פרק י"א, הלכות אבל, ספר שופטים
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֲבֵלוּת בַּמּוֹעֵד – קוֹרֵעַ עַל מֵתוֹ בַּמּוֹעֵד, וְחוֹלֵץ כְּתֵפוֹ, וּמַבְרִין אֶת הָאֲבֵלִים לֶחֶם בַּמּוֹעֵד; כָּל אֵלּוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. אֲבָל בְּיוֹם טוֹב, אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי – אֵין קוֹרְעִין וְלֹא חוֹלְצִין וְלֹא מַבְרִין.
א. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֲבֵלוּת בַּמּוֹעֵד. בימי חול המועד (כדלעיל י,ח, וראה גם הלכות יום טוב ו,כג). וְחוֹלֵץ כְּתֵפוֹ. הוצאת הכתף והזרוע מן הבגד הנהוגה עד הקבורה (כדלעיל ח,ג). וּמַבְרִין אֶת הָאֲבֵלִים לֶחֶם בַּמּוֹעֵד. אף בימי חול המועד מאכילים את האבל משל אחרים ביום הראשון (כדלעיל ד,ט).
ב. אֵין קוֹרְעִין בַּמּוֹעֵד וְלֹא חוֹלְצִין אֶלָּא הַקְּרוֹבִים שֶׁחַיָּבִין בָּאֵבֶל, אוֹ הַקּוֹרֵעַ וְחוֹלֵץ עַל הֶחָכָם אוֹ עַל אָדָם כָּשֵׁר, אוֹ מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה. וּמַבְרִין הַכֹּל עַל הֶחָכָם בַּמּוֹעֵד בְּתוֹךְ הָרְחָבָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּבְרִין אֶת הָאֲבֵלִים, שֶׁהַכֹּל אֲבֵלִים עָלָיו.
ב. אֶלָּא הַקְּרוֹבִים שֶׁחַיָּבִין בָּאֵבֶל. החייבים להתאבל מן התורה או מדברי חכמים (כדלעיל ב,א). אבל קריעה הנעשית לשם כבוד, כגון שקורע באבלות שנוהג בנו או שנוהגת אשתו (כדלעיל ב,ד-ה), אינו קורע בימי חול המועד. אוֹ הַקּוֹרֵעַ וְחוֹלֵץ עַל הֶחָכָם וכו'. שאלו קריעות של חובה (כדלעיל ט,יא). וּמַבְרִין הַכֹּל עַל הֶחָכָם בַּמּוֹעֵד. כל אחד מאכיל את חברו משלו. בְּתוֹךְ הָרְחָבָה. ברחובה של עיר. שֶׁהַכֹּל אֲבֵלִים עָלָיו. אף שגם סעודת הבראה אינה נוהגת במועד אלא לקרובים שחייבים להתאבל עליהם (ראה הלכות יום טוב ו,כג), על החכם כולם צריכים להתאבל ולכן מברים עליו.
ג. כְּשֶׁמַּבְרִין אֶת הָאֲבֵלִים בַּמּוֹעֵד – אֵין מַבְרִין אֶלָּא עַל מִטּוֹת זְקוּפוֹת. וְאֵין אוֹמְרִין בִּרְכַּת אֲבֵלִים בַּמּוֹעֵד, אֲבָל עוֹמְדִין בְּשׁוּרָה וּמְנַחֲמִין וּפוֹטְרִין. וְאֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב, שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אֶת הַסֶּפֶד, שֶׁהַמּוֹעֵד אָסוּר בְּסֶפֶד וְתַעֲנִית. וְכֵן אֵין מְלַקֵּט עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ בַּמּוֹעֵד, שֶׁאֵבֶל הוּא לוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁאָר קְרוֹבִים. וְכֵן אֵין מַסְפִּידִין אֶת הַמֵּת בַּחֲנֻכָּה וּפוּרִים וְלֹא בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, אֲבָל נוֹהֲגִין בָּהֶן כָּל דִּבְרֵי אֲבֵלוּת. וּמֻתָּר לִסְפֹּד לִפְנֵי חֲנֻכָּה וּפוּרִים וּלְאַחֲרֵיהֶם.
ג. אֵין מַבְרִין אֶלָּא עַל מִטּוֹת זְקוּפוֹת. שלא כהבראה רגילה שהאבל יושב על מיטה כפויה (כדלעיל ד,ט). בִּרְכַּת אֲבֵלִים. דברים הנאמרים בבית האבל (ראה לקמן יב,ז). עוֹמְדִין בְּשׁוּרָה וּמְנַחֲמִין. לאחר קבורת המת עומדים המנחמים בשורות ביציאה מבית הקברות ובאים אל האבלים אחד אחד ומנחמים אותם (ראה לקמן יג,א-ב). וּפוֹטְרִין. פוטרים את המנחמים לחזור לביתם ואינם מלווים את האבלים לבית האבל. וְאֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אֶת הַסֶּפֶד וכו'. מוליכים את המת מביתו היישר לקבורה, שלא יבואו להספידו ברחוב כדרך שנוהגים בימות החול (ראה גם הלכות יום טוב ו,כב-כג). אֵין מְלַקֵּט עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ. שהיו נוהגים בעבר להניח את המת בקבורה זמנית ולאחר שנרקב הבשר היו מלקטים את העצמות ומעבירים אותן למקום קבורה קבוע (ראה ירושלמי מועד קטן א,ה), ואין לעשות זאת במועד. שֶׁאֵבֶל הוּא לוֹ. לקמן יב,ח. וְכֵן אֵין מַסְפִּידִין אֶת הַמֵּת בַּחֲנֻכָּה וּפוּרִים. ראה גם הלכות מגילה וחנוכה ב,יג, ג,ג.
ד. הַנָּשִׁים בַּמּוֹעֵד מְעַנּוֹת, אֲבָל לֹא מְטַפְּחוֹת, וּבְרָאשֵׁי חֲדָשִׁים וּבַחֲנֻכָּה וּפוּרִים מְעַנּוֹת וּמְטַפְּחוֹת, אֲבָל לֹא מְקוֹנְנוֹת לֹא בָּזֶה וְלֹא בָּזֶה. נִקְבַּר הַמֵּת – לֹא מְעַנּוֹת וְלֹא מְטַפְּחוֹת.
ד. מְטַפְּחוֹת. בידיהן או על גופן כביטוי של אבל.
ה. אֵי זֶה הוּא עִנּוּי? שֶׁכֻּלָּן עוֹנוֹת כְּאַחַת. קִינָה? שֶׁאַחַת אוֹמֶרֶת וְכֻלָּן עוֹנוֹת אַחֲרֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה" (ירמיהו ט,יט). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁאָר הָעָם שֶׁמֵּתוּ. אֲבָל תַּלְמִיד חֲכָמִים שֶׁמֵּת – סוֹפְדִין אוֹתוֹ בַּמּוֹעֵד, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים וְרָאשֵׁי חֲדָשִׁים, אֲבָל לֹא בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי. וְאֵין סוֹפְדִין אוֹתוֹ בְּיָמִים אֵלּוּ אֶלָּא בְּפָנָיו. נִקְבַּר – אֲסוּרִין בְּסֶפֶד. וְיוֹם שְׁמוּעָתוֹ כְּפָנָיו הִיא, וְסוֹפְדִין אוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא רְחוֹקָה.
ה. שֶׁכֻּלָּן עוֹנוֹת כְּאַחַת. אומרות את ההספד יחד. קִינָה שֶׁאַחַת אוֹמֶרֶת וְכֻלָּן עוֹנוֹת אַחֲרֶיהָ. האחת מקוננת בקול והשאר עונות אחריה מה שהיא אומרת או ראשי פרקים, כדרך הספדנים (ר"י מלוניל מועד קטן יז,א בדפי הרי"ף). בְּפָנָיו. כשמיטתו מוטלת לפנינו. וְיוֹם שְׁמוּעָתוֹ כְּפָנָיו הִיא. כשהגיעה השמועה על מיתתו, נחשב כאילו מיטתו מוטלת לפנינו ומספידים אותו. אַף עַל פִּי שֶׁהִיא רְחוֹקָה. אף על פי שהשמועה הגיעה לאחר שלושים יום מפטירתו.
ו. לֹא תְּעוֹרֵר אִשָּׁה עַל מֵת שֶׁלָּהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם לֶחָג, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא הֶחָג וְהֵם דְּווּיִים, שֶׁאֵין הַמֵּת מִשְׁתַּכֵּחַ מִן הַלֵּב שְׁלֹשִׁים יוֹם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמֵת יָשָׁן. אֲבָל אִם מֵת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם סָמוּךְ לֶחָג – מְעוֹרֶרֶת.
ו. לֹא תְּעוֹרֵר אִשָּׁה עַל מֵת שֶׁלָּהּ. לעורר בכי והספד (ולאו דווקא אשה, אלא כל אדם – ראה הלכות יום טוב ו,כד). דְּווּיִים. כואבים, מצטערים. שֶׁאֵין הַמֵּת מִשְׁתַּכֵּחַ מִן הַלֵּב שְׁלֹשִׁים יוֹם. ועל ידי הבכי וההספד נזכרים במת, וייכנסו לחג בעצב ודאגה. בְּמֵת יָשָׁן. שמת יותר משלושים יום קודם החג. אֲבָל אִם מֵת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם סָמוּךְ לֶחָג מְעוֹרֶרֶת. שהרי בכל מקרה אין מת זה משתכח מהלב קודם החג.
ז. שִׁבְעַת יְמֵי הַחַתְנוּת הֲרֵי הֵן כְּרֶגֶל, וּמִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בְּתוֹךְ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, אֲפִלּוּ אָבִיו אוֹ אִמּוֹ – מַשְׁלִים שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וְאַחַר כָּךְ נוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת. וּמוֹנֶה הַשְּׁלֹשִׁים מֵאַחַר שִׁבְעַת יְמֵי הַשִּׂמְחָה.
ז. שִׁבְעַת יְמֵי הַחַתְנוּת. שתיקנו חכמים שהנושא בתולה ישמח אתה שבעה ימים (הלכות אישות י,יב, וראה גם לעיל א,א).
ח. הֵכִין כָּל צָרְכֵי הַסְּעוּדָה, וְאָפָה פִּתּוֹ וְטָבַח טִבְחוֹ כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ לַשִּׂמְחָה, וּמֵת לוֹ מֵת קֹדֶם שֶׁיִּכָּנְסוּ בַּשִּׂמְחָה: אִם לֹא נָתַן מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר – מוֹכֵר הַבָּשָׂר וְהַפַּת, וְנוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת, וְאַחַר כָּךְ נוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה; וְאִם נָתַן מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לִמְכֹּר אוֹתוֹ – מַכְנִיסִין אֶת הַמֵּת לַחֶדֶר, וְאֶת הֶחָתָן וְאֶת הַכַּלָּה לַחֻפָּה, וּבוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה, וּפוֹרֵשׁ. וְנוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וְאַחַר כָּךְ שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת. וְכָל אוֹתָן הַיָּמִים נוֹהֵג בִּדְבָרִים שֶׁבְּצִנְעָה כְּשַׁבָּת. לְפִיכָךְ הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְהִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ. וְאֵין מוֹנְעִין תַּכְשִׁיטִין מִן הַכַּלָּה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. הָיוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לִמְכֹּר הַבָּשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן עָלָיו מַיִם – מוֹכֵר, וְנוֹהֵג אֲבֵלוּת תְּחִלָּה. הָיוּ בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְכֹּר הַבָּשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן עָלָיו מַיִם – נוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה תְּחִלָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁמֵּת אָבִיו שֶׁל חָתָן אוֹ אִמָּהּ שֶׁל כַּלָּה, שֶׁאִם יַפְסִידוּ סְעוּדָה זוֹ אֵין לָהֶם מִי שֶׁיִּטְרַח לָהֶם. אֲבָל אִם מֵת אָבִיהָ שֶׁל כַּלָּה אוֹ אִמּוֹ שֶׁל חָתָן אוֹ שְׁאָר קְרוֹבֵיהֶם – נוֹהֲגִין שִׁבְעַת יְמֵי הָאֵבֶל תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ תִּכָּנֵס לַחֻפָּה וְיִנְהֲגוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה.
ח. כָּל צָרְכֵי הַסְּעוּדָה. סעודת הנישואין. וְטָבַח טִבְחוֹ. שחט את הבהמות והכין את נתחי הבשר. אִם לֹא נָתַן מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר. ועדיין ראוי הבשר למכירה. מַכְנִיסִין אֶת הַמֵּת לַחֶדֶר. משהים את קבורת המת, שהרי אם יקברוהו כעת תחול אבלות על החתן או על הכלה. וּבוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה וּפוֹרֵשׁ. הבעילה הראשונה שבועל החתן את כלתו נקראת בעילת מצווה, ולאחר הבעילה פורש ממנה שהרי עליו לנהוג אבלות בדברים שבצנעה (כמבואר בפסקה הבאה). נוֹהֵג בִּדְבָרִים שֶׁבְּצִנְעָה כְּשַׁבָּת. כגון עטיפת הראש ואיסור תשמיש המיטה ורחיצה בחמים (כדלעיל י,א). וְאֵין מוֹנְעִין תַּכְשִׁיטִין מִן הַכַּלָּה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. כדי שלא תתגנה על בעלה (השווה הלכות שביתת עשור ג,א). בְּשֶׁמֵּת אָבִיו שֶׁל חָתָן אוֹ אִמָּהּ שֶׁל כַּלָּה. שבדרך כלל הם הטורחים בהכנת הסעודה או בהכנת תכשיטי הכלה ותמרוקיה.

תקציר הפרק 

🤔 כמה זמן לוקח לשכוח? אם תקלידו בגוגל את המילים "כמה זמן לוקח לשכוח" הוא יציע לך להשלים את המשפט עם המילה "מישהו", כך: " כמה זמן לוקח לשכוח מישהו?". הכוונה, כמובן, לשכחה של אדם אהוב שממנו נפרדנו, נושא שמחקרים שונים מוקדשים לו, אבל "לשכוח מישהו" גם יכול להיות רלוונטי לפרידה סופית מאדם ל"ע, עם פטירתו. חכמינו ז"ל קבעו ש"אין המת משתכח מן הלב שלושים יום" (הלכה ו), כלומר, שיש פרק זמן מינימלי במהלכו הכאב על האובדן עודנו טרי. לפרק זמן זה השלכה הלכתית לפיה אסור לעורר בכי והספד מכוון על מת בתוך שלושים יום לחג, "כדי שלא יבוא החג והם דווים". ונסיים בתפילה שנזכה שיבולע המוות לנצח! 💔

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות אבל ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן