א. הַתּוֹבֵעַ עֵדָיו לְהָעִיד לוֹ עֵדוּת שֶׁיִּתְחַיֵּב הַנִּתְבָּע בְּעֵדוּתָן לְבַדָּהּ לִתֵּן לְתוֹבֵעַ זֶה מָמוֹן הַמִּטַּלְטֵל, וְכָפְרוּ בְּעֵדוּתָן וְנִשְׁבְּעוּ, בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּעוּ בְּבֵית דִּין בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּעוּ חוּץ לְבֵית דִּין – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, שֶׁהֲרֵי הִפְסִידוּהוּ מָמוֹן בִּכְפִירָתָם.
וְכֵן אִם הִשְׁבִּיעָן הַתּוֹבֵעַ וְכָפְרוּ בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁבְּעוּ הֵן וְלֹא עָנוּ אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָתוֹ, כֵּיוָן שֶׁכָּפְרוּ – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין, וְהוּא שֶׁיַּשְׁבִּיעֵן בְּבֵית דִּין.
וְכֵן אִם הִשְׁבִּיעָן הַתּוֹבֵעַ וְכָפְרוּ בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁבְּעוּ הֵן וְלֹא עָנוּ אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָתוֹ, כֵּיוָן שֶׁכָּפְרוּ – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין, וְהוּא שֶׁיַּשְׁבִּיעֵן בְּבֵית דִּין.
ב. אֵין הָעֵדִים חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בְּעֵדוּתָן בְּבֵית דִּין. בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּעוּ אוֹ הִשְׁבִּיעָן בְּבֵית דִּין, בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּעוּ אוֹ הִשְׁבִּיעָן חוּץ לְבֵית דִּין – הַכְּפִירָה בְּבֵית דִּין בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ויקרא ה,א) – מָקוֹם שֶׁיַּגִּיד וְיוֹעִיל, הוּא שֶׁאִם לֹא יַגִּיד שָׁם יִתְחַיֵּב.
ב. אוֹ הִשְׁבִּיעָן חוּץ לְבֵית דִּין. דווקא אם ענו אמן אחר שבועתו, אבל אם לא ענו אמן אלא כפרו בלבד, גם השבועה צריכה להיות בבית דין, כדלעיל. מָקוֹם שֶׁיַּגִּיד וְיוֹעִיל. שהרי רק אם יעיד בבית דין תועיל עדותו לחייב ממון את הנתבע, ואין עדותו מועילה מחוץ לבית דין.
ג. תְּבָעָן בְּעֵדוּת שֶׁאֵינָהּ מְחַיֶּבֶת מָמוֹן, אוֹ בְּעֵדוּת קַרְקָעוֹת אוֹ עֲבָדִים אוֹ שְׁטָרוֹת, וְכָפְרוּ וְנִשְׁבְּעוּ – פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת, שֶׁאֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא עַל כְּפִירַת עֵדוּת מָמוֹן שֶׁדּוֹמֶה לְפִקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה שֶׁפֵּרְטָן הַכָּתוּב בַּפָּרָשָׁה, שֶׁהֵן מִטַּלְטְלִין שֶׁגּוּפָן מָמוֹן, וּכְשֶׁיָּעִידוּ לָזֶה יִתֵּן זֶה.
ג. בְּעֵדוּת שֶׁאֵינָהּ מְחַיֶּבֶת מָמוֹן. כמפורט לקמן בפרק י. שֶׁפֵּרְטָן הַכָּתוּב בַּפָּרָשָׁה. בפרשה העוסקת בשבועת הפיקדון (ויקרא ה,כא), וכפי שהתבאר לעיל ז,ד, וחכמים השוו את שבועת העדות לשבועת הפקדון בגזרה שווה (בבלי שבועות לג,ב, לה,א). וּכְשֶׁיָּעִידוּ לָזֶה יִתֵּן זֶה. שבמקרים אלו עדותם תחייב את הנתבע לתת ממון או מטלטלים לתובע.
ד. וְכֵן הַמַּשְׁבִּיעַ עֵדֵי קְנָס, וְכָפְרוּ – פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת, מִפְּנֵי שֶׁאִם קָדַם הַנִּתְבָּע וְהוֹדָה בַּקְּנָס, יִפָּטֵר מִלְּשַׁלֵּם, וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּאוּ עֵדִים אַחַר כֵּן וְהֵעִידוּ. נִמְצְאוּ הָעֵדִים, לֹא חַיָּב זֶה בְּעֵדוּתָן לְבַדָּהּ, אֶלָּא עֵדוּתָן עִם כְּפִירַת הַנִּתְבָּע הִיא הַמְחַיֶּבֶת אוֹתוֹ, וְהוֹאִיל וְאִם הוֹדָה לוֹ לֹא תּוֹעִיל עֵדוּתָן – אִם כָּפְרוּ בָּהּ וְנִשְׁבְּעוּ, פְּטוּרִין.
ד. הַמַּשְׁבִּיעַ עֵדֵי קְנָס. שמשביעם שיעידו לו עדות אשר תחייב את הנתבע לשלם לו קנס (ראה גם לעיל ח,א-ב). מִפְּנֵי שֶׁאִם קָדַם הַנִּתְבָּע וְהוֹדָה בַּקְּנָס יִפָּטֵר מִלְּשַׁלֵּם. שהמודה במעשה שמחייבו קנס, פטור מתשלום הקנס (הלכות גנבה א,ה). נִמְצְאוּ הָעֵדִים לֹא חַיָּב זֶה בְּעֵדוּתָן לְבַדָּהּ. נמצא שחיוב הנתבע לא נובע מעדותם בלבד.
ה. 'מַשְׁבִּיעֲכֶם אֲנִי שֶׁתָּבֹאוּ וְתָעִידוּ לִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל' וְ'תַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה', וְכָפְרוּ – חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת מִפְּנֵי הַקֶּרֶן שֶׁהוּא מָמוֹן, לֹא מִפְּנֵי הַכֶּפֶל שֶׁהוּא קְנָס. וְכֵן אִם הִשְׁבִּיעָם שֶׁיָּעִידוּ לוֹ שֶׁאָנַס פְּלוֹנִי אוֹ פִּתָּה בִּתּוֹ, וְכָפְרוּ – חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת מִפְּנֵי הַבֹּשֶׁת וְהַפְּגָם, שֶׁאִם הוֹדָה בָּהֶן הַנִּתְבָּע, מְשַׁלֵּם, לֹא מִפְּנֵי הַקְּנָס. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ו. אֵין הָעֵדִים חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ וְיִשָּׁבְעוּ אַחַר תְּבִיעַת בַּעַל הַדִּין עַצְמוֹ אוֹ שְׁלוּחוֹ. אֲבָל אִם קָדְמוּ וְנִשְׁבְּעוּ קֹדֶם שֶׁיִּתְבָּעֵם – פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת.
ז. כֵּיצַד? רָאוּ הַתּוֹבֵעַ הוֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם, אָמְרוּ לוֹ: 'לָמָּה אַתָּה בָּא אַחֲרֵינוּ? שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת!' – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תְּבָעָן הַתּוֹבֵעַ, אֶלָּא הֵן קָדְמוּ וְנִשְׁבְּעוּ בִּתְבִיעַת עַצְמָן.
וְכֵן אִם הִשְׁבִּיעָן הַנִּתְבָּע שֶׁ'אִם תֵּדְעוּ לָזֶה שֶׁתּוֹבֵעַ אוֹתִי עֵדוּת שֶׁתָּבֹאוּ וְתָעִידוּ לוֹ', וְכָפְרוּ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת עַד שֶׁיַּשְׁבִּיעֵם הַתּוֹבֵעַ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הִשְׁבִּיעָם שֶׁיָּבֹאוּ וְיָעִידוּ שֶׁיֵּשׁ לִפְלוֹנִי בְּיַד פְּלוֹנִי מָמוֹן, וְכָפְרוּ, שֶׁהֵן פְּטוּרִין, שֶׁאֵין זֶה תּוֹבֵעַ דִּין עַצְמוֹ.
וְכֵן אִם קָדְמָה שְׁבוּעָה לָעֵדוּת – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד" (ויקרא ה,א) – שֶׁקָּדְמָה עֵדוּת לַשְּׁבוּעָה, לֹא שֶׁקָּדְמָה שְׁבוּעָה לָעֵדוּת.
וְכֵן אִם הִשְׁבִּיעָן הַנִּתְבָּע שֶׁ'אִם תֵּדְעוּ לָזֶה שֶׁתּוֹבֵעַ אוֹתִי עֵדוּת שֶׁתָּבֹאוּ וְתָעִידוּ לוֹ', וְכָפְרוּ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת עַד שֶׁיַּשְׁבִּיעֵם הַתּוֹבֵעַ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הִשְׁבִּיעָם שֶׁיָּבֹאוּ וְיָעִידוּ שֶׁיֵּשׁ לִפְלוֹנִי בְּיַד פְּלוֹנִי מָמוֹן, וְכָפְרוּ, שֶׁהֵן פְּטוּרִין, שֶׁאֵין זֶה תּוֹבֵעַ דִּין עַצְמוֹ.
וְכֵן אִם קָדְמָה שְׁבוּעָה לָעֵדוּת – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד" (ויקרא ה,א) – שֶׁקָּדְמָה עֵדוּת לַשְּׁבוּעָה, לֹא שֶׁקָּדְמָה שְׁבוּעָה לָעֵדוּת.
ז. וְכֵן אִם הִשְׁבִּיעָן הַנִּתְבָּע… וְכָפְרוּ הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת. שנאמר: "אם לוא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה,א), ונמסר לחכמים שהמילה 'לוא' נכתבה בוא"ו ובאל"ף כדי שנפרש 'אם לו לא יגיד ונשא עוונו', דווקא לתובע, אבל אם לא יגיד למישהו אחר שאינו התובע או המורשה מהתובע, אינו חייב (פה"מ שבועות ד,יב).
וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד. ששמע קול שבועה ('אלה') כאשר כבר היה עד למקרה זה.
וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד. ששמע קול שבועה ('אלה') כאשר כבר היה עד למקרה זה.
ח. כֵּיצַד? 'מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּשֶׁתֵּדְעוּן לִי עֵדוּת שֶׁתָּבֹאוּ וּתְעִידוּנִי', וְאָמְרוּ אָמֵן, וְיָדְעוּ לוֹ עֵדוּת אַחַר כֵּן, וּתְבָעָן לְהָעִיד וְכָפְרוּ בּוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת.
ט. אֵין הָעֵדִים חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת עַד שֶׁיְּיַחֵד אוֹתָם הַתּוֹבֵעַ וְיַשְׁבִּיעֵן אוֹ יִשָּׁבְעוּ. כֵּיצַד? עָמַד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאָמַר: 'מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עַל כָּל מִי שֶׁיֵּדַע לִי עֵדוּת שֶׁיָּבֹא וְיָעִיד לִי', וְעָנוּ כֻּלָּם אָמֵן וְעֵדָיו בִּכְלָלָן, וְאַחַר כָּךְ תָּבַע עֵדָיו וְכָפְרוּ בּוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יִחֵד עֵדָיו בִּשְׁבוּעָה בִּפְנֵי עַצְמָן.
אֲבָל אִם אָמַר: 'מַשְׁבִּיעַ אֲנִי כָּל הָעוֹמְדִין כָּאן שֶׁאִם יָדְעוּ לִי בְּעֵדוּת שֶׁיָּבֹאוּ וְיָעִידוּ לִי', וְהָיוּ עֵדָיו בִּכְלָלָן, וְכָפְרוּ – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, שֶׁהֲרֵי יִחֲדָן בִּכְלַל אֲחֵרִים.
אֲבָל אִם אָמַר: 'מַשְׁבִּיעַ אֲנִי כָּל הָעוֹמְדִין כָּאן שֶׁאִם יָדְעוּ לִי בְּעֵדוּת שֶׁיָּבֹאוּ וְיָעִידוּ לִי', וְהָיוּ עֵדָיו בִּכְלָלָן, וְכָפְרוּ – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, שֶׁהֲרֵי יִחֲדָן בִּכְלַל אֲחֵרִים.
ט. שֶׁיֵּדַע לִי עֵדוּת. כוונתו למי שיודע בהווה (וכך מתפרשת צורת הלשון 'ידע' בעתיד), שהרי ידיעת העדות צריכה להיות קודמת לשבועה (כדלעיל ה"ז). מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יִחֵד עֵדָיו בִּשְׁבוּעָה בִּפְנֵי עַצְמָן. משום שלא השביע בפירוש את כל העומדים שם אלא התכוון להשביע רק את מי שיודע לו עדות, ומכיוון שהתובע אינו יודע מי יודע ומי לא, נמצא שלא ייחד את עדיו (תורת חיים שבועות לה,א). וְכָפְרוּ בּוֹ. והם עצמם לא נשבעו, והוא לא השביעם בשנית.
מַשְׁבִּיעַ אֲנִי כָּל הָעוֹמְדִין כָּאן שֶׁאִם יָדְעוּ לִי בְּעֵדוּת שֶׁיָּבֹאוּ וְיָעִידוּ לִי וכו'. מכיוון שהשביע בצורה מפורשת את כל העומדים שם, גם עדיו בכללם ונחשבת שבועה זו כייחוד העדים (תורת חיים שם, ר"ן שבועות טו,ב). וְהָיוּ עֵדָיו בִּכְלָלָן. וענו אמן יחד עם כולם, ולאחר זמן תבע אותם שיעידו לו וכפרו בבית דין. או שמעמד זה היה בבית הכנסת שהיה בו בית דין (כדלקמן).
מַשְׁבִּיעַ אֲנִי כָּל הָעוֹמְדִין כָּאן שֶׁאִם יָדְעוּ לִי בְּעֵדוּת שֶׁיָּבֹאוּ וְיָעִידוּ לִי וכו'. מכיוון שהשביע בצורה מפורשת את כל העומדים שם, גם עדיו בכללם ונחשבת שבועה זו כייחוד העדים (תורת חיים שם, ר"ן שבועות טו,ב). וְהָיוּ עֵדָיו בִּכְלָלָן. וענו אמן יחד עם כולם, ולאחר זמן תבע אותם שיעידו לו וכפרו בבית דין. או שמעמד זה היה בבית הכנסת שהיה בו בית דין (כדלקמן).
י. וְכֵן אִם אָמַר לָעֵדִים: 'בֹּאוּ וְהָעִידוּ לִי שֶׁיֵּשׁ לִי מָנֶה בְּיַד פְּלוֹנִי', וְאַחַר כָּךְ עָמַד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהִשְׁבִּיעַ: 'כָּל מִי שֶׁיֵּדַע לִי עֵדוּת יָבֹא וְיָעִיד לִי', וְלֹא בָּאוּ וְלֹא הֵעִידוּ – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין, שֶׁהֲרֵי תְּבָעָם תְּחִלָּה. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְיִהְיֶה שָׁם בֵּית דִּין. אֲבָל אִם לֹא הָיוּ בִּפְנֵי בֵּית דִּין: אִם עָנוּ אָמֵן – חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת כְּשֶׁיִּכְפְּרוּ בְּעֵדוּתָן בְּבֵית דִּין; וְאִם לֹא עָנוּ אָמֵן – אֵינָן חַיָּבִין.
י. שֶׁהֲרֵי תְּבָעָם תְּחִלָּה. ולכן אף שהשביע בלשון שאינה מהווה ייחוד, התביעה שתבעם תחילה מהווה ייחוד. וְיִהְיֶה שָׁם בֵּית דִּין. ואז חייבים גם אם לא ענו אמן כמבואר לעיל ה"א.
יא. אֶחָד הַמַּשְׁבִּיעַ עֵדָיו בִּשְׁבוּעָה, אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶן: 'מְצַוֶּה אֲנִי עֲלֵיכֶם בִּשְׁבוּעָה', 'אוֹסֶרְכֶם אֲנִי בִּשְׁבוּעָה' – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין, וְהוּא שֶׁיַּשְׁבִּיעֵם בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד אוֹ בְּכִנּוּי, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יא. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ב,ב.
יב. וְאֵין הָעֵדִים חַיָּבִין עַד שֶׁיַּשְׁבִּיעֵם בְּלָשׁוֹן שֶׁהֵן מַכִּירִין אוֹתָהּ.
יג. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁאֵין הָעֵדִים חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת אֶלָּא עַל פִּי עֲשָׂרָה דְּבָרִים, וְאֵלּוּ הֵן: שֶׁיִּתְבָּעֵם הַתּוֹבֵעַ, וְשֶׁתִּהְיֶה עֵדוּת מָמוֹן, וְשֶׁיִּהְיֶה מָמוֹן הַמִּטַּלְטֵל, וְשֶׁיִּתְחַיֵּב הַנִּתְבָּע לְשַׁלֵּם בְּעֵדוּתָן לְבַדָּהּ אִם הֵעִידוּ, וְשֶׁיִּכְפְּרוּ אַחַר שֶׁתְּבָעָן הַתּוֹבֵעַ, וְשֶׁיִּכְפְּרוּ בְּבֵית דִּין, וְשֶׁתִּהְיֶה שָׁם שְׁבוּעָה בַּשֵּׁם אוֹ בְּכִנּוּי, וְשֶׁתִּקְדַּם יְדִיעַת הָעֵדוּת לַשְּׁבוּעָה, וְשֶׁיְּיַחֵד עֵדָיו בְּעֵת הַשְּׁבוּעָה אוֹ בְּעֵת הַתְּבִיעָה, וְשֶׁתִּהְיֶה הַשְּׁבוּעָה בְּלָשׁוֹן שֶׁהֵן מַכִּירִין אוֹתָהּ.
יג. שֶׁיִּתְבָּעֵם הַתּוֹבֵעַ. או שליחו (ראה לעיל הל' ו-ז).
יד. כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ 'פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת עֵדוּת' – אֲבָל חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי. וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ שֶׁעָנָה אָמֵן אִם הִשְׁבִּיעוֹ אַחֵר, שֶׁהֲרֵי נִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר. אֲבָל הַמְחֻיָּב בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִשְׁבָּע עַל שֶׁקֶר וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵזִיד – אֵינוֹ חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת בִּלְבַד, שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב הוֹצִיא שְׁבוּעַת הָעֵדוּת מִכְּלַל שְׁבוּעַת בִּטּוּי לְחַיֵּב הַמֵּזִיד בָּהּ כַּשּׁוֹגֵג בְּקָרְבָּן לֹא בְּמַלְקוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְאַחַת מֵהֵנָּה" (ויקרא ה,ד-ה, ושם: מֵאֵלֶּה) – בְּמִין אֶחָד מִמִּינֵי שְׁבוּעוֹת אַתָּה מְחַיֵּב הַנִּשְׁבָּע, וְאֵין אַתָּה מְחַיְּבוֹ בִּשְׁנֵי מִינִין עַד שֶׁיִּהְיֶה חַיָּב בְּדִין שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וּבְדִין שְׁבוּעַת בִּטּוּי.
יד. אֲבָל חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי. וחייב מלקות במזיד, ובשוגג מביא קרבן עולה ויורד (לעיל א,ג). וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ שֶׁעָנָה אָמֵן אִם הִשְׁבִּיעוֹ אַחֵר. כדלעיל ב,א. אֵינוֹ חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת בִּלְבַד. ולכן אינו לוקה, אלא מביא קרבן בלבד. שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב הוֹצִיא שְׁבוּעַת הָעֵדוּת מִכְּלַל שְׁבוּעַת בִּטּוּי לְחַיֵּב הַמֵּזִיד בָּהּ כַּשּׁוֹגֵג בְּקָרְבָּן לֹא בְּמַלְקוֹת. אף ששבועת עדות היא סוג של שבועת ביטוי, הכתוב הוציאה מכלל שבועת ביטוי, וחייב בה את המזיד באותו אופן שחייב את השוגג (בניגוד לשבועת ביטוי שבה השוגג חייב קרבן והמזיד חייב מלקות, לעיל א,ג). שֶׁנֶּאֱמַר לְאַחַת מֵהֵנָּה וכו'. ומכאן שאין לחייב אותו בחיוב נוסף על כך שהזיד בשבועת ביטוי משום שהכתוב אומר: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים… ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה", ודרשו חכמים שאינו יכול להתחייב על כמה סוגי שבועות ביחד, אלא על סוג שבועה אחד (בבלי שבועות כה,ב; וראה גם לעיל ז,ח).
טו. 'מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָּבֹאוּ וְתָעִידוּ לִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה', 'שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת' – אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת; 'שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת שֶׁיֵּשׁ לְךָ בְּיַד פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה' – חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
טז. 'מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָּבֹאוּ וְתָעִידוּ לִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי חִטִּים וּשְׂעוֹרִין וְכֻסְּמִין', 'שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת' – אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת; 'שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת שֶׁיֵּשׁ לְךָ אֵצֶל פְּלוֹנִי חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וְכֻסְּמִין' – חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
יז. וְכֵן אִם תָּבְעוּ אוֹתָן רַבִּים לְהָעִיד לָהֶן וְאָמְרוּ: 'שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָכֶם עֵדוּת' – אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת; 'לֹא לְךָ וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ' – חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, כְּדֶרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן.
יז. כְּדֶרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. לעיל ז,יא-יד.
יח. הַנִּשְׁבָּע לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת, וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁאֵין כָּאן לֹא שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְלֹא שְׁבוּעַת בִּטּוּי, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁבוּעַת בִּטּוּי אֵינָהּ אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לָאו וְהִין, וְאִם יֹאמַר: 'שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת' – אֵין זוֹ שְׁבוּעַת בִּטּוּי אֶלָּא שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וְהוֹאִיל וְלָאו זֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֵינוֹ שְׁבוּעַת בִּטּוּי, כָּךְ הִין שֶׁבָּהּ, שֶׁהוּא הַנִּשְׁבָּע שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת, אֵינוֹ שְׁבוּעַת בִּטּוּי.
יח. בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לָאו וְהִין. שניתן להישבע בו הן על החיוב והן על השלילה, כפי שנלמד מן הכתוב: "להרע או להיטיב" (ויקרא ה,ד). וְהוֹאִיל וְלָאו זֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֵינוֹ שְׁבוּעַת בִּטּוּי. שהרי הצד השלילי של שבועה זו הוא שבועת העדות.
יט. דָּבָר בָּרוּר שֶׁהַנִּשְׁבָּע לַחֲבֵרוֹ שֶׁהֵעִיד לוֹ וְהוּא לֹא הֵעִיד אוֹ שֶׁלֹּא הֵעִיד וְהוּא הֵעִיד – הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי, וְאֵין כָּאן שְׁבוּעַת עֵדוּת כְּלָל.
אִם הִשְׁבִּיעָן הַתּוֹבֵעַ וְכָפְרוּ בּוֹ. שהשביעם שיעידו לו, והם אמרו שאינם יודעים לו עדות. וְהוּא שֶׁיַּשְׁבִּיעֵן בְּבֵית דִּין. מכיוון שבמקרה זה קבלת השבועה נעשית על ידי הכפירה ללא עניית אמן, צריך שיהיה ברור שהכפירה מתייחסת לשבועה, ומכיוון שהכפירה צריכה להיות בבית הדין, צריכה גם השבועה להיות בבית הדין (נוב"י קמא, יו"ד,סו).