פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת שֶׁיַּקְרִיב מֵהֶן קָרְבְּנוֹת נְזִירִים, וְהִקְרִיב מֵהֶן וְהוֹתִירוּ – יָבִיא בְּמוֹתָרָן קָרְבְּנוֹת נְזִירִים אֲחֵרִים, שֶׁמּוֹתַר נְזִירִים לַנְּזִירִים. הִפְרִישׁ מָעוֹת סְתוּמִין לִנְזִירוּתוֹ וְהוֹתִירוּ – יִפְּלוּ הַמּוֹתָרוֹת לִנְדָבָה.
א. שֶׁיַּקְרִיב מֵהֶן קָרְבְּנוֹת נְזִירִים. שיממן הקרבת קרבנות לנזירים אחרים. וְהִקְרִיב מֵהֶן וְהוֹתִירוּ. לאחר שמימן מהם קרבנות נזירים, נשארו לו מעות. יָבִיא בְּמוֹתָרָן קָרְבְּנוֹת נְזִירִים אֲחֵרִים. ייתן אותם לנזירים אחרים למימון קרבנותיהם (ראה גם הלכות פסולי המוקדשין ה,ט). מָעוֹת סְתוּמִין. ראה לקמן ה"ד. לִנְדָבָה. המעות יינתנו לקופה האחת עשרה שהייתה במקדש וקונים בהן עולות נדבה (ראה גם הלכות שקלים ב,ב).
ב. הִפְרִישׁ מָעוֹת מְפֹרָשִׁין לִנְזִירוּתוֹ וְהוֹתִירוּ – מוֹתַר מִמְּעוֹת הָעוֹלָה יָבֹאוּ עוֹלָה, וּמוֹתַר הַחַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, וּמוֹתַר דְּמֵי הַשְּׁלָמִים יָבֹאוּ שְׁלָמִים, וְאֵין טְעוּנִין לֶחֶם, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד.
ב. וְהוֹתִירוּ. נשארו לו מעות לאחר שסיים להקריב קרבנותיו. יָבֹאוּ עוֹלָה. יקריב בהם קרבן עולה. וּמוֹתַר הַחַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח. למקום שהמעות אבודים בו ולא יביאו תועלת (וים המלח הוא הים הגדול – הלכות ערכין וחרמין ח,ח לפי נוסחאות מדויקות; וראה הלכות שקלים ב,ב, שמותר חטאת לנדבה, והמפרשים דנו בעניין – ראה צפנת פענח וערוה"ש כז,ח). וְאֵין טְעוּנִין לֶחֶם. אין צריך להביא אתם את החלות הבאות עם קרבן הנזיר. וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד. בניגוד לשלמים רגילים שנאכלים לשני ימים ולילה, שלמים אלו נאכלים ליום אחד כדין שלמי נזיר (ראה הלכות מעשה הקרבנות י,ו–ז).
ג. הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ וּמֵת: אִם הָיוּ סְתוּמִין – יִפְּלוּ לִנְדָבָה; הָיוּ מְפֹרָשִׁין – דְּמֵי עוֹלָה עוֹלָה, דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, דְּמֵי שְׁלָמִים יָבֹאוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵין טְעוּנִין לֶחֶם.
ג. וּמֵת. קודם שהספיק להשתמש במעות אלו להבאת קרבנותיו. אִם הָיוּ סְתוּמִין יִפְּלוּ לִנְדָבָה. דין הוא שהמפריש מעות לחטאתו ומת, ילכו המעות לים המלח (הלכות פסולי המוקדשין ה,א). ואף שבמעות הנזיר יש גם מעות חטאת, הלכה למשה מסיני שמעות סתומים של נזיר שמת ילכו לנדבה (ראה בבלי נזיר כה,ב).
ד. כֵּיצַד הֵן הַמָּעוֹת הַסְּתוּמִין? כְּגוֹן שֶׁהִפְרִישׁ מָעוֹת לְהָבִיא מֵהֶן קָרְבְּנוֹתָיו וְלֹא אָמַר כְּלוּם. אֲבָל אִם אָמַר: 'אֵלּוּ לְחוֹבָתִי' – הֲרֵי אֵלּוּ כִּמְפֹרָשִׁין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָמַר: 'אֵלּוּ לְעוֹלָתִי וּלְחַטָּאתִי וְלִשְׁלָמַי', שֶׁהֵן מְפוֹרָשִׁין.
ד. הֲרֵי אֵלּוּ כִּמְפֹרָשִׁין. ומשערים מהם דמי חטאת ומוליכים לים המלח, והשאר משערים לעולה ולשלמים.
ה. הַמַּפְרִישׁ בְּהֵמָה בַּעֲלַת מוּם – הֲרֵי הִיא כְּמָעוֹת סְתוּמִין. וְכֵן הַמַּפְרִישׁ לָשׁוֹן שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב אוֹ כְּלִי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר: 'זֶה לְחַטָּאתִי וּלְעוֹלָתִי וְלִשְׁלָמַי' – הֲרֵי הוּא כְּמָעוֹת סְתוּמִין.
ה. בְּהֵמָה בַּעֲלַת מוּם. שאינה ראויה להקרבה, וכוננתו למכרה ולהשתמש בדמיה. אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר זֶה לְחַטָּאתִי וּלְעוֹלָתִי וְלִשְׁלָמַי הֲרֵי הוּא כְּמָעוֹת סְתוּמִין. משום שבשונה ממעות, כלי אינו מחולק לחלקים (לח"מ), ועוד שאין קונים בכלי ישירות אלא ממירים אותו קודם לכן למעות (נאום דוד, וראה מפרשים נוספים שדנו בדבר).
ו. הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי אֵלּוּ לְחַטָּאתִי, וְהַשְּׁאָר לִנְזִירוּתִי', וּמֵת, אוֹ שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה וְהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ – דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, וְהַשְּׁאָר יָבִיא בְּחֶצְיָן עוֹלָה וּבְחֶצְיָן שְׁלָמִים.
ו. הֲרֵי אֵלּוּ לְחַטָּאתִי וְהַשְּׁאָר לִנְזִירוּתִי. שייחד חלק מהמעות לחטאת והשאר לשאר קרבנות הנזירות שהם עולה ושלמים. אוֹ שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה וְהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ. שהאישה שנדרה בנזיר אמרה כן, ולאחר ששמע בעלה הפר לה את הנדר. דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח. כדין המפריש חטאתו ומת (וכדלעיל ה"ג).
ז. אָמַר: 'אֵלּוּ לְעוֹלָתִי, וְהַשְּׁאָר לִנְזִירוּתִי' – דְּמֵי עוֹלָה יָבֹאוּ עוֹלָה, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה.
ז. וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. כדין המפריש מעות סתומים ומת (לעיל ה"ג).
ח. מִי שֶׁדִּמָּה שֶׁהוּא חַיָּב בִּנְזִירוּת וְהִפְרִישׁ קָרְבְּנוֹתָיו, וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל לְחָכָם וְהוֹרָהוּ שֶׁאֵין זֶה נֶדֶר וְאֵינוֹ חַיָּב בִּנְזִירוּת, מַה יַּעֲשֶׂה בַּקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִפְרִישׁ? יֵצְאוּ וְיִרְעוּ בָּעֵדֶר, שֶׁזֶּה הֶקְדֵּשׁ טָעוּת הוּא, שֶׁאֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ.
ח. יֵצְאוּ וְיִרְעוּ בָּעֵדֶר. כבהמות חולין, ואין בהם שום קדושה. הֶקְדֵּשׁ טָעוּת. שהרי הקדיש את הבהמות בטעות. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. הלכות ערכין ו,לד.
ט. הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר וְהִפְרִישָׁה קָרְבְּנוֹתֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ: אִם מִשֶּׁלּוֹ הָיְתָה הַבְּהֵמָה – תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר, שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ; וְאִם הָיוּ הַקָּרְבָּנוֹת מִשֶּׁלָּהּ וְאֵין לְבַעְלָהּ בָּהֶן כְּלוּם, כְּגוֹן שֶׁנָּתְנוּ לָהּ בְּמַתָּנָה עַל מְנַת שֶׁלֹּא יִהְיֶה לַבַּעַל בָּהֶן רְשׁוּת, אֶלָּא מַה שֶּׁתִּרְצֶה תַּעֲשֶׂה בָּהֶן – הַחַטָּאת תָּמוּת, וְהָעוֹלָה תִּקְרַב עוֹלָה, וּשְׁלָמִים יִקְרְבוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם.
ט. אִם מִשֶּׁלּוֹ הָיְתָה הַבְּהֵמָה. כגון שהקנה לה את בהמותיו באופן כללי ואמר לה שאם תצטרך בהמה לקרבן יכולה לקחת מבהמותיו, שלולי כן אף ללא הפרתו לא הייתה הבהמה מתקדשת (תוספות נזיר כד,ב), וכשמפר מגלה דעתו שלא הייתה כוונתו להקנות לה למטרה זו. תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. ואין בה קדושה. שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. ראה הלכות ערכין וחרמין ו,כא. כְּגוֹן שֶׁנָּתְנוּ לָהּ בְּמַתָּנָה עַל מְנַת שֶׁלֹּא יִהְיֶה לַבַּעַל בָּהֶן רְשׁוּת וכו'. שהרי ללא תנאי זה כל מה שברשות האישה שייך לבעלה (ראה הלכות זכייה ומתנה ג,יב, הלכות אישות כב,ל). הַחַטָּאת תָּמוּת. עקירת החכם עוקרת את הנדר לגמרי ולכן יוצאים בה הבהמות לחולין, אבל בהפרת הבעל אין עקירה של הנדר מעיקרו אלא מרגע ההפרה והלאה, ולכן חלה קדושה על הבהמות (ירושלמי נזיר ד,ד), אלא שבשל ההפרה אין צורך בכפרה כעת ונעשית כחטאת שמתו או שנתכפרו בעליה ודינה שתמות (ראה הלכות פסולי המוקדשין ד,א). וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם. כדלעיל ה"ב.
י. הִפְרִישָׁה מָעוֹת סְתוּמִין לְקָרְבְּנוֹתֶיהָ – יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הָיוּ מְפֹרָשִׁין – דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, וּדְמֵי עוֹלָה יָבֹאוּ עוֹלָה, וּדְמֵי שְׁלָמִים יָבֹאוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם.
י. הִפְרִישָׁה. ממעות השייכות לה. הִפְרִישָׁה מָעוֹת סְתוּמִין וכו'. כמבואר לעיל ה"ג וה"ד.
יא. הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר וְנִטְמֵאת בְּתוֹךְ יְמֵי נְזִירוּת, וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ – הֲרֵי זוֹ מְבִיאָה קָרְבַּן טֻמְאָה.
יא. הֲרֵי זוֹ מְבִיאָה קָרְבַּן טֻמְאָה. משום שהבעל אינו עוקר את הנדר מעיקרו, אלא מבטלו רק מרגע ההפרה והלאה, ולכן מתחייבת בקרבן על טומאתה.
יב. הָאִישׁ שֶׁהִדִּיר אֶת בְּנוֹ בְּנָזִיר וְהִפְרִישׁ עָלָיו קָרְבְּנוֹתָיו, וְלֹא רָצָה הַבֵּן בִּנְזִירוּת זוֹ, וּמִחָה הוּא אוֹ קָרוֹב אוֹ שֶׁגִּלַּח הוּא אוֹ שֶׁגִּלְּחוּהוּ קְרוֹבָיו – הַחַטָּאת תָּמוּת, וְהָעוֹלָה תִּקְרַב עוֹלָה, וְהַשְּׁלָמִים יִקְרְבוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵין טְעוּנִין לֶחֶם.
הִפְרִישׁ לוֹ מָעוֹת סְתוּמִין – הֲרֵי אֵלּוּ יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הָיוּ מָעוֹת מְפֹרָשִׁין – דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, דְּמֵי עוֹלָה יָבֹאוּ עוֹלָה, דְּמֵי שְׁלָמִים יָבֹאוּ שְׁלָמִים, וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד.
יב. הָאִישׁ שֶׁהִדִּיר אֶת בְּנוֹ בְּנָזִיר. כדלעיל ב,יג–יד. וּמִחָה הוּא אוֹ קָרוֹב וכו'. ועל ידי פעולות אלו לא חלה נזירותו (לעיל ב,טו). הַחַטָּאת תָּמוּת. בדומה לדין הפרת הבעל לאשתו (לעיל ה"ט).
הִפְרִישׁ לוֹ מָעוֹת סְתוּמִין. הפריש האב מעות לבנו לאחר שהדירו בנזיר.
יג. הָאוֹמֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן' וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן, וְהִפִּילָה אִשְׁתּוֹ וְחָזְרָה וְיָלְדָה – הֲרֵי הַקָּרְבָּנוֹת סָפֵק, וַאֲסוּרִין בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה.
יג. וְהִפִּילָה אִשְׁתּוֹ. ובשלב זה אינו מחויב בנזירות (לעיל א,יז). וְחָזְרָה וְיָלְדָה. וכעת הוא מחויב בנזירות (שם). הֲרֵי הַקָּרְבָּנוֹת סָפֵק. משום שהפרישם קודם שהפילה, מסופקים אנו אם כוונתו להקדישם אך ורק בהיוולד הבן שהייתה מעוברת ממנו וממילא אין הקרבנות קדושים, או שמא התכוון אף לבן אחר והקרבנות קדושים. וַאֲסוּרִין בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה. כדין ספק קדשים שאסור לגזוז את צמרה או לעבוד בה (ראה הלכות מעילה א,ח).
יד. שְׁנֵי נְזִירִים שֶׁנִּטְמָא אֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ מִי הוּא, כֵּיצַד מְבִיאִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן? מְבִיאִין קָרְבַּן טֻמְאָה וְקָרְבַּן טָהֳרָה בִּמְלֹאות יְמֵי נְזִירוּתָם, וְאוֹמֵר אֶחָד מֵהֶן: 'אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא – קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךָ, וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר – קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלְּךָ', וְסוֹפְרִין יְמֵי נְזִירוּת אַחֶרֶת גְּמוּרָה מֵאַחַר קָרְבָּנוֹת אֵלּוּ.
וְחוֹזְרִין וּמְבִיאִין קָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר אֶחָד מֵהֶן: 'אִם אֲנִי הוּא שֶׁהָיִיתִי טָמֵא – קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךָ, וְזֶה קָרְבַּן טָהֳרָתִי; וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר – קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלְּךָ, וְזֶה קָרְבַּן טָהֳרָתְךָ'. נִמְצָא שֶׁלֹּא הִפְסִידוּ בְּקָרְבְּנוֹתֵיהֶן כְּלוּם.
יד. וְסוֹפְרִין יְמֵי נְזִירוּת אַחֶרֶת גְּמוּרָה. כל אחד נוהג נזירות כמנין ימי הנזירות שנדר בנזירות הקודמת. מֵאַחַר. לאחר.
וְחוֹזְרִין וּמְבִיאִין קָרְבַּן טָהֳרָה. בסיום הנזירות השנייה. נִמְצָא שֶׁלֹּא הִפְסִידוּ בְּקָרְבְּנוֹתֵיהֶן כְּלוּם. שהרי הביאו קרבן טומאה אחד ושני קרבנות טהרה, כפי שהיו מביאים גם ללא הספק.
טו. מֵת אֶחָד מֵהֶן – הֲרֵי זֶה מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת בְּהֵמָה, וְיֹאמַר: 'אִם טָמֵא הָיִיתִי – הַחַטָּאת מֵחוֹבָתִי וְהָעוֹלָה נְדָבָה, וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי – הָעוֹלָה מֵחוֹבָתִי וְחַטַּאת הָעוֹף סָפֵק', וְסוֹפֵר יְמֵי נְזִירוּת אַחֶרֶת וּמֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר: 'אִם טָמֵא הָיִיתִי – הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה נְדָבָה וְזוֹ חוֹבָה, וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי – הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה חוֹבָה וְזוֹ נְדָבָה, וְזֶה שְׁאָר קָרְבָּנִי'.
וְאֵין אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ קְטַנִּים אוֹ נָשִׁים, שֶׁאֵין אֵלּוּ מַקִּיפִין פְּאַת רֹאשָׁם מִסָּפֵק.
טו. מֵת אֶחָד מֵהֶן. ואי אפשר לעשות את התנאי הנזכר. ואינו יכול להקריב מספק את החטאת והאשם של קרבנות הטומאה ולהתנות שיהיו נדבה שהרי הם אינם באים בנדבה. הֲרֵי זֶה מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף. לספק קרבן טומאה, וחטאת העוף באה על הספק (הלכות שגגות יא,ב), ואין העולה והאשם מעכבים מלהתחיל למנות נזירות אחרת (לעיל ו,יב). וְעוֹלַת בְּהֵמָה. לספק תגלחת טהרה כדי שיוכל לגלח, ודי לנזיר בקרבן אחד כדי לגלח (לעיל ח,ה). וְיֹאמַר אִם טָמֵא הָיִיתִי וכו'. תנאי דומה לתנאי זה מופיע ביתר פירוט לקמן י,ז. קָרְבַּן טָהֳרָה. חטאת עולה ושלמים (לעיל ח,א). וְזוֹ חוֹבָה. ועולת בהמה זו חובה. וְזֶה שְׁאָר קָרְבָּנִי. החטאת והשלמים.
וְאֵין אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן משני הנזירים שנטמא אחד מהם בספק. מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה. בסיום הנזירות הראשונה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ קְטַנִּים אוֹ נָשִׁים. שאינם מצווים על איסור הקפת הראש (ראה הלכות עבודה זרה יב,א-ג). שֶׁאֵין אֵלּוּ מַקִּיפִין פְּאַת רֹאשָׁם מִסָּפֵק. ומכיוון שכל אחד מהן ספק אם נטמא, אינם מגלחים תגלחת טומאה אלא מגלחים רק פעם אחת לשם טהרתם (ראה גם לקמן י,ט).
טז. וְכֵיצַד יִוָּלֵד לָהֶם סָפֵק זֶה בְּטֻמְאָה? כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שְׁנֵי הַנְּזִירִים עוֹמְדִין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, שֶׁסְּפֵק טֻמְאָה שָׁם טָמֵא, וְהָיָה אֶחָד מִבַּחוּץ רוֹאֶה אוֹתָן, וְאוֹמֵר: 'רָאִיתִי אֶחָד מִכֶּם שֶׁנִּטְמָא, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מִי הוּא'. אֲבָל אִם הָיָה עֵד זֶה עִמָּהֶן בֶּחָצֵר – הֲרֵי שְׁנֵיהֶן טְהוֹרִין: כֵּיוָן שֶׁהֵן שְׁלֹשָׁה הֲרֵי הֵן רַבִּים, וְרַבִּים בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – סְפֵקָן טָהוֹר כִּסְפֵק טֻמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁהוּא טָהוֹר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ.
טז. שֶׁסְּפֵק טֻמְאָה שָׁם טָמֵא. שברשות היחיד החמירו חכמים שאדם שספק נגע שם בטומאה, טמא (ראה הלכות שאר אבות הטומאות טו,ח, טז,א). כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. שם.
יז. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁשָּׁתְקוּ הַנְּזִירִים שְׁנֵיהֶם אוֹ נִסְתַּפֵּק לָהֶן הַדָּבָר. אֲבָל אִם אָמַר אֶחָד מֵהֶן: 'לֹא נִטְמֵאתִי', אֲפִלּוּ שְׁנֵי עֵדִים מְעִידִין עָלָיו שֶׁנִּטְמָא – אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן עַל פִּיהֶן, שֶׁזֶּה שֶׁאָמַר: 'לֹא נִטְמֵאתִי', כְּאוֹמֵר: 'אֵינִי חַיָּב בְּטֻמְאָה, שֶׁכְּבָר נִשְׁאַלְתִּי עַל נְזִירוּתִי', וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מַכְחִישׁ אֶת הָעֵדִים, וְאָדָם נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. אֲבָל אִם שָׁתַק אוֹ נִסְתַּפֵּק לוֹ – הֲרֵי זֶה מֵבִיא קָרְבָּן אֲפִלּוּ עַל פִּי אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
וְכֵן עֵד שֶׁאָמַר לְאֶחָד: 'בְּפָנַי נָדַרְתָּ בִּנְזִירוּת': אִם הִכְחִישׁוֹ – אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם, וְאִם לֹא הִכְחִישׁוֹ – נוֹהֵג נְזִירוּת עַל פִּיו. אֲפִלּוּ אָמַר לִשְׁנַיִם: 'רָאִיתִי אֶחָד מִכֶּם שֶׁנָּזַר, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מִי הוּא', הוֹאִיל וְאֵין מַכְחִישִׁין אוֹתוֹ – נוֹהֲגִין נְזִירוּת עַל פִּיו. נָהַג נְזִירוּת עַל פִּי עֵד אֶחָד, וְשָׁתָה יַיִן אוֹ נִטְמָא וְהִתְרוּ בּוֹ – לוֹקֶה, אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הַנְּזִירוּת בְּעֵד אֶחָד.
יז. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שמתחייבים הנזירים בקרבן משום ספק טומאה על פי עדותו של עד אחד. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הט"ז.
אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הַנְּזִירוּת בְּעֵד אֶחָד. שהצורך בשני עדים לחיוב מלקות הוא דווקא בשעת המעשה, אבל בהחזקת האיסור, כגון במקרה שלנו בקבלת הנזירות, אין צורך בשני עדים אלא מספיק עד אחד (ראה הלכות סנהדרין טז,ו).
יח. מֵת שֶׁהָיָה מֻשְׁכָּב לְרֹחַב הַדֶּרֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם מָקוֹם לַעֲבֹר אֶלָּא עָלָיו אוֹ נוֹגֵעַ בְּצִדּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא טֻמְאָה יְדוּעָה, וְעָבַר מִשָּׁם נָזִיר – הֲרֵי זֶה טָהוֹר, הוֹאִיל וְסָפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר.
יח. אֶלָּא עָלָיו. ואם יעבור עליו הנזיר, ייטמא בטומאת אוהל. אוֹ נוֹגֵעַ בְּצִדּוֹ. ובנגיעה זו נטמא. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא טֻמְאָה יְדוּעָה. לבני אדם, בשונה מטומאת התהום (כדלעיל ו,יח-יט). הוֹאִיל וְסָפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר. ויכול להיות שהיטה ולא האהיל ולא נגע (ודווקא בנזיר הקלו על אף שקרוב לוודאי שנגע, ואילו בתרומה החמירו בספק זה – ראה הלכות שאר אבות הטומאות יח,ב-ג; לח"מ).
יט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּמְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו. אֲבָל אִם הָיָה רָכוּב אוֹ טָעוּן מַשָּׂא – הֲרֵי זֶה טָמֵא, שֶׁהַמְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע וְשֶׁלֹּא יַאֲהִיל וְשֶׁלֹּא יָסִיט, אֲבָל טָעוּן אוֹ רוֹכֵב אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע אוֹ שֶׁלֹּא יַאֲהִיל אוֹ שֶׁלֹּא יָסִיט, שֶׁהֲרֵי הַמֵּת לְרֹחַב הַדֶּרֶךְ.
יט. וְשֶׁלֹּא יָסִיט. שלא יזיז את המת אף ללא נגיעה ישירה. שהמזיז את המת, נטמא (הלכות טומאת מת א,ז). טָעוּן. נושא מטען. אוֹ רוֹכֵב. על גבי בהמה.

תקציר הפרק 

פרק ט' הלכות נזיר

הקרבנות ודמיהם

המפריש מעות שיקריב מהן קרבנות נזירים, והקריב מהן ונשאר לו עודף -יביא מהעודף קרבנות נזירים אחרים. הפריש מעות סתם ללא פירוש שמעות אלו לקרבנותיו, והותירו–ייפלו המותרין לקרבנות נדבה.
אם מותר הכסף היו מפורשים לקרבנות נזיר -דמי חטאת יושמדו.

ספק טומאה: שני הנזירים יקריבו יחד ויַתנו זה על זה (כמפורט בפרק)

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות נזירות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.אב שהזיר בנו ובטלה נזירותו, האם החטאת קרבה?

2.נזירה שאין משלה כלום והפר בעלה את נדרה – האם מביאה את קרבנותיה?

3.ספק טומאה ברשות הרבים-טהור בנזירות?

תשובות
1-לא 2-לא 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן