פרק ט', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַשְׁמִיט הַמִּלְוָה בַּשְּׁבִיעִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ" (דברים טו,ב). וְהַתּוֹבֵעַ חוֹב שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית – עָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו" (שם).
א. שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ. "בעל משה ידו" הוא בעל החוב אשר תובע את ממונו (ראה אונקלוס), והוא צריך להשמיט בשביעית את המלווה "אשר ישה ברעהו".
ב. אֵין שְׁמִטַּת כְּסָפִים נוֹהֶגֶת מִן הַתּוֹרָה בַּשְּׁבִיעִית אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג, שֶׁיֵּשׁ שָׁם שְׁמִטַּת קַרְקַע, שֶׁהֲרֵי יָשׁוּב הַקַּרְקַע לִבְעָלָיו בְּלֹא כֶּסֶף. וְדָבָר זֶה קַבָּלָה הוּא, אָמְרוּ חֲכָמִים: בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מַשְׁמִיט קַרְקַע – אַתָּה מַשְׁמִיט כְּסָפִים בְּכָל מָקוֹם, בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וּבִזְמַן שֶׁאֵין שָׁם שְׁמִטַּת קַרְקַע – אֵין אַתָּה מַשְׁמִיט כְּסָפִים בַּשְּׁבִיעִית אֲפִלּוּ בָּאָרֶץ.
ב. בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. שכל ישראל על אדמתם (לקמן י,ח). שֶׁיֵּשׁ שָׁם שְׁמִטַּת קַרְקַע. שקרקעות קנויות חוזרות לבעליהן המקורי. קַבָּלָה. מסורת.
ג. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁתִּהְיֶה שְׁמִטַּת כְּסָפִים נוֹהֶגֶת בַּזְּמַן הַזֶּה בְּכָל מָקוֹם, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַיּוֹבֵל נוֹהֵג, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת הַשְׁמָטַת כְּסָפִים מִיִּשְׂרָאֵל.
ד. אֵין שְׁבִיעִית מַשְׁמֶטֶת כְּסָפִים אֶלָּא בְּסוֹפָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה, וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט" וכו' (דברים טו,א-ב), וְשָׁם הוּא אוֹמֵר: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת" (שם לא,י) – מַה שָּׁם אַחַר שֶׁבַע, אַף הַשְׁמָטַת כְּסָפִים אַחַר שֶׁבַע.
לְפִיכָךְ, הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בַּשְּׁבִיעִית עַצְמָהּ – גּוֹבֶה חוֹבוֹ כָּל הַשָּׁנָה, וּכְשֶׁתִּשְׁקַע חַמָּה בְּלֵילֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, אָבַד הַחוֹב.
ד. וְשָׁם הוּא אוֹמֵר. במצוות הקהל. מַה שָּׁם אַחַר שֶׁבַע. בסוכות של שנה שמינית. אַף הַשְׁמָטַת כְּסָפִים אַחַר שֶׁבַע. בסיום שנה שביעית.
ה. שָׁחַט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ עַל דַּעַת שֶׁהַיּוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, וְנִתְעַבֵּר אֱלוּל, וְנִמְצָא אוֹתוֹ הַיּוֹם סוֹף שְׁבִיעִית – אָבְדוּ הַדָּמִים, שֶׁהֲרֵי עָבְרָה שְׁבִיעִית עַל הַחוֹב.
ה. וְחִלְּקָהּ עַל דַּעַת שֶׁהַיּוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וישלמו לו על הבשר לאחר החג. וְנִתְעַבֵּר אֱלוּל. בית דין קבע שחודש אלול יהיה מעובר (חודש של שלושים יום), וחודש תשרי יתחיל רק למחרת. מציאות זו שייכת בזמן שיש סנהדרין, וקביעת לוח השנה אינה ידועה מראש אלא נעשית על פי ראיית הלבנה (ראה הלכות קידוש החודש א,ג-ד, ה,א). אָבְדוּ הַדָּמִים. הפסיד את כספו.
ו. שְׁבִיעִית מַשְׁמֶטֶת אֶת הַמִּלְוָה, וַאֲפִלּוּ מִלְוָה שֶׁבִּשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת נְכָסִים הֲרֵי זֶה מַשְׁמִיט. וְאִם סִיֵּם לוֹ שָׂדֶה בְּהַלְוָאָתוֹ – אֵינוֹ מַשְׁמִיט. וְהַשְּׁבִיעִית מַשְׁמֶטֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִגֹּשׂ" (דברים טו,ב) – מִכָּל מָקוֹם, לֹא לְשַׁלֵּם וְלֹא לְהִשָּׁבַע.
ו. מִלְוָה שֶׁבִּשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת נְכָסִים. שבשטר ההלוואה כתוב שקרקעות הלווה משועבדות להחזרת החוב. וְאִם סִיֵּם לוֹ שָׂדֶה בְּהַלְוָאָתוֹ. שסיכמו ביניהם על חלקת קרקע מסוימת, שממנה יוכל המלווה לגבות חובו. אֵינוֹ מַשְׁמִיט. כיוון שחוב כזה נחשב כחוב שכבר נפרע (ודומה למלווה על המשכון הנזכר לקמן הי"ד). מַשְׁמֶטֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה. אדם שהתחייב לחברו שבועה ממונית, אינו צריך להישבע.
ז. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהּ מִדְּבָרִים שֶׁאִם יוֹדֶה בָּהֶן שְׁבִיעִית מַשְׁמֶטֶת. אֲבָל שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין וְהַשֻּׁתָּפִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִשְּׁבוּעוֹת שֶׁאִם יוֹדֶה יְשַׁלֵּם – הֲרֵי זֶה יִשָּׁבַע אַחַר הַשְּׁמִטָּה.
ז. בִּשְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין. שבועה שבית דין משביעים את הנתבע על טענתו (ראה הלכות שבועות יא,ד-ו). מִדְּבָרִים שֶׁאִם יוֹדֶה בָּהֶן שְׁבִיעִית מַשְׁמֶטֶת. שהמחלוקת הממונית היא על חוב, שכשם ששביעית משמטת את החוב עצמו, כך משמטת חיוב שבועה שנובע ממחלוקת על החוב. אֲבָל שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין… שֶׁאִם יוֹדֶה יְשַׁלֵּם. במקרה ששבועת הדיינים קשורה למחלוקת ממונית שאינה נובעת מחוב, אלא מפיקדון או שותפות וכדומה שאותם השביעית אינה משמטת, אין השבועה נשמטת.
ח. הִלְוָהוּ וּתְבָעוֹ וְכָפַר בּוֹ, וְהִגִּיעָה שְׁמִטָּה וְהוּא בִּכְפִירָתוֹ, וְהוֹדָה אַחַר שֶׁעָבְרָה שְׁבִיעִית אוֹ שֶׁבָּאוּ עָלָיו עֵדִים אַחַר הַשְּׁבִיעִית – אֵין הַשְּׁבִיעִית מַשְׁמֶטֶת.
ח. וּתְבָעוֹ וְכָפַר בּוֹ. המלווה ביקש את כספו, והלווה הכחיש. אֵין הַשְּׁבִיעִית מַשְׁמֶטֶת. כיוון שבשעת ההשמטה איננו יודעים אם הייתה הלוואה או לא, שהרי הלווה מכחיש, וכגון שעדיין לא חייבו את הלווה להישבע (רדב"ז, וראה ביאור נוסף ביד"פ).
ט. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְקָבַע לוֹ זְמַן לְעֶשֶׂר שָׁנִים – אֵינוֹ מַשְׁמִיט. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּא לִידֵי "לֹא יִגֹּשׂ" (דברים טו,ב), הֲרֵי הוּא עַתָּה אֵינוֹ יָכוֹל לִנְגֹּשׂ. הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יִתְבָּעֶנּוּ – שְׁבִיעִית מַשְׁמֶטֶת.
ט. וְקָבַע לוֹ זְמַן לְעֶשֶׂר שָׁנִים. שאינו יכול לתבעו עד שיעברו עשר שנים (הלכות מלווה ולווה יג,ה). והוא הדין אם קבע לו זמן אחר, שמסתיים לאחר השמיטה. שֶׁהוּא בָּא לִידֵי לֹא יִגֹּשׂ. כעבור עשר שנים. הֲרֵי הוּא עַתָּה. בזמן השמיטה. הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יִתְבָּעֶנּוּ שְׁבִיעִית מַשְׁמֶטֶת. במקרה זה חובת הפירעון חלה על הלווה כל הזמן, אף על פי שהמלווה אינו יכול לתבעו, ולכן הלוואה זו ככל הלוואה (ריק"ו ועוד).
י. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁמְטֶנּוּ שְׁבִיעִית – הֲרֵי זֶה נִשְׁמָט, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דִּין הַשְּׁבִיעִית. הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יַשְׁמִיט הוּא חוֹב זֶה וַאֲפִלּוּ בַּשְּׁבִיעִית – תְּנָאוֹ קַיָּם, שֶׁכָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם, וְנִמְצָא זֶה חִיֵּב עַצְמוֹ בְּמָמוֹן שֶׁלֹּא חִיְּבָה אוֹתוֹ תּוֹרָה בּוֹ, שֶׁהוּא חַיָּב.
י. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דִּין הַשְּׁבִיעִית. אין משמעות לתנאי כזה, כיוון שהתנה לבטל את דין התורה (ראה הלכות אישות ו,ט-י).
יא. הַקָּפַת הַחֲנוּת אֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת, וְאִם עָשָׂה אוֹתָהּ מִלְוָה – נִשְׁמֶטֶת. שְׂכַר שָׂכִיר אֵינוֹ נִשְׁמָט, וְאִם זְקָפוֹ עָלָיו מִלְוָה – הֲרֵי זֶה נִשְׁמָט.
יא. הַקָּפַת הַחֲנוּת. לקוח קבוע בחנות, שמזמן לזמן משלם בבת אחת עבור כל הקניות שקנה לאחרונה. אֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת. שאינו נחשב עדיין כחוב כיוון שהמוכר אינו מעוניין לגבות את התשלום עד שיצטבר סכום משמעותי (ראה פה"מ שביעית י,א). וְאִם עָשָׂה אוֹתָהּ מִלְוָה. משעה שהמוכר מעוניין לגבות את התשלום (וראה עוד בפסקים ושיטות). שְׂכַר שָׂכִיר אֵינוֹ נִשְׁמָט. כיוון שדרך העובדים להמתין עם דרישת השכר עד שיצטבר סכום משמעותי (כס"מ). וְאִם זְקָפוֹ עָלָיו מִלְוָה. אם עשאו חוב.
יב. קְנָסוֹת שֶׁל הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע אֵינָן נִשְׁמָטִין, וְאִם זְקָפָן בְּמִלְוָה – נִשְׁמָטִין.
וּמֵאֵמָּתַי נִזְקָפִין בְּמִלְוָה? מִשְּׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין.
יב. קְנָסוֹת שֶׁל הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע. סכומים קבועים שהתורה חייבה את העושה מעשים אלו לשלם (ראה הלכות נערה בתולה א,א, ג,א). אֵינָן נִשְׁמָטִין. מכיוון שאינם ככל חוב ממוני כלפי אדם אחר, אלא עונש (פה"מ שביעית י,ב). וְאִם זְקָפָן בְּמִלְוָה. אם עשאן חוב על הנקנס כגון שכתב שטר חוב על תשלום הקנס (ראה לקמן הי"ג בביאור).
וּמֵאֵמָּתַי נִזְקָפִין בְּמִלְוָה מִשְּׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין. משעה שהעמידו לדין, קיימת אפשרות לזקוף במלווה משום שמאותו זמן נקבעת שייכות הקנס למקבלו (יד"פ, וראה גם הלכות נערה בתולה ב,טו).
יג. הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ קֹדֶם הַשְּׁמִטָּה – אֵין כְּתֻבָּתָהּ נִשְׁמֶטֶת. וְאִם פָּגְמָה אוֹתָהּ אוֹ זְקָפַתָּהּ עָלָיו בְּמִלְוָה – נִשְׁמֶטֶת.
יג. אֵין כְּתֻבָּתָהּ נִשְׁמֶטֶת. כיוון שלשטר כתובה יש תוקף של פסק דין כתוב על ידי בית דין ('מעשה בית דין' – רש"י גיטין יח,א), וחוב כזה אינו נשמט כדלקמן הט"ו. פָּגְמָה אוֹתָהּ. מודה שקיבלה חלק מהסכום (הלכות אישות טז,יד). זְקָפַתָּהּ עָלָיו בְּמִלְוָה. על ידי כתיבת שטר חוב (שו"ת הרמב"ם סי' רא וסי' רלג).
יד. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן – אֵינוֹ מַשְׁמִיט, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַחוֹב כְּנֶגֶד הַמַּשְׁכּוֹן. וְאִם הָיָה יָתֵר – מַשְׁמִיט הַיָּתֵר עַל הַמַּשְׁכּוֹן.
יד. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן. מלווה שלקח עירבון מידי הלווה. אֵינוֹ מַשְׁמִיט. כיוון שהמשכון קנוי למלווה (באופן זמני), והרי זה כחוב שכבר נפרע (פה"מ שביעית י,ב). וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַחוֹב כְּנֶגֶד הַמַּשְׁכּוֹן. ששווי המשכון כסכום החוב. וְאִם הָיָה יָתֵר. אם סכום החוב גבוה משווי המשכון. מַשְׁמִיט הַיָּתֵר עַל הַמַּשְׁכּוֹן. הפער בין סכום החוב לשווי המשכון נשמט.
טו. הַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין וְאָמַר לָהֶם: 'אַתֶּם גְּבוּ לִי חוֹבִי' – אֵינוֹ נִשְׁמָט, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ" (דברים טו,ג), וְזֶה – בֵּית דִּין תּוֹבְעִין אוֹתוֹ. וְכֵן בֵּית דִּין שֶׁחָתְכוּ אֶת הַדִּין וְכָתְבוּ: 'אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב לִתֵּן לָזֶה כָּךְ וְכָךְ' – אֵינוֹ נִשְׁמָט, שֶׁזֶּה כְּגָבוּי הוּא, וּכְאִלּוּ בָּא לְיָדוֹ, וְאֵינוֹ כְּמִלְוָה.
טו. שֶׁחָתְכוּ. שפסקו.
טז. כְּשֶׁרָאָה הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר" וכו' (דברים טו,ט), הִתְקִין פְּרוֹזְבּוֹל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁמֵט הַחוֹב, עַד שֶׁיַּלְווּ זֶה אֶת זֶה. וְאֵין הַפְּרוֹזְבּוֹל מוֹעִיל אֶלָּא בִּשְׁמִטַּת כְּסָפִים בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֲבָל שְׁמִטָּה שֶׁל תּוֹרָה – אֵין הַפְּרוֹזְבּוֹל מוֹעִיל בָּהּ.
טז. הִשָּׁמֶר לְךָ וכו'. וממנו נלמד שאין להימנע מלהלוות לפני שמיטה מחשש שיישמט החוב. הִתְקִין פְּרוֹזְבּוֹל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁמֵט הַחוֹב. המילה פרוזבול מקורה ביוונית, ומשמעותה המדויקת אינה ברורה כל צרכה. הפרוזבול הוא מסירת מודעה של המלווה בפני בית דין שיגבה חובותיו בכל עת (לקמן הי"ח). הלל הזקן תיקן שבזמן ששמיטת כספים נוהגת מדברי חכמים, אם מודיע אדם לבית הדין שיגבה את חובותיו בכל זמן שירצה, ייחשב הדבר כאילו מסר את השטרות לבית דין (ריק"ו לעיל הט"ו). בִּשְׁמִטַּת כְּסָפִים בַּזְּמַן הַזֶּה וכו'. כדלעיל הל' ב-ג.
יז. אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוֹל אֶלָּא בֵּית דִּין חֲכָמִים גְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר, כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי, שֶׁהֵן רְאוּיִין לְהַפְקִיעַ מָמוֹן בְּנֵי אָדָם. אֲבָל שְׁאָר בָּתֵּי דִּינִין אֵינָן כּוֹתְבִין.
יז. בֵּית דִּין חֲכָמִים גְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר וכו'. שיש להם סמכות רבה בענייני הציבור.
יח. זֶה הוּא גּוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוֹל: 'מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִין שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה'. וְהַדַּיָּנִין חוֹתְמִין מִלְּמַטָּן, אוֹ הָעֵדִים.
יח. גּוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוֹל. נוסח הפרוזבול. מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם. מודיע בפניכם (פה"מ שביעית י,ד). שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי. כל חוב שחייבים לי.
יט. אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוֹל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין קַרְקַע לַלֹּוֶה – מְזַכֶּה לוֹ הַמַּלְוֶה כָּל שֶׁהוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, אֲפִלּוּ קֶלַח שֶׁל כְּרוּב. הִשְׁאִילוֹ מָקוֹם לְתַנּוּר אוֹ לְכִירָה – כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹזְבּוֹל. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת – כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוֹל.
יט. אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוֹל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אלא אם כן יש ללווה קרקע. יש מפרשים הטעם משום שאז החוב נחשב כגבוי ביד בית דין, בדומה לדין מלווה על המשכון לעיל הי"ד (ר"ש שביעית י,ו). הָיְתָה לוֹ. ללווה. שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת. שדה שנתן אותה כמשכון עבור הלוואה אחרת, אפילו אם השדה נמצאת כעת בחזקת הממשכן והוא אוכל פירותיה (פה"מ שביעית י,ו).
כ. וְכוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ וְלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפִּטְרוֹפִּין.
אֵין לוֹ קַרְקַע, וְלֶעָרֵב יֵשׁ לוֹ קַרְקַע – כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוֹל. הָיָה לוֹ חוֹב עַל חֲבֵרוֹ וְיֵשׁ לַחֲבֵרוֹ קַרְקַע, הוֹאִיל וְהוּא תַּחַת שִׁעְבּוּדוֹ – כּוֹתֵב עָלָיו פְּרוֹזְבּוֹל.
כ. וְלַיְתוֹמִים. שלוו כסף ואין להם קרקע. אַפִּטְרוֹפִּין. אחראים על היתומים.
וְלֶעָרֵב. אדם שהתחייב לשלם את החוב, אם הלווה לא ישלם. הָיָה לוֹ חוֹב עַל חֲבֵרוֹ. אם אדם אחר חייב כסף ללווה. הוֹאִיל וְהוּא תַּחַת שִׁעְבּוּדוֹ. מכיוון שקרקע זו משועבדת ללווה.
כא. אֶחָד שֶׁלָּוָה מֵחֲמִשָּׁה – צְרִיכִין פְּרוֹזְבּוֹל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וַחֲמִשָּׁה שֶׁלָּווּ מֵאֶחָד – דַּיּוֹ פְּרוֹזְבּוֹל אֶחָד לְכֻלָּם.
כא. לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. כיוון שיש חמישה מלווים, והפרוזבול נכתב על יד המלווה ולא על ידי הלווה.
כב. כָּתַב הַפְּרוֹזְבּוֹל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הִלְוָה – אֵינוֹ מוֹעִיל, אֶלָּא מַשְׁמִיט, עַד שֶׁיִּכְתֹּב הַפְּרוֹזְבּוֹל אַחַר שֶׁהִלְוָה. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁכָּל מִלְוָה הַקּוֹדֶמֶת לַפְּרוֹזְבּוֹל – אֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת בִּפְרוֹזְבּוֹל זֶה, וְאִם הַפְּרוֹזְבּוֹל קָדַם אֶת הַמִּלְוָה – הֲרֵי זוֹ נִשְׁמֶטֶת.
כב. אֵינוֹ מוֹעִיל. שלא ניתן לכתוב פרוזבול על חוב שאינו קיים. אֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת בִּפְרוֹזְבּוֹל זֶה. הפרוזבול מועיל שההלוואה לא תישמט. הֲרֵי זוֹ נִשְׁמֶטֶת. אלא אם כן יכתוב פרוזבול נוסף לאחר ההלוואה.
כג. לְפִיכָךְ פְּרוֹזְבּוֹל הַמֻּקְדָּם כָּשֵׁר, וְהַמְאֻחָר פָּסוּל.
כֵּיצַד? כָּתַב הַפְּרוֹזְבּוֹל בְּנִיסָן וְהִקְדִּים זְמַנּוֹ מֵאֲדָר – כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי הוּרַע כּוֹחוֹ, שֶׁאֵינוֹ מַשְׁמִיט אֶלָּא עַד אֲדָר. אֲבָל אִם אֵחַר זְמַנּוֹ וּכְתָבוֹ מֵאִיָּר – פָּסוּל, שֶׁהֲרֵי מְיַפֶּה כּוֹחוֹ, שֶׁהוּא אֵינוֹ מַשְׁמִיט עַד אִיָּר שֶׁלֹּא כַּדִּין, שֶׁאֵין דִּינוֹ שֶׁלֹּא יַשְׁמִיט אֶלָּא עַד נִיסָן בִּשְׁעַת מְסִירַת הַדְּבָרִים לְבֵית דִּין.
כג. פְּרוֹזְבּוֹל הַמֻּקְדָּם. פרוזבול שנכתב בתאריך מסוים, וכתבו בו תאריך מוקדם יותר.
וְהִקְדִּים זְמַנּוֹ מֵאֲדָר. התאריך שנכתב בפרוזבול הוא חודש אדר. שֶׁהֲרֵי הוּרַע כּוֹחוֹ. של המלווה כותב הפרוזבול. שֶׁאֵינוֹ מַשְׁמִיט אֶלָּא עַד אֲדָר. המלווה סומך על פרוזבול זה רק בנוגע להלוואות שהלווה עד אדר. אֲבָל אִם אֵחַר זְמַנּוֹ וּכְתָבוֹ מֵאִיָּר. אם הפרוזבול נכתב בניסן, והתאריך שנכתב בו הוא חודש אייר. שֶׁהוּא אֵינוֹ מַשְׁמִיט וכו'. הטעות בתאריך גורמת לכך שהמלווה אינו משמיט הלוואות שהלווה עד אייר, למרות שהפרוזבול מועיל רק להלוואות עד ניסן.
כד. הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב אַחַר שְׁבִיעִית וְאֵין עִמּוֹ פְּרוֹזְבּוֹל – אָבַד חוֹבוֹ. וְאִם אָמַר: 'הָיָה לִי פְּרוֹזְבּוֹל וְאָבַד' – נֶאֱמָן, שֶׁמִּזְּמַן הַסַּכָּנָה וָאֵילָךְ בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה שֶׁלֹּא בִּפְרוֹזְבּוֹל. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כְּשֶׁיָּבִיא בַּעַל חוֹב אֶת שְׁטָרוֹ אוֹ כְּשֶׁיָּבֹא לִתְבֹּעַ בְּמִלְוָה עַל פֶּה – אוֹמְרִין לַנִּתְבָּע: 'שַׁלֵּם לוֹ', וְאִם טָעַן הַנִּתְבָּע וְאָמַר: 'אַיֵּה פְּרוֹזְבּוֹל שֶׁלּוֹ?', אוֹמְרִין לַתּוֹבֵעַ: 'הָיָה לְךָ פְּרוֹזְבּוֹל וְאָבַד?': אִם אָמַר: 'כֵּן הָיָה' – נֶאֱמָן; וְאִם הוֹדָה שֶׁלֹּא כָּתַב פְּרוֹזְבּוֹל – אָבַד חוֹבוֹ. וְהַיְתוֹמִים אֵינָן צְרִיכִין פְּרוֹזְבּוֹל.
כד. הַסַּכָּנָה. גזרת גויים על שמירת מצוות, שבגללה חששו לשמור פרוזבולים (כס"מ). וָאֵילָךְ. ואפילו לאחר שהסכנה חלפה, החליטו חכמים להשאיר את הדין שהתחדש בזמן הסכנה. החלטה זו מתבססת גם על הטעם המבואר לקמן הכ"ו (ראה ד"א, יד"פ). וְהַיְתוֹמִים. שירשו שטר חוב מאביהם (שו"ת הרמב"ם שצ). אֵינָן צְרִיכִין פְּרוֹזְבּוֹל. שאם הם קטנים, בית דין תובעים את חובותיהם, ושטרותיהם כמסורים לבית דין גם ללא פרוזבול. ואם הם גדולים בית דין טוענים בשבילם שלאביהם היה פרוזבול. אמנם במקרה שהאב אמר לפני מיתתו שאין לו פרוזבול, יתומים גדולים אינם יכולים לגבות החוב (שם).
כה. הוֹצִיא פְּרוֹזְבּוֹל, וְטָעַן הַנִּתְבָּע וְאָמַר: 'מִלְוָה זוֹ שֶׁהוּא תּוֹבֵעַ, אַחַר פְּרוֹזְבּוֹל זֶה הָיְתָה', וְהַתּוֹבֵעַ אוֹמֵר: 'קֹדֶם פְּרוֹזְבּוֹל זֶה' – הַתּוֹבֵעַ נֶאֱמָן, שֶׁאִלּוּ אָמַר: 'הָיָה לִי וְאָבַד' – נֶאֱמָן, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין זְמַן הַפְּרוֹזְבּוֹל שֶׁאָבַד.
כה. שֶׁאִלּוּ אָמַר וכו'. המלווה נאמן לטעון שפרוזבולו אבד כמובא בהלכה הקודמת, ואין חוששים שמא ההלוואה הייתה לאחר כתיבת הפרוזבול שאבד, ואם כן ודאי שנאמן לומר על פרוזבול שבידו שנכתב לאחר ההלוואה.
כו. טָעַן הַנִּתְבָּע וְאָמַר: 'מִלְוָה יֵשׁ לוֹ אֶצְלִי', וְהַתּוֹבֵעַ אוֹמֵר: 'לֹא כִי, אֶלָּא הַקָּפַת הַחֲנוּת הִיא, שֶׁאֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת, שֶׁהֲרֵי לֹא זְקַפְתִּיהָ מִלְוָה' – הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, שֶׁאִם יִרְצֶה יֹאמַר: 'מִלְוָה הָיְתָה, וּפְרוֹזְבּוֹל הָיָה לִי וְאָבַד', שֶׁכֵּיוָן שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים פְּרוֹזְבּוֹל, חֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם מַנִּיחַ דָּבָר מֻתָּר וְאוֹכֵל דָּבָר אָסוּר.
כו. שֶׁאֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת שֶׁהֲרֵי לֹא זְקַפְתִּיהָ מִלְוָה. כדלעיל הי"א. חֲזָקָה הִיא וכו'. כיוון שיש לאדם אפשרות לקבל את כספו בהיתר, יש להניח שיעדיף אפשרות זו על פני טענה שקרית שהחוב הוא הקפת החנות, ולכן נאמן בטענתו.
כז. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהִלְווּ זֶה אֶת זֶה, וּמָסַר דְּבָרָיו לַתַּלְמִידִים וְאָמַר: 'מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה' – אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְתֹּב פְּרוֹזְבּוֹל, מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁהַשְׁמָטַת כְּסָפִים בַּזְּמַן הַזֶּה מִדִּבְרֵיהֶם, וּבִדְבָרִים בִּלְבַד הִיא נִדְחֵית.
כז. וּמָסַר דְּבָרָיו לַתַּלְמִידִים. שבתלמידי חכמים הקלו שאינם צריכים בית דין חשוב (ריק"ו, ד"א), כיוון שהצורך בבית דין חשוב הוא בכדי שלא יזלזלו בשמיטת כספים בזמן הזה, ובתלמידי חכמים אין חשש זה (יד"פ). ויש מפרשים שהכוונה לתלמידים שהם דיינים בבית דין חשוב שבדור, כמו בית דינו של רבי אמי ורבי אסי כדלעיל הי"ז (כס"מ).
כח. כָּל הַמַּחֲזִיר חוֹב שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית – רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְצָרִיךְ הַמַּלְוֶה לוֹמַר לַמַּחֲזִיר: 'מַשְׁמִיט אֲנִי, וּכְבָר נִפְטַרְתָּ מִמֶּנִּי'. אָמַר לוֹ: 'אַף עַל פִּי כֵן רְצוֹנִי שֶׁתְּקַבֵּל' – יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִגֹּשׂ" (דברים טו,ב), וַהֲרֵי לֹא נָגַשׂ. וְלֹא יֹאמַר לוֹ: 'בְּחוֹבִי אֲנִי נוֹתֵן לְךָ', אֶלָּא יֹאמַר לוֹ: 'שֶׁלִּי הֵן, וּבְמַתָּנָה אֲנִי נוֹתֵן לְךָ'.
כח. כָּל הַמַּחֲזִיר וכו'. אפילו כשהמלווה לא עשה פרוזבול, או בזמן ששמיטה נוהגת מהתורה ופרוזבול אינו מועיל (כדלעיל הט"ז). רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. חכמים מרוצים מהמעשה שעשה לפנים משורת הדין.
כט. הֶחֱזִיר לוֹ חוֹבוֹ וְלֹא אָמַר לוֹ כֵּן – מְסַבֵּב עִמּוֹ בִּדְבָרִים עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ: 'שֶׁלִּי הֵן, וּבְמַתָּנָה נְתַתִּים לְךָ'. וְאִם לֹא אָמַר כֵּן – לֹא יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, אֶלָּא יִטֹּל מְעוֹתָיו וְיֵלֵךְ לוֹ.
כט. וְלֹא אָמַר לוֹ כֵּן. הלווה לא אמר שהוא נותן מתנה. מְסַבֵּב עִמּוֹ בִּדְבָרִים. רומז לו. אֶלָּא יִטֹּל מְעוֹתָיו וְיֵלֵךְ לוֹ. הלווה ילך לדרכו כשהכסף נשאר בידו.
ל. מִי שֶׁנִּמְנַע מִלְּהַלְווֹת אֶת חֲבֵרוֹ קֹדֶם שְׁמִטָּה שֶׁמָּא יִתְאַחֵר הַחוֹב אֶצְלוֹ וְיִשָּׁמֵט – עָבַר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִשָּׁמֶר לְךָ" וכו' (דברים טו,ט). וְחֵטְא גָּדוֹל הוּא, שֶׁהֲרֵי הִזְהִירָה תּוֹרָה עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה" (שם), וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: "הִשָּׁמֶר" אוֹ "אַל" אוֹ "פֶּן" – הֲרֵי זוֹ מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה. וְהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל מַחֲשָׁבָה רָעָה זוֹ וְקָרְאָה אוֹתוֹ "בְלִיַּעַל" (שם), וַהֲרֵי הוֹסִיף הַכָּתוּב לְהַזְהִיר וּלְצַוּוֹת שֶׁלֹּא יִמָּנַע אֶלָּא יִתֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" (שם טו,י), וְהִבְטִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׂכַר מִצְוָה זוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יי אֱלֹהֶיךָ" (שם).
ל. שֶׁמָּא יִתְאַחֵר וכו'. שמא הלווה לא יחזיר את החוב עד זמן שמיטת כספים. בִּשְׁנֵי לָאוִין. שני איסורי לא תעשה. שֶׁנֶּאֱמַר הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה. "השמר" לאו אחד, ו"פן" לאו שני.

תקציר הפרק 

פרק ט הלכות שמיטה ויובל

שמיטת כספים

מצות עשה להשמיט המלווה בשביעית והתובע חוב שעברה עליו שביעית -עבר על לא תעשה.
אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה בשביעית, אלא בזמן שהיובל נוהג ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, ואף על פי שאין היובל נוהג כדי שלא תשתכח תורת השמטת כספים מישראל.

כל הלוואה שהמלוה יכול לתובעה, שלא נפרעה בכח או בפועל נשמטת. לא חוב לחנות, קנס, כתובה, וכשיש משכון.

כשראה הילל הזקן שנמנעו העם מלהלוות זה את זה התקין פרוזבול📜, כדי שלא יישמט החוב עד שילוו זה את זה. ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן הזה, שהיא מדברי סופרים; אבל שמיטה של תורה, אין הפרוזבול מועיל בה.

הפרוזבול נכתב אחר ההלוואה בפני ביה"ד הגדול המאפשר לגבות חובות.
נאמן המלוה לומר שהפרוזבול אבד.
מהדרים לתת הפירעון אחר השמיטה, בתור מתנה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר זרעים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם מותר לגבות חוב במשך כל שנת השמיטה?

2.חוב שייחד שדה לגבותו – האם נשמטת?

3.תלמיד חכם שהלווה בפני תלמידו – חייב לכתוב פרוזבול?

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן