פרק ט', הלכות שגגות, ספר קרבנות
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. עַל חָמֵשׁ עֲבֵרוֹת מְבִיאִין קָרְבַּן אָשָׁם, וְהוּא הַנִּקְרָא אָשָׁם וַדַּאי, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ בָּא מִשּׁוּם סָפֵק, וְאֵלּוּ הֵן: עַל שִׁפְחָה חֲרוּפָה, וְעַל הַגָּזֵל, וְעַל הַמְּעִילָה, וְעַל טֻמְאַת נָזִיר, וְעַל הַצָּרַעַת כְּשֶׁיִּטְהַר מִמֶּנָּה.
עַל שִׁפְחָה חֲרוּפָה כֵּיצַד? הַבָּא עַל שִׁפְחָה חֲרוּפָה, בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה – מֵבִיא אָשָׁם. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַשִּׁפְחָה גְּדוֹלָה, מְזִידָה, וּבִרְצוֹנָהּ, וְתִהְיֶה בְּעוּלָה, כְּדֵי שֶׁתִּלְקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה וכו' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ" (ויקרא יט,כ-כא) – הִיא לוֹקָה, וְהוּא מֵבִיא קָרְבָּן,
א. עַל שִׁפְחָה חֲרוּפָה. הבא על שפחה חרופה, כמבואר בסמוך. וְעַל הַגָּזֵל. לקמן ה"ז. וְעַל הַמְּעִילָה. לקמן הל' ח-ט. וְעַל טֻמְאַת נָזִיר. כשנטמא באחת מהטומאות שהוא מוזהר עליהן, עליו להביא ביום השמיני עולה וחטאת וכבש לאשם (הלכות נזירות ו,יא). וְעַל הַצָּרַעַת כְּשֶׁיִּטְהַר מִמֶּנָּה. לאחר שנרפא המצורע ולאחר תהליך טהרתו עליו למנות שבעה ימים, וביום השמיני לאחר טבילתו מביא עולה וחטאת וכבש לאשם (לקמן י,ג, הלכות מחוסרי כפרה ד,א-ב).
הַבָּא עַל שִׁפְחָה חֲרוּפָה. שפחה חרופה היא שפחה כנענית שחציה שפחה וחציה בת חורין (כגון שהייתה של שני שותפים ואחד מהם שחרר את חלקו בה) שמקודשת לעבד עברי (הלכות אישות ד,יז; הלכות איסורי ביאה ג,יג; וראה שם הל' יד-יז פירוט דיני שפחה חרופה המקבילים לכאן). בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה. שלא כשאר עריות שבהן יש הבדל בין המזיד לשוגג. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַשִּׁפְחָה גְּדוֹלָה מְזִידָה וּבִרְצוֹנָהּ וְתִהְיֶה בְּעוּלָה. אבל אם הייתה קטנה או שוגגת או אנוסה או ישנה או שלא הייתה בעולה, פטור. בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה וכו' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ הִיא לוֹקָה וְהוּא מֵבִיא קָרְבָּן. עונש מלקות מכונה כאן 'בקורת' (בהסבר הלשון ראה פה"מ כריתות ב,ה ובמפרשי התורה), ומשום שנאמר "תהיה" למדו חכמים שמדובר על האישה בלבד, והאיש מביא אשם (שלא כשאר איסורי העריות שעונש האיש והאישה שווה).
ב. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבִּזְמַן שֶׁהִיא חַיֶּבֶת מַלְקוּת הוּא חַיָּב בְּקָרְבָּן, וּבִזְמַן שֶׁהִיא פְּטוּרָה מִן הַמַּלְקוּת הוּא פָּטוּר מִן הַקָּרְבָּן.
ב. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת החכמים בפירוש המקראות. וּבִזְמַן שֶׁהִיא פְּטוּרָה מִן הַמַּלְקוּת. כגון שהייתה שוגגת או קטנה. הוּא פָּטוּר מִן הַקָּרְבָּן. ובכל המקרים שפטורים, מלקים את מי שגדול ומזיד מלקות מדברי חכמים (הלכות איסורי ביאה ג,טז).
ג. בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל שִׁפְחָה חֲרוּפָה – הִיא לוֹקָה, וְהוּא מֵבִיא קָרְבָּן. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא עַד שֶׁיַּגְדִּיל וְיִהְיֶה בֶּן דַּעַת.
ג. בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. שביאתו נחשבת ביאה (ראה הלכות אישות יא,ג). ומשום שהשפחה גדולה והיא לוקה, גם הוא מחויב בקרבן. אבל אם השפחה קטנה (שלא הגיעה לגיל שתים עשרה שנה ויום אחד), היא פטורה ממלקות ולכן האיש פטור מן הקרבן אף אם הוא גדול.
ד. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת מַה הִיא הַשִּׁפְחָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, וְשֶׁאֵינָן חַיָּבִין עַד שֶׁיִּבְעֹל כְּדַרְכָּהּ וְיִגְמֹר. לְפִיכָךְ, אִם אָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם: 'בָּעַלְתָּ שִׁפְחָה חֲרוּפָה', וְהוּא אוֹמֵר: 'לֹא בָּעַלְתִּי' – נֶאֱמָן, וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן עַל פִּיהֶם, שֶׁהֲרֵי הוּא יָדַע אִם גָּמַר בִּיאָתוֹ אוֹ לֹא גָּמַר, וְזֶה שֶׁאָמַר: 'לֹא בָּעַלְתִּי', כְּלוֹמַר: לֹא גָּמַרְתִּי.
ד. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת. הלכות איסורי ביאה ג,יג-טו. וְשֶׁאֵינָן חַיָּבִין עַד שֶׁיִּבְעֹל כְּדַרְכָּהּ וְיִגְמֹר. אבל אם בא עליה שלא כדרכה, או שעירה בה ולא גמר ביאתו, פטור. וְזֶה שֶׁאָמַר לֹא בָּעַלְתִּי כְּלוֹמַר לֹא גָּמַרְתִּי. שמפרשים אנו את דבריו באופן שאינם מכחישים את דברי העדים, ולכן פטור מן הקרבן (וראה גם לעיל ג,א ולקמן יא,ח).
ה. הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה בִּיאוֹת הַרְבֵּה – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אָשָׁם אֶחָד. כֵּיצַד? הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה בִּיאוֹת הַרְבֵּה בְּזָדוֹן, אוֹ שֶׁבָּא עָלֶיהָ בִּשְׁגָגָה וְנוֹדַע לוֹ, וְחָזַר וּבָא עָלֶיהָ בִּשְׁגָגָה וְנוֹדַע לוֹ, אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים בְּמֵאָה הֶעְלֵמוֹת – מַקְרִיב אָשָׁם אֶחָד וּמִתְכַּפֵּר לוֹ עַל הַכֹּל, עַל הַזְּדוֹנוֹת שֶׁבָּהּ וְעַל הַשְּׁגָגוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשִׁפְחָה אַחַת. אֲבָל הַבָּא עַל שְׁפָחוֹת הַרְבֵּה, אֲפִלּוּ בְּהֶעְלֵם אֶחָד – חַיָּב אָשָׁם עַל כָּל שִׁפְחָה וְשִׁפְחָה.
ה. אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים בְּמֵאָה הֶעְלֵמוֹת מַקְרִיב אָשָׁם אֶחָד וּמִתְכַּפֵּר לוֹ עַל הַכֹּל. שלא כשאר ביאות אסורות שאם בא על הערווה כמה פעמים בכמה העלמות חייב על כל ביאה וביאה (לעיל ה,א). אֲבָל הַבָּא עַל שְׁפָחוֹת הַרְבֵּה אֲפִלּוּ בְּהֶעְלֵם אֶחָד חַיָּב אָשָׁם עַל כָּל שִׁפְחָה וְשִׁפְחָה. משום שיש כאן גופים נפרדים.
ו. בָּעַל שִׁפְחָה וְהִפְרִישׁ אֲשָׁמוֹ, וְחָזַר וּבָעַל בָּהּ אַחַר שֶׁהִפְרִישׁ אֲשָׁמוֹ – חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, שֶׁהַהַפְרָשָׁה מְחַלֶּקֶת, וְנִמְצָא כְּמִי שֶׁהִקְרִיב וְאַחַר כָּךְ בָּעַל.
וְכֵן אִם בָּעַל חָמֵשׁ בְּעִילוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד בְּשִׁפְחָה אַחַת, וְנוֹדַע לוֹ עַל אַחַת מֵהֶן, וְהִפְרִישׁ אֲשָׁמוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ עַל הַשְּׁנִיָּה – מַפְרִישׁ אָשָׁם אַחֵר. אַף עַל פִּי שֶׁבְּהֶעְלֵם אֶחָד הָיוּ כֻּלָּן, הוֹאִיל וְלֹא נוֹדַע לוֹ אֶלָּא אַחַר שֶׁהִפְרִישׁ, נִמְצָא כְּבוֹעֵל אַחַר שֶׁהִפְרִישׁ; שֶׁדִּין הַשּׁוֹגֵג וְהַמֵּזִיד בְּשִׁפְחָה אֶחָד הוּא.
ו. שֶׁדִּין הַשּׁוֹגֵג וְהַמֵּזִיד בְּשִׁפְחָה אֶחָד הוּא. מכיוון שבשפחה חרופה חייב בין במזיד ובין בשוגג דינם לעניין חילוק אשמות זהה. וכשם שבמזיד ההפרשה מחלקת לקרבן (כמבואר בפסקה הקודמת), כך בשוגג אין הידיעה לבד מחלקת אלא רק ידיעה שהצטרפה לה הפרשה.
ז. עַל הַגָּזֵל כֵּיצַד? כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה וָמַעְלָה מִמָּמוֹן יִשְׂרְאֵלִי, בֵּין שֶׁגְּזָלוֹ בֵּין שֶׁגְּנָבוֹ בֵּין שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ אוֹ הִלְוָהוּ אוֹ מִשּׁוּם שֻׁתָּפוּת אוֹ מִשְּׁאָר דְּרָכִים, וְכָפַר בּוֹ וְנִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר, בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה – הֲרֵי זֶה מֵבִיא אָשָׁם עַל חַטָּאתוֹ, וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא אֲשַׁם גְּזֵלוֹת. וּמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ בְּאָשָׁם זֶה עַד שֶׁיָּשִׁיב הַמָּמוֹן שֶׁבְּיָדוֹ לִבְעָלָיו, אֲבָל הַחֹמֶשׁ אֵינוֹ מְעַכֵּב הַכַּפָּרָה.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת אֵימָתַי יִהְיֶה זֶה חַיָּב בִּשְׁבוּעָה זוֹ שֶׁמַּקְרִיב עָלֶיהָ אָשָׁם זֶה וְאֵימָתַי יִהְיֶה פָּטוּר מִמֶּנָּה, עַל אֵי זוֹ דֶּרֶךְ יִתְחַיֵּב אֲשָׁמוֹת רַבּוֹת כְּמִנְיַן חִיּוּב שְׁבוּעוֹת וְעַל אֵי זוֹ דֶּרֶךְ לֹא יִהְיֶה חַיָּב אֶלָּא אָשָׁם אֶחָד.
ז. מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה וָמַעְלָה. אבל בפחות משווה פרוטה אינו חייב קרבן משום שבועת הפיקדון, אבל חייב מלקות משום שבועת ביטוי (הלכות שבועות ז,טז). מִמָּמוֹן יִשְׂרְאֵלִי. אבל אם כפר ונשבע לגוי על ממונו, פטור מקרבן (השווה הלכות גזלה ז,ז). וְכָפַר בּוֹ וְנִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה. השוגג במקרה זה הוא שנעלם ממנו שחייבים קרבן על שבועה זו אף שידע שהיא אסורה ושיש אצלו ממון חברו, והמזיד הוא שידע שחייבים על זדונה קרבן. אבל אם שכח שיש אצלו ממון חברו או לא ידע שאסור להישבע שקר על כפירת ממון, הרי זה אנוס ופטור מקרבן (הלכות שבועות א,י-יא). וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא אֲשַׁם גְּזֵלוֹת. ראה גם הלכות גזלה ז,א-ב. וּמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ בְּאָשָׁם זֶה עַד שֶׁיָּשִׁיב הַמָּמוֹן שֶׁבְּיָדוֹ לִבְעָלָיו. שכן נאמר באשם: "האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו" (במדבר ה,ח), ולמדו חכמים שהאשם המדובר בכתוב הוא תשלום הקרן, ונאמר "אשר יכפר בו" לשון עתיד, ללמד שהכפרה מתחילה בהשבת הגזלה ומסתיימת בהבאת הקרבן (פה"מ בבא קמא ט,יג). אֲבָל הַחֹמֶשׁ אֵינוֹ מְעַכֵּב הַכַּפָּרָה. שעל הגזלן להשיב מלבד הקרן, תוספת רבע משוויה הנקראת 'חומש' (שהוא חלק חמישי הנוסף אל ארבעת חלקי הקרן), וחומש זה אינו מעכב את הכפרה.
בְּהִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת. פרקים ז-ח.
ח. עַל הַמְּעִילָה כֵּיצַד? כָּל הַנֶּהֱנֶה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ בִּשְׁגָגָה – מַחֲזִיר מַה שֶּׁנֶּהֱנָה וְיוֹסִיף חֹמֶשׁ, וְיַקְרִיב אָשָׁם וְיִתְכַּפֵּר לוֹ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְעִילָה שֶׁהַקָּרְבָּן וְהַקֶּרֶן מְעַכְּבִין הַכַּפָּרָה, וְאֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב.
ח. בְּהִלְכוֹת מְעִילָה. א,ד.
ט. הָאוֹכֵל מִדָּבָר שֶׁמּוֹעֲלִין בּוֹ בַּחֲמִשָּׁה תַּמְחוּיִין בְּהֶעְלֵם אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִזֶּבַח אֶחָד, אִם יֵשׁ בְּכָל אֲכִילָה וַאֲכִילָה שָׁוֶה פְּרוּטָה – חַיָּב אָשָׁם עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁהַתַּמְחוּיִין מְחַלְּקִין בִּמְעִילָה, וַהֲרֵי הֵן כְּמִנְיָן הַרְבֵּה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְחַלְּקִין בְּחִיּוּב הַכָּרֵתוֹת, חֻמְרָא יְתֵרָה יֵשׁ בִּמְעִילָה, שֶׁהֲרֵי עָשָׂה בָּהּ הַמַּהֲנֶה כַּנֶּהֱנֶה, וּמִצְטָרֶפֶת לִזְמַן מְרֻבֶּה, וְשָׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ חַיָּב הַמְשַׁלֵּחַ, מַה שֶּׁאֵין דְּבָרִים אֵלּוּ בִּשְׁאָר הָאִסּוּרִין.
ט. תַּמְחוּיִין. קערות. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְחַלְּקִין בְּחִיּוּב הַכָּרֵתוֹת. כגון שאכל חלב בשוגג בשלושה תמחויים שאינו חייב אלא חטאת אחת (כדלעיל ו,א). שֶׁהֲרֵי עָשָׂה בָּהּ הַמַּהֲנֶה כַּנֶּהֱנֶה. שאף המאכיל את חברו או מהנהו מן ההקדש חייב אשם מעילות (הלכות מעילה ה,ג). וּמִצְטָרֶפֶת לִזְמַן מְרֻבֶּה. שאם אכל או נהנה מההקדש היום בחצי פרוטה ולאחר זמן מרובה בחצי פרוטה, בהעלם אחד, הם מצטרפים לפרוטה וחייב אשם מעילות (שם ה"ד). וְשָׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ חַיָּב הַמְשַׁלֵּחַ. שבכל התורה כולה אין שליח לדבר עברה והשליח חייב, ובמעילה המשלח הוא שחייב (שם ז,א-ב).
י. כָּל הַמְחֻיָּב אָשָׁם וַדַּאי – צָרִיךְ שֶׁיִּוָּדַע לוֹ חֶטְאוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יַקְרִיב אֲשָׁמוֹ. אֲבָל אִם הִקְרִיבוֹ קֹדֶם שֶׁיִּוָּדַע לוֹ, וְנוֹדַע לוֹ אַחַר שֶׁהִקְרִיב – אֵינוֹ עוֹלֶה לוֹ. וְכָל חֵטְא שֶׁחַיָּבִין עָלָיו אָשָׁם וַדַּאי, אֶחָד הַמֶּלֶךְ אוֹ כֹּהֵן מָשׁוּחַ אוֹ שְׁאָר עַם הָאָרֶץ שָׁוִין בּוֹ.
י. אֲבָל אִם הִקְרִיבוֹ קֹדֶם שֶׁיִּוָּדַע לוֹ. וכגון שמסופק אם מעל והביא אשם בתנאי שאם מעל יהיה זה אשם על מעילתו. וְכָל חֵטְא שֶׁחַיָּבִין עָלָיו אָשָׁם וַדַּאי אֶחָד הַמֶּלֶךְ אוֹ כֹּהֵן מָשׁוּחַ אוֹ שְׁאָר עַם הָאָרֶץ שָׁוִין בּוֹ. שלא כקרבן חטאת, שקרבן המלך והכהן ועם הארץ שונים זה מזה (לעיל א,ד), ושלא כאשם תלוי שכהן משוח פטור ממנו (כדלקמן טו,ו).
יא. כָּל חֵטְא שֶׁחַיָּבִין עָלָיו אָשָׁם וַדַּאי, אִם נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם עָשָׂהוּ אוֹ לֹא עָשָׂהוּ – פָּטוּר מִכְּלוּם. לְפִיכָךְ, הַבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק מְעִילָה – אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְעִילָה.
יא. פָּטוּר מִכְּלוּם. ואינו מביא אשם תלוי, שאין חובת הבאת אשם תלוי אלא על ספק חטא שחייבים על שגגתו חטאת קבועה (כדלעיל ח,א). סְפֵק מְעִילָה. כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של הקדש ואחת של חולין ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו. אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם. לא תשלום הקרן והחומש, ולא קרבן אשם. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְעִילָה. א,ה.
יב. הָיְתָה לְפָנָיו חֲתִיכָה שֶׁל חֻלִּין וַחֲתִיכָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, אָכַל אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא – פָּטוּר. חָזַר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה – מֵבִיא אָשָׁם עַל מְעִילָתוֹ. אָכַל אַחֵר אֶת הַשְּׁנִיָּה – שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין.
יב. וַחֲתִיכָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. שעל אכילתה חייבים אשם מעילות. אָכַל אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא פָּטוּר. שאין מביאים אשם תלוי על ספק מעילה. חָזַר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה מֵבִיא אָשָׁם עַל מְעִילָתוֹ. שהרי ודאי אכל את החתיכה של ההקדש. שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין. שהרי שניהם מסופקים אם אכלו את חתיכת ההקדש.
יג. חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, אָכַל אַחַת מֵהֶן – מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי מִשּׁוּם חֵלֶב. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה – מֵבִיא חַטָּאת עַל הַחֵלֶב וְאָשָׁם וַדַּאי שֶׁל מְעִילָה עַל הַהֶקְדֵּשׁ. בָּא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה – אַף הַשֵּׁנִי מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי.
חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב הֶקְדֵּשׁ, אָכַל אַחַת מֵהֶן – מֵבִיא חַטָּאת. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה אַחַר שֶׁנּוֹדַע לוֹ עַל הָרִאשׁוֹנָה – מֵבִיא שְׁתֵּי חַטָּאוֹת וְאָשָׁם וַדַּאי עַל מְעִילָתוֹ. בָּא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה – זֶה מֵבִיא חַטָּאת וְזֶה מֵבִיא חַטָּאת בִּלְבַד.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מֵאֵי זֶה טַעַם נוֹסַף אִסּוּר הֶקְדֵּשׁ עַל אִסּוּר חֵלֶב, וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הָאִסּוּרִין.
יג. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה מֵבִיא חַטָּאת עַל הַחֵלֶב וְאָשָׁם וַדַּאי שֶׁל מְעִילָה עַל הַהֶקְדֵּשׁ. שהרי ודאי אכל חלב וודאי אכל הקדש. בָּא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה אַף הַשֵּׁנִי מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. שלגבי כל אחד ואחד יש ספק שמא אכל את חתיכת החלב.
אָכַל אַחַת מֵהֶן מֵבִיא חַטָּאת. שוודאי אכל חלב. מֵבִיא שְׁתֵּי חַטָּאוֹת וְאָשָׁם וַדַּאי עַל מְעִילָתוֹ. שהרי אכל שתי חתיכות חלב בשני העלמות נפרדות, ואכל הקדש. אבל אם אכל בהעלם אחד, חייב חטאת אחת על שני החלבים ואשם ודאי על ההקדש. זֶה מֵבִיא חַטָּאת וְזֶה מֵבִיא חַטָּאת בִּלְבַד. על אכילת החלב, ופטורים מאשם מעילות שהרי שניהם מסופקים אם אכלו את חתיכת ההקדש.
בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת. יד,יט. מֵאֵי זֶה טַעַם נוֹסַף אִסּוּר הֶקְדֵּשׁ עַל אִסּוּר חֵלֶב. שהחלב אסור באכילה ומותר בהנאה, וכשהקדיש את הבהמה מתוך שנוסף בחלב זה איסור הנאה נוסף עליו גם איסור אכילת קדשים (איסור מוסיף).

תקציר הפרק 

פרק ט' הלכות שגגות

אשם ודאי

לאחר שלמדנו על אשם תלוי היום לומדים על הודאי:

ועוד שלושה סוגי קרבן אשם הם, וכולם נקראים: 'אשם ודאי', משום שאינם באים מחמת הספק.
ואלו הם:
1.אשם 'שפחה חֲרוּפָה' – הבא על אשת איש, שחציה שפחה וחציה בת חורין (כגון, שהייתה שייכת לשני שותפים ואחד מהם שחרר אותה) – מביא קרבן אשם.
2.אשם גזֵלות – היה בידו ממון של אדם אחר, בין שגזלו או גנבו או שהופקד אצלו או שקיבלו בהלוואה או בשאר דרכים, וכפר בו וטען שממון זה אינו ברשותו, ונשבע על כך לשקר – חייב להביא קרבן אשם. ואין מתכפר לו באשם זה, עד שישיב את הממון הגזול לבעליו.
3.אשם מעילות – מי שהשתמש או נהנה בשגגה מממון שהוקדש לקרבנות או לצרכי המקדש – חייב לשלם את מה שנהנה, ולהוסיף על כך חומש, ולהביא קרבן אשם.

ויש עוד 2 אשמות שלא מופיעות בפרק:אשם נזיר ואשם מצורע.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שגגות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.שכח שהפקידו אצלו כסף ונשבע שאין לו ונזכר אח"כ שטעה-נתחייב באשם?

2.התנאי לכפרה באשם גזילות הוא שישיב הממון שבידו לבעליו?

3.האם מביאים אשם ודאי על גזל, מעילה ושבועת שקר?

תשובות
1-כן 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן