פרק ט', הלכות תפלה ונשיאת כפים, ספר אהבה
כ״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ה בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. סֵדֶר תְּפִלַת הַצִּבּוּר כָּךְ הוּא: בַּשַּׁחַר כָּל הָעָם יוֹשְׁבִין, וּשְׁלִיחַ צִבּוּר יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה וְעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הָעָם, וּמַתְחִיל וְאוֹמֵר קַדִּישׁ, וְכָל הָעָם עוֹנִין: 'אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּה מְבָרַךְ' בְּכָל כֹּחָן, וְעוֹנִין אָמֵן בְּסוֹף קַדִּישׁ. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר: 'בָּרְכוּ אֶת יי הַמְבֹרָךְ', וְהֵם עוֹנִים: 'בָּרוּךְ יי הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד'. וּמַתְחִיל וּפוֹרֵס עַל שְׁמַע בְּקוֹל רָם, וְהֵן עוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וְהַיּוֹדֵעַ לְבָרֵךְ וְלִקְרוֹת — קוֹרֵא עִמּוֹ, עַד שֶׁמְּבָרֵךְ 'גָּאַל יִשְׂרָאֵל'.
א. יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה. שבאמצע חזית בית הכנסת מצויה תיבה שבה מונח ספר התורה, ושליח הציבור ניצב על הארץ כשפניו אליה וגבו כלפי הציבור (ראה לקמן יא,ג-ד). יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּה מְבָרַךְ. יהי שמו הגדול (של הקב"ה) מבורך. וְעוֹנִין אָמֵן בְּסוֹף קַדִּישׁ. וכן בכמה מקומות במהלכו (ראה סדר התפילות, ל). וּפוֹרֵס עַל שְׁמַע. קורא קריאת שמע בברכותיה (ראה לעיל ח,ה). וְהַיּוֹדֵעַ לְבָרֵךְ וְלִקְרוֹת קוֹרֵא עִמּוֹ. ואם אינו יודע, שליח הציבור מוציאו ידי חובתו (ראה לעיל ח,ט).
א. וְאוֹמֵר קַדִּישׁ. שו"ע או"ח נה,א. כָּל הָעָם יוֹשְׁבִין. כתב הרמ"א (נו,א) שצריך לעמוד בשעת עניית הקדיש וכל דבר שבקדושה, וכן מנהג האשכנזים (מג"א ומשנ"ב). ויש סוברים שאין צריך לעמוד, אלא אם כן היה עומד בתחילת הקדיש, שאז לא ישב עד שיסיים לענות 'אמן יהא שמיה רבא' (ט"ז), וכן מנהג הספרדים (כה"ח). וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן וכו'. ויש לכוון לשמוע את הקדיש מפי השליח ציבור ולענות בכוונת הלב ובקול רם, ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש (שו"ע נו,א ואחרונים). וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר בָּרְכוּ אֶת יי הַמְבֹרָךְ וכו'. שו"ע או"ח נז,א. וְהֵם עוֹנִים בָּרוּךְ יי הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד. וחוזר השליח ציבור ואומר 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד', כדי להכליל את עצמו גם כן במברכים (שו"ע ואחרונים). ונחלקו האחרונים אם השליח ציבור עונה אמן אחר שהציבור אומר 'ברוך ה' המבורך…' ואם הציבור עונים אמן אחר שליח ציבור (משנ"ב). כתב הרמ"א שנהגו לומר 'יתברך וישתבח' וכו' בשעה שהשליח ציבור עונה 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד', והאחרונים כתבו שלא נוהגים כן (ערוה"ש סעיף א). עוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. ודווקא מי שאינו בקי יכול לצאת ידי חובה בברכות השליח ציבור, אך הבקי אינו יוצא ידי חובה אלא כשמברך בעצמו (שו"ת הרמב"ם ריט, וראה לעיל ח,ט).
ב. וְהַכֹּל עוֹמְדִין מִיָּד וּמִתְפַּלְּלִין בְּלַחַשׁ. וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל — עוֹמֵד שׁוֹתֵק עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּלַחַשׁ עִם שְׁאָר הָעָם. וְכָל שֶׁיִּגְמֹר תְּפִלָּתוֹ מִן הַצִּבּוּר — יִפְסַע שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו, וְיַעֲמֹד בַּמָּקוֹם שֶׁהִגִּיעַ אֵלָיו בְּעֵת שֶׁפָּסַע.
ב. וְהַכֹּל עוֹמְדִין מִיָּד וּמִתְפַּלְּלִין בְּלַחַשׁ. מיד לאחר 'גאל ישראל', כדי לסמוך גאולה לתפילה (לעיל ז,יז). עוֹמֵד שׁוֹתֵק עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל שְׁלִיחַ צִבּוּר. ממתין בלא להפריע למתפללים, עד שיסיים שליח הציבור את התפילה בלחש. וְיַעֲמֹד בַּמָּקוֹם שֶׁהִגִּיעַ אֵלָיו. ולא יחזור למקום שעמד בו, עד שיגיעו לקדושה (לקמן ה"ד).
ב. וְכָל שֶׁיִּגְמֹר תְּפִלָּתוֹ מִן הַצִּבּוּר וכו'. שו"ע או"ח קכג,א-ב. וְכָל שֶׁיִּגְמֹר תְּפִלָּתוֹ מִן הַצִּבּוּר. ומי שסיים תפילתו לא יחזיר פניו אל ציבור המתפללים קודם שיתחיל שליח הציבור חזרת הש"ץ כדי לא להפריע להם בתפילה (רמ"א ואחרונים). וְיַעֲמֹד בַּמָּקוֹם שֶׁהִגִּיעַ אֵלָיו בְּעֵת שֶׁפָּסַע. ולא יחזור למקומו עד שיגיע שליח הציבור לקדושה (לקמן ה"ד), ולכל הפחות יש להמתין עד שיתחיל השליח ציבור חזרת הש"ץ (שו"ע). והאחרונים כתבו שנכון להחמיר ולא לחזור למקומו עד קדושה, אלא אם אם כן יש הכרח בדבר, כגון שהמקום צר ודחוק, או בזמן שיש פיוטים בחזרת הש"ץ לפני הקדושה (משנ"ב). והמתפלל ביחידות בביתו, צריך להמתין שיעור הליכת ארבע אמות קודם שיחזור למקומו (רמ"א). ויש אחרונים שכתבו שאף המתפלל ביחידות בביתו צריך להמתין כשיעור שהיה ממתין אם היה מתפלל בציבור (מג"א).
ג. וְאַחַר שֶׁיִּפְסַע שְׁלִיחַ צִבּוּר שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו, מַתְחִיל וּמִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם מִתְּחִלַּת הַבְּרָכוֹת, לְהוֹצִיא אֶת מִי שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל. וְהַכֹּל עוֹמְדִין וְשׁוֹמְעִין וְעוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה, בֵּין אֵלּוּ שֶׁלֹּא יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן בֵּין אֵלּוּ שֶׁכְּבָר יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן.
ג. לְהוֹצִיא אֶת מִי שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל. שאינו יודע להתפלל (לעיל ח,ט). וְהַכֹּל עוֹמְדִין וכו'. כולם עונים אמן, בין אם התפללו ובין אם יוצאים ידי חובה בתפילת שליח הציבור (ראה הלכות ברכות א,יג).
ג. שו"ע או"ח קכד,א, קכד ד-ז. וְאַחַר שֶׁיִּפְסַע שְׁלִיחַ צִבּוּר שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו. שו"ע או"ח קכג,ה. מַתְחִיל וּמִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם. כתב הרמ"א ששליח הציבור צריך להמתין שיעור הליכת ארבע אמות קודם שיחזור למקומו להתפלל (וראה לקמן י,טו). לְהוֹצִיא אֶת מִי שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל. ואף במקרה שכל הקהל התפללו ויצאו ידי חובתם, מתפלל השליח ציבור חזרת הש"ץ, כדי לקיים תקנת חכמים (שו"ע סעיף ג). וְהַכֹּל עוֹמְדִין. יש אומרים שצריך לעמוד במשך כל חזרת הש"ץ (רמ"א), וכן המנהג (ערוה"ש סעיף ט, בא"ח תרומה,י, כה"ח). ויש שכתבו שהמנהג לשבת, ובפרט אם בישיבה יכוון יותר בשמיעת השליח ציבור (יחו"ד ה,יא). וְהַכֹּל עוֹמְדִין וְשׁוֹמְעִין וְעוֹנִין אָמֵן. כתב השו"ע שאם אין תשעה שמכוונים לשמיעת כל ברכות השליח ציבור, הן קרובות להיות ברכות לבטלה. ואין להשיח שיחת חולין בשעת חזרת הש"ץ, והשח חוטא הוא וגדול עוונו מנשוא וגוערים בו. והוסיפו האחרונים שאין ללמוד או לומר תהילים בשעת חזרת הש"ץ ואפילו אם עונה אמן בסוף הברכה, משום שילמדו הציבור מהנהגה זו שלא להאזין לשליח ציבור (משנ"ב, ערוה"ש סעיף יב). וְעוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. ועל כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר 'ברוך הוא וברוך שמו' (שו"ע). וְעוֹנִין אָמֵן. וילמד בניו הקטנים לענות אמן, ובזה יזכו לחלק לעולם הבא (רמ"א). אָמֵן. וכשעונה אמן, יכוון בלבו שהברכה שמברך השליח ציבור היא אמת והוא מאמין בה (שו"ע), ובנוסף יכוון שיהי רצון שהברכה אכן תתקיים (משנ"ב; לדיני עניית אמן ראה רמב"ם הלכות ברכות א,יג ואילך).
ד. וְאוֹמֵר קְדֻשָּׁה בִּבְרָכָה שְׁלִישִׁית. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לִקְדֻשָּׁה — יֵשׁ רְשׁוּת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לַחֲזֹר לַמָּקוֹם שֶׁעָמַד בּוֹ בַּתְּפִלָּה. וּכְשֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְ'מוֹדִים' וְכוֹרֵעַ — כָּל הָעָם שׁוֹחִין מְעַט, וְלֹא יִשְׁחוּ יָתֵר מִדַּאי, וְאוֹמְרִין: 'מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי כָּל בָּשָׂר, יוֹצְרֵנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית, בְּרָכוֹת וְהוֹדָיוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עַל שֶׁהֶחֱיִיתָנוּ וְקִיַּמְתָּנוּ, כֵּן תְּחַיֵּנוּ וּתְחָנֵּנוּ וְתֶאֱסֹף גָּלֻיּוֹתֵינוּ לְחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ, לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ וּלְעָבְדְּךָ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ'. וְכָל הָאוֹמֵר 'מוֹדִים מוֹדִים' — מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ.
ד. וְאוֹמֵר קְדֻשָּׁה בִּבְרָכָה שְׁלִישִׁית. מתחיל את הברכה בקריאה לקדש את שמו של הקב"ה בעולם בדומה למלאכים (לנוסח הקדושה ראה סדר התפילות, כו). שׁוֹחִין מְעַט. מתכופפים מעט, אך לא בכריעה שלמה (השווה לעיל ה,יב).
עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ. כל השבחים הללו מוספים על ההודאה שהייתה בתפילה. מוֹדִים מוֹדִים. שנראה כאילו הוא מודה לשתי רשויות (ראה הלכות קריאת שמע ב,יא).
ד. וְאוֹמֵר קְדֻשָּׁה. (לפרטי אמירת קדושה ראה סדר התפילות, כז). וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לִקְדֻשָּׁה וכו'. שו"ע או"ח קכג,ב. יֵשׁ רְשׁוּת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לַחֲזֹר לַמָּקוֹם שֶׁעָמַד בּוֹ בַּתְּפִלָּה. יש אומרים שחובה לפסוע שלש פסיעות נוספות ולחזור למקום שעמד בו בתפילה, ויש אומרים שיכול להשאר במקומו הנוכחי (מג"א). וּכְשֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְמוֹדִים. שו"ע או"ח קכז,א. כל הָעָם שׁוֹחִין מְעַט. ויש מי שאומר שצריך לשחות גם בסוף אמירת מודים, ויש לחוש לדבריו (שו"ע), והרמ"א כתב שיש אומרים שבמשך כל אמירת מודים צריך לשחות, וכן המנהג. אך יש אחרונים שסוברים שבאמירת שם ה' צריך לזקוף (ראה בה"ל). ואף הנוהגים לשבת במשך חזרת הש"ץ חייבים לעמוד באמירת מודים (יחו"ד ה,יא). עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ. וחותם 'ברוך אל ההודאות' ללא הזכרת שם ה' (שו"ע), ולדעת הגר"א יש לחתום בהזכרת השם, אך לא נוהגים כן (משנ"ב). הָאוֹמֵר מוֹדִים מוֹדִים מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. שו"ע או"ח קכא,ב.
ה. וְאַחַר שֶׁיַּשְׁלִים כָּל הַתְּפִלָּה, יֵשֵׁב וְיִפֹּל עַל פָּנָיו וְיִטֶּה מְעַט הוּא וְכָל הַצִּבּוּר, וְיִתְחַנֵּן וְהוּא נוֹפֵל. וְיֵשֵׁב וְיַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ הוּא וּשְׁאָר הָעָם, וּמִתְחַנֵּן מְעַט בְּקוֹל רָם מִיּוֹשֵׁב.
וְאַחַר כָּךְ יַעֲמֹד שְׁלִיחַ צִבּוּר לְבַדּוֹ וְאוֹמֵר קַדִּישׁ פַּעַם שְׁנִיָּה, וְהֵן עוֹנִין כְּדֶרֶךְ שֶׁעָנוּ תְּחִלָּה. וְאוֹמֵר: "וְהוּא רַחוּם" וכו' (תהלים עח,לח), "תְּהִלָּה לְדָוִד" וכו' (שם קמה,א), הוּא עוֹמֵד וְהֵן יוֹשְׁבִין, וְהֵם קוֹרְאִין עִמּוֹ. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר: "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וכו' וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם" וכו' (ישעיהו נט,כ-כא), "וְאַתָּה קָדוֹשׁ" וכו' (תהלים כב,ד), "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה" וכו' (ישעיהו ו,ג), וְגוֹמֵר הַקְּדֻשָּׁה, וְהֵן עוֹנִין: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ" (שם) שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים. וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא הַקְּדֻשָּׁה תַּרְגּוּם, וְאוֹמֵר: "וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ" וכו' (יחזקאל ג,יב), וְקוֹרְאֵהוּ תַּרְגּוּם, וְאוֹמֵר: "יי יִמְלֹךְ" וכו' (שמות טו,יח), וְקוֹרְאֵהוּ תַּרְגּוּם, כְּדֵי לְהָבִין לָעָם.  ו וְאֵלּוּ הַפְּסוּקִים שֶׁלִּפְנֵי הַקְּדֻשָּׁה וְשֶׁלְּאַחֲרֶיהָ עִם תַּרְגּוּמָן — הֵן הַנִּקְרָאִים סֵדֶר הַיּוֹם. וְאַחַר כָּךְ מִתְחַנֵּן בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וּפְסוּקֵי רַחֲמִים, וְאוֹמֵר קַדִּישׁ, וְכָל הָעָם עוֹנִין כְּדַרְכָּן וְנִפְטָרִין.
ה. שֶׁיַּשְׁלִים כָּל הַתְּפִלָּה. שיגמור את חזרת תפילת העמידה. יֵשֵׁב וְיִפֹּל עַל פָּנָיו וכו'. וזו נפילת אפיים (ראה לעיל ה,יג-טו, ז,יז).
כְּדֶרֶךְ שֶׁעָנוּ תְּחִלָּה. אמן, ויהא שמה רבא (כדלעיל ה"א). וְקָרָא זֶה אֶל זֶה. הוא תחילתו של פסוק הקדושה. וְהֵן עוֹנִין. הציבור עונה ומשלים את הקדושה, כדרך שעושים בתפילת העמידה (לעיל ה"ד).
וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא הַקְּדֻשָּׁה תַּרְגּוּם… כְּדֵי לְהָבִין לָעָם. מתרגם את הפסוקים לארמית, כדי שיהא מובן לכולם (ראה לקמן יב,י).
ה. שו"ע או"ח קלא,א-ב. יֵשֵׁב וְיִפֹּל עַל פָּנָיו וְיִטֶּה מְעַט. כתב השו"ע שנהגו להטות את הפנים על יד שמאל. והרמ"א הוסיף שיש אומרים שמטה את ראשו על יד ימין, ושהעיקר להטות בשחרית על יד ימין משום כבוד התפילין שבידו השמאלית, ובמנחה על יד שמאל. וכתב עוד שבמקום שאין ארון קודש וספר תורה בתוכו, אומרים את התחינות בלי ליפול אפיים, אך יחיד המתפלל בביתו בשעה שהציבור מתפללים, נופל על פניו. ומנהג הספרדים לומר תחינות בישיבה ללא הנחת הראש על היד (בא"ח כי תשא,יג). ובשעת הדחק ניתן לעשות נפילת אפיים מעומד (משנ"ב).
וְאוֹמֵר וְהוּא רַחוּם וכו' תְּהִלָּה לְדָוִד. מנהג התימנים לומר את פסוקי 'והוא רחום' לפני 'תהלה לדוד' (ראה סדר התפילות, ה). ובשאר הנוסחים מתחילים מפסוקי 'אשרי' (ראה כה"ח). ולמנהג הספרדים מקדימים לומר פסוק 'יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך'. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר וּבָא לְצִיּוֹן. קודם 'ובא לציון' אומרים 'למנצח' (תהלים פרק כ), מלבד בחלק מן הימים שאין אומרים בהם תחנון (ראה רמ"א או"ח קלא,א). ומנהג הספרדים שלא לאמרו בכל יום שאין אומרים בו תחנון (כה"ח). אוֹמֵר וּבָא לְצִיּוֹן. וצריך להיזהר לאומרו בכוונה, ואסור לאדם לצאת קודם אמירת 'ובא לציון' (שו"ע). וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא הַקְּדֻשָּׁה תַּרְגּוּם. ומשום שצריך לומר את מילות תרגום הקדושה ביחיד ולא בשניים, וכל שכן שלא בציבור, יש לאומרם בלחש (רמ"א ושע"ת). ויש שלא הקפידו על כך (ערוה"ש סעיף ו). וְקוֹרְאֵהוּ תַּרְגּוּם כְּדֵי לְהָבִין לָעָם. שו"ע או"ח
קלב,א.
ו. הֵן הַנִּקְרָאִים סֵדֶר הַיּוֹם. שקריאת הפסוקים הללו נתקנה מעיקרה כסדר של לימוד יומי קבוע. וְאַחַר כָּךְ מִתְחַנֵּן בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וּבִפְסוּקֵי רַחֲמִים. לפירוטם ראה סדר התפילות, לה. עוֹנִין כְּדַרְכָּן וְנִפְטָרִין. עונים 'אמן יהא שמה רבה' וכו', ואחר כך הולכים לענייניהם.
ו. וְכָל הָעָם עוֹנִין כְּדַרְכָּן וְנִפְטָרִין. ואומרים אחר התפילה שיר של יום 'אין כאלוהינו' 'פיטום הקטורת' ו'עלינו לשבח' (רמ"א קלב,ב; ראה סדר התפילות, לו).
ז. כָּל הָאוֹמֵר בַּתַּחֲנוּנִים: 'מִי שֶׁרִחֵם עַל קַן צִפּוֹר שֶׁלֹּא יִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים', אוֹ 'שֶׁלֹּא יִשְׁחֹט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּיוֹם אֶחָד', 'יְרַחֵם עָלֵינוּ', וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה — מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמִּצְווֹת אֵלּוּ גְּזֵרַת הַכָּתוּב הֵן וְאֵינָם רַחֲמִים, שֶׁאִלּוּ הָיוּ מִפְּנֵי הָרַחֲמִים, לֹא הִתִּיר לָנוּ שְׁחִיטָה כָּל עִקָּר. וְכֵן לֹא יַרְבֶּה בְּכִנּוּיִין שֶׁל שֵׁם וְיֹאמַר: 'הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא הֶחָזָק וְהָאַמִּיץ וְהָעִזּוּז', שֶׁאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַגִּיעַ סוֹף שְׁבָחָיו, אֶלָּא אוֹמֵר מַה שֶּׁאָמַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ.
ז. מִי שֶׁרִחֵם עַל קַן צִפּוֹר וכו'. שציווה בתורה לשלח את האם, ואחר כך לקחת את הבנים (דברים כב,ו; וראה הלכות שחיטה יג,א). שֶׁלֹּא יִשְׁחֹט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וכו'. שדבר זה נאסר בתורה (ויקרא כב,כח; וראה הלכות שחיטה יב,א). יְרַחֵם עָלֵינוּ. כשם שהוא מצווה על התנהגות רחמנית כלפי בעלי החיים. וְאֵינָם רַחֲמִים. אין הן נובעות מרחמנות. כָּל עִקָּר. בכלל. בְּכִנּוּיִין. ביטויים של שבח. וְהָאַמִּיץ וְהָעִזּוּז. מילים נרדפות לחזק. שֶׁאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַגִּיעַ סוֹף שְׁבָחָיו וכו'. האדם אינו יכול לומר את כל שבחי ה'. אוֹמֵר מַה שֶּׁאָמַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. האופן שבו תיאר בתורה את גדולתו של ה': "הגדֹל הגבֹר והנורא" (דברים י,יז), ואינו מוסיף על כינויים אלו.
ז. לֹא יַרְבֶּה בְּכִנּוּיִין שֶׁל שֵׁם וכו'. שו"ע או"ח קיג,ט. לֹא יַרְבֶּה בְּכִנּוּיִין שֶׁל שֵׁם. ודווקא בתפילה אסור משום שמשנה את מטבע הלשון שתיקנו חכמים, אבל בתחנונים או בקשות אישיות שאומר האדם ומשבח את ה' מעצמו, מותר. ולמרות זאת, עדיף שישבח את ה' באמירת פסוקים (שו"ע).
ח. בְּמִנְחָה אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר: "וְהוּא רַחוּם" וכו' (תהלים עח,לח), "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי" וכו' (שם פד,ה), "אַשְׁרֵי הָעָם" וכו' (שם קמד,טו), "תְּהִלָּה לְדָוִד" וכו' (שם קמה,א), קוֹרֵא הוּא וְהָעָם מִיּוֹשֵׁב, וְעוֹמֵד שְׁלִיחַ צִבּוּר וְאוֹמֵר קַדִּישׁ, וְהֵן עוֹמְדִין אַחֲרָיו וְעוֹנִין כְּדַרְכָּן, וּמִתְפַּלְּלִין כֻּלָּן בְּלַחַשׁ. וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר וּמִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בְּשַׁחֲרִית עַד שֶׁיַּשְׁלִים אֶת כָּל הַתְּפִלָּה. וְיוֹשֵׁב הוּא וְהֵן, וְנוֹפְלִין עַל פְּנֵיהֶם וּמִתְחַנֵּן, וּמַגְבִּיהַ רֹאשׁוֹ הוּא וְהֵן, וּמִתְחַנֵּן מְעַט מִיּוֹשֵׁב כְּדֶרֶךְ שַׁחֲרִית, וְעוֹמֵד וְאוֹמֵר קַדִּישׁ, וְכָל הָעָם עוֹנִין כְּדַרְכָּן, וְנִפְטָרִין לְמַעֲשֵׂיהֶן.
ח. וְהוּא רַחוּם וכו'. פסוקי הקדמה לתפילה (השווה לעיל ז,יח).
כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בְּשַׁחֲרִית. לעיל הל' ג-ד. וּמִתְחַנֵּן מְעַט מִיּוֹשֵׁב. בעודו יושב, כדלעיל ה"ה.
ח. אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר… אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי וכו'. ואין לומר 'אשרי' ללא מניין כדי שיוכלו לומר אחריו קדיש. ויש שנוהגים לומר פרשת התמיד לפני 'אשרי' של מנחה כנגד תמיד של בין הערביים, ומנהג יפה הוא (רמ"א רלד,א). וְהוּא רַחוּם וכו' אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי וכו'. ראה לעיל ה"ה.
ט. בָּעֶרֶב כָּל הָעָם יוֹשְׁבִין, וְהוּא עוֹמֵד וְאוֹמֵר: "וְהוּא רַחוּם" וכו' (תהלים עח,לח), 'בָּרְכוּ אֶת יי הַמְבֹרָךְ', וְהֵן עוֹנִין: 'בָּרוּךְ יי הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד'. וּמַתְחִיל לִפְרֹס עַל שְׁמַע, וְאוֹמֵר קַדִּישׁ, וְאַחַר כָּךְ הַכֹּל עוֹמְדִין וּמִתְפַּלְּלִין בְּלַחַשׁ. וּכְשֶׁמַּשְׁלִימִין, אוֹמֵר קַדִּישׁ וְהֵן נִפְטָרִין. וְאֵינוֹ חוֹזֵר לְהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם עַרְבִית, לְפִי שֶׁאֵין תְּפִלַּת עַרְבִית חוֹבָה, לְפִיכָךְ לֹא יְבָרֵךְ זֶה בְּרָכוֹת לְבַטָּלָה, שֶׁאֵין כָּאן אָדָם שֶׁנִּתְחַיֵּב בָּהֶן כְּדֵי לְהוֹצִיאוֹ.
ט. לִפְרֹס עַל שְׁמַע. לקרוא את שמע בברכותיה (כדלעיל ה"א). לְפִי שֶׁאֵין תְּפִלַּת עַרְבִית חוֹבָה. שלא נתקנה כנגד קרבן תמיד (לעיל א,ו). בְּרָכוֹת לְבַטָּלָה. בלא צורך, ואסור לעשות כך (ברכות א,טו). שֶׁאֵין כָּאן אָדָם שֶׁנִּתְחַיֵּב בָּהֶן כְּדֵי לְהוֹצִיאו. שהרי חזרת התפילה נועדה להוציא ידי חובה את שאינו בקי (לעיל ה"ג).
ט. וְאֵינוֹ חוֹזֵר לְהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם עַרְבִית. שו"ע או"ח רלז.
י. בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת חוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר אַחַר שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ עִם הַצִּבּוּר, וּמִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם. אֲבָל אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע, אֶלָּא בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין הַשֶּׁבַע, וְכָךְ הוּא אוֹמְרָהּ:
'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, אֶל עֶלְיוֹן, קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים וְקוֹנֶה הַכֹּל, מָגֵן אֲבוֹת בִּדְבָרוֹ, מְחַיֶּה מֵתִים בְּמַאֲמָרוֹ, הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ אֵין כָּמוֹהוּ, הַמֵּנִיחַ לְעַמּוֹ בְּשַׁבָּת קָדְשׁוֹ, כִּי בָם רָצָה לְהָנִיחַ לָהֶם. לְפָנָיו נַעֲבֹד בְּיִרְאָה וָפַחַד, וְנוֹדֶה לִשְׁמוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד. מְעוֹן הַבְּרָכוֹת, אֲדוֹן הַשָּׁלוֹם, מְבָרֵךְ שְׁבִיעִי וּמְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת, וּמֵנִיחַ בִּקְדֻשָּׁה לְעַם מְדֻשְּׁנֵי עֹנֶג, זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, רְצֵה נָא בִּמְנוּחָתֵנוּ וכו' בָּרוּךְ אַתָּה יי מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת'. וְאוֹמֵר קַדִּישׁ, וְכָל הָעָם נִפְטָרִין.
י. אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע. אינו חוזר על התפילה במלואה. בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין הַשֶּׁבַע. שהיא תמציתן של שבע הברכות.
קוֹנֵה. בורא. מָגֵן אֲבוֹת בִּדְבָרוֹ. שהבטיח לאבות להצילם מכל פגע.
הַמֵּנִיחַ לְעַמּוֹ. שהעניק להם יום מנוחה. כִּי בָם רָצָה. בחר בהם. מְעוֹן הַבְּרָכוֹת. מקור הברכות.
י. שו"ע או"ח רסח,ח. חוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר. והיחיד אינו אומר ברכה זו (שו"ע). ואם רוצה להחמיר על עצמו יכול לאומרה ללא פתיחה וחתימה, וכן נוהגים שהציבור אומר מ'מגן אבות' עד 'זכר למעשה בראשית' (רמ"א ומשנ"ב). בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין הַשֶּׁבַע וכו'. וקודם ברכה זו חוזרים ואומרים 'ויכולו' בעמידה ובקול רם (שו"ע סעיף ז; וראה סדר התפילות, לח שבנוסח הרמב"ם אין אומרים 'ויכולו' גם לא בתפילת העמידה), ואין לדבר בזמן אמירת 'ויכולו' ו'מעין שבע' (שו"ע סעיף יב).
הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. ונוסח הספרדים והאשכנזים הוא 'האל הקדוש שאין כמוהו'. ובשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, או כשחל יום הכיפורים בשבת, אומר 'המלך הקדוש' (שו"ע או"ח תקפב,ג, תריט,ג).
יא. וְלָמָּה תִּקְּנוּ חֲכָמִים זֶה? מִפְּנֵי שֶׁרֹב הָעָם בָּאִין לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית בְּלֵילֵי שַׁבָּת, וְיִהְיֶה שָׁם מִי שֶׁנִּתְאַחֵר לָבֹא וְלֹא הִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ, וְיִשָּׁאֵר לְבַדּוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה. לְפִיכָךְ חוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר וּמִתְפַּלֵּל, כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכְּבוּ כָּל הָעָם עַד שֶׁיַּשְׁלִים הַמִּתְאַחֵר וְיֵצֵא עִמָּהֶן.
יא. שֶׁרֹב הָעָם. אנשים רבים. וְיִהְיֶה שָׁם מִי שֶׁנִּתְאַחֵר לָבֹא וכו'. בתוך הקהל עשוי להיות אדם שאיחר, ויסיים את תפילתו מאוחר משאר הציבור. וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה. שמסוכן לצאת בלילה כשהוא לבדו.
יא. שו"ע או"ח רסח,י. וְיִשָּׁאֵר לְבַדּוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וכו'. ומטעם זה אומרים ברכת 'מעין שבע' רק בבית כנסת קבוע ולא במניין הנערך בבית שלא בצורה קבועה, כגון בבית האבל או בבית החתן (שו"ע ואחרונים). ומנהג המקובלים לאומרה אף לא בבית כנסת קבוע (כה"ח, בא"ח וארא,י). עַד שֶׁיַּשְׁלִים הַמִּתְאַחֵר וְיֵצֵא עִמָּהֶן. ואף בימות החול בתפילת ערבית, אם מאריך אחד המתפללים בתפילתו לאחר תפילת הציבור, חייב חברו להמתין לו עד שיסיים (שו"ע צ,טו), והרמ"א הוסיף שיש מחמירים אף במשך היום.
יב. לְפִיכָךְ, יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אוֹ יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ — אֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר הַיּוֹרֵד עַרְבִית לִפְנֵי הַתֵּבָה מַזְכִּיר עִנְיַן הַיּוֹם בִּבְרָכָה זוֹ, אֶלָּא חוֹתֵם בָּהּ 'מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת' בִּלְבַד, לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב הַיּוֹם בַּתְּפִלָּה זוֹ.
יב. אֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר… מַזְכִּיר עִנְיַן הַיּוֹם. אינו חותם בברכה המזכירה את קדושת היום המיוחד. שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב הַיּוֹם בִּתְפִלָּה זוֹ. שאינה מחיובו של אותו היום, אלא נתקנה לכבוד השבת בלבד.
יב. שו"ע או"ח רסח,ט, תקפב,ג, תריט,ג, תרמב,א. יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. ואף בשבת שאחר יום טוב אומרים ברכת מעין שבע (שו"ע רסח,יא). וביום טוב ראשון של פסח שחל להיות בשבת אין אומרים ברכת מעין שבע (שו"ע או"ח תפז,א). ומנהג המקובלים לאומרה (כה"ח).
יג. בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, כְּשֶׁגּוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית בְּקוֹל רָם, אוֹמֵר קַדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא "תְּהִלָּה לְדָוִד" וכו' (תהלים קמה,א), וְאוֹמֵר קַדִּישׁ, וּמִתְפַּלְּלִין מוּסָף בְּלַחַשׁ, וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל מוּסָף בְּקוֹל רָם כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בְּשַׁחֲרִית, וְאוֹמֵר קַדִּישׁ אַחַר תְּפִלַּת מוּסָף, וְהָעָם נִפְטָרִים. וְאֵין אוֹמְרִין קְדֻשָּׁה וְלֹא תַּחֲנוּנִים אַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית כִּשְׁאָר הַיָּמִים, אֶלָּא אוֹמֵר אוֹתָהּ קֹדֶם תְּפִלַּת מִנְחָה. כֵּיצַד? קוֹרֵא 'תְּהִלָּה לְדָוִד', וְאוֹמֵר סֵדֶר הַיּוֹם וְדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים, וְאוֹמֵר קַדִּישׁ, וּמִתְפַּלְּלִין מִנְחָה, וְחוֹזֵר וּמַשְׁמִיעַ תְּפִלַּת מִנְחָה בְּקוֹל רָם, וְאוֹמֵר קַדִּישׁ.
יג. וּמִתְפַּלְּלִין מוּסָף בְּלַחַשׁ. ונהגו שאחרי שחרית קוראים בתורה, ואחר כך מתפללים מוסף (ראה לקמן יב,כ). וְאֵין אוֹמְרִין קְדֻשָּׁה וְלֹא תַּחֲנוּנִים. של 'סדר היום' (לעיל ה"ה).
יג. בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וכו'. טור או"ח רפו. אֶלָּא אוֹמֵר אוֹתָהּ קֹדֶם תְּפִלַּת מִנְחָה. שו"ע או"ח רצב,א. וְאוֹמֵר סֵדֶר הַיּוֹם וְדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים. נהגו לומר פסוק 'ואני תפילתי' לאחר 'ובא לציון' (רמ"א). וְחוֹזֵר וּמַשְׁמִיעַ תְּפִלַּת מִנְחָה בְּקוֹל רָם וְאוֹמֵר קַדִּישׁ. ולאחר מכן אומרים שלשה פסוקי 'צדקתך'. וכשחל שבת ביום שאילו היה יום חול לא היו אומרים בו תחנון, אין אומרים פסוקים אלו (שו"ע סעיף ב). וחלוקים המנהגים לגבי סדר אמירת פסוקי 'צדקתך' (ראה ערוה"ש סעיף ו).
יד. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹמֵר סֵדֶר הַיּוֹם אַחַר תְּפִלַּת מוּסָף. וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹמֵר סֵדֶר הַיּוֹם גַּם אַחַר תְּפִלַּת הָעֶרֶב, וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל.
יד. אוֹמֵר סֵדֶר הַיּוֹם אַחַר תְּפִלַּת מוּסָף. שבהם לא נהגו לדחותם לתפילת מנחה. וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל. שמבדילים בבית הכנסת, כדי להוציא את הרבים ידי חובתם (השווה הלכות שבת כט,ח).
יד. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים. שו"ע או"ח תכג,ג. אוֹמֵר סֵדֶר הַיּוֹם אַחַר תְּפִלַּת מוּסָף. והשו"ע כתב שאומרים סדר היום קודם, ולאחר מכן מתפללים מוסף ואומרים קדיש ומזמור 'ברכי נפשי'. וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹמֵר סֵדֶר הַיּוֹם וכו'. שו"ע או"ח רצה,א. וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹמֵר סֵדֶר הַיּוֹם. וקודם סדר היום אומרים פסוק 'ויהי נועם' פעמיים ומזמור 'יושב בסתר עליון'. ומשום שחזרת הרשעים לגיהנם תלויה באמירת סדר קדושה, מאריכים בו בניגון. ואין אומרים סדר זה כאשר חל יום טוב במהלך השבוע (רמ"א ואחרונים). ונחלקו האחרונים אם לאומרו כשחל יום טוב בשבת הבאה (ראה ערוה"ש סעיף א, כה"ח) ומנהג הספרדים לאומרו אף כשחל יום טוב באמצע השבוע (כה"ח). וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל. כדי להוציא ידי חובת הבדלה את מי שאין לו יין (שו"ע). ונהגו להזכיר את אליהו הנביא במוצאי שבתות ולהתפלל שיבוא לבשר את הגאולה (רמ"א).

תקציר הפרק 

פרק ט הלכות תפילה

סדר תפילות הציבור

לאחר פסוקי דזמרא אומרים קדיש וברכו, ק"ש וברכותיה, תפילת לחש, חזרת הש"ץ עם קדושה ומודים דרבנן, תחנון, אשרי "ובא לציון גואל" וקדיש תתקבל. במנחה "והוא רחום", "אשרי", קדיש, לחש וחזרה, תחנון וקדיש. בערבית "והוא רחום", "ברכו", ק"ש וברכותיה, קדיש, תפילת לחש ללא חזרה מכיוון שאינה תפילת חובה וקדיש. בליל שבת אחרי הלחש אומר ברכת מעין שבע לעכב את המתפללים כדי לחכות למאחרים שלא יסתכנו וישארו לבדם בזמן שכולם יוצאים.
בתפילת מוסף בשבתות וימים טובים אומר קדיש, "תהלה לדוד", קדיש, לחש וחזרה וקדיש ללא "אשרי" "ובא לציון" שמשלים אותם במנחה (ובמוצאי שבת גם בערבית).
שליח ציבור שאומר "מי שרחם על קן ציפור הוא ירחם עלינו" וכיוצא בזה משתקין אותו מפני שמצוות אלו גזירת הכתוב, וכן לא ירבה בשבחים מפני שבכל מקרה לא יוכל לומר את כל שבחי הקב"ה.
🗯🗯
הרמב"ם פוסק כאן שמצוות שילוח הקן אינה רחמים אלא גזירת הכתוב, אך במורה נבוכים כותב שאנו פוסקים שמצווה זו היא רחמים. סתירה זו היא אחת מהסתירות הקשות בין משנה תורה למורה הנבוכים ותירוצים רבים נאמרו בה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר אהבה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. הגומר תפילתו ופסע שלוש פסיעות לאחוריו – מתי יש לו רשות לחזור למקומו?

א- אחר שישהה כדי הליכת ד' אמות.
ב- כשיתחיל שליח ציבור להתפלל בקול רם.
ג- כשיגיע שליח ציבור לקדושה.

[פרק ט', הלכה ד']

2. מדוע אין חזרת שליח ציבור בערבית?

א- לפי שאין תפילת ערבית חובה, ואין אדם שצריך להוציאו.
ב- משום שהאנשים עייפים ממלאכתם, ואין להטריחם יותר מדי.
ג- משום שבשעה זו שולטים המזיקין.

[פרק ט', הלכה ט']

3. מדוע תיקנו ברכת "מעין שבע" בלילי שבתות?

א- כדי להוציא את מי שאינו יודע להתפלל.
ב- כדי שיתעכבו כל העם, עד שהמאחר ישלים תפילתו.
ג- כדי להרבות בכבוד השבת.

[פרק ט', הלכה י"א]

 

תשובות:

1-ג 2-א 3-ב

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן