פרק י"א, הלכות ברכות, ספר אהבה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן — פּוֹתֵחַ בָּהֶן בְּ'בָרוּךְ' וְחוֹתֵם בָּהֶן בְּ'בָרוּךְ', חוּץ מִבְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל קְרִיַּת שְׁמַע, וּבְרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ, וּבִרְכַּת הַפֵּרוֹת וְהַדּוֹמֶה לָהּ, וּבִרְכַּת עֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת, וְאֵלּוּ הַבְּרָכוֹת שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהֵן דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָיָה, שֶׁיֵּשׁ מֵהֶן שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ בְּ'בָרוּךְ' וְאֵינוֹ חוֹתֵם וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁהוּא חוֹתֵם בְּ'בָרוּךְ' וְאֵינוֹ פּוֹתֵחַ; אֶלָּא מְעַט מִבִּרְכַּת הַמִּצְווֹת, כְּגוֹן בִּרְכַּת סֵפֶר תּוֹרָה, וּכְגוֹן רוֹאֶה קִבְרֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵלּוּ שֶׁהֵן דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָיָה. אֲבָל שְׁאָר בִּרְכַּת הַמִּצְווֹת כֻּלָּן — פּוֹתֵחַ בָּהֶן בְּ'בָרוּךְ' וְאֵינוֹ חוֹתֵם.
א. פּוֹתֵחַ בָּהֶן בְּבָרוּךְ וְחוֹתֵם בָּהֶן בְּבָרוּךְ. שפתיחת הברכה היא 'ברוך אתה ה'…' וכן סיומה בנוסח כזה. חוּץ מִבְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל קְרִיַּת שְׁמַע. שפותחת 'אמת ויציב' או 'אמת אמונה' (הלכות קריאת שמע א,ו-ז). וּבְרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ. ואין צורך בפתיחה בשם ומלכות, משום שהיא נסמכת על מה שנאמר בברכה שקדמה לה (לעיל א,ה). וּבִרְכַּת הַפֵּרוֹת וְהַדּוֹמֶה לָהּ וּבִרְכַּת עֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת. שהן ברכות קצרות. וְאֵלּוּ הַבְּרָכוֹת שֶׁאָמַרְנוּ וכו'. ברכות ההודיה שנזכרו בפרק הקודם (וכן ברכות ההודיה של שחר, הלכות תפילה פרק ז), ואף הן אינן בכלל הפותחות והמסיימות בברוך. אֶלָּא מְעַט מִבִּרְכַּת הַמִּצְווֹת. מלבד מעט מברכות אלה, שבהן כן מתקיים הכלל הזה. כְּגוֹן בִּרְכַּת סֵפֶר תּוֹרָה. הפותחת וחותמת בברוך (הלכות תפילה יב,ה). רוֹאֶה קִבְרֵי יִשְׂרָאֵל. שאף היא פותחת וחותמת בברוך (לעיל י,י).
ב. יֵשׁ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאָדָם חַיָּב לְהִשְׁתַּדֵּל וְלִרְדֹּף עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָהּ, כְּגוֹן תְּפִלִּין וְסֻכָּה וְלוּלָב וְשׁוֹפָר, וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִין חוֹבָה, לְפִי שֶׁאָדָם חַיָּב עַל כָּל פָּנִים לַעֲשׂוֹתָן. וְיֵשׁ מִצְווֹת שֶׁאֵינָן חוֹבָה, אֶלָּא דּוֹמִין לִרְשׁוּת, כְּגוֹן מְזוּזָה וּמַעֲקֶה, שֶׁאֵין אָדָם חַיָּב לִשְׁכֹּן בְּבַיִת הַחַיָּב בִּמְזוּזָה כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה מְזוּזָה, אֶלָּא אִם רָצָה לִשְׁכֹּן כָּל יָמָיו בְּאֹהֶל אוֹ בִּסְפִינָה — יֵשֵׁב. וְכֵן אֵינוֹ חַיָּב לִבְנוֹת בַּיִת כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה. וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבֵּין אָדָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בֵּין מִצְוָה שֶׁהִיא חוֹבָה בֵּין מִצְוָה שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה — מְבָרֵךְ עָלֶיהָ קֹדֶם לַעֲשִׂיָּתָהּ.
ב. אֶלָּא דּוֹמִין לִרְשׁוּת. שהחיוב בהם תלוי בדבר אחר, ולפיכך אין הכרח שאדם יתחייב באותן המצוות. בְּאֹהֶל אוֹ בִּסְפִינָה. שאינן דירות קבע, ופטורות מן המזוזה (הלכות מזוזה ו,ט). וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבֵּין אָדָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא… מְבָרֵךְ עָלֶיהָ. שהברכה מזכירה שאותו המעשה הוא מצוות ה', ונעשה על דעת כן.
ג. וְכֵן כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, בֵּין מִצְווֹת שֶׁהֵן חוֹבָה מִדִּבְרֵיהֶם כְּגוֹן מִקְרָא מְגִלָּה וְהַדְלָקַת נֵר שַׁבָּת וְהַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה, בֵּין מִצְווֹת שֶׁאֵינָן חוֹבָה כְּגוֹן עֵרוּב וּנְטִילַת יָדַיִם — מְבָרֵךְ עַל הַכֹּל קֹדֶם לַעֲשִׁיָּתָן: 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת'. וְהֵיכָן צִוָּנוּ? בַּתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ: "אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה" (דברים יז,יא). נִמְצָא עִנְיַן הַדְּבָרִים וְהֶסֵּעָן כָּךְ הוּא: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו, שֶׁצִּוָּה בָּהֶן לִשְׁמֹעַ מֵאֵלּוּ שֶׁצִּוּוּ לִקְרֹאת אֶת הַמְּגִלָּה אוֹ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה, וְכֵן שְׁאָר כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁמִּדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
ג. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. תקנת חכמים. עֵרוּב וּנְטִילַת יָדַיִם. שאין חייבים בהם אלא במקרים מסוימים. אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת. שהוא נוסח זהה לברכה על מצוות שמן התורה. וְהֵיכָן צִוָּנוּ. והלא אלו תקנות חכמים. עִנְיַן הַדְּבָרִים וְהֶסֵּעָן כָּךְ הוּא וכו'. יש לפרש את המילה 'וציוונו' באופן זה: שציווה אותנו לציית לציווי חכמים, ולקיים את כל תקנותיהם (ראה גם לעיל ו,ב; וראה עוד הלכות ממרים א,א-ב).
ד. וְלָמָּה אֵין מְבָרְכִין עַל נְטִילַת יָדַיִם בָּאַחֲרוֹנָה? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא חִיְּבוּ בְּדָבָר זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, וּדְבָרִים שֶׁהֵן מִשּׁוּם סַכָּנָה — אֵין מְבָרְכִין עַל עֲשִׂיָּתָן. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה? לְמִי שֶׁסִּנֵּן אֶת הַמַּיִם וְאַחַר כָּךְ שָׁתָה בַּלַּיְלָה, מִפְּנֵי סַכָּנַת עֲלוּקָה, שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ: 'וְצִוָּנוּ לְסַנֵּן אֶת הַמַּיִם'. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ד. נְטִילַת יָדַיִם בָּאַחֲרוֹנָה. שאחר הסעודה, שנועדה לנקות את הידיים משאריות מלח המסוכן לעיניים (לעיל ו,ב-ג). מִפְּנֵי סַכָּנַת עֲלוּקָה. שאינה נראית בלילה, וכדי להימנע משתייתה יש לסנן את המים.
ה. הָעוֹשֶׂה מִצְוָה וְלֹא בֵּרֵךְ: אִם מִצְוָה שֶׁעֲדַיִן עֲשִׂיָּתָהּ קַיֶּמֶת — מְבָרֵךְ אַחַר עֲשִׂיָּה; וְאִם דָּבָר שֶׁעָבַר הוּא — אֵינוֹ מְבָרֵךְ. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁנִּתְעַטֵּף בְּצִיצִית אוֹ שֶׁלָּבַשׁ תְּפִלִּין אוֹ שֶׁיָּשַׁב בַּסֻּכָּה וְלֹא בֵּרֵךְ תְּחִלָּה — חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ אַחַר שֶׁנִּתְעַטֵּף: 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית', וְכֵן מְבָרֵךְ אַחַר שֶׁלָּבַשׁ: 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין', וְאַחַר שֶׁיָּשַׁב: 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה', וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ.
ה. שֶׁעֲדַיִן עֲשִׂיָּתָהּ קַיֶּמֶת. שקיום המצווה מתמשך לאורך זמן, ואינו עשייה חד פעמית. מְבָרֵךְ אַחַר עֲשִׂיָּה. שעדיין הוא מקיים את המצווה. הֲרֵי שֶׁנִּתְעַטֵּף בְּצִיצִית וכו'. כאן מובאות דוגמאות למצוות שעשייתן קיימת אף אחרי הברכה — עטיפת ציצית, הנחת תפילין וישיבה בסוכה.
ו. אֲבָל אִם שָׁחַט בְּלֹא בְּרָכָה — אֵינוֹ חוֹזֵר אַחַר שְׁחִיטָה וּמְבָרֵךְ: 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה'. וְכֵן אִם כִּסָּה הַדָּם בְּלֹא בְּרָכָה אוֹ הִפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת אוֹ שֶׁטָּבַל וְלֹא בֵּרֵךְ — אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ אַחַר עֲשִׂיָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ.
ו. אֲבָל אִם שָׁחַט וכו'. אלו דוגמאות למצוות שנעשות בעשייה חד פעמית — שחיטה, כיסוי הדם, הפרשת תרומות ומעשרות וטבילה (ראה גם הלכות אישות ג,כג).
ז. אֵין לְךָ מִצְוָה שֶׁמְּבָרְכִין עָלֶיהָ אַחַר עֲשִׂיָּתָהּ לְעוֹלָם אֶלָּא טְבִילַת הַגֵּר, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ וְצִוָּנוּ', שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְקַדֵּשׁ וְלֹא נִצְטַוָּה עַד שֶׁיִּטְבֹּל. לְפִיכָךְ, אַחַר שֶׁיִּטְבֹּל מְבָרֵךְ: 'עַל הַטְּבִילָה', מִפְּנֵי שֶׁהָיָה דָּחוּי מֵעִקָּרוֹ, וְלֹא הָיָה רָאוּי לִבְרָכָה.
ז. אֶלָּא טְבִילַת הַגֵּר. שבכדי שיהפוך הגוי להיות ישראל צריך לטבול במקווה (ראה הלכות איסורי ביאה יג,א-ז, יד,ה-ו). שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְקַדֵּשׁ וְלֹא נִצְטַוָּה. שאין עליו כל מצווה בהיותו גוי. מִפְּנֵי שֶׁהָיָה דָּחוּי מֵעִקָּרוֹ. שמלכתחילה לא היה ראוי לברך, לפיכך מברך אחר כך.
ח. כָּל מִצְוָה שֶׁעֲשִׂיָּתָהּ הִיא גְּמַר חִיּוּבָהּ — מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּה. וְכָל מִצְוָה שֶׁיֵּשׁ אַחַר עֲשִׂיָּתָהּ צִוּוּי אַחֵר — אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה הַצִּוּוּי הָאַחֲרוֹן. כֵּיצַד? הָעוֹשֶׂה סֻכָּה אוֹ לוּלָב אוֹ שׁוֹפָר אוֹ צִיצִית אוֹ תְּפִלִּין אוֹ מְזוּזָה — אֵינוֹ מְבָרֵךְ בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּה: 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת סֻכָּה' אוֹ 'לִכְתֹּב תְּפִלִּין', מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ אַחַר עֲשִׂיָּתָן צִוּוּי אַחֵר. וְאֵימָּתַי מְבָרֵךְ? בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשֵׁב בַּסֻּכָּה אוֹ כְּשֶׁיְּנַעֲנֵעַ הַלּוּלָב אוֹ כְּשֶׁיִּשְׁמַע קוֹל הַשּׁוֹפָר אוֹ כְּשֶׁיִּתְעַטֵּף בְּצִיצִית וּבִשְׁעַת לְבִישַׁת תְּפִלִּין וּבִשְׁעַת קְבִיעַת מְזוּזָה. אֲבָל אִם עָשָׂה מַעֲקֶה — מְבָרֵךְ בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּה: 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה'. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ח. מִצְוָה שֶׁעֲשִׂיָּתָהּ הִיא גְּמַר חִיּוּבָהּ. שבעצם הכנת חפץ המצווה יוצא ידי חובת המצווה. מִצְוָה שֶׁיֵּשׁ אַחַר עֲשִׂיָּתָהּ צִוּוּי אַחֵר. ציווי שנוגע לשימוש בחפץ, בנוסף למצוות הכנתו. אִם עָשָׂה מַעֲקֶה. שבנייתו היא סיום המצווה, ואין אחריה ציווי אחר.
ט. כָּל מִצְוָה שֶׁהִיא מִזְּמַן לִזְמַן, כְּגוֹן שׁוֹפָר וְסֻכָּה וְלוּלָב וּמִקְרָא מְגִלָּה וְנֵר חֲנֻכָּה, וְכֵן כָּל מִצְוָה שֶׁהִיא קִנְיָן לוֹ, כְּגוֹן צִיצִית וּתְפִלִּין וּמְזוּזָה וּמַעֲקֶה, וְכֵן מִצְוָה שֶׁאֵינָהּ תְּדִירָה וְאֵינָהּ מְצוּיָה בְּכָל עֵת, שֶׁהֲרֵי הִיא דּוֹמָה לְמִצְוָה שֶׁהִיא מִזְּמַן לִזְמַן, כְּגוֹן מִילַת בְּנוֹ וּפִדְיוֹן בְּנוֹ — מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּה 'שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ'. וְאִם לֹא בֵּרֵךְ עַל סֻכָּה וְלוּלָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן 'שֶׁהֶחֱיָנוּ' בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּה — מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן 'שֶׁהֶחֱיָנוּ' בְּשָׁעָה שֶׁיֵּצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּהֶן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ט. כָּל מִצְוָה שֶׁהִיא מִזְּמַן לִזְמַן. קבועה במחזור הזמן, ואינה חובה יומיומית. ומודה על שהגיע לזמן שבו מקיימים את המצווה הזו. כָּל מִצְוָה שֶׁהִיא קִנְיָן לוֹ. שמתקיימת בדברים שהם רכושו של אדם, וכשמחדש חפץ כזה מברך עליו ככל חפץ חדש (לעיל י,א). מִצְוָה שֶׁאֵינָהּ תְּדִירָה וְאֵינָהּ מְצוּיָה בְּכָל עֵת. שמתחייבים בה לעתים רחוקות. שֶׁהֲרֵי הִיא דּוֹמָה לְמִצְוָה שֶׁהִיא מִזְּמַן לִזְמַן. שאינה חובה נפוצה ויומיומית, ויש להודות על ההזדמנות לקיים אף את המצווה הזו. מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּה שֶׁהֶחֱיָנוּ. שהיא תחילת זמן המצווה (השווה לעיל י,ב). מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן שֶׁהֶחֱיָנוּ בְּשָׁעָה שֶׁיֵּצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּהֶן. שהיא עיקר זמנה של המצווה (וראה הלכות סוכה ו,יב).
י. אֶחָד הָעוֹשֶׂה מִצְוָה לְעַצְמוֹ וְאֶחָד הָעוֹשֶׂה אוֹתָהּ לַאֲחֵרִים, מְבָרֵךְ קֹדֶם עֲשִׂיָּתָהּ: 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת'. אֲבָל אֵינוֹ מְבָרֵךְ 'שֶׁהֶחֱיָנוּ' אֶלָּא עַל מִצְוָה שֶׁעָשָׂה לְעַצְמוֹ. הָיוּ לְפָנָיו מִצְווֹת הַרְבֵּה — אֵינוֹ מְבָרֵךְ: 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּצְווֹת', אֶלָּא מְבָרֵךְ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ.
י. הָעוֹשֶׂה אוֹתָהּ לַאֲחֵרִים. בדברים שיכול להוציאם ידי חובה. אֲבָל אֵינוֹ מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ אֶלָּא עַל מִצְוָה שֶׁעָשָׂה לְעַצְמוֹ. שאין שמחה מרובה לאדם על שהגיע לקיים מצווה, אלא אם כן היא לעצמו. אֵינוֹ מְבָרֵךְ… עַל הַמִּצְווֹת. ברכה כוללת על המצוות, ואין עושים כך משום שלכל מצווה חשיבות בפני עצמה, וראויה לברכה בפני עצמה.
יא. כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה, בֵּין שֶׁהָיְתָה חוֹבָה עָלָיו בֵּין שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה: אִם עָשָׂה אוֹתָהּ לְעַצְמוֹ —
מְבָרֵךְ 'לַעֲשׂוֹת'; עָשָׂה אוֹתָהּ לַאֲחֵרִים — מְבָרֵךְ 'עַל הָעֲשִׂיָּה'.
יא. אִם עָשָׂה אוֹתָהּ לְעַצְמוֹ מְבָרֵךְ לַעֲשׂוֹת. שהוא עצמו מצווה לעשותה.
לַאֲחֵרִים מְבָרֵךְ עַל הָעֲשִׂיָּה. שאינו יכול לברך 'לעשות', משום שהמצווה לא חלה עליו במישרין.
יב. כֵּיצַד? לָבַשׁ תְּפִלִּין — מְבָרֵךְ: 'לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין'; נִתְעַטֵּף בְּצִיצִית — מְבָרֵךְ: 'לְהִתְעַטֵּף'; יָשַׁב בַּסֻּכָּה — מְבָרֵךְ: 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה'. וְכֵן הוּא מְבָרֵךְ: 'לְהַדְלִיק נֵר שַׁבָּת' וְ'לִגְמֹר אֶת הַהַלֵּל'. וְכֵן אִם קָבַע מְזוּזָה לְבֵיתוֹ, מְבָרֵךְ: 'לִקְבֹּעַ מְזוּזָה'; עָשָׂה מַעֲקֶה לְגַגּוֹ — מְבָרֵךְ: 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה'; הִפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת לְעַצְמוֹ — מְבָרֵךְ: 'לְהַפְרִישׁ'; מָל אֶת בְּנוֹ — מְבָרֵךְ: 'לָמוּל אֶת הַבֵּן'; שָׁחַט פִּסְחוֹ וַחֲגִיגָתוֹ — מְבָרֵךְ: 'לִשְׁחֹט'.
יב. לָבַשׁ תְּפִלִּין וכו'. אלו דוגמאות של מצוות שאדם עושה לעצמו, ומברך 'לעשות'.
יג. אֲבָל אִם קָבַע מְזוּזָה לַאֲחֵרִים — מְבָרֵךְ: 'עַל קְבִיעַת מְזוּזָה'; עָשָׂה לָהֶן מַעֲקֶה — מְבָרֵךְ: 'עַל עֲשִׂיַּת מַעֲקֶה'; הִפְרִישׁ לָהֶן תְּרוּמָה — מְבָרֵךְ: 'עַל הַפְרָשַׁת תְּרוּמָה'; מָל אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ — מְבָרֵךְ: 'עַל הַמִּילָה'. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ.
יג. אִם קָבַע מְזוּזָה לַאֲחֵרִים וכו'. אלו דוגמאות של מצוות שאפשר שיעשה אותם אדם לצורך אחרים.
יד. עָשָׂה הַמִּצְוָה לוֹ וְלַאֲחֵרִים כְּאֶחָד: אִם הָיְתָה מִצְוָה שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה — מְבָרֵךְ: 'עַל הָעֲשִׂיָּה', לְפִיכָךְ הוּא מְבָרֵךְ: 'עַל מִצְוַת עֵרוּב'. הָיְתָה חוֹבָה וְנִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא עַצְמוֹ מִידֵי חוֹבָה וּלְהוֹצִיא אֲחֵרִים — מְבָרֵךְ: 'לַעֲשׂוֹת'; לְפִיכָךְ הוּא מְבָרֵךְ: 'לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר'.
יד. אִם הָיְתָה מִצְוָה שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה. שהחיוב בה תלוי בדבר אחר, ואין הכרח שאדם יתחייב באותן המצוות (כדלעיל ה"ב). מְבָרֵךְ עַל הָעֲשִׂיָּה. משום שאין מצוות עשה המחייבת את אותו אדם לעשות את המצווה, שהרי יש אפשרות שלא יתחייב בה. הָיְתָה חוֹבָה. שיש חיוב לעשותה בלא תנאי. מְבָרֵךְ לַעֲשׂוֹת. שהוא מצווה לעשות, והאחרים נכללים בברכתו.
טו. נָטַל אֶת הַלּוּלָב — מְבָרֵךְ: 'עַל נְטִילַת לוּלָב', שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִגְבִּיהוֹ — יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אֲבָל אִם בֵּרֵךְ קֹדֶם שֶׁיִּטֹּל — מְבָרֵךְ: 'לִטּוֹל אֶת הַלּוּלָב', כְּמוֹ: 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה'. וּמִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהַמְבָרֵךְ אַחַר שֶׁעָשָׂה בְּלֹא בְּרָכָה, מְבָרֵךְ: 'עַל הָעֲשִׂיָּה'. אֲבָל נְטִילַת יָדַיִם וּשְׁחִיטָה, הוֹאִיל וּכְדִבְרֵי הָרְשׁוּת הֵן, אֲפִלּוּ שָׁחַט לְעַצְמוֹ — מְבָרֵךְ 'עַל הַשְּׁחִיטָה' וְ'עַל כִּסּוּי הַדָּם' וְ'עַל נְטִילַת יָדַיִם'. וְכֵן הוּא מְבָרֵךְ: 'עַל בִּעוּר חָמֵץ', בֵּין שֶׁבָּדַק לְעַצְמוֹ בֵּין שֶׁבָּדַק לַאֲחֵרִים, שֶׁמֵּעֵת שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְבַטֵּל — נַעֲשֵׂית מִצְוַת הַבִּעוּר קֹדֶם שֶׁיִּבְדֹּק, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ.
טו. מְבָרֵךְ עַל נְטִילַת לוּלָב. על אף שהיא מצווה שאדם עושה לעצמו. שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִגְבִּיהוֹ יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. ואינו מברך 'ליטול לולב', משום שמשמעות הנוסח 'ליטול' היא שעדיין לא נטל. אלא מברך 'על נטילת', שהוא ניסוח הכולל מעשה שכבר נעשה. נְטִילַת יָדַיִם וּשְׁחִיטָה הוֹאִיל וּכְדִבְרֵי הָרְשׁוּת הֵן וכו'. שאם אינו רוצה לאכול לחם אינו מצווה ליטול ידיו, ואם אינו רוצה בשר אינו מצווה לשחוט (לעיל ה"ג), כך שאינו מצווה לעשות. שֶׁמֵּעֵת שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְבַטֵּל נַעֲשֵׂית מִצְוַת הַבִּעוּר. מן הרגע שבו החליט שרוצה לבטל את החמץ, הרי הוא בטל וכמבוער, ולכן אינו יכול לברך 'לבער'. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. הלכות חמץ ומצה ב,ב. ושם מבואר שההשבתה האמורה בתורה היא ביטול החמץ והחשבתו כעפר וכדבר שאין בו צורך.
טז. כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִנְהָג, אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְהַג נְבִיאִים הוּא, כְּגוֹן נְטִילַת עֲרָבָה בַּשְּׁבִיעִי שֶׁל חַג, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִנְהַג חֲכָמִים, כְּגוֹן קְרִיאַת הַלֵּל בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחֻלּוֹ שֶׁל פֶּסַח — אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁיִּסְתַּפֵּק לְךָ אִם טָעוּן בְּרָכָה אוֹ לָאו — עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּלֹא בְּרָכָה. וּלְעוֹלָם יִזָּהֵר אָדָם מִבְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה וְיַרְבֶּה בִּבְרָכוֹת הַצְּרִיכוֹת. וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר: "בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד" (תהלים קמה,ב).
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
טז. כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִנְהָג… אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. שאינו מצווה. שֶׁמִּנְהַג נְבִיאִים הוּא. מנהג עתיק שמיוחס לנביאים, אך לא תקנה של מצווה. כְּגוֹן נְטִילַת עֲרָבָה בַּשְּׁבִיעִי שֶׁל חַג. שבחג הסוכות בבית המקדש היו בכל יום מביאים ערבות וזוקפים אותן סביב המזבח (הלכות לולב ז,כ-כב). מִנְהַג חֲכָמִים. שהנהיגו כך, אך לא כתקנת מצווה. קְרִיאַת הַלֵּל בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחֻלּוֹ שֶׁל פֶּסַח. שקוראים אותו בדילוג וקיצור, שבאותם הימים אינו נקרא משום מצווה אלא משום מנהג (הלכות חנוכה ג,ז-ח). וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁיִּסְתַּפֵּק לְךָ… עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּלֹא בְּרָכָה. משום שהברכות הן מדברי חכמים (לעיל א,א-ב), שספקם להקל (לעיל ד,ב; ח,יב). יִזָּהֵר אָדָם מִבְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה. שהיא כנשיאת שם שמים לשווא (לעיל א,טו). וְיַרְבֶּה בִּבְרָכוֹת הַצְּרִיכוֹת. שהן ביטוי של אמונה, שבח והלל לבורא (לעיל א,ג-ד).

תקציר הפרק 

פרק יא הלכות ברכות
פרק אחרון בנושא זה💪🏻

ברכות המצוות

🔹 כל הברכות פותחות וחותמות בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחברתה, ברכה קצרה, ברכה אחרונה מברכות קריאת שמע וכמעט כל ברכות המצוות.
🔹 על כל המצוות חייב לברך. בין על מצוות מדברי תורה ובין על מצוות מדברי סופרים כגון מגילה וחנוכה.
🔹 על כל המצוות מברכים קודם עשיית המצווה חוץ מטבילת הגר.
🔹 כששכח לברך בהתחלה אם מדובר במצווה מתמשכת כמו מצוות תפילין יכול לברך כל עוד המצווה נמשכת (כל עוד הוא עם התפילין).
🔹 על כל מצווה שבאה מזמן לזמן או שאינה מצויה או שתלויה בקניית דבר מסוים כציצית מברך "שהחיינו".
🔹 אם עושה את המצווה בשביל עצמו מברך בנוסח של "ל"- "להניח תפילין" "להתעטף בציצית", אך אם עושה אותו בשביל אחרים מברך "על". לכלל זה יש מספר יוצאים מן הכלל ופרטים נוספים.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר אהבה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. העושה מצוה ולא ברך – באיזה מקרה חוזר לברך?

א- מצוה שעדיין עשייתה קיימת.
ב- מצוה שעשייתה הסתיימה.
ג- בכל אופן חוזר לברך.

[פרק י"א, הלכה ה-ו]

2. באלו מצוות מברכין אחר עשייתן?

א- טבילת הגר.
ב- טבילת הנידה וטבילת הגר.
ג- נטילת ידיים, טבילת הנידה וטבילת הגר.

[פרק י"א, הלכה ז']

3. על איזה מנהג יש לברך?

א- מנהג נביאים.
ב- מנהג חכמים.
ג- כל דבר שהוא מנהג אין מברכים עליו.

[פרק י"א, הלכה ט"ז]

 

תשובות
1-א 2-א 3-ג

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן