א. יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּא עַל שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא שִׁפְחָתוֹ – הֲרֵי זֶה הַוָּלָד עֶבֶד כְּנַעֲנִי לְכָל דָּבָר, וְנִמְכָּר וְנִקְנֶה וּמִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ לְעוֹלָם, כִּשְׁאָר הָעֲבָדִים.
א. יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּא עַל שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית. באיסור, שאסור לבוא עליה כגויה (הלכות איסורי ביאה יב,יא). אַף עַל פִּי שֶׁהִיא שִׁפְחָתוֹ. ואין אומרים שמן הסתם שחררה לפני שבא עליה (ראה הלכות גירושין י,יט). הַוָּלָד עֶבֶד כְּנַעֲנִי לְכָל דָּבָר. שהבא על שפחה כנענית הוולד כמותה (הלכות איסורי ביאה טו,ד).
ב. אֶחָד הַקּוֹנֶה עֶבֶד כְּנַעֲנִי מִיִּשְׂרָאֵל, אוֹ מִן גֵּר תּוֹשָׁב, אוֹ מִן הַגּוֹי שֶׁהוּא כָּבוּשׁ תַּחַת יָדֵינוּ אוֹ מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת. וְכֵן גֵּר תּוֹשָׁב, אוֹ הַגּוֹי שֶׁהוּא כָּבוּשׁ תַּחַת יָדֵינוּ, אוֹ אֶחָד מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת – יֵשׁ לוֹ לִמְכֹּר אֶת עַצְמוֹ לְיִשְׂרָאֵל לְעֶבֶד, וַהֲרֵי הוּא עֶבֶד כְּנַעֲנִי לְכָל דָּבָר. וְכֵן מוֹכֵר בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם" (ויקרא כה,מה). וְכָל אֶחָד מֵאֵלּוּ – הֲרֵי הוּא עֶבֶד כְּנַעֲנִי לְכָל דָּבָר.
ב. אֶחָד הַקּוֹנֶה עֶבֶד כְּנַעֲנִי וכו'. אין הבדל אם קונה את העבד מישראל או מגר תושב וכו'. הַגּוֹי שֶׁהוּא כָּבוּשׁ תַּחַת יָדֵינוּ. כפוף לשלטון ישראל. וַהֲרֵי הוּא עֶבֶד כְּנַעֲנִי לְכָל דָּבָר. כל דיני עבד כנעני חלים עליו.
ג. אֶחָד מִן הָאֻמּוֹת שֶׁבָּא עַל שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית שֶׁלָּנוּ – הֲרֵי הַבֵּן עֶבֶד כְּנַעֲנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כה,מה). אֲבָל עֶבֶד שֶׁלָּנוּ שֶׁבָּא עַל אַחַת מִן הָאֻמּוֹת – אֵין הַבֵּן עֶבֶד, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם", וְעֶבֶד אֵין לוֹ חַיִיס.
ג. אֶחָד מִן הָאֻמּוֹת שֶׁבָּא וכו'. ראה גם הלכות איסורי ביאה טו,ו. שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם. והפסוק מתפרש שהולידו ממי שהיא שפחה כנענית של ישראל (המילה 'בארצכם' מתפרשת כמו 'ברשותכם'). אֲבָל עֶבֶד שֶׁלָּנוּ שֶׁבָּא עַל אַחַת מִן הָאֻמּוֹת. עבד כנעני של ישראל שבא על גויה שאינה שפחה. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְעֶבֶד אֵין לוֹ חַיִיס. אין משמעות ליחס שבין העבד וצאצאיו, וממילא לא ניתן לומר על העבד "אשר הולידו".
ד. מֶלֶךְ גּוֹי שֶׁעָשָׂה מִלְחָמָה וְהֵבִיא שִׁבְיָה וּמְכָרָם, וְכֵן אִם הִרְשָׁה לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה שֶׁיֵּלֵךְ וְיִגְנֹב מֵאֻמָּה שֶׁהִיא עוֹשָׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה יָבֹא וְיִמְכֹּר לְעַצְמוֹ, וְכֵן אִם הָיוּ דִּינָיו שֶׁכָּל מִי שֶׁלֹּא יִתֵּן הַמַּס יִמָּכֵר, אוֹ מִי שֶׁעָשָׂה כָּךְ וְכָךְ אוֹ לֹא יַעֲשֶׂה יִמָּכֵר – הֲרֵי דִּינָיו דִּין, וְעֶבֶד הַנִּלְקָח בְּדִינִים אֵלּוּ, הֲרֵי הוּא עֶבֶד כְּנַעֲנִי לְכָל דָּבָר.
ד. וְכֵן אִם הָיוּ דִּינָיו שֶׁכָּל מִי שֶׁלֹּא יִתֵּן הַמַּס יִמָּכֵר. או שיהיה משועבד למי שנתן את הקנס עבורו (הלכות גזלה ה,טז, וראה שם שאם נתן את הקנס עבור ישראל עני רשאי להשתעבד בו אבל לא עובד בו כעבד). הֲרֵי דִּינָיו דִּין. לתנאים שבהם חל דין המלך ראה שם הל' יד, יח.
ה. גּוֹי שֶׁקָּנָה גּוֹי לְעַבְדוּת – לֹא קָנָה גּוּפוֹ, וְאֵין לוֹ בּוֹ אֶלָּא מַעֲשֵׂה יָדָיו. וְאַף עַל פִּי כֵן, אִם מְכָרוֹ לְיִשְׂרָאֵל – הֲרֵי גּוּפוֹ קָנוּי לַיִּשְׂרָאֵל.
ה. הֲרֵי גּוּפוֹ קָנוּי לַיִּשְׂרָאֵל. לאחר שיטבילנו לשם עבדות (כס"מ, וכדלעיל ח,יט).
ו. הָאִשָּׁה קוֹנָה שְׁפָחוֹת, וְאֵינָהּ קוֹנָה עֲבָדִים, אֲפִלּוּ קְטַנִּים, מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. וְאִם קָנָת אוֹתָן – הֲרֵי זוֹ קָנָת גּוּפָן, כָּאִישׁ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא לִקְנוֹת עֶבֶד בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וּמִתֵּשַׁע וּלְמַעְלָה.
וְכֵן אָסוּר לְאָדָם לְשַׁחְרֵר עֶבֶד כְּנַעֲנִי. וְכָל הַמְשַׁחְרֵר – עָבַר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ" (ויקרא כה,מו). וְאִם שִׁחְרְרוֹ – מְשֻׁחְרָר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לִכְתֹּב גֵּט שִׁחְרוּר בְּכָל אוֹתָן הַדְּרָכִים שֶׁבֵּאַרְנוּ.
וּמֻתָּר לְשַׁחְרְרוֹ לִדְבַר מִצְוָה, אֲפִלּוּ לְמִצְוָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, כְּגוֹן שֶׁלֹּא הָיוּ שָׁם עֲשָׂרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת – הֲרֵי זֶה מְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ וּמַשְׁלִים בּוֹ הַמִּנְיָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
וְכֵן שִׁפְחָה שֶׁהָיוּ הָעָם נוֹהֲגִין בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר, וַהֲרֵי הִיא מִכְשׁוֹל לַחַטָּאִים – כּוֹפִין אֶת רַבָּהּ וּמְשַׁחְרְרָהּ, כְּדֵי שֶׁתִּנָּשֵׂא וְיָסוּר הַמִּכְשׁוֹל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
וְכֵן אָסוּר לְאָדָם לְשַׁחְרֵר עֶבֶד כְּנַעֲנִי. וְכָל הַמְשַׁחְרֵר – עָבַר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ" (ויקרא כה,מו). וְאִם שִׁחְרְרוֹ – מְשֻׁחְרָר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לִכְתֹּב גֵּט שִׁחְרוּר בְּכָל אוֹתָן הַדְּרָכִים שֶׁבֵּאַרְנוּ.
וּמֻתָּר לְשַׁחְרְרוֹ לִדְבַר מִצְוָה, אֲפִלּוּ לְמִצְוָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, כְּגוֹן שֶׁלֹּא הָיוּ שָׁם עֲשָׂרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת – הֲרֵי זֶה מְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ וּמַשְׁלִים בּוֹ הַמִּנְיָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
וְכֵן שִׁפְחָה שֶׁהָיוּ הָעָם נוֹהֲגִין בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר, וַהֲרֵי הִיא מִכְשׁוֹל לַחַטָּאִים – כּוֹפִין אֶת רַבָּהּ וּמְשַׁחְרְרָהּ, כְּדֵי שֶׁתִּנָּשֵׂא וְיָסוּר הַמִּכְשׁוֹל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ו. מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. שמא תזנה עמו. עֶבֶד בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וּמִתֵּשַׁע וּלְמַעְלָה. הגיל הראוי לביאה (הלכות איסורי ביאה א,יג-יד).
וְאִם שִׁחְרְרוֹ מְשֻׁחְרָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה,א-ג, שהעבד יכול לקנות עצמו בכסף או בשטר. וְכוֹפִין אוֹתוֹ לִכְתֹּב גֵּט שִׁחְרוּר בְּכָל אוֹתָן הַדְּרָכִים שֶׁבֵּאַרְנוּ. בכל המקרים שבהם האדון שחרר את עבדו ללא שטר שחרור, יצא העבד לחירות ומכריחים את האדון לכתוב לו שטר שחרור (לעיל ח,יג-יז).
לְמִצְוָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. מצווה מדברי חכמים.
שִׁפְחָה שֶׁהָיוּ הָעָם נוֹהֲגִין בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר. ראה גם לעיל ז,ז.
וְאִם שִׁחְרְרוֹ מְשֻׁחְרָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה,א-ג, שהעבד יכול לקנות עצמו בכסף או בשטר. וְכוֹפִין אוֹתוֹ לִכְתֹּב גֵּט שִׁחְרוּר בְּכָל אוֹתָן הַדְּרָכִים שֶׁבֵּאַרְנוּ. בכל המקרים שבהם האדון שחרר את עבדו ללא שטר שחרור, יצא העבד לחירות ומכריחים את האדון לכתוב לו שטר שחרור (לעיל ח,יג-יז).
לְמִצְוָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. מצווה מדברי חכמים.
שִׁפְחָה שֶׁהָיוּ הָעָם נוֹהֲגִין בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר. ראה גם לעיל ז,ז.
ז. יָכוֹל הָרַב לוֹמַר לְעַבְדּוֹ הַכְּנַעֲנִי: 'עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנְךָ', אֶלָּא יֵלֵךְ וְיִשְׁאַל לוֹ עַל הַפְּתָחִים אוֹ יִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְצֻוִּין לְהַחֲיוֹת עֲבָדִים שֶׁבֵּינֵיהֶן.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּעֲבָדָיו, שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לַגְּדוֹלִים לִשְׁמֹר מָמוֹנָם, וְאִם לֹא יַאֲכִיל עֲבָדָיו וְיַשְׁקֵם כָּרָאוּי, הֵם יִבְרְחוּ אוֹ יָמוּתוּ, וְאָדָם חָס עַל מָמוֹן עַצְמוֹ יָתֵר מִכָּל אָדָם. אֲבָל עֲבָדִים שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ אִשְׁתּוֹ בְּתוֹרַת נִכְסֵי מְלוֹג – חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן בְּבֵית דִּין, שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִכְנִיסָה אוֹתָן; שֶׁאִם לֹא יָזוּן אוֹתָם – יָמוּתוּ אוֹ יִבְרְחוּ, וַהֲרֵי אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּעֲבָדָיו, שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לַגְּדוֹלִים לִשְׁמֹר מָמוֹנָם, וְאִם לֹא יַאֲכִיל עֲבָדָיו וְיַשְׁקֵם כָּרָאוּי, הֵם יִבְרְחוּ אוֹ יָמוּתוּ, וְאָדָם חָס עַל מָמוֹן עַצְמוֹ יָתֵר מִכָּל אָדָם. אֲבָל עֲבָדִים שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ אִשְׁתּוֹ בְּתוֹרַת נִכְסֵי מְלוֹג – חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן בְּבֵית דִּין, שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִכְנִיסָה אוֹתָן; שֶׁאִם לֹא יָזוּן אוֹתָם – יָמוּתוּ אוֹ יִבְרְחוּ, וַהֲרֵי אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן.
ז. עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנְךָ. עשה מלאכה ולא אתן לך מזונות. שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְצֻוִּין לְהַחֲיוֹת עֲבָדִים שֶׁבֵּינֵיהֶן. ובוודאי ייתנו לו מזונות.
שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לַגְּדוֹלִים לִשְׁמֹר מָמוֹנָם. בית דין אינם לוקחים אחריות על שמירת ממון של אדם בוגר, מפני שהוא עצמו אחראי לזה, ונתינת מזונות לעבד הרי היא בכלל שמירה על ממון עצמו. בְּתוֹרַת נִכְסֵי מְלוֹג. נכסי מלוג הם רכוש שהביאה עמה האישה מבית אביה, והבעל לא קיבל אחריות לערכו, ולאחר גירושין או התאלמנות חוזר הרכוש אליה כפי שהוא ואם פחת מערכו או אבד הבעל אינו צריך לשלם לה עליו (הלכות אישות טז,א). חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן בְּבֵית דִּין. בית דין מחייבים אותו במזונות (ראה גם שם כב,כה). שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִכְנִיסָה אוֹתָן. על דעת שהבעל לא יפשע בשמירתם ובטיפול בהם.
שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לַגְּדוֹלִים לִשְׁמֹר מָמוֹנָם. בית דין אינם לוקחים אחריות על שמירת ממון של אדם בוגר, מפני שהוא עצמו אחראי לזה, ונתינת מזונות לעבד הרי היא בכלל שמירה על ממון עצמו. בְּתוֹרַת נִכְסֵי מְלוֹג. נכסי מלוג הם רכוש שהביאה עמה האישה מבית אביה, והבעל לא קיבל אחריות לערכו, ולאחר גירושין או התאלמנות חוזר הרכוש אליה כפי שהוא ואם פחת מערכו או אבד הבעל אינו צריך לשלם לה עליו (הלכות אישות טז,א). חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן בְּבֵית דִּין. בית דין מחייבים אותו במזונות (ראה גם שם כב,כה). שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִכְנִיסָה אוֹתָן. על דעת שהבעל לא יפשע בשמירתם ובטיפול בהם.
ח. מֻתָּר לַעֲבֹד בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי בְּפֶרֶךְ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַדִּין כָּךְ, מִדַּת חֲסִידוּת וְדַרְכֵי הַחָכְמָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם רַחֲמָן וְרוֹדֵף צֶדֶק, וְלֹא יַכְבִּיד עֻלּוֹ עַל עַבְדּוֹ וְלֹא יָצֵר לוֹ, וְיַאֲכִילוֹ וְיַשְׁקֵהוּ מִכָּל מַאֲכָלוֹ וּמִכָּל מַשְׁקֵהוּ.
חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נוֹתְנִין לָעֶבֶד מִכָּל תַּבְשִׁיל וְתַבְשִׁיל שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין, וּמַקְדִּימִין מְזוֹן הַבְּהֵמוֹת וְהָעֲבָדִים עַל סְעוּדַת עַצְמָן. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ" (תהלים קכג,ב).
וְכֵן לֹא יְבַזֵּהוּ לֹא בַּיָּד וְלֹא בִּדְבָרִים; לְעַבְדוּת מְסָרָן הַכָּתוּב, לֹא לְבוּשָׁה. וְלֹא יַרְבֶּה עָלָיו צְעָקָה וָכַעַס, אֶלָּא יְדַבֵּר עִמּוֹ בְּנַחַת וְיִשְׁמַע טַעֲנוֹתָיו. וְכֵן מְפֹרָשׁ בְּדַרְכֵי אִיּוֹב הַטּוֹבִים שֶׁהִשְׁתַּבֵּחַ בָּהֶן: "אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי וכו' הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד" (איוב לא,יג-טו).
וְאֵין הָאַכְזָרִיּוּת וְהָעַזּוּת מְצוּיָה אֶלָּא בַּגּוֹיִם הָעֲרֵלִים. אֲבָל זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְהֵם יִשְׂרָאֵל שֶׁהִשְׁפִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם טוֹבַת הַתּוֹרָה וְצִוָּם בְּחֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים – רַחֲמָנִין הֵם עַל הַכֹּל. וְכֵן בְּמִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁצִּוָּנוּ לְהִדָּמוֹת בָּהֶן, הוּא אוֹמֵר: "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה,ט). וְכָל הַמְרַחֵם – מְרַחֲמִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ" (דברים יג,יח).
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעָן
נִגְמַר סֵפֶר שְׁנֵים עָשָׂר בְּעֶזְרַת שַׁדַּי. וּמִנְיַן פְּרָקִים שֶׁל סֵפֶר זֶה – שִׁבְעִים וַחֲמִשָּׁה: הִלְכוֹת מְכִירָה – שְׁלֹשִׁים פְּרָקִים. הִלְכוֹת מַתָּנָה – שְׁנֵים עָשָׂר פְּרָקִים. הִלְכוֹת שְׁכֵנִים – אַרְבָּעָה עָשָׂר פְּרָקִים. הִלְכוֹת שְׁלוּחִין – עֲשָׂרָה פְּרָקִים. הִלְכוֹת עֲבָדִים – תִּשְׁעָה פְּרָקִים.
חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נוֹתְנִין לָעֶבֶד מִכָּל תַּבְשִׁיל וְתַבְשִׁיל שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין, וּמַקְדִּימִין מְזוֹן הַבְּהֵמוֹת וְהָעֲבָדִים עַל סְעוּדַת עַצְמָן. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ" (תהלים קכג,ב).
וְכֵן לֹא יְבַזֵּהוּ לֹא בַּיָּד וְלֹא בִּדְבָרִים; לְעַבְדוּת מְסָרָן הַכָּתוּב, לֹא לְבוּשָׁה. וְלֹא יַרְבֶּה עָלָיו צְעָקָה וָכַעַס, אֶלָּא יְדַבֵּר עִמּוֹ בְּנַחַת וְיִשְׁמַע טַעֲנוֹתָיו. וְכֵן מְפֹרָשׁ בְּדַרְכֵי אִיּוֹב הַטּוֹבִים שֶׁהִשְׁתַּבֵּחַ בָּהֶן: "אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי וכו' הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד" (איוב לא,יג-טו).
וְאֵין הָאַכְזָרִיּוּת וְהָעַזּוּת מְצוּיָה אֶלָּא בַּגּוֹיִם הָעֲרֵלִים. אֲבָל זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְהֵם יִשְׂרָאֵל שֶׁהִשְׁפִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם טוֹבַת הַתּוֹרָה וְצִוָּם בְּחֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים – רַחֲמָנִין הֵם עַל הַכֹּל. וְכֵן בְּמִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁצִּוָּנוּ לְהִדָּמוֹת בָּהֶן, הוּא אוֹמֵר: "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה,ט). וְכָל הַמְרַחֵם – מְרַחֲמִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ" (דברים יג,יח).
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעָן
נִגְמַר סֵפֶר שְׁנֵים עָשָׂר בְּעֶזְרַת שַׁדַּי. וּמִנְיַן פְּרָקִים שֶׁל סֵפֶר זֶה – שִׁבְעִים וַחֲמִשָּׁה: הִלְכוֹת מְכִירָה – שְׁלֹשִׁים פְּרָקִים. הִלְכוֹת מַתָּנָה – שְׁנֵים עָשָׂר פְּרָקִים. הִלְכוֹת שְׁכֵנִים – אַרְבָּעָה עָשָׂר פְּרָקִים. הִלְכוֹת שְׁלוּחִין – עֲשָׂרָה פְּרָקִים. הִלְכוֹת עֲבָדִים – תִּשְׁעָה פְּרָקִים.
ח. מֻתָּר לַעֲבֹד בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי בְּפֶרֶךְ. שלא כעבד עברי (ראה לעיל א,ו).
הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד. מי שעשה אותי בבטן אמי, עשה גם את עבדי בבטן אמו, שהרי ה' אחד יצר את שנינו ברחם.
רַחֲמָנִין הֵם עַל הַכֹּל. ראה גם הלכות איסורי ביאה יט,יז, הלכות מתנות עניים י,ב. שֶׁצִּוָּנוּ לְהִדָּמוֹת בָּהֶן. ראה הלכות דעות א,ו.