקבל מן היתומים את דמי הפירות על פי המחיר הזול של שעת המשיכה. אֵינָן חוֹזְרִין. אלא חייבים לשלם את המחיר היקר של שעת המשיכה. לֹא יִמְצְאוּ מִי שֶׁיִּמְכֹּר לָהֶם. בהקפה, שהמוכרים יחששו שמא הפירות יוזלו עד שעת התשלום.
ו. נָתְנוּ הַדָּמִים וְלֹא מָשְׁכוּ הַפֵּרוֹת, וְהוּזְלוּ הַפֵּרוֹת – חוֹזְרִין, לֹא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מֵהֶן. הוּקְרוּ – אִם רָצוּ הַמּוֹכְרִין לַחֲזֹר בָּהֶן, חוֹזְרִין, וּמְקַבְּלִין 'מִי שֶׁפָּרַע', שֶׁאִם יִהְיֶה דִּינָם שֶׁיִּקְנוּ בִּנְתִינַת הַמָּעוֹת, יֹאמַר לָהֶם הַמּוֹכֵר: 'נִשְׂרְפוּ הַפֵּרוֹת שֶׁלְּקַחְתֶּם' אוֹ 'אָבְדוּ בְּאֹנֶס', 'וּכְבָר נַעֲשׂוּ בִּרְשׁוּתְכֶם מִשְּׁעַת נְתִינַת הַמָּעוֹת'.
ו. יֹאמַר לָהֶם הַמּוֹכֵר נִשְׂרְפוּ הַפֵּרוֹת וכו'. אבל לגבי הקדש הובא לעיל ה"ב שהמוכר אינו יכול לחזור בו, ואין שם חשש שיאמר שנשרפו הפירות, מכיוון שהטילו על המוכר אחריות על הפירות הקנויים להקדש מפני חומרת הקדש (לח"מ).
ז. בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה בַּבָּשָׂר, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם כֻּלָּן צְרִיכִין לְבָשָׂר, וְאֵלּוּ הֵן: עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְעֶרֶב הָעֲצֶרֶת, וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
כֵּיצַד? הָיָה לַטַּבָּח שׁוֹר, אֲפִלּוּ שָׁוֶה מֵאָה דִּינָר, וְלָקַח דִּינָר אֶחָד מִן הַלּוֹקֵחַ כְּדֵי לִתֵּן בּוֹ בָּשָׂר כְּשֶׁיִּשְׁחֹט, וְלֹא נִתְקַבְּצוּ לוֹ כָּל דְּמֵי הַשּׁוֹר – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, אֶלָּא מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בְּעַל כָּרְחוֹ, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחֹט וְלִתֵּן הַבָּשָׂר לַלּוֹקֵחַ. לְפִיכָךְ, אִם מֵת הַשּׁוֹר – מֵת בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ.
כֵּיצַד? הָיָה לַטַּבָּח שׁוֹר, אֲפִלּוּ שָׁוֶה מֵאָה דִּינָר, וְלָקַח דִּינָר אֶחָד מִן הַלּוֹקֵחַ כְּדֵי לִתֵּן בּוֹ בָּשָׂר כְּשֶׁיִּשְׁחֹט, וְלֹא נִתְקַבְּצוּ לוֹ כָּל דְּמֵי הַשּׁוֹר – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, אֶלָּא מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בְּעַל כָּרְחוֹ, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחֹט וְלִתֵּן הַבָּשָׂר לַלּוֹקֵחַ. לְפִיכָךְ, אִם מֵת הַשּׁוֹר – מֵת בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ.
ז. פְּרָקִים. זמנים. הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה. השאירו חכמים את הדין כדין התורה, שמעות קונות ולא משיכה. בַּבָּשָׂר. במכירת בשר. יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג. שמיני עצרת, שנקרא יום טוב אחרון של חג סוכות. שמפני שהוא חג בפני עצמו מרבים בו בשמחה ובבשר (רש"י חולין פג,א; אבל בערב יום טוב ראשון של סוכות טרודים במצוות החג, ואין פנאי להרבות בשחיטה – תוס' שם). הָעֲצֶרֶת. שבועות.
לַטַּבָּח. הקצב. וְלָקַח דִּינָר אֶחָד מִן הַלּוֹקֵחַ כְּדֵי לִתֵּן בּוֹ בָּשָׂר כְּשֶׁיִּשְׁחֹט. קיבל מהקונה דינר תמורת חתיכת בשר בשווי דינר מתוך השור השחוט. וְלֹא נִתְקַבְּצוּ לוֹ כָּל דְּמֵי הַשּׁוֹר. לא מצא הקצב עדיין קונים לכל בשר השור. אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ אֶלָּא מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בְּעַל כָּרְחוֹ. אינו יכול להחזיר לקונה את הדינר, אלא מכריחים את הטבח לשחוט ולתת לקונה את חלקו בבשר. אִם מֵת הַשּׁוֹר. לפני שהספיק לשחטו כראוי ונעשה הבשר נבלה ואינו כשר לאכילה. מֵת בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ. חתיכת הבשר נחשבת שנתנבלה ברשות הלוקח והוא מפסיד מכך.
לַטַּבָּח. הקצב. וְלָקַח דִּינָר אֶחָד מִן הַלּוֹקֵחַ כְּדֵי לִתֵּן בּוֹ בָּשָׂר כְּשֶׁיִּשְׁחֹט. קיבל מהקונה דינר תמורת חתיכת בשר בשווי דינר מתוך השור השחוט. וְלֹא נִתְקַבְּצוּ לוֹ כָּל דְּמֵי הַשּׁוֹר. לא מצא הקצב עדיין קונים לכל בשר השור. אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ אֶלָּא מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בְּעַל כָּרְחוֹ. אינו יכול להחזיר לקונה את הדינר, אלא מכריחים את הטבח לשחוט ולתת לקונה את חלקו בבשר. אִם מֵת הַשּׁוֹר. לפני שהספיק לשחטו כראוי ונעשה הבשר נבלה ואינו כשר לאכילה. מֵת בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ. חתיכת הבשר נחשבת שנתנבלה ברשות הלוקח והוא מפסיד מכך.
