פרק י"א, הלכות איסורי ביאה, ספר קדושה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל שֶׁאָמַרְנוּ בְּנִדָּה וְזָבָה וְיוֹלֶדֶת הוּא דִּין תּוֹרָה, וּבְמִשְׁפָּטִים אֵלּוּ הָיוּ עוֹשִׂין כְּשֶׁהָיוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל מְצוּיִין וְהָיוּ שָׁם חֲכָמִים גְּדוֹלִים שֶׁמַּכִּירִין הַדָּמִים, וְאִם נוֹלַד לָהֶן סָפֵק בָּרְאִיּוֹת אוֹ בִּימֵי נִדָּה אוֹ בִּימֵי זִיבָה – יַעֲלוּ לְבֵית דִּין וְיִשְׁאֲלוּ, כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחָה תּוֹרָה עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם" (דברים יז,ח) – בֵּין דַּם נִדָּה לְדַם זָבָה. וּבְאוֹתָן הַיָּמִים הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל נִזְהָרוֹת מִדָּבָר זֶה, וּמְשַׁמְּרוֹת וִסְתּוֹתֵיהֶן וְסוֹפְרוֹת תָּמִיד יְמֵי הַנִּדָּה וִימֵי הַזִּיבָה.
א. דִּין תּוֹרָה. ההלכה כפי שהיא ביסודה. כְּשֶׁהָיוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל מְצוּיִין. בזמן שהסנהדרין המרכזית הייתה פעילה (ראה הלכות סנהדרין יד,יב). חֲכָמִים גְּדוֹלִים שֶׁמַּכִּירִין הַדָּמִים. היודעים להבחין בין המראות הטהורים לטמאים (לעיל ה,ז-יב). יַעֲלוּ לְבֵית דִּין וְיִשְׁאֲלוּ כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחָה תּוֹרָה עֲלֵיהֶן וכו'. שכך היו נוהגים ישראל בכל מקרה של ספק או מחלוקת בהלכה (הלכות ממרים א,ד). כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר וכו'. אם הלכה כלשהי אינה ברורה, יש ללכת לבית הדין הגדול, כאמור בפסוק הבא: "ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט". בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דַּם נִדָּה לְדַם זָבָה. שההבחנה בין דמי נידה וזבה היא מתפקידיו של בית הדין הגדול. וּמְשַׁמְּרוֹת וִסְתּוֹתֵיהֶן. מקפידות על חשבון הימים.
ב. וְטֹרַח גָּדוֹל יֵשׁ בְּמִנְיַן הַיָּמִים, וּפְעָמִים רַבּוֹת יָבֹאוּ לִידֵי סָפֵק; שֶׁאֲפִלּוּ רָאָת הַבַּת דָּם בְּיוֹם הַלֵּדָה – מַתְחִילִין לִמְנוֹת לָהּ יְמֵי נִדָּה וִימֵי זִיבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וּלְפִיכָךְ לֹא תִּטָּמֵא הַבַּת בְּזִיבָה, אֶלָּא בַּת עֲשָׂרָה יָמִים, שֶׁאִם רָאָת דָּם בַּיּוֹם שֶׁתִּוָּלֵד – הֲרֵי זוֹ נִדָּה שִׁבְעַת יָמִים, וּשְׁלֹשָׁה יָמִים סָמוּךְ לְנִדָּתָהּ, הֲרֵי עֲשָׂרָה יָמִים. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁמִּתְחִלַּת רְאִיָּה מַתְחִילִין לִמְנוֹת יְמֵי נִדָּה וִימֵי זִיבָה כָּל יָמֶיהָ, וַאֲפִלּוּ רָאֲתָה וְהִיא קְטַנָּה.
ב. רָאָת הַבַּת דָּם בְּיוֹם הַלֵּדָה. ביום שבו נולדה, ואז יש צורך להתמיד בחשבון זה לאורך זמן רב. כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. לעיל ד,א. אֶלָּא בַּת עֲשָׂרָה יָמִים. ומאותו היום ואילך אפשר שתיטמא בזיבה, אם ראתה ביום שנולדה. כָּל יָמֶיהָ. אלא אם כן הפסיקה הלידה (לעיל ו,ד-ו).
ג. וּבִימֵי חַכְמֵי תַּלְמוּד נִסְתַּפֵּק הַדָּבָר הַרְבֵּה בִּרְאִיּוֹת הַדָּמִים, וְנִתְקַלְקְלוּ הַוְּסָתוֹת לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה כֹּחַ בְּכָל הַנָּשִׁים לִמְנוֹת יְמֵי נִדָּה וִימֵי זִיבָה. וּלְפִיכָךְ הֶחֱמִירוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר וְגָזְרוּ שֶׁיִּהְיוּ כָּל יְמֵי הָאִשָּׁה כִּימֵי זִיבָתָהּ, וְיִהְיֶה כָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה סְפֵק דַּם זִיבוּת.
ג. נִסְתַּפֵּק הַדָּבָר הַרְבֵּה בִּרְאִיּוֹת הַדָּמִים. שכבר אז היו חכמים גדולים שהתקשו בהבחנה בין דם טמא לדם טהור (ראה בבלי נידה כ,ב). וְנִתְקַלְקְלוּ הַוְּסָתוֹת לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה כֹּחַ בְּכָל הַנָּשִׁים וכו'. שהיו בלבולים ולא היה ברור באילו מן הימים האישה עומדת, משום שלא לכולן הייתה היכולת לעקוב אחרי סדר הימים כל הזמן. וְגָזְרוּ שֶׁיִּהְיוּ כָּל יְמֵי הָאִשָּׁה כִּימֵי זִיבָתָהּ. שתהייה צריכה שבעה נקיים לטהרתה. כָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה. כל מראה דם, ולא רק חמשת הדמים המפורשים לעיל ה,ז-ח (ראה לקמן הי"ג). סְפֵק דַּם זִיבוּת. ראה לעיל ו,כג.
ד. וְעוֹד הֶחֱמִירוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עַל עַצְמָן חֻמְרָא יְתֵרָה עַל זוֹ, וְנָהֲגוּ כֻּלָּן בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁתִּרְאֶה דָּם, אֲפִלּוּ לֹא רָאָת אֶלָּא טִפָּה כְּחַרְדָּל בִּלְבַד וּפָסַק הַדָּם – סוֹפֶרֶת לָהּ שִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים. וַאֲפִלּוּ רָאָת בְּעֵת נִדָּתָהּ, בֵּין שֶׁרָאָת יוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם אוֹ הַשִּׁבְעָה כֻּלָּן אוֹ יָתֵר – מִשֶּׁיִּפְסֹק הַדָּם סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים כְּזָבָה גְּדוֹלָה. וְטוֹבֶלֶת בְּלֵיל שְׁמִינִי, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא סְפֵק זָבָה, אוֹ בְּיוֹם שְׁמִינִי אִם הָיָה שָׁם דֹּחַק, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ.
ד. וְעוֹד הֶחֱמִירוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עַל עַצְמָן. בנוסף למה שהחמירו חכמים. וְנָהֲגוּ כֻּלָּן בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ יִשְׂרָאֵל. שאין זו חומרה של מקום מסוים, אלא נתקבלה על הכלל. אֲפִלּוּ לֹא רָאָת אֶלָּא טִפָּה כְּחַרְדָּל. אף אם ראתה דם כגרגר חרדל, כמות מועטת מאוד (ראה לעיל ה,א). וַאֲפִלּוּ רָאָת בְּעֵת נִדָּתָהּ. שמן הדין אינה צריכה שבעה נקיים (לעיל ו,ב). יוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם. שאף בימי זיבה אינה זבה, אלא שומרת יום כנגד יום (לעיל ו,ז). וְטוֹבֶלֶת בְּלֵיל שְׁמִינִי. כדין נידה (לעיל ד,ו-ז). אִם הָיָה שָׁם דֹּחַק. הכרח המצדיק את הטבילה ביום. כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. לעיל ד,ח.
ה. וְכֵן כָּל יוֹלֶדֶת בַּזְּמַן הַזֶּה – הֲרֵי הִיא כְּיוֹלֶדֶת בְּזוֹב וּצְרִיכָה שִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמִנְהָג פָּשׁוּט בְּשִׁנְעָר וּבְאֶרֶץ הַצְּבִי וּבִסְפָרַד וּבַמַּעֲרָב, שֶׁאִם רָאָת דָּם בְּתוֹךְ יְמֵי מְלֹאות, אַף עַל פִּי שֶׁרָאָת אַחַר שֶׁסָּפְרָה שִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים וְטָבְלָה – הֲרֵי הִיא סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים אַחַר שֶׁיִּפְסֹק הַדָּם, וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ יְמֵי טֹהַר כְּלָל; אֶלָּא כָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה הָאִשָּׁה, בֵּין דַּם קֹשִׁי בֵּין דַּם טֹהַר – סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים אַחַר שֶׁיִּפְסֹק הַדָּם.
ה. כְּיוֹלֶדֶת בְּזוֹב. שטמאה אף כזבה (ראה לעיל ז,א-ח). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ז,ה. וּמִנְהָג פָּשׁוּט. נפוץ ומקובל בציבור. בְּשִׁנְעָר. בבל. וּבְאֶרֶץ הַצְּבִי. ארץ ישראל. וּבַמַּעֲרָב. ארצות צפון מערב אפריקה. בְּתוֹךְ יְמֵי מְלֹאות. עד ארבעים יום ללידת זכר, ושמונים לנקבה, שהם ימי דם טוהר. וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ יְמֵי טֹהַר. שמחשיבים את הדם שבימים הללו לטמא. דַּם קֹשִׁי. דם שבא מחמת צירי הלידה, שאינו מטמא בזיבה אם ילדה (לעיל ז,א).
ו. וְדִין זֶה בִּימֵי הַגְּאוֹנִים נִתְחַדֵּשׁ, וְהֵם גָּזְרוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם דַּם טֹהַר כְּלָל. שֶׁזֶּה שֶׁהֶחֱמִירוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עַל עַצְמָן בִּימֵי חַכְמֵי תַּלְמוּד, אֵינוֹ אֶלָּא בְּרוֹאָה דָּם שֶׁהוּא טָמֵא שֶׁיּוֹשֶׁבֶת עָלָיו שִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים, אֲבָל דָּם שֶׁתִּרְאֶה בִּימֵי טֹהַר אַחַר סְפִירָה וּטְבִילָה – אֵין לָחוּשׁ לוֹ, שֶׁאֵין יְמֵי טֹהַר רְאוּיִין לֹא לְנִדָּה וְלֹא לְזִיבָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ו. וְדִין זֶה בִּימֵי הַגְּאוֹנִים נִתְחַדֵּשׁ. החומרה שנהגו לטמא אף דם טוהר, הוא הנהגה מן הזמן שלאחר חתימת התלמוד. שֶׁזֶּה שֶׁהֶחֱמִירוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וכו'. החומרה להצריך שבעה נקיים אף לרואה דם מועט (לעיל ה"ד), הייתה רק בדם טמא. דָּם שֶׁתִּרְאֶה בִּימֵי טֹהַר אַחַר סְפִירָה וּטְבִילָה. של ימי טומאת יולדת. אֵין לָחוּשׁ לוֹ שֶׁאֵין יְמֵי טֹהַר רְאוּיִין וכו'. אין חשש לטעות בימים הללו, ולכן חומרת בנות ישראל אינה נוגעת למצב זה, ואיסורם הוא ממנהג הגאונים בלבד. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ד,ה.
ז. וְשָׁמַעְנוּ שֶׁבְּצָרְפַת בּוֹעֲלִין עַל דַּם טֹהַר כְּדִין הַתַּלְמוּד עַד הַיּוֹם, אַחַר סְפִירָה וּטְבִילָה מִטֻּמְאַת יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. וְדָבָר זֶה תָּלוּי בַּמִּנְהָג.
ז. וְשָׁמַעְנוּ שֶׁבְּצָרְפַת בּוֹעֲלִין עַל דַּם טֹהַר כְּדִין הַתַּלְמוּד עַד הַיּוֹם. שלא החמירו שם לטמא דם טוהר. וְדָבָר זֶה תָּלוּי בַּמִּנְהָג. שחומרה זו לא פשטה בכל תפוצות ישראל, ותלויה במנהג המקום.
ח. וְכֵן דִּין דַּם בְּתוּלִים בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁאֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְלֹא רָאָת דָּם מִיָּמֶיהָ – הֲרֵי זֶה בּוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה וּפוֹרֵשׁ. וְכָל זְמַן שֶׁתִּרְאֶה הַדָּם מֵחֲמַת הַמַּכָּה – הֲרֵי הִיא טְמֵאָה. וְאַחַר שֶׁיִּפְסֹק הַדָּם סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים.
ח. וְכֵן דִּין דַּם בְּתוּלִים. אף שמעיקר הדין הוא טהור, שאינו מן המקור אלא כמו דם חבורה (לעיל ה,יח). שֶׁאֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה. שמן הדין מותרת לבעלה עד שיתרפא הפצע (שם). בּוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה וּפוֹרֵשׁ. אחרי הביאה הראשונה נבדל ממנה (ראה לעיל ה,יט). וְכָל זְמַן שֶׁתִּרְאֶה הַדָּם מֵחֲמַת הַמַּכָּה. מן הפצע שממנו יוצא דם הבתולים. שִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים. כאילו ראתה דם טמא.
ט. יָתֵר עַל זֶה, כָּל בַּת שֶׁתְּבָעוּהָ לְהִנָּשֵׂא, וְרָצָת – שׁוֹהָה שִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים מֵאַחַר שֶׁרָצָת, וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְהִבָּעֵל, שֶׁמָּא מֵחִמּוּדָהּ לָאִישׁ רָאָת דָּם טִפָּה אַחַת וְלֹא הִרְגִּישָׁה בָּהּ; בֵּין שֶׁהָיְתָה הָאִשָּׁה גְּדוֹלָה בֵּין שֶׁהָיְתָה קְטַנָּה – צְרִיכָה לֵישֵׁב שִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים מֵאַחַר שֶׁרָצָת, וְאַחַר כָּךְ תִּטְבֹּל וְתִבָּעֵל.
ט. שֶׁתְּבָעוּהָ לְהִנָּשֵׂא וְרָצָת. שביקשו ממנה להינשא, והסכימה. מֵאַחַר שֶׁרָצָת. סופרת שבעה מהיום שלאחר הסכמתה. מֵחִמּוּדָהּ לָאִישׁ. מתוך רצונה ותאוותה לבעל.

י. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ – חֻמְרָא יְתֵרָה שֶׁנָּהֲגוּ בָּהּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מִימֵי חַכְמֵי תַּלְמוּד, וְאֵין לָסוּר מִמֶּנָּה לְעוֹלָם.

לְפִיכָךְ, כָּל אִשָּׁה שֶׁרָצָת כְּשֶׁתְּבָעוּהָ לְהִנָּשֵׂא – לֹא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁתִּסְפֹּר וְתִטְבֹּל. וְאִם נִשֵּׂאת לְתַלְמִיד חֲכָמִים – מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא מִיָּד, וְתִסְפֹּר מֵאַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת וְתִטְבֹּל, שֶׁתַּלְמִיד חֲכָמִים יוֹדֵעַ שֶׁהִיא אֲסוּרָה וְנִזְהָר מִזֶּה, וְלֹא יִקְרַב לָהּ עַד שֶׁתִּטְבֹּל.

י. חֻמְרָא יְתֵרָה שֶׁנָּהֲגוּ בָּהּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל. הוספת חומרה על גבי עיקר הדין. וְאֵין לָסוּר מִמֶּנָּה לְעוֹלָם. שאין לשנות את ההלכה ולהקל בדבר (ראה הלכות ממרים ב,ג).

שֶׁרָצָת כְּשֶׁתְּבָעוּהָ לְהִנָּשֵׂא. שהסכימה כשביקשוה להינשא. וְתִסְפֹּר מֵאַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת. את שבעת הנקיים תספור אחרי הנישואין. וְלֹא יִקְרַב לָהּ עַד שֶׁתִּטְבֹּל. כדין הנידה, שסומכים על תלמיד חכמים שלא יבוא להקל נגד ההלכה.

יא. דִּין הַכְּתָמִים בַּזְּמַן הַזֶּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְאֵין בַּדָּבָר חִדּוּשׁ וְלֹא מִנְהָג, אֶלָּא כָּל כֶּתֶם שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהִיא טְהוֹרָה – הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה; וְכָל שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהִיא טְמֵאָה – סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים מִיּוֹם שֶׁנִּמְצָא בּוֹ הַכֶּתֶם. וְאִם הָיָה שִׁעוּר הַכֶּתֶם כְּדֵי לָחוּשׁ לְזִיבוּת – סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יָמִים מֵאַחַר יוֹם שֶׁנִּמְצָא בּוֹ הַכֶּתֶם, שֶׁאֵין הָרוֹאָה דָּם כְּרוֹאָה כֶּתֶם.
יא. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל פרק ט. וְאֵין בַּדָּבָר חִדּוּשׁ וְלֹא מִנְהָג. שלא החמירו בכתמים כמו בדם. סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים מִיּוֹם שֶׁנִּמְצָא בּוֹ הַכֶּתֶם. שנוהגת כנידה שצריכה שבעה ימים החל מאותו היום. הָיָה שִׁעוּר הַכֶּתֶם כְּדֵי לָחוּשׁ לְזִיבוּת סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יָמִים מֵאַחַר יוֹם שֶׁנִּמְצָא בּוֹ הַכֶּתֶם. שאם היה בכתם כדי שלוש ראיות, חוששת אף בכתמים לזיבה, וצריכה שבעה נקיים (ראה לעיל ט,יב). שֶׁאֵין הָרוֹאָה דָּם כְּרוֹאָה כֶּתֶם. שטומאת הכתמים מדברי חכמים (לעיל ט,ב).
יב. וְכֵן כָּל שֶׁאָמַרְנוּ בַּיּוֹלֶדֶת שֶׁאִמּוֹ טְהוֹרָה – הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה בַּזְּמַן הַזֶּה. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה לֹבֶן אוֹ דָּם יָרֹק אוֹ שֶׁהִשְׁלִיכָה חֲתִיכָה אֲדֻמָּה שֶׁאֵין עִמָּהּ דָּם – הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה אַף בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁלֹּא הֶחֱמִירוּ אֶלָּא בְּרוֹאָה דָּם טָמֵא, וְאֵין זוֹ רוֹאָה דָּם טָמֵא.
יב. שֶׁאִמּוֹ טְהוֹרָה. שאינה טמאה מחמת הלידה, כגון שהפילה ולד שלא נגמרה צורתו (לעיל י,א), או שפניו כצורת חיה (לעיל י,ח-ט). שֶׁרָאֲתָה לֹבֶן אוֹ דָּם יָרֹק. מראות טהורים (לעיל ה,ו). שֶׁהִשְׁלִיכָה חֲתִיכָה אֲדֻמָּה שֶׁאֵין עִמָּהּ דָּם. שהפילה חתיכה, אף על פי שהיא אדומה (לעיל ה,יג).
יג. וְכֵן אִם הָיְתָה בָּהּ מַכָּה וְהָיָה הַדָּם שׁוֹתֵת מִמֶּנָּה, אוֹ שֶׁבָּא הַדָּם עִם מֵימֵי רַגְלַיִם – הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה. וְלֹא נִתְחַדֵּשׁ דָּבָר, אֶלָּא סְפִירַת שִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים לְכָל רוֹאָה דָּם טָמֵא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְשֶׁיִּהְיוּ כָּל מַרְאֵה דָּמִים טְמֵאִים.
יג. וְכֵן אִם הָיְתָה בָּהּ מַכָּה וְהָיָה הַדָּם שׁוֹתֵת מִמֶּנָּה. אם היה לה פצע ברחם והדם נוזל ממנו. אוֹ שֶׁבָּא הַדָּם עִם מֵימֵי רַגְלַיִם. מצאה דם בשתן. הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה. שאינו אלא דם מכה, וטהור (לעיל ה,יז). לְכָל רוֹאָה דָּם טָמֵא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. לעיל ה"ו. וְשֶׁיִּהְיוּ כָּל מַרְאֵה דָּמִים טְמֵאִים. שהחמירו לטמא כל מראה שיש בו אודם, אף אם אינו מחמשת הדמים הטמאים (לעיל ה,ז-יב).
יד. זֶה שֶׁתִּמְצָא בְּמִקְצָת מְקוֹמוֹת שֶׁהַנִּדָּה יוֹשֶׁבֶת שִׁבְעַת יָמִים בְּנִדָּתָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאָת דָּם אֶלָּא יוֹם אֶחָד, וְאַחַר הַשִּׁבְעָה תֵּשֵׁב שִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים – אֵין זֶה מִנְהָג, אֶלָּא טָעוּת הִיא מִמִּי שֶׁהוֹרָה לָהֶן כָּךְ, וְאֵין רָאוּי לִפְנוֹת לְדָבָר זֶה כְּלָל. אֶלָּא אִם רָאֲתָה יוֹם אֶחָד – סוֹפֶרֶת אַחֲרָיו שִׁבְעָה, וְטוֹבֶלֶת בְּלֵיל שְׁמִינִי שֶׁהוּא לֵיל שֵׁנִי שֶׁלְּאַחַר יְמֵי נִדָּתָהּ, וּמֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ.
יד. זֶה שֶׁתִּמְצָא בְּמִקְצָת מְקוֹמוֹת. אם תראה שנוהגים באופן זה, שאינו מנהג הרוב. יוֹשֶׁבֶת שִׁבְעַת יָמִים בְּנִדָּתָהּ וכו'. שאינה סופרת שבעה נקיים עד שיעברו שבעה ימים מתחילת הראייה. טָעוּת הִיא מִמִּי שֶׁהוֹרָה לָהֶן. שהרי אם אינה רואה דם בימי נידתה, עולים לה הימים למניין שבעת הנקיים אף אם היא זבה גמורה (ראה לעיל ז,ו). לֵיל שֵׁנִי שֶׁלְּאַחַר יְמֵי נִדָּתָהּ. שהוסיפה על ימי נידתה יום אחד, להשלים לשבעה נקיים, ובלילה טובלת.
טו. וְכֵן זֶה שֶׁתִּמְצָא בְּמִקְצָת מְקוֹמוֹת וְתִמְצָא תְּשׁוּבוֹת לְמִקְצָת גְּאוֹנִים, שֶׁיּוֹלֶדֶת זָכָר לֹא תְּשַׁמֵּשׁ מִטָּתָהּ עַד סוֹף אַרְבָּעִים יוֹם וְיוֹלֶדֶת נְקֵבָה אַחַר שְׁמוֹנִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאָת דָּם אֶלָּא בְּתוֹךְ הַשִּׁבְעָה – אֵין זֶה מִנְהָג, אֶלָּא טָעוּת הִיא בְּאוֹתָן הַתְּשׁוּבוֹת, וְדֶרֶךְ מִינוּת בְּאוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת, וּמִן הַצְּדוֹקִין לָמְדוּ דָּבָר זֶה, וּמִצְוָה לִכּוֹפָן כְּדֵי לְהוֹצִיא מִלִּבָּן וּלְהַחֲזִירָן לְדִבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁתִּסְפֹּר שִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים בִּלְבַד, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
טו. וְכֵן זֶה שֶׁתִּמְצָא בְּמִקְצָת מְקוֹמוֹת וְתִמְצָא תְּשׁוּבוֹת לְמִקְצָת גְּאוֹנִים וכו'. מה שנהגו במקומות מסוימים על סמך פסקי חכמים קדומים. לֹא תְּשַׁמֵּשׁ מִטָּתָהּ עַד סוֹף אַרְבָּעִים וכו'. שזמן דם הטוהר כולו אסור, אף אם לא ראתה בו דם. טָעוּת הִיא בְּאוֹתָן הַתְּשׁוּבוֹת. שמצד ההלכה אין סיבה לאסרה, אם לא ראתה דם כלל. וְדֶרֶךְ מִינוּת וכו'. שלדעת אלו שכופרים במסורת חכמים, אין זמן של דם טוהר, ואלו ימי טומאה אף בלא דם. וּמִצְוָה לִכּוֹפָן כְּדֵי לְהוֹצִיא מִלִּבָּן. להורות להם בתקיפות שלא לנהוג כך, כדי שלא יחשבו שכך הוא הדין. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הל' ה-ז.
טז. אֵין הָאִשָּׁה עוֹלָה מִטֻּמְאָתָהּ וְיוֹצְאָה מִידֵי עֶרְוָה עַד שֶׁתִּטְבֹּל בְּמֵי מִקְוֶה כָּשֵׁר. וְלֹא יִהְיֶה דָּבָר חוֹצֵץ בֵּין בְּשָׂרָהּ וּבֵין הַמַּיִם. וּבְהִלְכוֹת מִקְווֹת יִתְבָּאֵר הַמִּקְוֶה הַכָּשֵׁר וְהַפָּסוּל, וְדֶרֶךְ הַטְּבִילָה, וּמִשְׁפְּטֵי הַחֲצִיצָה.
אֲבָל אִם רָחֲצָה בַּמֶּרְחָץ, אֲפִלּוּ נָפְלוּ עָלֶיהָ כָּל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם – הֲרֵי הִיא אַחַר הָרְחִיצָה כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה קֹדֶם הָרְחִיצָה בְּכָרֵת, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמַּעֲלֶה מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה אֶלָּא טְבִילָה בְּמֵי מִקְוֶה, אוֹ בְּמַעְיָן, אוֹ בְּיַמִּים שֶׁהֵם כְּמַעְיָן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מִקְווֹת.
טז. עוֹלָה מִטֻּמְאָתָהּ וְיוֹצְאָה מִידֵי עֶרְוָה. נטהרת, ומותר איסור הכרת שבביאתה. בְּמֵי מִקְוֶה כָּשֵׁר. שיש בו ארבעים סאה מים שאינם שאובים. חוֹצֵץ. מפריד. וּבְהִלְכוֹת מִקְווֹת יִתְבָּאֵר הַמִּקְוֶה הַכָּשֵׁר וְהַפָּסוּל. פרק ד. וְדֶרֶךְ הַטְּבִילָה. א,ז-יב. וּמִשְׁפְּטֵי הַחֲצִיצָה. פרק ב.
אֲבָל אִם רָחֲצָה בַּמֶּרְחָץ. בבית המרחץ, מקום רחצה שאיננו מקווה כשר. אֲפִלּוּ נָפְלוּ עָלֶיהָ כָּל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הֲרֵי הִיא אַחַר הָרְחִיצָה כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה. שאין רחצה כזו מועילה לטהרתה כלל, אף בכמות מרובה של מים. מִקְוֶה. מאגר מי גשמים. בְּמַעְיָן. נביעת מים מן הקרקע. בְּיַמִּים. בים. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מִקְווֹת. ט,יב.
יז. כָּל שִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם סָפֵק, אִם טָבְלָה בָּהֶן – כְּאִלּוּ לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה. וְאִם טָבְלָה בַּשְּׁבִיעִי, אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן לְכַתְּחִלָּה שֶׁמָּא יָבֹא לִבְעֹל בַּשְּׁבִיעִי אַחַר הַטְּבִילָה, הוֹאִיל וְטָבְלָה בִּזְמַנָּהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה זָבָה וַדָּאִית – הֲרֵי זוֹ עָלְתָה לָהּ טְבִילָה.
יז. כְּאִלּוּ לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה. הטבילה לא נחשבת, משום שהם כשבעת נקיים של זבה, שאין טבילה מועילה בהם (לעיל ו,יב). וְאִם טָבְלָה בַּשְּׁבִיעִי. ביום, שהוא זמן הטבילה לכתחילה של זבה גדולה (לעיל ו,יא). שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן לְכַתְּחִלָּה שֶׁמָּא יָבֹא לִבְעֹל בַּשְּׁבִיעִי אַחַר הַטְּבִילָה. שזמן זה בספק, שייתכן שתראה דם אחר הטבילה ותסתור את הנקיים, ותימצא טמאה למפרע (לעיל ו,יג-יד). הוֹאִיל וְטָבְלָה בִּזְמַנָּהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה זָבָה וַדָּאִית. שאף אם נחמיר להחשיבה כזבה גדולה ולהצריכה שבעה נקיים, הרי טבלה בזמן הראוי לטבילה.
יח. וְאָסוּר לָאָדָם שֶׁיִּדְבַּק בְּאִשְׁתּוֹ בְּשִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בִּכְסוּתָהּ וְהוּא בִּכְסוּתוֹ, וְלֹא יִקְרַב לָהּ, וְלֹא יִגַּע בָּהּ אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה, וְלֹא יֹאכַל עִמָּהּ בִּקְעָרָה אַחַת. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר – יִנְהֹג עִמָּהּ בִּימֵי סְפִירָה כְּמוֹ שֶׁיִּנְהֹג בִּימֵי נִדָּה, שֶׁעֲדַיִן הִיא בְּכָרֵת עַד שֶׁתִּטְבֹּל, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יח. שֶׁיִּדְבַּק בְּאִשְׁתּוֹ. שיישנו שניהם יחד. שֶׁהִיא בִּכְסוּתָהּ וְהוּא בִּכְסוּתוֹ. שניהם לבושים בבגדיהם. יִקְרַב. יתקרב. יִנְהֹג עִמָּהּ בִּימֵי סְפִירָה כְּמוֹ שֶׁיִּנְהֹג בִּימֵי נִדָּה. ינהגו באיסור בימי שבעה הנקיים כמו בימי הנידה, שלמעשה אין הבדל בין ימי הספירה לימי הנידה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הט"ז.
יט. כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ – נִדָּה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ, חוּץ מֵהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וּמְזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָּעַת הַמִּטָּה בְּפָנָיו, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי עֲבֵרָה. וּמִפְּנֵי זֶה לֹא תֹּאכַל עִמּוֹ בִּקְעָרָה אַחַת וְלֹא יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה. וְכֵן בְּשִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים לֹא תַּעֲשֶׂה לוֹ שָׁלֹשׁ מְלָאכוֹת אֵלּוּ. וּמֻתָּר לָאִשָּׁה לְהִתְקַשֵּׁט בִּימֵי נִדָּתָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה עַל בַּעְלָהּ.
יט. כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ. לסיוע בפרנסה, לשרת את בעלה, וכן מלאכות שונות הנצרכות לחיים בבית, כגון בישול וכביסה (ראה הלכות אישות כא,א-ז). חוּץ מֵהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וכו'. שהם דברים המביאים לידי קרבת הדעת (ראה גם הלכות אישות כא,ח). וּמְזִיגַת הַכּוֹס. הכנת היין בכוס לשתייה, ומהילתו במים. בִּקְעָרָה אַחַת. מאותה הצלחת. מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה. שעלולים לבוא לידי ביאת איסור. לְהִתְקַשֵּׁט בִּימֵי נִדָּתָהּ. באיפור או בבגדים נאים. תִּתְגַּנֶּה. תימאס.

תקציר הפרק 

פרק יא הלכות איסורי ביאה

דיני נדה בימינו

כל מה שלמדנו עד כה לא נוהגים בימינו כלל.
בימי חכמי התלמוד, נסתפק הדבר הרבה בראייות הדמים, ונתקלקלו הווסתות, לפי שלא היה כוח בכל הנשים למנות ימי נידה וימי זיבה; ולפיכך החמירו חכמים בדבר, וגזרו שיהיו כל ימי האישה כימי זיבתה, ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות.

ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרה יתרה על זו, ונהגו כולם בכל מקום שיש ישראל: שכל בת ישראל שתראה דם–אפילו לא ראת אלא טיפה כחרדל בלבד ופסק הדם–סופרת לה שבעת ימי נקיים, ואפילו ראת בעת נידתה. בין שראת יום אחד, או שניים, או השבעה כולן, או יתר–משיפסוק הדם, סופרת שבעת ימי נקיים כזבה גדולה. וטובלת בליל שמיני, אף על פי שהיא ספק זבה, או ביום שמיני אם היה שם דוחק, כמו שאמרנו–ואחר כך תהיה מותרת לבעלה.
יולדת בזמן הזה–הרי היא כיולדת בזוב, וצריכה שבעת ימי נקיים.(ולא 7 לזכר ו14לנקבה) -אשה המחשיבה עצמה טמאה לאחר לידה (40 יום בזכר ו80 יום בנקבה) טועה ומושפעת מה'צדוקים' ומצווה להחזיר אותה להלכה !!
וכן דין דם בתולים בזמן הזה, שאפילו הייתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות, ולא ראת דם מימיה לאחר בעילה ראשונה -טמאה ואחר שיפסוק הדם, סופרת שבעת ימי נקיים.

אישה לפני חתונה -לא תינשא, עד שתספור 7 נקיים ותטבול.
דיני כתמים זהים למה שלמדנו (פרק ט),וכן דיני מפלת (הוכר עוברה או לא).

אין האישה נטהרת אלא עד שתטבול במי מקוה כשר ולפי דיני חציצה (מפורט בהלכות מקוואות),

הרחקות בשעת ספירת נקיים כמו בשעת נדה: לא ישנים ביחד, איסור נגיעה, לא אוכלים בקערה אחת וכו'

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות איסורי ביאה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.החמירו שלא ליגע באשתו נידה משום שרגיל אצלה?

2.חומרת בנות ישראל היא לנהוג איסור אפילו בדם צהוב כחרדל?

3.האם אשה יכולה לטבול בליל שביעי?

תשובות
1-כן 2-לא 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן