פרק ט', הלכות שלוחין ושותפין, ספר קניין
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַשֻּׁתָּפִין כֻּלָּן וְהָאֲרִיסִין וְהָאַפִּטְרוֹפִּין שֶׁמִּנּוּ אוֹתָם בֵּית דִּין עַל הַיְתוֹמִים, וְהָאִשָּׁה שֶׁהִיא נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת אוֹ שֶׁהוֹשִׁיבָהּ בַּעְלָהּ חֶנְוָנִית, וּבֶן הַבַּיִת – כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ נִשְׁבָּע מִדִּבְרֵיהֶם בְּטַעֲנַת סָפֵק, שֶׁמָּא גָּזַל חֲבֵרוֹ בְּמַשָּׂא וּבְמַתָּן, שֶׁמָּא לֹא דִּקְדֵּק בַּחֶשְׁבּוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶן.
וְלָמָּה תִּקְּנוּ חֲכָמִים שְׁבוּעָה זוֹ? מִפְּנֵי שֶׁאֵלּוּ מוֹרִין לְעַצְמָן שֶׁכָּל מַה שֶּׁיִּקְּחוּ מִנִּכְסֵי בַּעַל הַמָּעוֹת רָאוּי הוּא לָהֶן, מִפְּנֵי שֶׁטּוֹרְחִין וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין. לְפִיכָךְ תִּקְּנוּ לָהֶן חֲכָמִים שֶׁחַיָּבִין שְׁבוּעָה בְּטַעֲנַת סָפֵק, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּל מַעֲשֵׂיהֶן בְּצֶדֶק וֶאֱמוּנָה.
א. וְהָאֲרִיסִין. פועלים שמעבדים את השדה תמורת חלק מהיבול. וְהָאַפִּטְרוֹפִּין. אפוטרופוסים, ממונים לטפל ביתומים ונכסיהם. וְהָאִשָּׁה שֶׁהִיא נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת. עושה מסחר בממון בעלה. אוֹ שֶׁהוֹשִׁיבָהּ בַּעְלָהּ חֶנְוָנִית. בחנותו. וּבֶן הַבַּיִת. שעוסק בממון בעל הבית. כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ נִשְׁבָּע מִדִּבְרֵיהֶם. שבועה מדברי חכמים, והיא כעין של תורה שנעשית בנקיטת חפץ בעודו אוחז בספר תורה (הלכות טוען ונטען א,ב, לקמן ה"ד). בְּטַעֲנַת סָפֵק. גם אם אין כנגדם טענה ודאית שגזלו ממון. שֶׁמָּא גָּזַל חֲבֵרוֹ בְּמַשָּׂא וּבְמַתָּן. תוך כדי המשא ומתן. שֶׁמָּא לֹא דִּקְדֵּק בַּחֶשְׁבּוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶן. כשהמתעסק מסר דין וחשבון לבעל הממון לא דייק בחשבון.
מוֹרִין לְעַצְמָן. פוסקים היתר מסברתם לעצמם.
ב. וְאֵין כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ נִשְׁבָּע בְּטַעֲנַת סָפֵק עַד שֶׁיַּחֲשֹׁד הַמַּשְׁבִּיעַ אוֹתָן בִּשְׁתֵּי כֶּסֶף, שֶׁהֵן שְׁתֵּי מָעִין שֶׁל כֶּסֶף, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אֲבָל אִם חֲשָׁדָן בְּפָחוֹת מִזֶּה – אֵינָן נִשְׁבָּעִין.
ב. בִּשְׁתֵּי כֶּסֶף שֶׁהֵן שְׁתֵּי מָעִין שֶׁל כֶּסֶף. שתי מטבעות של 'מעה' העשויה מכסף. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות טוען ונטען ג,א-ב, ושם התבאר שיעורן של המעות. אֲבָל אִם חֲשָׁדָן בְּפָחוֹת מִזֶּה. שהחשד שלו התעורר רק לגבי סכום קטן משתי מעות. אֵינָן נִשְׁבָּעִין. ראה גם שם ה"ז.
ג. מִכָּאן הוֹרוּ רַבּוֹתַי, שֶׁאִם מֵת הַשֻּׁתָּף הָאֶחָד – אֵין הַיּוֹרֵשׁ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעַ שֻׁתָּפוֹ שֶׁל אָבִיו בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַדָּבָר שֶׁחֲשָׁדוֹ בּוֹ אָבִיו בְּוַדַּאי כְּדֵי שֶׁיַּחֲשֹׁד אוֹתוֹ זֶה הַיּוֹרֵשׁ בִּשְׁתֵּי כֶּסֶף. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁמַּשְׁבִּיעַ אוֹתוֹ הַיּוֹרֵשׁ בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא, וּבָזֶה רָאוּי לָדוּן, שֶׁהֲרֵי הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אֶת הָאִשָּׁה שֶׁנַּעֲשֵׂית אַפִּטְרוֹפָּא בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ.
ג. שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַדָּבָר שֶׁחֲשָׁדוֹ בּוֹ אָבִיו בְּוַדַּאי. שהיורש אינו יודע בוודאות מה החשד שהיה לאביו באותו מתעסק ועל כן אינו יודע אם חשד זה היה בנוגע לסכום של לפחות שתי מעות כסף. וּבָזֶה רָאוּי לָדוּן. באופן הזה. שֶׁהֲרֵי הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אֶת הָאִשָּׁה שֶׁנַּעֲשֵׂית אַפִּטְרוֹפָּא בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ. אישה שמנהלת את נכסי בעלה עבורו בחייו נשבעת ליתומים במקרה שבעלה מת (ראה לעיל ה"א ולקמן ה"ד), וזאת גם כאשר אין ליתומים חשד מוגדר בנוגע לשתי כסף אלא רק חשש כללי.
ד. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁזֶּה שֻׁתָּפוֹ אוֹ אֲרִיסוֹ, אֶלָּא הוּא מוֹדֶה מִפִּי עַצְמוֹ וְאוֹמֵר: 'שֻׁתָּפוֹ' אוֹ 'אֲרִיסוֹ' אוֹ 'בֶּן בֵּיתוֹ' 'אֲנִי, אֲבָל לֹא גָּזַלְתִּי כְּלוּם' – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, שֶׁאֵין אוֹמְרִין 'מִגּוֹ' לְפָטְרוֹ שְׁבוּעָה אֶלָּא לְפָטְרוֹ מָמוֹן.
אֵי זֶהוּ בֶּן הַבַּיִת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהַשְׁבִּיעוֹ בְּטַעֲנַת סָפֵק? זֶה שֶׁמַּכְנִיס פּוֹעֲלִין וּמוֹצִיא פּוֹעֲלִין, מַכְנִיס לוֹ פֵּרוֹת וּמוֹצִיא לוֹ פֵּרוֹת. אֲבָל בֶּן הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן אֶלָּא נִכְנָס בְּרַגְלָיו וְיוֹצֵא בִּלְבַד – אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ מִסָּפֵק.
וְכֵן אַפִּטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים – אֵין הַיְתוֹמִים מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בְּטַעֲנַת סָפֵק. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא נַעֲשָׂת אַפִּטְרוֹפְּיָא בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, וְלֹא נָשְׂאָה וְנָתְנָה אַחַר קְבִירַת בַּעְלָהּ – אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ מִסָּפֵק. וְכֵן אִם נָשְׂאָה וְנָתְנָה בֵּין מִיתָה לִקְבוּרָה – אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ עַל זֶה שֶׁנִּשְׁתַּמְּשָׁה בּוֹ בֵּין מִיתָה לִקְבוּרָה, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר תִּשָּׁבַע עַל זֶה – לֹא תִּמְכֹּר לִקְבוּרָה, וְנִמְצָא הַמֵּת מִתְנַוֵּל.
ד. הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. ראה לעיל ה"ב בביאור. שֶׁאֵין אוֹמְרִין מִגּוֹ לְפָטְרוֹ שְׁבוּעָה אֶלָּא לְפָטְרוֹ מָמוֹן. טענת 'מיגו' היא כאשר נתבע יכול לטעון טענה טובה שהיה נפטר על ידה מתביעת הממון, והוא טוען טענה פחות טובה. והדין הוא שנפטר מתביעת הממון גם בטענה הפחות טובה מתוך שיכול לטעון את הטענה הטובה ('מיגו' היא מילה ארמית שפירושה 'מתוך'; לדוגמא לטענת מיגו ראה הלכות זכייה ומתנה ט,כב-כג). והכלל הוא שטענת מיגו מועילה לפטור את הנתבע מחיוב ממון, אך אינה פוטרת אותו משבועה שהתחייב בה (לדוגמאות נוספות ראה הלכות שכירות ב,ח, הלכות מלווה ולווה יג,ג).
שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהַשְׁבִּיעוֹ בְּטַעֲנַת סָפֵקֹ. שבעל הבית יכול להשביעו במקרה שחושד בו.
אַפִּטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים. אביהם של היתומים מינה אפוטרופוס על נכסי בניו לפני מותו. אֵין הַיְתוֹמִים מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בְּטַעֲנַת סָפֵק. מכיוון שהאפוטרופוס אינו מקבל שכר על עבודתו, פטרוהו משבועה בטענת ספק כדי שלא יימנע מלהיות אפוטרופוס. אך אם מינוהו בית דין חייב בשבועה, מפני שנהנה מכך שיוצא לו שם של אדם נאמן היות ובית דין מינוהו (בבלי גיטין נב,ב; ראה גם הלכות נחלות יא,ה). וְכֵן הָאִשָּׁה וכו'. את האישה משביעים רק אם נשאה ונתנה בממון בעלה בחייו או לאחר קבורתו, אך אם נשאה ונתנה רק בין המיתה לקבורה אינה נשבעת. אַפִּטְרוֹפְּיָא. אפוטרופוסית, אחראית על נכסיו. עַל זֶה שֶׁנִּשְׁתַּמְּשָׁה בּוֹ. דבר שעסקה בו. לֹא תִּמְכֹּר לִקְבוּרָה. לא תמכור מנכסיו כדי לממן את הקבורה. וְנִמְצָא הַמֵּת מִתְנַוֵּל. על ידי שישתהו מלקברו.
ה. הַמְשַׁלֵּחַ בְּיַד חֲבֵרוֹ חֵפֶץ לְמָכְרוֹ, אוֹ שֶׁשָּׁלַח בְּיָדוֹ מָעוֹת לִקְנוֹת לוֹ סְחוֹרָה אוֹ פֵּרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ שָׂכָר עַל זֶה וְאֵין לוֹ חֵלֶק וְלֹא הֲנָיָה בִּשְׁלִיחוּת זוֹ, הוֹאִיל וְנָשָׂא וְנָתַן בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ – הֲרֵי זֶה כְּבֶן הַבַּיִת, וְיֵשׁ לוֹ לְהַשְׁבִּיעוֹ מִסָּפֵק שֶׁלֹּא גְּזָלוֹ כְּלוּם בְּעֵת שֶׁיָּבִיא לוֹ הַסְּחוֹרָה שֶׁקָּנָה אוֹ הַמָּעוֹת שֶׁמָּכַר לוֹ בָּהֶן.
ו. הַשֻּׁתָּפִין שֶׁנּוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּיַחַד, אוֹ שֶׁהָיָה הָאֶחָד נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן וּמַפְקִיד הַסְּחוֹרָה אוֹ מִקְצָתָהּ אוֹ הַמָּעוֹת עִם הַשֵּׁנִי בְּלֹא מִשְׁקָל וְלֹא מִנְיָן וְלֹא מִדָּה – הֲרֵי שְׁנֵיהֶם נִכְנְסוּ לְסָפֵק, וְיֵשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת חֲבֵרוֹ שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִין. אֲבָל אִם הָיָה הָאֶחָד הוּא שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן, וְהַשֵּׁנִי לֹא נִתְעַסֵּק עִמּוֹ כְּלָל – אֵין נִשְׁבָּע אֶלָּא זֶה שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן.
ו. עִם הַשֵּׁנִי. ביד השני. בְּלֹא מִשְׁקָל וְלֹא מִנְיָן וְלֹא מִדָּה. וסמכו זה על זה. הֲרֵי שְׁנֵיהֶם נִכְנְסוּ לְסָפֵק. משום ששניהם עסקו בשותפות ולא דקדקו כל הזמן לעשות חשבון זה על זה.
ז. חָלְקוּ הַשֻּׁתָּפִין וְהָאֲרִיסִין וְנִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה וְנִפְרַד מֵעָלָיו בֶּן הַבַּיִת, וְהֵבִיא לוֹ הַשָּׁלִיחַ סְחוֹרָה שֶׁקָּנָה לוֹ אוֹ מָעוֹת שֶׁמָּכַר לוֹ בָּהֶן, וְשָׁתַק, וְהָלְכוּ לָהֶן וְלֹא תְּבָעָן מִיָּד – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְהַשְׁבִּיעָן בְּטַעֲנַת סָפֵק.
אֲבָל אִם הָיְתָה לוֹ טַעֲנַת וַדַּאי – מַשְׁבִּיעוֹ עָלֶיהָ, וּמְגַלְגֵּל בָּהּ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וְכֵן אִם נִתְחַיֵּב לוֹ שְׁבוּעָה אַחַר זְמַן, בֵּין שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, כְּגוֹן שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ שֻׁתָּף אוֹ בֶּן בַּיִת פַּעַם אַחֶרֶת – הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְגַלְגֵּל עָלָיו 'שֶׁלֹּא גְּזַלְתַּנִי בְּשֻׁתָּפוּת זוֹ שֶׁבֵּינֵינוּ, וְלֹא כְּשֶׁהָיִיתָה שֻׁתָּפִי' אוֹ 'אֲרִיסִי' אוֹ 'בֶּן בֵּיתִי' אוֹ 'אַפִּטְרוֹפִּי' 'בָּרִאשׁוֹנָה'. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ז. חָלְקוּ. סיימו את השותפות. אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְהַשְׁבִּיעָן בְּטַעֲנַת סָפֵק. אך יכול להחרים על כך כדלקמן ה"ט.
אֲבָל אִם הָיְתָה לוֹ טַעֲנַת וַדַּאי מַשְׁבִּיעוֹ עָלֶיהָ. שאין השתיקה בשעת החלוקה נחשבת כהודאה על כך שאין לו שום תביעה, ולכן דינו ככל מי שתובע את חברו בטענת ודאי שיכול להשביעו שבועת היסת. וּמְגַלְגֵּל בָּהּ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. יכול להכניס לתוך השבועה הנוכחית שמשביע את הנתבע, את כל הטענות שיש לו בענייני ממון, ובכללן גם את טענות הספק על הזמן שבו היו שותפים, ויישבע על הכול יחד (לדין גלגול שבועה ראה הלכות טוען ונטען א,יב). שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. שבועה מדברי חכמים.
ח. הַשֻּׁתָּפִין שֶׁחָלְקוּ, וְנִשְׁאַר לָהֶן חוֹבוֹת אֵצֶל אֲחֵרִים – אֵינָן יְכוֹלִין לְהַשְׁבִּיעַ זֶה אֶת זֶה מִסָּפֵק, שֶׁהֲרֵי חָלְקוּ, וְהַחוֹב שֶׁנִּשְׁאַר דָּבָר יָדוּעַ הוּא: כָּל מַה שֶּׁיִּפְרְעוּ – יִקַּח זֶה חֶלְקוֹ וְזֶה חֶלְקוֹ מִן הַחוֹב.
וְכֵן אִם נִשְׁאַר לָהֶן מָעוֹת בַּכִּיס וּכְבָר יָדְעוּ אוֹתָן, וַעֲדַיִן לֹא נָטַל כָּל אֶחָד חֶלְקוֹ – אֵין מַשְׁבִּיעִין זֶה אֶת זֶה, שֶׁהַמָּעוֹת כַּחֲלוּקִין הֵן. וְכֵן אִם עָשׂוּ חֶשְׁבּוֹן כָּל הַשֻּׁתָּפוּת, וְנִשְׁאַר לְאֶחָד מֵהֶן אֵצֶל חֲבֵרוֹ דָּבָר קָצוּב וְיָדוּעַ, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָטְלוּ – הֲרֵי זֶה חָלְקוּ.
אֲבָל אִם נִשְׁאַר בֵּינֵיהֶן כָּל שֶׁהוּא מִן הַפֵּרוֹת וַעֲדַיִן לֹא חָלְקוּ אוֹתָן וְלֹא יָדְעוּ מִשְׁקָלָן, אוֹ שֶׁנִּשְׁאַר בֵּינֵיהֶן צַד מִן הַשֻּׁתָּפוּת שֶׁלֹּא עָשׂוּ בּוֹ חֶשְׁבּוֹן וְלֹא יָדַע כָּל אֶחָד מֵהֶן כַּמָּה חֶלְקוֹ הַמַּגִּיעוֹ – הֲרֵי הַשֻּׁתָּפוּת קַיֶּמֶת עֲדַיִן, וּמַשְׁבִּיעִין זֶה אֶת זֶה.
ח. וְנִשְׁאַר לָהֶן חוֹבוֹת אֵצֶל אֲחֵרִים. חובות שאחרים חייבים להם מזמן השותפות ולא חילקו אותם מכיוון שעדיין לא גבו אותם. אֵינָן יְכוֹלִין לְהַשְׁבִּיעַ זֶה אֶת זֶה מִסָּפֵק וכו'. מכיוון שהשותפות הסתיימה, והחוב שנשאר לחלק הוא דבר ברור שאין מה לחשוד בו.
בַּכִּיס. בארנק ששייך לשותפות. וּכְבָר יָדְעוּ אוֹתָן. שניהם יודעים כמה מעות יש בכיס. שֶׁהַמָּעוֹת כַּחֲלוּקִין הֵן. ראה גם לעיל ה,ט. וְכֵן אִם עָשׂוּ חֶשְׁבּוֹן כָּל הַשֻּׁתָּפוּת וכו'. חישבו את הסכום הכולל של השותפות, ונשאר בידי אחד מהם דבר ששוויו ידוע ששייך לשותפו. אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָטְלוּ הֲרֵי זֶה חָלְקוּ. שהדבר שלא נטלו דינו כסתם חוב או פיקדון.
וַעֲדַיִן לֹא חָלְקוּ אוֹתָן וְלֹא יָדְעוּ מִשְׁקָלָן. ולכן לא ניתן לראות אותם כמחולקים.
ט. מִי שֶׁתָּבַע חֲבֵרוֹ אַחַר חֲלֻקָּה – אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי גִּלְגּוּל, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, אֲבָל יֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁגְּזָלוֹ כְּלוּם כְּשֶׁהָיָה שֻׁתָּפוֹ אוֹ אֲרִיסוֹ אוֹ בֶּן בֵּיתוֹ וְלֹא יוֹדֶה בְּמַה שֶּׁגָּזַל.

ט. כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. לעיל ה"ז. אֲבָל יֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם וכו'. רשאי להטיל חרם בלשון כללית על מי שגזלו כשהיה שותפו וכדומה ולא הודה על כך (ראה לעיל א,ז בביאור).

תקציר הפרק 

🤔 האם מותר לשותף ליהנות מהסחורה שהוא מוכר?
זה נשמע הגיוני: אם אני זה שיושב כל היום בסוכנות הרכב כדי למכור את הרכבים של חברי השותף, ברור שמותר לי מידי פעם לקחת סיבוב על הרכב או לקחת איזה פורשה הביתה לסוף שבוע, לא ככה? – לא! זה גזל, ולכן השותף שקנה את הסחורה רשאי להשביע את השותף שמתעסק במכירתה מספק שמא "גזל… במשא המתן" או "לא דקדק בחשבון שביניהם", וזאת דווקא בגלל שאנשים מורים לעצמם היתר בכך, שלא כהוגן (הלכה א). לעיתים התורה מציבה רף גבוה, אבל אפשר לעמוד בו! 🦒

🤷‍ מוניטין שווה כסף, הרבה כסף
עוד שורה נוצצת של "התנדבות חברתית" לקורות החיים או רצון אמיתי להיטיב לחברה שמוביל להשקעת משאבים וזמן במוכי הגורל? – לעיתים קשה מאוד להבדיל, אבל כאשר אדם מתמנה לאפוטרופוס של יתומים, השאלה אם מי שמינה את האדם לתפקיד היה האב לפני פטירתו או בית הדין לאחר מכן, היא קריטית כדי לקבוע אם האפוטרופוס פטור משבועה בטענת ספק גזל: מכיוון שהוא אינו מקבל שכר על עבודתו, פטרוהו משבועה כדי שלא יימנע מלהיות אפוטרופוס, אך אם בית דין מינהו – הוא חייב בשבועה, שכן הוא נהנה מכך שיוצא לו שם של אדם נאמן שבית הדין סמך עליו וזהו שכרו (הלכה ד)🎖

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שלוחין ושותפין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.חששו חכמים שמתעסק הנוטל שכר בטלה, יתיר לעצמו ליטול יותר משכרו?

2.שתק בעל הבית כשחילקו את השכר – אינו יכול להשביעו יותר אפילו על חשד ודאי?

3.האם בעל בית ששתק יכול לתבוע שותפו על העבר כשחוזר להשתתף עמו להבא?

 

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן