פרק ט', הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַבָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין, אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל רֻבּוֹ שְׁלֹשֶׁת לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין – הֲרֵי הוּא כְּשֵׁנִי לַטֻּמְאָה עַד שֶׁיִּטְבֹּל. וְאִם נָגַע בָּאֳכָלִין – עָשָׂה אוֹתָן שְׁלִישִׁי. וְאִם נָגַע בְּמַשְׁקִין – טִמְּאָן, וְעָשָׂה אוֹתָן תְּחִלָּה לְטַמֵּא אֳכָלִים וּמַשְׁקִין אֲחֵרִים, אֲבָל לֹא לְטַמֵּא כֵּלִים.
וּמִפְּנֵי מָה גָּזְרוּ טֻמְאָה עַל אָדָם זֶה? מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ טְבוּלֵי יוֹם טוֹבְלִין בִּמְעָרוֹת שֶׁמֵּימֵיהֶן רָעִין, וְהָיוּ רוֹחֲצִין אַחַר כֵּן בְּמַיִם שְׁאוּבִין יָפִים דֶּרֶךְ נְקִיּוּת, וּפָשַׁט הַמִּנְהָג כָּךְ עַד שֶׁהָיוּ רֹב הָעָם מְדַמִּין שֶׁמַּיִם שְׁאוּבִין שֶׁרוֹחֲצִין בָּהֶן בָּאַחֲרוֹנָה הֵן שֶׁמְּטַהֲרִין, לֹא הַטְּבִילָה שֶׁבְּמֵי מִקְוֶה, וְהָיוּ טוֹבְלִין בְּזִלְזוּל בְּלֹא כַּוָּנָה. לְפִיכָךְ גָּזְרוּ שֶׁכָּל שֶׁבָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין, אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ – נִטְמָא, וְנַעֲשָׂה כְּשֵׁנִי לַטֻּמְאָה.
אֲפִלּוּ טָהוֹר שֶׁאֵינוֹ טְבוּל יוֹם, אִם נָפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ שְׁלֹשֶׁת לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין, אוֹ שֶׁבָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין – הֲרֵי זֶה כְּשֵׁנִי לַטֻּמְאָה עַד שֶׁיִּטְבֹּל. טָבַל – אֵינוֹ צָרִיךְ הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, מִפְּנֵי שֶׁעִקַּר טֻמְאָה זוֹ מִדִּבְרֵיהֶן.
וְכֵן הָאוֹכֵל אֳכָלִים טְמֵאִים וְהַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִים, וְטָבַל – אֵינוֹ צָרִיךְ הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. וְכֵן כֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִין, כֵּיוָן שֶׁמַּטְבִּילָן – טָהֲרוּ, וְאֵין צְרִיכִין הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, מִפְּנֵי שֶׁטֻּמְאוֹת אֵלּוּ עִקָּרָן מִדִּבְרֵיהֶן.
א. בְּמַיִם שְׁאוּבִין. מים ששאבו אותם שהם פסולים לטבילה (הלכות מקוואות ד,א-ב). שְׁלֹשֶׁת לֻגִּין. ולוג הוא כשליש ליטר (לטעם שדווקא שיעור זה הוא המטמא ראה או"ש). וְאִם נָגַע בָּאֳכָלִין עָשָׂה אוֹתָן שְׁלִישִׁי. במקרה שהם תרומה או כיוצא בה (ראה לקמן יא,ב-ג). טִמְּאָן וְעָשָׂה אוֹתָן תְּחִלָּה וכו'. ראה לעיל ז,ה. אֲבָל לֹא לְטַמֵּא כֵּלִים. כיוון שרק משקים שנטמאו מחמת אב טומאה מטמאים כלים (לעיל ז,ב, ח,י).
טְבוּלֵי יוֹם. אנשים הטעונים הערב שמש לאחר טבילתם. וְהָיוּ טוֹבְלִין בְּזִלְזוּל בְּלֹא כַּוָּנָה. והטובל בלא כוונה אינו טהור אלא לחולין בלבד אך לא למעשר שני, לתרומה ולקדשים (לקמן יג,ב, הלכות מקוואות א,ח).
אֵינוֹ צָרִיךְ הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ וכו'. אינו צריך להמתין לערב כדי להיטהר לגמרי, שלא כטבול יום שנטמא מאב הטומאה שצריך הערב שמש (לקמן י,א).
וְכֵן הָאוֹכֵל אֳכָלִים טְמֵאִים וְהַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִים. שהוא שני לטומאה מגזרת חכמים (לעיל ח,י). וְכֵן כֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִין. ראה לעיל ז,ב.
ב. מִי שֶׁנָּפְלוּ עָלָיו שְׁלֹשֶׁת לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין מִשְּׁנֵי כֵּלִים אוֹ מִשְּׁלֹשָׁה: אִם הִתְחִיל הַשֵּׁנִי עַד שֶׁלֹּא פָּסַק הָרִאשׁוֹן – מִצְטָרְפִין; וְאִם לָאו – אֵין מִצְטָרְפִין. נָפְלוּ מֵאַרְבָּעָה כֵּלִים – אֵינָן מִצְטָרְפִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְחִיל זֶה עַד שֶׁלֹּא פָּסַק זֶה, הֲרֵי זֶה טָהוֹר.
נָפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ אֲבָל לֹא עַל רֻבּוֹ, אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עַל רֻבּוֹ וְלֹא נָפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ, אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ בִּלְבַד מִלְּמַעְלָה וְנָפְלוּ עַל רֻבּוֹ מִן הַצַּד אוֹ מִלְּמַטָּה – הֲרֵי זֶה טָהוֹר, עַד שֶׁיִּפְּלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל רֻבּוֹ הַסָּמוּךְ לְרֹאשׁוֹ כְּדַרְכָּן.
וְכֵן אִם בָּא רֹאשׁוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין וְלֹא בָּא רֻבּוֹ, אוֹ בָּא רֻבּוֹ וְלֹא בָּא רֹאשׁוֹ, אוֹ שֶׁבָּא רֹאשׁוֹ בִּלְבַד וּבָא מִשְּׁאָר גּוּפוֹ רֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין מִלְּמַטָּה אוֹ מִן הַצַּד – הֲרֵי זֶה טָהוֹר, עַד שֶׁיָּבֹא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ הַסָּמוּךְ לְרֹאשׁוֹ כְּדַרְכּוֹ.
ב. מִשְּׁנֵי כֵּלִים אוֹ מִשְּׁלֹשָׁה… נָפְלוּ מֵאַרְבָּעָה כֵּלִים אֵינָן מִצְטָרְפִין. השווה הלכות מקוואות ה,א.
וְנָפְלוּ עַל רֻבּוֹ מִן הַצַּד אוֹ מִלְּמַטָּה. שנפלו המים על החלקים הצדדיים או התחתונים של גופו, ולא על חלקי הגוף הקרובים לראשו.
ג. הַבָּא מֵרֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ הַחֵצִי בְּמַיִם שְׁאוּבִין, וְנָפְלוּ עַל הַחֵצִי הָאַחֵר מַיִם שְׁאוּבִין, הוֹאִיל וְחֶצְיוֹ בִּנְפִילָה וְחֶצְיוֹ בְּבִיאָה – הֲרֵי זֶה טָהוֹר.
ד. הָיוּ שְׁלֹשֶׁת הַלֻּגִּין שֶׁנָּפְלוּ עָלָיו אוֹ שֶׁבָּא בָּהֶם מִקְצָתָן שְׁאוּבִין וּמִקְצָתָן אֵינָן שְׁאוּבִין, אוֹ שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶן יַיִן וְשֶׁמֶן דְּבַשׁ וְחָלָב – הֲרֵי זֶה טָהוֹר, עַד שֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁלֹשָׁה כֻּלָּם מַיִם שְׁאוּבִין.
שְׁלֹשֶׁת לֻגִּין אֵלּוּ שֶׁנָּפְלוּ עַל הַטָּהוֹר אוֹ שֶׁבָּא בָּהֶן וְטִמְּאוּהוּ, כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה כְּשֵׁנִי לַטֻּמְאָה – הֲרֵי הַמַּיִם הָאֵלּוּ טְמֵאִים, שֶׁהֲרֵי נָגְעוּ בְּשֵׁנִי, וַהֲרֵי אֵלּוּ הַמַּיִם אוֹמְרִין לְזֶה הַטָּהוֹר: טִמֵּאנוּ אוֹתוֹ וְטִמְּאָנוּ.

ד. יַיִן וְשֶׁמֶן דְּבַשׁ וְחָלָב. והוא הדין לשאר מי פירות (השווה הלכות מקוואות ז,א).

שֶׁהֲרֵי נָגְעוּ בְּשֵׁנִי. והוא מטמא את המשקים להיות תחילה (לעיל ז,ה, ולעיל ה"א).

ה. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה בְּצַד הַסְּפָרִים וְאוֹמְרִין: זֶה קֹדֶשׁ וְזֶה קֹדֶשׁ, וּבָאִים הָעַכְבָּרִים וּמְקָרְעִין אֶת הַסְּפָרִים. לְפִיכָךְ גָּזְרוּ שֶׁכָּל תְּרוּמָה שֶׁתִּגַּע בְּאֶחָד מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ – נִטְמֵאת, וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁלִישִׁי לַטֻּמְאָה כְּאִלּוּ נָגְעָה בְּשֵׁנִי, וְנִמְצְאוּ כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ פּוֹסְלִין אֶת הַתְּרוּמָה כְּשֵׁנִי.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו טְהוֹרוֹת, וְנָגַע בְּאֶחָד מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ – נַעֲשׂוּ יָדָיו שְׁנִיּוֹת וּמְטַמְּאִין אֶת הַתְּרוּמָה וְאֶת הַמַּשְׁקִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַיָּדַיִם מִתְטַמְּאוֹת אֶלָּא מֵרִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, הֵן מִתְטַמְּאוֹת מִן הַסֵּפֶר.
ה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ח,א.
ו. רְצוּעוֹת תְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין, וְגִלָּיוֹן שֶׁבַּסֵּפֶר שֶׁלְּמַעְלָן וְשֶׁלְּמַטָּן שֶׁבַּתְּחִלָּה וְשֶׁבַּסּוֹף כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין לַסֵּפֶר, וְסֵפֶר שֶׁנִּמְחַק וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, וּמְגִלָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ מִן הַתּוֹרָה שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, כְּפָרָשַׁת 'וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן' – הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. וְלֹא דִּבְרֵי תּוֹרָה בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, אֲפִלּוּ שִׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת שֶׁהֵן דִּבְרֵי חָכְמָה, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם.
ו. רְצוּעוֹת תְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין. התפילין מטמאות משום הפרשיות שבתוכן, והרצועות מטמאות כאשר הן מחוברות בהן. וְגִלָּיוֹן שֶׁבַּסֵּפֶר. הקטעים החלקים שבקלף של ספר תורה. שֶׁלְּמַעְלָן וְשֶׁלְּמַטָּן וכו'. והוא הדין לגיליון שבין דף לדף (פה"מ ידיים ג,ד וראה תוי"ט שם). שֶׁבַּתְּחִלָּה. בתחילת הספר. וּמְגִלָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ מִן הַתּוֹרָה. יריעה של ספר תורה (פה"מ שם ג,ה). כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן. פרשייה זו נחשבת כספר לעצמו, ולפיכך למדו ממנה את מספר האותיות הנחשבות כספר שלם (פה"מ שם, וראה גם הלכות שבת כג,כח).
ז. תַּרְגּוּם שֶׁבְּעֶזְרָא וְשֶׁבְּדָנִיֵּאל – הֲרֵי הוּא מִכְּלַל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל תַּרְגּוּם שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית, וְעִבְרִית שֶׁכְּתָבוֹ תַּרְגּוּם, אוֹ שֶׁכָּתַב כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ בִּכְתַב עִבְרִית – אֵינָן מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, עַד שֶׁיִּהְיוּ כְּתוּבִין אַשּׁוּרִית עַל הָעוֹר וּבִדְיוֹ.
ז. תַּרְגּוּם שֶׁבְּעֶזְרָא וְשֶׁבְּדָנִיֵּאל. הפרשיות שבספרים אלו הכתובות בלשון ארמית. בִּכְתַב עִבְרִית. כתב עברי קדום. כְּתוּבִין אַשּׁוּרִית. כתב הקודש המשמש לכתיבת ספרי התורה (ראה הלכות תפילין א,יט).
ח. הַכּוֹתֵב 'הַלֵּל' וּ'שְׁמַע' לַתִּינוֹק לְהִתְלַמֵּד בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי – הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם.
ח. לַתִּינוֹק לְהִתְלַמֵּד בּוֹ. שילד ילמד ממנו. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי. ראה הלכות ספר תורה ז,יד (וראה פסקים ושיטות שם).
ט. הַמְּשִׁיחוֹת וְהָרְצוּעוֹת שֶׁתְּפָרָן לַסֵּפֶר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּמָן, כָּל זְמַן שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין לַסֵּפֶר – הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם.
ט. הַמְּשִׁיחוֹת וְהָרְצוּעוֹת שֶׁתְּפָרָן לַסֵּפֶר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּמָן. חוטים ורצועות שתפר באמצעותם את הספר אף על פי שאין תופרים את הספר אלא בגידים (ראה הלכות ספר תורה ט,יג, זר זהב ומנחת ביכורים תוספתא ידיים ב,ה), ויש מפרשים שתפר אותם בגוף הספר לצורך קשירתו וכדומה (מג"א או"ח קמז, וראה חזו"א ידיים ח,ד).
י. תִּיק שֶׁל סֵפֶר וְתֵבָה שֶׁל סֵפֶר וּמִטְפְּחוֹת סְפָרִים בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרוֹת – מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. אֲבָל הַבְּרָכוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מֵאוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם וּמֵעִנְיָנוֹת הַרְבֵּה שֶׁל תּוֹרָה – אֵינָן מְטַמְּאוֹת אֶת הַיָּדַיִם.
י. וְתֵבָה שֶׁל סֵפֶר. ארון הקודש. וּמִטְפְּחוֹת סְפָרִים בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרוֹת. שתפרו אותם במיוחד לתשמיש ספר תורה (ראה ח"ד ידיים ב,יב). הַבְּרָכוֹת. כתב של נוסח לשון הברכות.
יא. סִפְרֵי הַמִּינִים אֵינָן מְטַמְּאוֹת אֶת הַיָּדַיִם. פָּרָשַׁת שׂוֹטָה, הוֹאִיל וְלִמְחִיקָה עוֹמֶדֶת – אֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶת הַיָּדַיִם.

יא. סִפְרֵי הַמִּינִים. ספרי הקודש שנכתבו בידי אפיקורסים או שנמצאו בידם (ראה הלכות יסודי התורה ו,ח, הלכות תפילין מזוזה וספר תורה א,יג), וכן החיבורים שלהם שיש בהם ציטוטים מן התורה (מאירי שבת קטז,א). פָּרָשַׁת שׂוֹטָה. המגילה שמשתמשים בה בהשקאת הסוטה (ראה הלכות סוטה ג,ח-י).

תקציר הפרק 

פרק ט הלכות שְׁאָר אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת​
הפרק קצר, הוואצפ ארוך….

​בעבר טבלו הטמאים במי בורות ומערות שמימיהן היו מלוכלכים. כדי לנקות את עצמם היו רוחצים אחר הטבילה במים שאובים. מתוך כך טעו העם לומר שמים שאובים מטהרים ולא המקווה. משום כך, גזרו חכמים טומאת ולד שני על הבא ראשו ורובו במים שאובים, או שנפלו עליו שלושה לוגים. הפרק מפרט מהן הדרכים בהם הרחיצה במים שאובים נחשבת כרחיצה אחת בשיעור הגורר טומאה ובאיזה אופנים רחיצה במים שאובים אינה גוררת טומאה.

בנוסף גזרו חכמים גם טומאת ולד שני על כל כתבי הקודש הכתובים כהלכה בכתב אשורי בדיו על קלף, וכן על תשמישיהם, והם מטמאים תרומה במגע ומטמאים את הידיים. הטעם לגזרה זו שהיו העם מניחים מאכל תרומה ליד כתבי קדש מפאת קדושת שניהם. אחסון זה גרם לעכברים לאכול הן את התרומה והן את הכתבים. נוצר מצב מוזר במקצת שהנוגע ספר קדש – נטמאות ידיו. אמנם טומאתן זוהי שמירתן…
הפרק מפרט איזה כתב נידון כספר ואיזה לא, ואילו כלים נחשבים לתשמיש הכתב כגון הנרתיק ואילו כלים לא נידונים כך.

לטומאת מים שאובים יש השלכה הלכתית לימינו על השאלה: האם מותר להתקלח אחרי טבילה במקווה?​

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שאר אבות הטומאות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.המתרחץ נעשה שני לטומאה מדרבנן?

2.לעולם טומאת ידים ע"י ראשון לטומאה?

3.מגילות כתובות ארמית-אינן מטמאות?

תשובות
1-כן 2-לא 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן