פרק י"א, הלכות אישות, ספר נשים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַנּוֹשֵׂא בְּתוּלָה שֶׁנִּתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָרְשָׁה אוֹ נֶחְלְצָה: אִם מִן הָאֵרוּסִין נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָרְשָׁה אוֹ נֶחְלְצָה – כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם; וְאִם מִן הַנִּשּׂוּאִין – כְּתֻבָּתָהּ מֵאָה, שֶׁמִּשֶּׁנִּשֵּׂאת הֲרֵי הִיא כִּבְעוּלָה.
וְכֵן הַנּוֹשֵׂא בְּתוּלָה מְשֻׁחְרֶרֶת אוֹ גִּיֹּרֶת אוֹ שְׁבוּיָה: אִם נִשְׁתַּחְרְרָה הַשִּׁפְחָה וְנִתְגַּיְּרָה הַגּוֹיָּה וְנִפְדָּת הַשְּׁבוּיָה וְהֵן פְּחוּתוֹת מִשָּׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד – כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם; וְאִם הָיוּ בְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה – כְּתֻבָּתָן מֵאָה.
א. נֶחְלְצָה. יבמה שחלץ לה היבם (לדין חליצה ראה הלכות ייבום וחליצה א,א-ב). הֲרֵי הִיא כִּבְעוּלָה. גם אם לא נבעלה (ראה לקמן ה"ב).
מְשֻׁחְרֶרֶת. שפחה כנענית שנשתחררה, ודינה כגיורת (הלכות איסורי ביאה יב,יז). פְּחוּתוֹת מִשָּׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. שבתוליהן חוזרים לאחר זמן (לקמן ה"ג).
ב. וּמִפְּנֵי מָה תִּקְּנוּ חֲכָמִים לָאֵלּוּ כְּתֻבָּה מֵאָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּתוּלוֹת? הוֹאִיל וְחֶזְקַת הַנְּשׂוּאָה שֶׁתִּבָּעֵל, וְחֶזְקַת הַשִּׁפְחָה וְהַנָּכְרִית וְהַשְּׁבוּיָה שֶׁתִּבָּעֵל – תִּקְּנוּ לָהֶן מֵאָה, בֵּין נִבְעֲלוּ בֵּין לֹא נִבְעֲלוּ, וַהֲרֵי הֵן כִּבְעוּלוֹת לְכָל דָּבָר.
ב. וְחֶזְקַת הַנְּשׂוּאָה שֶׁתִּבָּעֵל… וַהֲרֵי הֵן כִּבְעוּלוֹת לְכָל דָּבָר. ההנחה היא שנשים אלו נבעלו, ולכן תיקנו חכמים כתובתן כבעולות גם אם לא נבעלו בפועל (לדוגמאות נוספות ראה: הלכות איסורי ביאה יט,ג – בנוגע לנשואה, הלכות נערה בתולה א,י – בנוגע לשפחה, נכרית ושבויה).
ג. מֻכַּת עֵץ – כְּתֻבָּתָהּ מֵאָה. אֲפִלּוּ נִשְּׂאָה עַל מְנָת שֶׁהִיא בְּתוּלָה שְׁלֵמָה, וְנִמְצֵאת מֻכַּת עֵץ – כְּתֻבָּתָהּ מֵאָה.
קְטַנָּה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּלְמַטָּה שֶׁנִּבְעֲלָה, אֲפִלּוּ בָּא עָלֶיהָ אָדָם גָּדוֹל – כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם, סוֹפָהּ שֶׁתַּחֲזֹר בְּתוּלָה כִּשְׁאָר הַבְּתוּלוֹת. וְכֵן גְּדוֹלָה שֶׁבָּא עָלֶיהָ קָטָן מִבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וּלְמַטָּה – כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם, כְּאִלּוּ לֹא נִבְעֲלָה כְּלָל, שֶׁבִּיאַת בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בִּיאָה, פָּחוֹת מִזֶּה אֵין בִּיאָתוֹ בִּיאָה.
ג. מֻכַּת עֵץ. שאבדו בתוליה כתוצאה מחבלה, ולא מבעילה (לקמן ה"י). עַל מְנָת שֶׁהִיא בְּתוּלָה שְׁלֵמָה. שלא ידע שהיא מוכת עץ. וְנִמְצֵאת מֻכַּת עֵץ כְּתֻבָּתָהּ מֵאָה. ואינה מפסידה את כל דמי כתובתה, מה שאין כן אם נמצא שנבעלה (לקמן הט"ז).
סוֹפָהּ שֶׁתַּחֲזֹר בְּתוּלָה. קרום הבתולין יתאחה. שֶׁבִּיאַת בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בִּיאָה. רק מגיל זה המעשה מוגדר ביאה (הלכות איסורי ביאה א,יג).
ד. בְּתוּלָה שֶׁהִיא בּוֹגֶרֶת אוֹ סוּמָה אוֹ אַיְלוֹנִית – כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם. אֲבָל הַחֵרֶשֶׁת וְהַשּׁוֹטָה – לֹא תִּקְּנוּ לָהֶן חֲכָמִים כְּתֻבָּה. הַשּׁוֹטָה – לֹא תִּקְּנוּ לָהּ נִשּׂוּאִין כְּלָל. וְהַחֵרֶשֶׁת – אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ נִשּׂוּאִין מִדִּבְרֵיהֶם, לֹא תִּקְּנוּ לָהּ כְּתֻבָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּנְעוּ וְלֹא יִשְּׂאוּ אוֹתָהּ. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין לָהּ כְּתֻבָּה – כָּךְ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, וְלֹא תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. וְאִם כְּנָסָהּ חֵרֶשֶׁת, וְנִתְפַּקְּחָה – יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה וּתְנָאֵי כְּתֻבָּה, וּכְתֻבָּתָהּ מֵאָה.
ד. סוּמָה. עיוורת. שֶׁיֵּשׁ לָהּ נִשּׂוּאִין מִדִּבְרֵיהֶם. כמבואר לעיל ד,ט. מְזוֹנוֹת. חובת הבעל לזון את אשתו (פרטי החיוב מבוארים לקמן יב,י ואילך). מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. ההתחייבויות הנזכרות בכתובה (מפורטות לקמן יב,ב). כְּנָסָהּ חֵרֶשֶׁת וְנִתְפַּקְּחָה. נשאה כשהיא חרשת, ולאחר זמן נתרפאה מחרשותה. וּכְתֻבָּתָהּ מֵאָה. שהרי כעת היא בעולה.
ה. נָשָׂא חֵרֶשֶׁת אוֹ שׁוֹטָה וְכָתַב לָהֶן מֵאָה מָנֶה – כְּתֻבָּתָן קַיֶּמֶת, מִפְּנֵי שֶׁרָצָה לְהַזִּיק נְכָסָיו.
ה. מִפְּנֵי שֶׁרָצָה לְהַזִּיק נְכָסָיו. שמרצונו הפסיד את כספו, אף שלא היה חייב בכך.
ו. חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה שֶׁנָּשְׂאוּ נָשִׁים פִּקְּחוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפַּקַּח הַחֵרֵשׁ וְנִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה – אֵין לִנְשֵׁיהֶם עֲלֵיהֶם כְּלוּם. רָצוּ לְקַיְּמָן אַחַר שֶׁהִבְרִיאוּ – יֵשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה מֵאָה. וְאִם בֵּית דִּין הֵן שֶׁהִשִּׂיאוּ הַחֵרֵשׁ, וְכָתְבוּ לָהּ כְּתֻבָּה עַל נְכָסָיו – נוֹטֶלֶת כָּל מַה שֶּׁכָּתְבוּ לָהּ בֵּית דִּין. אֲבָל הַשּׁוֹטֶה – אֵין בֵּית דִּין מַשִּׂיאִין אוֹתוֹ; בְּמָקוֹם שֶׁאֵין תַּקָּנַת חֲכָמִים עוֹמֶדֶת – לֹא תִּקְּנוּ לוֹ נִשּׂוּאִין.
וְכֵן הַקָּטָן – לֹא תִּקְּנוּ לוֹ חֲכָמִים נִשּׂוּאִין, הוֹאִיל וְסוֹפוֹ לָבֹא לִידֵי נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין. וּמִפְּנֵי מָה תִּקְּנוּ נִשּׂוּאִין לַקְּטַנָּה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא בָּאָה לִידֵי נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין? כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר. וְאֵין מַשִּׂיאִין אֶת הַנַּעַר עַד שֶׁבּוֹדְקִין אוֹתוֹ וְיִוָּדַע שֶׁהֵבִיא סִימָנִין.
ו. וְנִשְׁתַּפָּה. נעשה שפוי. אֵין לִנְשֵׁיהֶם עֲלֵיהֶם כְּלוּם. אינן יכולות לתבוע כתובה, שבשעת הנישואין לא היה הבעל בן דעת כדי שיתחייב בכתובה. בְּמָקוֹם שֶׁאֵין תַּקָּנַת חֲכָמִים עוֹמֶדֶת. נישואי שוטה לא יחזיקו מעמד לאורך זמן, ולפיכך לא תיקנו לו חכמים נישואין (ראה הלכות גירושין י,כג).
וְסוֹפוֹ לָבֹא לִידֵי נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין. כשיגדל. שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר. שלא תופקר לזנות. סִימָנִין. סימני גדלות (מבוארים לעיל ב,י).
ז. קָטָן, אֲפִלּוּ בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה – אֵין לָהּ כְּתֻבָּה. וְאִם הִגְדִּיל, וְקִיְּמָהּ אַחַר שֶׁהִגְדִּיל – יֵשׁ לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה מָנֶה. וְכֵן גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר הוּא וְאִשְׁתּוֹ – כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה, שֶׁעַל מְנָת כֵּן קִיְּמָהּ.
ז. אֲפִלּוּ בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. שביאתו ביאה (לעיל ה"ג). וְקִיְּמָהּ אַחַר שֶׁהִגְדִּיל יֵשׁ לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה מָנֶה. שהיא חוב הקבוע בכל נישואין (ראה לעיל י,ז), ולא את התוספת. ומחויב לתת לה מנה (מאה דינר) בלבד, שכן אינה בתולה בזמן שיחולו הקידושין מן התורה. וְכֵן גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר הוּא וְאִשְׁתּוֹ כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה. שבשעת נישואיהם הראשונה היו גויים. שֶׁעַל מְנָת כֵּן קִיְּמָהּ. הוא המשיך לחיות עמה כאשתו על דעת שייתן לה כתובה, אף אם לא כתב לה.
ח. כָּל בְּתוּלָה שֶׁכְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם – יֵשׁ לָהּ טַעֲנַת בְּתוּלִים; וְכָל שֶׁכְּתֻבָּתָהּ מָנֶה אוֹ שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לָהּ חֲכָמִים כְּתֻבָּה – אֵין לָהּ טַעֲנַת בְּתוּלִים. וְהַמִּתְיַחֵד עִם אֲרוּסָתוֹ קֹדֶם נִשּׂוּאִין – אֵין לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים.
ח. טַעֲנַת בְּתוּלִים. טענה שהאישה לא נמצאה בתולה, ודינה שמפסידה את עיקר כתובתה (לקמן הט"ז). שֶׁכְּתֻבָּתָהּ מָנֶה. שבחזקת בעולה היא (לעיל הל' א-ב). וְהַמִּתְיַחֵד… אֵין לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים. שהרי ייתכן שהוא עצמו בא עליה.
ט. וּמַה הִיא טַעֲנַת בְּתוּלִים? זֶה שֶׁנָּשָׂא בְּתוּלָה שֶׁחֶזְקָתָהּ שֶׁהִיא בְּתוּלָה, וְטוֹעֵן וְאוֹמֵר: 'לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה'. וּשְׁנֵי סִימָנִין הֵן לַבְּתוּלִים: הָאֶחָד – דָּמִים שֶׁשּׁוֹתְתִין מִמֶּנָּה בְּסוֹף בִּיאָה רִאשׁוֹנָה, וְהַשֵּׁנִי – הַדֹּחַק שֶׁיִּמְצָא בָּהּ בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה בִּשְׁעַת הַתַּשְׁמִישׁ.
ט. דָּמִים שֶׁשּׁוֹתְתִין. דם שיוצא כתוצאה מקריעת קרום הבתולים. הַדֹּחַק שֶׁיִּמְצָא בָּהּ. בעת החדירה דרך קרום הבתולים.
י. הַנּוֹשֵׂא בְּתוּלָה, שֶׁכְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם, וְטָעַן וְאָמַר: 'לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה' – שׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ. אִם אָמְרָה: 'אֱמֶת הוּא אוֹמֵר, לֹא מְצָאַנִי בְּתוּלָה, מִפְּנֵי שֶׁנָּפַלְתִּי וְהִכַּנִי עֵץ' אוֹ 'קַרְקַע' 'וְהָלְכוּ בְּתוּלַי' – הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת, וְתַחֲזֹר כְּתֻבָּתָהּ לְמָנֶה. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טוֹעֵן וְאוֹמֵר: 'שֶׁמָּא אִישׁ בָּא עָלַיִךְ וְאֵין לָךְ כְּלוּם' – אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּטַעֲנָתוֹ. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם שֶׁלֹּא בָּא עָלֶיהָ אִישׁ, שֶׁאֵין הַדָּבָר לוֹ וַדַּאי.
י. וְתַחֲזֹר כְּתֻבָּתָהּ לְמָנֶה. כדין מוכת עץ (לעיל ה"ג). לְהַחֲרִים סְתָם. מתקנת הגאונים יכול אדם להטיל חרם (קללה), בלא לנקוב בשמו של אדם מסוים, על כל מי שטוען עליו טענת שקר (הלכות שלוחין ושותפין ג,יא; לדיני חרם ראה הלכות תלמוד תורה ז,ד-ה). שֶׁאֵין הַדָּבָר לוֹ וַדַּאי. כיוון שטענתו מספק, אינו יכול להשביעה אלא רק להחרים (ראה לקמן הט"ז).
יא. אָמְרָה: 'הִין, אֱמֶת אָמַר שֶׁלֹּא מְצָאַנִי בְּתוּלָה, וְאִישׁ בָּא עָלַי בְּאֹנֶס אַחֵר שֶׁנִּתְאָרַסְתִּי לוֹ' – הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת, וּכְתֻבָּתָהּ מָאתַיִם כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה. וְאִם טָעַן וְאָמַר: 'שֶׁמָּא עַד שֶׁלֹּא אֵרַסְתִּיךְ נֶאֱנַסְתְּ, וּמִקָּחִי מִקַּח טָעוּת', אוֹ: 'אַחַר שֶׁאֵרַסְתִּיךְ נִבְעַלְתְּ בִּרְצוֹנִיךְ' – הֲרֵי זֶה מַחֲרִים סְתָם עַל 'מִי שֶׁטּוֹעֵן שֶׁקֶר כְּדֵי לְחַיְּבֵנִי מָמוֹן שֶׁאֵינִי חַיָּב בּוֹ'.
יא. וּמִקָּחִי מִקַּח טָעוּת. שהרי נשאה על דעת שהיא בתולה, והתחייב בכתובה בטעות. אַחַר שֶׁאֵרַסְתִּיךְ נִבְעַלְתְּ בִּרְצוֹנִיךְ. שהמזנה תחת בעלה מפסידה את כתובתה (לקמן כד,יז), מה שאין כן אם נאנסה (שם,יט).
יב. טָעַן וְאָמַר: 'לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה', וְהִיא אוֹמֶרֶת: 'לֹא בָּא עָלַי, וַעֲדַיִן בְּתוּלָה אֲנִי' – בּוֹדְקִין אוֹתָהּ, אוֹ חוֹזֵר וּבוֹעֵל בִּפְנֵי עֵדִים.
אָמְרָה: 'בָּא עָלַי וּבְתוּלָה מְצָאַנִי כְּכָל הַבְּתוּלוֹת, וְשֶׁקֶר הוּא טוֹעֵן' – שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ, וְאוֹמְרִין לוֹ: 'מֶה הָיָה הַדָּבָר עַד שֶׁאָמַרְתָּ שֶׁאֵינָהּ בְּתוּלָה?'. אִם אָמַר: 'מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָצָאתִי דָּם' – בּוֹדְקִין בְּמִשְׁפַּחְתָּהּ, שֶׁמָּא אֵין לָהֶן דָּם כְּלָל, לֹא דַּם נִדָּה וְלֹא דַּם בְּתוּלִים. אִם נִמְצְאוּ כֻּלָּן כֵּן – הֲרֵי זוֹ כְּחֶזְקָתָהּ.
לֹא נִמְצְאוּ בְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּהּ כֵּן – בּוֹדְקִין אוֹתָהּ, שֶׁמָּא חֹלִי גָּדוֹל יֵשׁ בָּהּ שֶׁיִּבֵּשׁ לַחְלוּחִית הָאֵבָרִים, אוֹ שֶׁמָּא הָיְתָה מִתְעַנָּה בָּרָעָב; וּמְרַטְּבִין אוֹתָהּ וּמַאֲכִילִין אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתַּבְרִיא, וְתִבָּעֵל שְׁנִיָּה, וְנִרְאֶה אִם תּוֹצִיא דָּם אִם לָאו. וְאִם אֵין שָׁם חֹלִי וְלֹא רָעָב וְלֹא כַּיּוֹצֵא בּוֹ – הֲרֵי זוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא דֹּחַק בְּעֵת הַתַּשְׁמִישׁ, הוֹאִיל וְלֹא יָצָא דָּם – אֵין כָּאן בְּתוּלִים; שֶׁכָּל בְּתוּלָה יֵשׁ לָהּ דָּם, בֵּין קְטַנָּה בֵּין נַעֲרָה בֵּין בּוֹגֶרֶת, אֶלָּא מִפְּנֵי הַחֹלִי, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.
וְאִם אָמַר: 'מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָצָאתִי דֹּחַק, אֶלָּא פֶּתַח פָּתוּחַ מָצָאתִי' – שׁוֹאֲלִין עַל שְׁנוֹתֶיהָ, שֶׁמָּא בּוֹגֶרֶת הִיא, שֶׁרֹב הַבּוֹגְרוֹת אֵין לָהֶן דֹּחַק שֶׁמַּרְגִּישִׁין בּוֹ הַרְבֵּה, שֶׁהֲרֵי גָּדְלָה וְנִתְרַפּוּ אֵבָרֶיהָ וְכָלוּ בְּתוּלֶיהָ. וְאִם לֹא בָּגְרָה עֲדַיִן – אוֹמְרִין לוֹ: 'שֶׁמָּא הִטִּיתָה אוֹ בָּעַלְתָּה בְּנַחַת הַרְבֵּה, וּלְפִיכָךְ לֹא הִרְגַּשְׁתָה בְּדֹחַק?'. אִם אָמַר: 'לֹא כִי, אֶלָּא וַדַּאי פֶּתַח פָּתוּחַ הָיָה' – הֲרֵי זוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים לְכָל בְּתוּלָה שֶׁלֹּא בָּגְרָה, בֵּין קְטַנָּה בֵּין נַעֲרָה, בֵּין בְּרִיאָה בֵּין חוֹלָה; שֶׁכָּל בְּתוּלָה נַעֲרָה – פִּתְחָהּ סָתוּם הוּא. וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא הַדָּם, הוֹאִיל וּמָצָא פֶּתַח פָּתוּחַ – אֵין כָּאן בְּתוּלִים.
יב. בּוֹדְקִין אוֹתָהּ. לברר אם היא בתולה. חוֹזֵר וּבוֹעֵל בִּפְנֵי עֵדִים. שמכינים בד בפני עדים ומתייחד עמה בפניהם ואחר כך יבדקו אם יש דם על אותו הבד (מ"מ).
מֶה הָיָה הַדָּבָר עַד שֶׁאָמַרְתָּ וכו'. מחמת מה אמרת שלא הייתה בתולה?
וּמְרַטְּבִין אוֹתָהּ. במרחץ. הֲרֵי זוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים. טענתו מתקבלת, ופטור מתשלום עיקר הכתובה.
פֶּתַח פָּתוּחַ מָצָאתִי. שהרגיש שלא הייתה בתולה. הִטִּיתָה. לא בעלת בדרך הרגילה אלא בהטיה. וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא הַדָּם וכו'. שאם הפתח נמצא פתוח – אין שתיתת הדמים סימן לכך שהייתה בתולה.
יג. יֵשׁ גְּאוֹנִים שֶׁהוֹרוּ שֶׁהַבּוֹגֶרֶת אֵין לָהּ טַעֲנַת דָּמִים וְיֵשׁ לָהּ טַעֲנַת פֶּתַח פָּתוּחַ. וְאֵין דֶּרֶךְ הַתַּלְמוּד מַרְאָה דָּבָר זֶה, וְטָעוּת הָיְתָה בַּנֻּסְחָיוֹת שֶׁלָּהֶם. וּכְבָר בָּדַקְתִּי עַל סְפָרִים רַבִּים וְקַדְמוֹנִים וּמָצָאתִי שֶׁהַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁאֵין לַבּוֹגֶרֶת אֶלָּא טַעֲנַת דָּמִים בִּלְבַד.
יג. אֵין לָהּ טַעֲנַת דָּמִים וְיֵשׁ לָהּ טַעֲנַת פֶּתַח פָּתוּחַ. אי אפשר לטעון נגדה טענת דמים, שכבר יבשו דמיה, אך אפשר לטעון טענת היעדר דוחק.
יד. חֲכָמִים הֵם שֶׁתִּקְּנוּ עִקַּר כְּתֻבָּה לָאִשָּׁה. וְהֵם הִתְקִינוּ וְאָמְרוּ, שֶׁכָּל הַטּוֹעֵן טַעֲנַת בְּתוּלִים וְהָאִשָּׁה מַכְחֶשֶׁת אוֹתוֹ – נֶאֱמָן, וְעָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה, לֹא עַל הָאִישׁ, שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ בִּסְעוּדָה וּמַפְסִידָהּ וְהוֹפֵךְ שִׂמְחָתוֹ אֵבֶל.
יד. חֲכָמִים הֵם שֶׁתִּקְּנוּ עִקַּר כְּתֻבָּה לָאִשָּׁה. כמבואר לעיל י,ז. שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ בִּסְעוּדָה וּמַפְסִידָהּ. ההנחה היא שאדם אינו רוצה לגרום בעצמו להשבתת שמחת נישואיו, ושטרחתו בסעודה תהיה לשווא, ולפיכך אם טען טענת בתולים ודאי יש לו עילה מוצקה לטענתו.
טו. וְעַד מָתַי יֵשׁ לוֹ לִטְעֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים? אִם נִסְתְּרָה – מִיָּד; וְאִם לֹא נִסְתְּרָה – אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם.
טו. אִם נִסְתְּרָה. אם התייחדה עמו.
טז. הוֹרוּ כָּל הַגְּאוֹנִים, שֶׁזֶּה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהוּא נֶאֱמָן אִם הִכְחִישַׁתּוּ – לְהַפְסִידָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה. אֲבָל הַתּוֹסֶפֶת – יֵשׁ לָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹדַע בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁהָיְתָה בְּעוּלָה, אוֹ שֶׁהוֹדָת לוֹ שֶׁהִיא בְּעוּלָה קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס וְהִטְעַתּוּ. לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹ לְהַשְׁבִּיעָהּ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין, וְאַחַר כָּךְ תִּגְבֶּה הַתּוֹסֶפֶת. וְאֵין לָהּ הִיא לְהַשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹּא מְצָאָהּ בְּתוּלָה וְאַחַר כָּךְ תַּפְסִיד עִקַּר כְּתֻבָּה, שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ בִּסְעוּדָה וּמַפְסִידָהּ. וְיֵשׁ לָהּ לְהַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁטָּעַן עָלֶיהָ שֶׁקֶר.
טז. לְהַפְסִידָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה. שעיקר כתובה, מאתיים זוז לבתולה, הוא מתקנת חכמים, והם התקינו שהבעל יהיה נאמן כמבואר בהלכה הקודמת. אֲבָל הַתּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהּ. שהתוספת היא מחמת התחייבותו של הבעל מרצונו (לעיל י,ז), ואינו יכול להיפטר ממנה בלא ראיה ברורה. יֵשׁ לוֹ לְהַשְׁבִּיעָהּ. רשאי הוא לתבוע ממנה להישבע, בדומה ללווה הטוען נגד המלווה שכבר פרע את חובו (הלכות מלווה ולווה יד,ב-ג ע"פ מ"מ, וראה יד"פ, בני אהובה ואו"ש). בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. אחיזת ספר תורה בעת השבועה (הלכות שבועות יא,ח). כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין. כמו בשבועות מתקנת חכמים בהם התובע נשבע וגובה חובו, הנעשות בנקיטת חפץ (הלכות טוען ונטען א,ב-ג). וְיֵשׁ לָהּ לְהַחֲרִים סְתָם. ראה לעיל ה"י.
יז. הֲרֵי שֶׁרָצָה לְקַיְּמָהּ אַחַר שֶׁהִפְסִידָה עִקַּר כְּתֻבָּה – חוֹזֵר וְכוֹתֵב לָהּ מֵאָה, לְפִי שֶׁאָסוּר לְאָדָם לִשְׁהוֹת עִם אִשְׁתּוֹ שָׁעָה אַחַת בְּלֹא כְּתֻבָּה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יז. שֶׁרָצָה לְקַיְּמָהּ. רצה להמשיך להיות נשוי לה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל י,י.

תקציר הפרק 

פרק יא הלכות אישות

*הכתובה*

סכום דמי הכתובה משתנה: בתולה – מאתיים. בעולה או נשואה וכדומה – מאה.

חרש, שוטה וקטן – אין להם דין כתובה. שוטה -אין לה תקנת נישואין. חרשת -אין כתובה (כדי שלא ימנעו מלהתחתן עימה)

טענת בתולים: אשה שהתחתנה בידיעה שהיא בתולה (יש לזה משמעות כספית👆🏻) אך בעלה טוען שלאחר החתונה גילה שאין היא בתולה. מבררים עימה את סיבת הדבר או הכחשה של האשה. אם נאנסה או קיבלה מכה וכד' ולפי תשובתה הדין משתנה כמפורט בפרק.
בכללות האיש נאמן להפסידה עיקר הכתובה, אם אין לה הסבר מנומק בשל הכלל: _"חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה"_ (חזקה על אדם שאינו טורח ומוציא הוצאות על סעודת נישואין כשיודע שהנישואין לא יהיו קיימים)
לפיכך: מי שנשא אשה, וטוען שלא מצא לה בתולים – נאמן, ופטור מלשלם לה את כתובתה, ואין חוששין שמא טענת שקר בפיו, שבוודאי לא היה טורח ומוציא הוצאות על הסעודה, על מנת לבטל את הנישואין בטענת שקר.

בירור טענת בתולים: בביאה הראשונה יש לראות דם ופתח פתוח. יש מקום להבין למה אין את אחד מן הסמנים במקרים מסוימים כמפורט בפרק.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות אישות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.חופה היא בד המחובר לארבע מוטות ופרוש מעל החתן והכלה?

2.כשהתקלקלה הכתובה האם די שייתחייב החתן בעדים ושבועה על סכום הכתובה?

3.כשהגיעו הזוג לביתם התברר לרב שהכתובה פסולה, האם צריך למנוע מהם להתייחד?

תשובות
1.כן
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן